הודעהעל ידי יעקב בורלשטיין » ב' ינואר 18, 2021 7:23 pm
מעט עיונים על פרקים אלו של נחלות השבטים.
גבולות השבטים
מפרק יג עד לסוף פרק יט עוסק הנביא בגבולות נחלות השבטים ובערי הלויים והמקלט.
ובחז"ל משמע שזהו עיקרו של ספר יהושע (ערכה של ארץ ישראל). וצריך להבין מה החשיבות של כתיבת גבולות השבטים על גבי ספר הנביא. ואם המטרה בכך היתה בכדי למנוע חילוקי דעות, ובשביל שיוכלו לפסוק על פי הכתוב בספר, אם כך לכאורה לגבינו כבר אין לכך כל משמעות, ואם כן צריך להבין מה נצרך לדורות בפירוט ארוך זה.
יג ב. כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי. יש לידע האם הגשורי המוזכר כאן הוא הצפוני המוזכר פעמים רבות, או הגשורי הדרומי הסמוך לפלשתים כמבואר בשמואל (א כז, ח).
יג ד. מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים וגו'. לכאורה השטח מהשיחור עד לעקרון היה תחת שליטת הפלשתים, שהרי בו שוכנות חמשת ערי הממלכה הפלשתית. ואם כן צריך להבין מה פירוש המילים 'לכנעני תחשב'. ועיין רש"י. ומשמע מדבריו שבימות אברהם לא היתה ארץ זו תחת יד פלשתים. ואף שהיה מלך פלשתים נמצא בנחל גרר, מכל מקום כלל השטח נחשב לאיזור כנעני.
יג ה. מתימן כל ארץ הכנעני. לשון זו קשה להולמה. מדוע זו 'כל ארץ הכנעני', ומדוע זה 'מתימן', והלא הפסוק למעשה מדבר רק על החלקים הצפוניים ששייכים לצידונים. ולומר ש'תימן' קאי על הפסוק הקודם גם דחוק שהרי הפסוק ממשיך בו' החיבור 'ומערה'.
ובספר 'ערכה של ארץ ישראל' (לנדי), ראיתי שפירש כי מדובר על חוף הים לאורך כל הארץ. ולכאורה דבריו מבוססים על הנאמר כבר בתורה "והכנעני יושב על הים". ולדבריו עולה הפסוק בסדר נכון.
עוד יש לציין כי לדבריו הארץ שלא נכבשה היא בעצם המסגרת המערבית והצפונית של הארץ, שחשיבותה לכיבוש הכללי היא עצומה מכיוון שמדובר בעמים הלחוצים יחסית בין ישראל לבין הגבולות הטבעיים (הים והרי הלבנון ומול הלבנון), ובוודאי בעתיד הם יהיו מוכרחים להילחם בישראל, הן הכנענים והן הפלשתים. מאידך, כפי הנראה זה גם היה הקושי הגדול לסיים את המלחמה עימם, מכיוון שלא היה לאותם עמים מקום אליו יכלו לברוח מפני בני ישראל, ולפיכך הוכרחו להשיב מלחמה חזקה.
יג ז,ח. לתשעת השבטים וחצי השבט המנשה, עמו הראובני והגדי. הכתוב משתמש במילים 'וחצי השבט המנשה', גם כלפי מעלה וגם כלפי מטה כמו שביארו המפרשים. ציינתי זאת להדגיש דרך זו של הכתוב.
יג יד. רק לשבט הלוי לא נתן נחלה. צריך ביאור מדוע הכתוב מזכיר זאת כאן בתוך סיפור החלוקה לשבטי גד וראובן. ואפשר שהכתוב בא לספר למי לא צריך לתת נחלה, אם מכיוון שכבר קיבל ואם מפאת שאין הוא מקבל נחלה.
יג טז. וכל המישור על מידבא. לכאורה היה צריך לומר 'עד מידבא' ולא 'על'. והתרגום תרגם 'עד', וכן כתב במנחת שי מהמסורה. אמנם אפשר, שכוונת הכתוב היא לכך שמידבא שוכנת בקצה המישור לפני המדרונות של ים המלח, ולפיכך לעולים מכיוון הירדן וים המלח נחשב כל המישור (השוכן על הרי מואב) כנמצא 'על מידבא'.
יג כא. וכל ממלכות סיחון מלך האמורי. ולהלן בנחלת גד מבואר שנחלו את 'יתר ממלכות סיחון מלך חשבון'. ולכאורה משמע שעיקר ממלכת סיחון היתה בחשבון, וזוהי נחלת ראובן, ומלבד זאת שלט סיחון גם על החלקים הצפוניים יותר ואותם קיבל שבט גד.
יג כא-כב. אשר הכה משה אותו ואת נשיאי מדין את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון יושבי הארץ, ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל וגו'. הדבר מפליא מדוע הכתוב מזכיר כאן את הריגת מלכי מדין ואת בלעם בן בעור הקוסם למרות שלכאורה אין להם שום קשר להנחלת בני ישראל את הארץ. עוד יש להתפלא מפני מה הכתוב כאן מכנה את מלכי מדין בשם החדש 'נסיכי סיחון יושבי הארץ'.
וראשית למדנו כאן דבר חדש, שמלכי מדין היו נסיכי סיחון, ואם כן לכאורה מדובר בחלק ממערכת השלטון של סיחון. ואם כן יש לומר גם שבלעם שהולך מהכא להתם ומהתם להכא שימש כמין איש תיווך ויעוץ לכל המלכים והנסיכים באיזור (ובחז''ל מצינו בדומה לזה, שכל המלכים מריצים אגרותיהם אליו).
ונראה לומר, שסיחון הלא מלך בקצה הישוב, ומעבר לו שוכן המדבר. והדרך היא שמהמדבר מגיעים שבטים לבזוז את הישוב, ופעמים רבות המנהג במקומות שכאלו, שהישוב נושא חסד לשבטים מסויימים ששוכנים לידו, ומפרנס ומכבד אותם, ועל ידי כך הוא שם טריז בינו לבין שבטי המדבר הפראיים.
ואם כן יש לומר שסיחון ועוג לקחו את עיקר החלקים המיושבים של עבר הירדן, ושבטי המדינים הסמוכים היו קשורים עימם בברית מסויימת, ולפיכך הם נקראים 'נסיכי סיחון יושבי הארץ', כלומר, בשונה משאר שבטי המדינים הם שבטים הנמצאים בברית עם סיחון ולפיכך הם קרויים יושבי הארץ ולא שוכני מדבריות.
ולכן הנצחון על מואב (דרך הריגת בלעם) ועל מדין, מהווה חלק מתפיסת נחלתו של סיחון, ולפיכך כאשר התורה מסכמת כאן את איזו נחלה לקחו ראובן, היא מדגישה שהיא נחלת סיחון, ובעלי בריתו המדינים הוברחו ונהרגו, והמואבים אויימו, מה שמביא לכך שנחלתו בטוחה.
יג כה. וחצי ארץ בני עמון. כאן התחדש שגם ארץ בני עמון טהרה בסיחון, שהרי בוודאי לא כבשו מעמון שנאסרו אף להתגרות בם. ומכאן שסיחון כבש גם חלקים מארץ בני עמון. וכמו שאמרו חז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון.
יג לב. אלה אשר ניחל משה בערבות מואב. בהנחלת שנים וחצי השבטים לא נזכר שימוש בגורל, ויש לעיין מדוע הנחלת ראובן וגד נעשתה ללא גורל, ואילו הנחלת תשעת השבטים נעשתה על ידי גורל.
יד א. אשר ניחלו אותם אלעזר הכהן ויהושע בן נון. אלעזר הכהן לא מוזכר בספר יהושע אלא בהקשר להנחלת ישראל את הארץ, ויש להבין מדוע נזקקו לאלעזר דווקא בהנחלת השבטים, ולא בכל דרכי המלחמה והכיבוש.
וחז"ל אמרו שמכיוון שהורה אלעזר הכהן הלכה בפני רבו הורידוהו מגדולתו ויהושע לא נזקק אליו. אלא שלכאורה מה שלא נזקק אליו הוא רק בכיבוש וההתנחלות ואילו החלוקה כן נעשתה על ידי אלעזר הכהן.
עוד יש להבין בדברי חז"ל, כיצד התרחש הדבר שלא נצרך יהושע לאלעזר, ומה עשה יהושע באותן הזדמנויות שבהן באופן טבעי היה נזקק לאלעזר.
שם. אלעזר הכהן ויהושע בן נון. הכתוב מזכיר את אלעזר לפני יהושע, ומשמע שחלקו בחלוקת הארץ גדול מחלקו של יהושע. כך גם להלן בכל מקום מזכיר הכתוב את אלעזר לפני יהושע. הקדמה זו מופיעה גם בציווי ההנחלה הכתוב בסוף ספר במדבר.
יד ב. בגורל נחלתם. נחלת תשעת השבטים נחלקה בגורל, כמצווה בתורה. ואמרו חז"ל שהגורל נעשה ביחד עם אורים ותומים. ודרשו זאת מהמילים 'על פי הגורל'. וסמך לדבריהם יש להביא מכך שהיה צורך לעשות את ההנחלה על ידי אלעזר הכהן, ומשמע מכך שהיה זה על ידי תכסיסי כהונה. ועוד יש להוכיח כן מכך שהחלוקה נעשתה בשילה לפני ה' פתח אוהל מועד, כמפורש להלן (יט, נא). וכן מכך שהקב"ה אומר למשה שיהושע יעמוד לפני אלעזר הכהן שישאל לו במשפט האורים אשר עליו, ולא מצאנו את אלעזר הכהן פועל בספר יהושע מלבד בעניני החלוקה.
ויש לעיין לשם מה היה צורך באורים ותומים בשביל החלוקה בזמן שזו נעשתה על ידי הגורל, ומה התועלת מכך שגם אורים ותומים קובעים זאת.
אציין בהקשר זה, את המבואר בגמ' לגבי הרחבת העיר (ירושלים) שנעשית על ידי נביא ועל ידי אורים ותומים, וגם שם יש קושי, מדוע לאחר שיש נביא צריך גם אורים ותומים. (ודחוק לומר שהכוונה לנביא כאיש, וללא נבואה)
יד ו. ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל ויאמר אליו כלב בן יפונה הקניזי וגו'. כלב מבקש את קיום שבועתו של משה, לקבל את הארץ שדרך בה-חברון. אלא שיש להבין, האם היתה אפשרות שכלב יקבל את נחלתו בחברון, ולאחר מכן שבטו היה מקבל במקום אחר, שהרי החלוקה היתה בגורל.
ואפשר, שנחלה זו בחברון היתה מתנה מיוחדת על כך שהוא עמד בעצת המרגלים ולא נכנע להם, ואין זה חלק מהירושה הרגילה, וגם אם היה יהודה נוחל מסיבה כל שהיא במקום אחר, מכל מקום היתה חברון נשארת בידי כלב.
עוד יש לומר, שעצם נתינת חברון לכלב, היא זו שהשפיעה על הגורל שיהיה ראוי ליפול ליהודה באיזור זה, מכיוון שנשיא שבטם נחל באיזור זה.
יד ט. וישבע משה ביום ההוא לאמור אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה וגו'. למרות שכלב התהלך בכל ארץ ישראל, מכל מקום דווקא חברון נחשבת לארץ שדרך בה, וכמבואר במפרשים, שרק כלב הלך לחברון, ופרשייה זו ראיה גדולה לכך שהליכתו של כלב לחברון היתה יחודית.
יד יא. עודני היום חזק כאשר ביום שלוח אותי משה ככוחי אז וככוחי עתה למלחמה ולצאת ולבוא. מדברי כלב משמע שאם הוא רוצה את חברון, מוטל עליו לכבשה. ולכאורה הדבר צריך עיון, וכי מי שזכה בנחלה, אך לא היה חזק דיו לצאת למלחמה לא קיבל חלק בארץ. ובדברי חז"ל ודאי משמע לא כן. (הארץ נתחלקה לפי יוצאי מצרים ומתים יורשים את החיים).
ואפשר שכיוון שכלב ביקש חלק פרטי שלא על פי סדרי הנחלה הכלליים של ישראל, היה מוטל עליו לכבוש את אותו החלק ולא יכול להשית את כיבושו על אחרים. אמנם, עיין להלן שהיו מקומות רבים בארץ ישראל שלא נכבשו כיוון שהשבט שנחל באותו המקום לא כבש, ואם כן יש לומר שכוונת כלב היתה, שאין חשש שאם החלק הזה ינתן לו, בסופו של דבר הוא לא יכבש.
שם. וישבע משה. יש לציין שלמרות שמשה הוא שנשבע, מכל מקום לשון השבועה "הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה לנחלה" דומה ללשון הקב"ה בשבועתו "ועבדי כלב כו' וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה". ולהלן משמע שהקב"ה הוא זה שאמר לתת לכלב את חברון וכלשונו של כלב "ועתה תנה לי את ההר הזה אשר דיבר ה' ביום ההוא".
אגב, יש להבין כאן מדוע דווקא כלב קיבל את הארץ שדרך בה ויהושע לא, אלא שיחודו של כלב אינו מתחיל כאן, אלא כבר בסיפור המרגלים בתורה, שבתחילה רק כלב מקבל את ההבטחה להגיע אל הארץ'.
יד יג. ויתן את חברון לכלב בן יפונה לנחלה. סמלי הדבר שהראשון מבני ישראל שקיבל נחלה הוא כלב, המרגל שלא מאס בארץ חמדה.
יד טו. והארץ שקטה ממלחמה. אף שלעיל כבר נתבאר ששקטה הארץ, פירש המצודות שבא לומר שבקשתו של כלב באה לפני סיום המלחמה, והראיה היא מכך שכלב היה צריך להוריש את הענקים, ועל כרחך שלא הסתיימה המלחמה. אלא שהכתוב המתין בסיפור זה עד עתה, מכיוון שעיקר ענינו הוא ביחס לנחלה אותה קיבל כלב, ולפיכך הוא מפרש נחלה זו ביחד עם נחלות כל ישראל. (אציין שנחלקו המפרשים בשאלה מתי כבש כלב את חברון, אם קודם מות יהושע או לאחר מכן. לפי דברי המאחרים, יש להבין מה הטעם בסיום הנוסף של 'והארץ שקטה ממלחמה' בפרשיה זו לאחר שהדבר נתפרש בסוף פרק יא.)
טו טז. ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה. הכתוב מאריך בסיפור זה, בכיבושו של עתניאל בן קנז, בבקשתה של עכסה מאביה לקבל מעינות מים. והדבר צריך ביאור שהרי לא מצאנו בספר יהושע סיפורים נוספים על נחלות של אנשים פרטיים ואם כן מה טעם לספר זאת דווקא על עתניאל בן קנז ועכסה. ואת נתינת חברון לכלב יש טעם לספר, לומר שהתקיים דבר משה לכלב שבא על שכרו בעקבות כך שמילא אחרי ה', אבל לגבי עכסה הדבר מיותר לכאורה.
ואפשר שבא הכתוב לומר שהיתה חברון נחלה מוחלטת ביד כלב, שיכל לתיתה למי שחפץ וכפי רצונו, ובשונה משאר נחלת השבטים שאינם יכולים לתיתה במתנה ולהעבירה מרשותם. וצ"ת.
טו כא. ויהיו הערים מקצה למטה בני יהודה וכו'. הכתוב מאריך מאוד לפרט את שמות הערים בנחלת יהודה, עם פירוט לפי איזורים. וצריך ביאור במה השתנה שבט יהודה משאר השבטים.
טו סג. ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם. מבואר שמלאכת כיבוש יבוס היתה מוטלת על יהודה, וכן להלן אנו מוצאים 'ולא יכלו בני מנשה להוריש" וגו', וכן במקומות רבים. ולמדנו שמלאכת הכיבוש היתה מוטלת על כל שבט ושבט, ולא נעשתה באופן כללי על ידי כל השבטים. ואם כן יש לידע איזה מן הכיבושים נעשו על ידי ברית השבטים כולם, ואיזה מהכיבושים נעשו על ידי כל שבט ושבט.
ולכאורה, מלאכת הכיבוש הכללית היה ענינה להחזיק בכל הנקודות המשמעותיות בארץ ישראל, כמו צירים מרכזיים, ערים ראשיות, הרים רמים וכדומה, ובכך למנוע מהכנענים לחזור ולהשיב מלחמה, אך עדיין היה צורך לגרש מכל מקום ומקום את הכנענים באופן פרטי. ואפשר שחלק מחלוקת הארץ היה לכבוש בפועל את כל הכפרים והערים הקטנות, ולפיכך נשארו בני גד וראובן עד לאחר החלוקה, בכדי שיוכלו לסייע ביד השבטים לכבוש את נחלותיהם.
יז יז. ויהי הגורל למטה מנשה כי הוא בכור יוסף למכיר בכור מנשה אבי הגלעד כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן. נראה שהפסוק נחלק לשנים, והפתיחה של 'ויהי הגורל למטה מנשה', אינה מתיחסת למכיר אבי הגלעד, שהרי הוא קיבל את חלקו על ידי כיבושו בימי משה, ולא על ידי הטלת גורל. אלא שכיוון שבא הכתוב לבאר את נחלת מנשה הקדים להזכיר שחלקים משבט מנשה כבר קיבלו את נחלתם, והגורל קבע רק את נחלת בני מנשה הנותרים.
יח א. ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אוהל מועד והארץ נכבשה לפניהם. לא נתפרש בכתוב מפני מה נבחרה שילה לשמש כמקום המשכן.
עוד יש להבין, מדוע בדיוק באותו הזמן שבין חלוקת הארץ לחמישה שבטים הראשונים לשבעה האחרונים הוקם המשכן בשילה. ולכאורה, כיוון שהמשכן בשילה הוא מנוחה (או נחלה לחלק מהדעות במסכת זבחים) אם כן לכאורה היה ראוי שיקימוהו רק לאחר שכל שבעת השבטים ינחלו את נחלתם.
ובגמ' בזבחים מבואר שמשכן שילה הוקם לאחר ארבע עשרה שנה של כיבוש וחלוקה, ואם כן יש להבין מדוע נחלת שבעת השבטים אינה נחשבת כחלק מהחלוקה, והיא נעשתה לאחר ארבע עשרה שנה, או שמא אין מוקדם ומאוחר, והכתוב הקדים את הקמת המשכן למרות שנעשתה לאחר מכן.
ואין נראה שהקדים הכתוב, גם מכיוון שאין לכאורה סיבה להקדמה זו, ובפרט מחמת שמפורש בדברי יהושע שהגורל של שבעת השבטים נעשה לפני ה' בשילה.
יח ב. ויותרו בבני ישראל אשר לא חלקו את נחלתם שבעה שבטים. מלשון הכתוב משמע שרוב העם נחלו, 'ויותרו', אך מספר השבטים שעדיין לא קיבלו נחלה מהווה את רוב השבטים. ואפשר שכיוון שהיתה זו התרשלות מצידם כמבואר בפסוק הבא, נחשב הדבר שהחלוקה כבר אירעה, ואילו הם השבטים שלא עשו זאת עדיין.
יח ד. הבו לכם שלשה אנשים לשבט ואשלחם ויקומו ויתהלכו בארץ ויכתבו אותה וגו'. צריך ביאור מדוע בנחלת יהודה ויוסף לא היה צורך בשליחות האנשים וכתיבת הארץ.
יט ט. מחבל בני יהודה נחל בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם. צריך ביאור מדוע קיבלו בני יהודה חלק גדול מכפי הראוי להם, ומדוע נחשב הדבר שבני שמעון נחלו בתוך נחלת בני יהודה. ובפרט קשה הדבר לפי דעת המפרש (המיוחס לרש"י) בדברי הימים (א ד לא), שבזמן שמלך דוד סילקו בני יהודה את בני שמעון מנחלתם, והדבר פלאי, והלא זוהי נחלת בני שמעון וכיצד יכלו לסלקם.