יא, מב כֹּל֩ הוֹלֵ֨ךְ עַל־גָּח֜וֹן.
ברש"י: הולך על גחון - זה נחש, ולשון גחון שחייה, שהולך שח ונופל על מעיו.
בספר יוסף הלל נתקשה שהרי תיבת גחון פירושו מעיים, וכמו דמתרגם אונקלוס כל דמהלך על מעוהי, ומה כתב רש"י דלשון גחון היינו שחיה. וכתב לבאר ע"פ מה שמצא בדפו"ר דאיתא "לשון גחיה", והיינו שלא בא לפרש לשון גחון דכתיב כאן, דזה ידוע מן הפסוק כאן ומן הפסוק על גחונך תלך דהיינו מעיים, אלא בא לבאר לשון גחיה בחז"ל כגון גחין ולחיש וכדומה דהיינו מלשון שחיה, שהולך שח ונופל על מעיו. יעו"ש בכל דבריו.
אולם לענ"ד אין זו כוונת רש"י, אלא שבאמת 'גחון' אינו פירוש של מעיים, אלא אונקלוס ביאר האופן של הולך על גחון דהיינו שנגרר והולך על מעיו, אבל לשון גחיה גם במקרא היינו שחיה שנגרר ונמשך ונסחב.
וחילא דילי דהנה בפרקי דרבי אליעזר פרק יד מתואר הקללה של הנחש: וִיהֵא סוֹחֵף בְּמֵעָיו עַל הָאָרֶץ, ובפירוש הרד"ל שם אות כד: ויהא סוחף במעיו על הארץ. הוא פי' על גחונך תלך, וכן הוא בתרגום ירושלמי על כל הולך על גחון תרגומו סחיף במיעוי, ומפני שמעיו נמשכין בבטנו יחד וחוזרין ומתפשטין כל שעה בשעת הליכתו, לכן אמרו סוחף במעיו, (ומלת גחון ענינו משיכה, כמו גוחי מבטן).
וראה רש"י שופטים (כ, לג): [וְאֹרֵ֧ב יִשְׂרָאֵ֛ל מֵגִ֥יחַ מִמְּקֹמ֖וֹ] מגיח - נמשך כמו יגיח ירדן אל פיהו, גוחי מבטן. ועי' עוד ברש"י באיוב לח, ח ובאיוב מ, כג.
והרי ביוסף הלל הביא לשון רש"י במיכה (ד, י): וגוחי - כרעי ושחי על גחונך וכן בלשון משנה כותל הגוחה לרשות הרבים, והרי ודאי לגבי כותל ל"ש למעיים, וע"כ דגחון יסודו הוא המשיכה והשחיה על פניו.