איתא בירושלמי סוכה (ה, א), תני רשב"י בג' מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב ארץ מצרים שנאמר כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וכו'.
ובספר תורה תמימה כאן (הערה ז), וז"ל, וכאן נעיר רק מה דאיתא בזוהר (כאן דף נג, ב) דאע"פ דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ובכ"ז כתיב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, והיינו שהכונה היתה על חיים ולא על מתים, ויש בזה נ"מ לדינא, כשנשבע אחד שלא יראה פני פלוני ומת פלוני מותר לראותו כשהוא מת [כשצריך לזה, כגון לענין עדות עגונה וכדומה].
ויש להעתיק בזה מה שהרחיב הגאון המחבר בספרו תוספת ברכה כאן, וז"ל, זה כמה עשרות בשנים שהייתי שובת בשבת פרשת בשלח בבית מרן דודי וגיסי הגאון הנודע בכל תפוצות ישראל בשם "הנצי"ב מוואלאזין". ובמוצאי שבת זו הייתי מיסב על שלחנו סמוך לו למשתה חמין במסיבת חכמים ואנשי מעלה מבית אולפנא הנאדר שלו, ובאותה שעה בא אל הבית איש המוני אחד מתושבי העיר ויגש אל מרן לשאול שאלה בדבר שקרה לו ביום ההוא, והתחיל לספר:
- זה יותר משתים עשרה שנה (כך היתה תחילת דבריו) אחר שעסקתי בשותפות שנים רבות עם האיש א. נתקוטטנו מרה עד אשר נשבעתי שלא אביט בפניו, וקיימתי דבר השבועה בכל תוקף. והנה היום מת איש זה, ואני רוצה עתה בפעם האחרונה להיותו על הארץ להביט בפניו ולבקש מחילה, כנהוג, אך ירא אנכי משבועתי שנשבעתי לבלתי הביט בפניו, וזה דבר שאלתי: "אם רשאי אני לעשות כן, להביט עתה בפניו".
ויפן מרן אל החכמים המסובים אל השלחן להגיד דעתם בזה, וכמעט כולם כוננו דעתם אל נקודה אחת, כי "אדעתא דהכי לא נשבע", ופלפלו בזה.
ובהגיע תורי לחות דעתי אני, אמרתי, כי אני מתפלא מאד על כל הספיקות והחקירות והסברות בזה, אחרי כי אך שעות ספורות שקראנו פתרון שאלה זו בתורה, ואחרי פתרון זה בולטת התרת השאלה הזאת להיתר ברור ונאמן, באין אומר ודברים, ובאין סברות והשערות.
ויתמהו כולם לדברי, ויחכו לפתרונם.
ואפתור דברי ואומר, הן זה כשעות ספורות שקראנו בפרשת השבוע (זה הי' במוצאי שבת פרשת בשלח) הבטחת ה' "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" (בשלח, יד, יג) ושוב כתיב באותה הפרשה "וירא ישראל את מצרים מת" (שם, יד - ל) הרי מבואר מפורש, דסתם לשון ראי' מוסב על החי ולא על המת.
והוספתי לומר, כי אולי ישיבו, כי הראי' ההיא על ישראל היתה ראי' שיטחית, פגרים מתים, בלא הסתכלות בפנים, וזה השואל רוצה להביט בפניו ממש של המת - על זה הערותי ממדרש, שכל אחד מישראל הכיר בפני המת את נוגשו ואת לוחצו במצרים, הרי שהי' בזה גם הבטה עיונית בפנים.
ועל יסוד דברי אלה הרשה מרן דודי ז"ל להביט בפני המת כרצונו, ולי הגיד למחר בבוקר, כי באותו הלילה חשב על מרגליות יקרות הצפונות בתורה, וזו אחת מהן, ואשרי המוצא אותן, עכ"ד.
וראה עוד בספר רביד הזהב כאן, ובשו"ת מהרש"ם ח"א סי' סט שהאריך עוד בראיות, ובשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' קכב.
ולסיום, הנה קישור למאמרו של ר' שמריהו גרשוני בהמעין המצורף כאן בפורום
viewtopic.php?f=17&t=39765#p599905