כתב הסבא קדישא מקעלם בספר חכמה ומוסר (ח"א סי' קלה):
איתא בפנחס "ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין הוא". וכתב רש"י "אחד מחמשת מלכי מדין שנאמר את אוי ואת רקם ואת צור וגו' והוא הי' חשוב מכולם שנאמר ראש אומות ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו מנאו שלישי".
נשתוממתי מאוד מזה לראות בירור הדבר מה שאנו אומרים תמיד כי זה פסק גדול אם נכתב על אדם בתורה איזה דבר של גנאי, וכדאי הראיות שהבאנו לאמת הדבר, אבל עתה אנו רואים כי לא לבד לבני ישראל ה"ז חרפה אולי ח"ו עולמית, אף גם לאומות העולם לחרפות ולדראון עולם י' לו, מי זה יגיד לצור מלך מדין אשר ניתן לו פסק בתורה להמנות שלישי, אפשר לשחוק הי' לו - יכתבו עלי היהודים מה שירצו , אבל לאחר שנאבד מן העולם עתה רואה חרפתו המר לו ממות בעלמא דקשוט. מעתה נתפעלתי היום, ר"ח אשר נכתב בתורה פרשה שלמה ובראשי חדשיכם וגו' עד ששי, הלא מדה טובה מרובה, היש קץ לכבוד היום הראש הזה אשר זכה להקרא בתורה "ובראשי", ואם הרשע הזה צור, אשר נכתב עלי' "ראש אמות וגו' במדין", לכבוד הי' לו - ראש חדש שזכה מהקב"ה להקרא ראש, ונכתב על המועד הזה כמה פסוקים בתורה, וקרבנו כקרבן יום טוב, היש קץ לכבוד היום הזה.
וכה ניסח את הדברים בספר שיעורי דעת (ח"א אמונה והשגחה שיעור ב):
וכמו כן נבין עוד דרשה אחרת (הובא ברש"י במדבר כ"ה ט"ו) על הפסוק "ושם האשה המוכה המדינית כזבי בת צור ראש אומות בית אב במדין הוא" "ראש אומות אחד מחמשת מלכי מדין את אוי ואת רקם ואת צור וגו', והוא היה חשוב מכולם שנאמר ראש אומות, ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו מנאו שלישי". והנה גם שם קשה להבין איזה עונש הוא לצור בזה שמנאו הכתוב שלישי, הלא כבר מת ואיננו, ובכלל איזו שייכות יש לו למה שכתוב בתורה, הלא הוא אינו מאמין בה ואינו מחשיבה, ומה איכפת לו שהתורה הזכירה את שמו בחסרון החשבת מעלתו לאחר מותו כשהוא לא ידע מזה מאומה וגם לו היה יודע מה נחשב אצלו אז הכבוד או הפחיתות שבזה העולם ואף לו הי' חי עדיין איזו חשיבות יש לעונש כזה? אלא צריכים אנו לומר שצור חי לא רק פה, אלא גם שם בעולמות יותר עליונים.
ואף לו הי' חי עדיין איזו חשיבות יש לעונש כזה? אלא צריכים אנו לומר שצור חי לא רק פה, אלא גם שם בעולמות יותר עליונים. וכבר הארנו לדעת כי גם הרשעים חיים לא רק פה, אלא נמצאים הם ברשעתם גם בעולמות שלמעלה מעולמנו וכמו שבארנו בארוכה גבי אונקלוס דעייל' לטיטוס בנגידא, והכבוד המעט שחסר לו פה, שם הוא בזיון גדול מעיק ומכאיב עד למאד, ומה שכתוב בתורה ששלישי הנהו מורה על מציאותו האמתית ושלישי ממש הנהו שם באיזו אופן שהוא, לפי עניני העולם ההוא ויש לזה יחס רוחני למה שמורגש לנו בעולמנו זה, אבל ניכר ומורגש הוא שם הרבה יותר לאין שעור וערך מכפי שהוא אצלנו. כי מה חשוב הוא גם ההרגש הכי גדול שעומדים עליו ומכירים אותו בזה העולם העובר וחולף הלא כל חיי האדם פה הם כצל עובר, וגם אותו הדבר שכבר עשה איזה רושם כמה הוא מחזיק מעמד וניכר רישומו, הלא ממש ברגע נמחה רשומו והי' כלא הי', וגם באותו רגע עצמו שהרגש פעל על נפש האדם, הלא הוא עומם ומטושטש, וכל רושם חדש מחליש את הקודם ומבטל פעולתו. וממש הוא כדוגמת אותו הציור של המודעה הצעקנית שמדביקים אל הקיר ומיד באים אחרים ומדביקים מודעה אחרת עלי' וכן מדביקים שלישית על השני', עד שכל אחת משכחת את זו שקדמה לה, כן הם רגשות זה העולם, שכל רגש מבטל ומשכיח את חבירו, ולכן איזו חשיבות יש להם לרגשות זה העולם? אבל שם בעולמות העליונים, שכל הרשמים הם בולטים וקיימים תמיד, וכל הענינים מוארים בכל תקפם בבהירות חזקה, המראה את כל דבר כמו שהוא כפי אמתתו, שם זה החלוק הקל והבלתי מורגש, שנמנה שלישי, מתרחב ומתעמק לאין שעור וגבול, שם הוא לא רק בזיון קל, בלתי ניכר, אלא במדרגה אחרת ממש הוא עומד וזה ניכר ומורגש לכל לעולמי עולמים ולנצח נצחים.