פורום אוצר החכמה

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל־משֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ אֶת־מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת־רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת־הַלְוִיִּם עַל־מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל־כֵּלָיו וְעַל כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרֲתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל־מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל־דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם. וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא־יִהְיֶה קֶצֶף עַל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת־מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת. (א, מח-נג)
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל־משֶׁה לֵּאמֹר. הַקְרֵב אֶת־מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ. וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת־מִשְׁמֶרֶת כָּל־הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. וְשָׁמְרוּ אֶת־כָּל־כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. וְנָתַתָּה אֶת־הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת־כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. (ג, ה-י)
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל־משֶׁה לֵּאמֹר. וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל־בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לִי כָּל־בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל־בְּכוֹר בָּאָרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל־בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְיָ. (ג, יא-יג)

פְּקֹד אֶת־בְּנֵי לֵוִי. (ג, טו)
פְּקֹד כָּל־בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (ג, מ-מא)
קַח אֶת־הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (ג, מה-מח)

קַח אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם. וְכֹה־תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל־כָּל־בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ וְגוֹמֵר. וְהַעֲמַדְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַייָ. וְהִבְדַּלְתָּ אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. וְאַחֲרֵי־כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה. כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל־רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי. כִּי לִי כָל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי. וָאֶקַּח אֶת־הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וָאֶתְּנָה אֶת־הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֹּדֶשׁ. (ח, ו-יט)

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל־משֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד. וְשֵׁרֵת אֶת־אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם. (ח, כג-כו)

א. אַךְ אֶת־מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד.
ב. הַקְרֵב אֶת־מַטֵּה לֵוִי.
ג. הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
ד. קַח אֶת־הַלְוִיִּם וְטִהַרְתָּ אֹתָם.
ה. זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם.

וַיַּעַשׂ משֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְיָ אֶת־משֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן־עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְיָ וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם. וְאַחֲרֵי־כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת־משֶׁה עַל־הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם. (ח, כ-כב)

ושיטת ר"ת דסובר דיכול לפדות הרבה ספיקות בשה אחד, נפלאה בעיני עד מאד, אבל כד נעיין שפיר, כמו שקשה לנו על שיטת ר"ת, כמו כן קצרה דעתנו להבין עיקר הכתוב בפרשת במדבר שבהמת הלוים יהיו תחת בהמת ישראל, וכפי פשטות המקרא נראה שלא נתחדש שום דין על בהמת הלוים ויהיו חולין כדמעיקרא, ויהיו להם כאשר היו ולא נעשה מזה שום זכות לכהנים, ובמסכת בכורות דף ד' ע"ב אמרו בהא דאמר רבי חנינא דשה אחד של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים מישראל, דהוא טעמא דמתניתין מפרש דמאי טעמא פודה פעמים הרבה משום דשה אחד של בן לוי פוטר כמה פטר חמור של ישראל, הרי מפורש בגמרא דדין פדיה שלדורות, הוא כעין הפדיה במדבר, ומוכח דשייך ענין פדיה אף כשלא נעשה שום התחדשות בדבר הפודה, ולא מצאתי כעת במפרשי התורה מי שהעיר מזה.

והרא"ש בסוף בכורות הקשה עליהן דהא מבואר בחולין קל"ב א' דהיכא דכתיב אהרן ובניו ממעטינן כהנות והכא כתיב ונתת הכסף לאהרן ולבניו וכן הקשה הרשב"א בתשובה. ובאמת בגמ' דידן לא מצינו דילפי' מפדויי המדבר די"ל דדורות משעה לא ילפינן, ומצינו גם בשלל מדין שצוה הכתוב ליתן מכס לכהנים ואין זה נוהג לדורות לרוב הראשונים ומ"ש בבכורות ד' ב' נאמר כסף לדורות ונאמר שה לדורות מה כסף האמור לדורות בו פדו לדורות בו פדו לאותה שעה אף שה האמור לדורות אינו אלא גילוי מילתא וילמד סתום מן המפורש דהפדיון במדבר בשה אבל לא דילפי' כל הדינים (וגם שם הלימוד שעה מדורות ולא דורות משעה) ומבואר במנחות י"ט ב' ובכ"ד דדורות משעה לא ילפינן

נוטר הכרמים כתב:ג, מא וְאֵת֙ בֶּהֱמַ֣ת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כָּל־בְּכ֔וֹר בְּבֶהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל.
כתב בספר 'שערי ישר': קצרה דעתנו להבין עיקר הכתוב בפרשת במדבר שבהמת הלוים יהיו תחת בהמת ישראל, וכפי פשטות המקרא נראה שלא נתחדש שום דין על בהמת הלוים ויהיו חולין כדמעיקרא, ויהיו להם כאשר היו ולא נעשה מזה שום זכות לכהנים.

ביקורת תהיה כתב:השלמה:
פרשת 'קח את הלוים' דבהעלותך מסיימת:

וַיַּעַשׂ משֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְיָ אֶת־משֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן־עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְיָ וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם. וְאַחֲרֵי־כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת־משֶׁה עַל־הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם. (ח, כ-כב)

עשייה זו לא ביום הציווי היתה אלא בשבעה בניסן היתה (כמו שכתב רש"י בפסוק 'ביום כלות משה': בשני נשרפה הפרה, בשלישי הזו הזיה ראשונה, ובשביעי גלחו), ורק אחרי כן באו הלוים לעבוד באהל מועד. וצ"ל דבשבעת הימים הראשונים אמרו השיר במחנה לויה.

ואף על גב שבגטין (דף ס) עמ"ש דפרשת לוים נאמרה ביום שהוקם המשכן פרש"י שהוצרכו בו ביום לשיר שמשמע שבר"ח התחיל לשיר וי"ל שהיו יכולים לומר השיר במחנה לויה, שהרי לפי פי' הר"ש (בפ"ב דמדות) היו הלוים אומרים שיר באותן ט"ו מעלות העולות לעזרת ישראל, ועד פתח עזרת ישראל היה מחנה לויה (כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ג מה' באהמ"ק) ויכולים טמאי מת לכנוס לשם.

הנה בענין חילוף הבכורות בלויים מפורש בכתוב שהוא אחר המנין שהי' בחודש השני, וכן מפורש ברמב"ן (ג' פסוק י"ד) דהא דכתיב בצוואת פקודת הלויים במדבר סיני בעבור שהזכיר ביום דיבר ה' את משה בהר סיני חזר ואמר שלא היתה צוואת הפקידה של הלויים בהר סיני כי בחירת תולדות בני אהרן לבדם היתה בהר סיני ביום צוותו על מעשה המשכן אבל הלויים לא נצטווה בבחירתם בהר סיני רק במדבר סיני באוהל מועד כמו המצוה הנזכרת בבני ישראל, עכ"ל. ומשמע שבחודש השני היתה, כמו המצוה בבני ישראל, והפרשיות כסדרן נאמרו. וכן יש לדייק מש"ס שבת (פ"ז ב) דחשב עשר עטרות נטל אותו יום [הוא ר"ח ניסן] ואחת מהם ראשון לכהונה ולמה לא אמר נמי ראשון ללוי', ומוכח שהלויים רק בחודש השני נכנסו לעבודה:
אך בש"ס גיטין (ס' א) שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וכו' ופרשת הלויים פירש"י קח את הלויים דבהעלותך שבה הלכות לויים, ועוד שם ברש"י שפרשת לויים הוצרכו לבו ביום שנזקקו לשיר, עכ"ל, הנה מפורש שהלויים נכנסו לעבודה בר"ח ניסן. ומ"מ אי אפשר לומר כן שהרי מפורש דבשני נשרפה הפרה ובשלישי גלחו והזה הזאה ראשונה ללויים, וא"כ עכ"פ בר"ח ניסן עדיין לא נכנסו לעבודה:
ובאמת לולא דברי רש"י שהוזקקו לשיר הי' אפשר לפרש שנאמרה הפרשה להכינם בגלוח והזאה על להבא שכאשר יצטוה אח"כ להכניסם יהיו מוכנים, אך דברי רש"י מפורשים שהוזקקו לשיר. ובודאי לדעת רש"י והמדרש שמעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן, א"כ בפשיטות גם מעבודת הכהונה נפסלו מחמת חטא העגל, ושוב אין לעשות שינוי בין עבודת כהונה לעבודת לוי' ולשתיהן נפסלו מניסן. ולשיטה זו אפשר לדחוק לומר דהא דלא חשב בש"ס שבת הנ"ל ראשון ללוי' שנכלל בכלל ראשון לכהונה שלשניהם טעם אחד, אך הא דהוזקקו בו ביום לשיר אף שעדיין לא נטהרו צ"ע, ומ"מ לשיטת הזוה"ק והרמב"ן הנ"ל נראה שלא נתחלפו הבכורות בלויים עד החודש השני, והא דש"ס גיטין צ"ל דהיתה הכוונה על להבא כנ"ל: