אנכי אנוך לשון מצרית

[צופה_ומביט]

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים

ראה בתנחומא ישן יתרו טז (ובפסיקתא דרב כהנא פי"ב, בקיצור בילקוט שמעוני יתרו רפו) בשם רבי נחמיה, ובפסיקתא רבתי (פכ"א) בשם רבי יהודה, ש"אנכי" הוא לשון מצרי, שבמצרית עתיקה אני = אנוך.

[א"ה: בדקתי בעצמי במילון מוסמך למצרית עתיקה, שכתב סר ארנסט ווליס באדג', מחשובי האגיפטולוגים בכל הזמנים (עבד עבור המוזיאון הבריטי), נדפס לפני כמאה שנה, בשנת 1920, ואכן "אני", MYSELF, הוא "אנוק", ANUK, ובקופטית (השלב הבא אחרי המצרית העתיקה) ANOK. ההגיה להנ"ל בלשון הקודש בהגיה שמית היא "אנוך"].

וסיבת הדבר מבאר המדרש כי בגלות מצרים שכחו ישראל את לשון הקודש ודיברו במצרית, וז"ל התנ"י:

"אמר רבי נחמיה, מהו אנכי? לשון מצרי הוא. למה הדבר דומה, למלך שנשבה בנו, ועשה ימים רבים עם השבאים, למד סיחתן של אותן השבאים. כשעשה [המלך] נקמה באויביו והביאו ובא להסיח עמו בלשונו, ולא היה יודע. מה עשה, התחיל לספר עמו בלשון השבאים. כך עשה הקב"ה עם ישראל. כל אותן השנים שהיו ישראל במצרים, למדו סיחתן של מצרים. כשגאלן הקב"ה בא ליתן להם את התורה, לא היו יודעים לשמוע. אמר הקב"ה, הריני מסיח עמהם בלשון מצרי, אנוך. אדם שהוא מבקש לומר לחברו במצרים אני, הוא אומר אנוך, כך פתח הקב"ה בלשונם ואמר אנכי", עכ"ל.

במק"א עסקתי בשאלה איך מתאים זאת עם הידוע (מכילתא בא ועוד) ש"לא שינו לשונם" במצרים, והראיתי בס"ד שרבי יהודה ורבי נחמיה לשיטתם בביאור "אברהם העברי" וכו'.

וכעת התעוררתי לשאלה פשוטה בעיקר הדרש הזה:

הכי מילת "אנכי" כה חריגה בתורה שאינה אומרת אלא דרשני ולומר שהתחיל את הדברות בלשון מצרי?

הלוא כבר אדם הראשון אמר אותה בגן עדן, כי עירום אנכי [וזו מילת אנכי הראשונה בתורה, מפי אדם ולא מפי הקב"ה], וקין השומר אחי אנכי, ואברהם אנכי אישבע ואנכי הולך ערירי, ושרה אנכי נתתי שפחתי, ואבימלך וגם אנכי לא ידעתי, והגר אנכי בורחת, וגם הקב"ה כבר בחומש בראשית כמ"פ, אנכי ממטיר, אנכי מגן לך, דן אנכי, ועוד.

התנ"ך מלא ממילה זו, מאות פעמים (המילה "אני" מופיעה בתנ"ך בסה"כ פי 2.5 בערך מהמילה "אנכי"), וכאמור, כבר בגן עדן אצל אדה"ר שלא דיבר מצרית אלא לשון הקודש, ואצל קין ואברהם ושרה ואבימלך והגר שלא דיברו מצרית. מה מיוחד במילה זו בתחילת עשרת הדברות יותר מכל שאר התנ"ך שהיא מתפרשת כך? אתמהה.

ולומר שבכל התורה הכתיב הקב"ה כך למשה בדיעבד לאחר גלות מצרים – הכל כדיבור לשון מצרית, וכלומר שכוונת המדרש לומר שמילה זו בכל התורה כולה היא לשון מצרית וזו הסיבה וכאן התחיל הדבר – זאת מנא ליה? איה מקור הדרש והקושי שיכריח לפרש כך את כל התנ"ך – ולא להיפך, להבין שזו מילה רגילה בלשון הקודש ותול"מ. לכן לא נראה כך כלל.

ומשמע לכאורה דאה"נ מילת "אנכי" היא מילה בלשון הקודש, אלא שכאן דיקא בריש עשרת הדברות יש איזה קושי בפשט, שהיה צריך לומר דוקא "אני" ולא "אנכי" [אולי לפי איזה כלל שישנו מתי נוקטים "אני" ומתי "אנכי" וצ"ב] - והקב"ה אמר "אנכי", וזהו מקור הדרש שהיה זה כדי לדבר בכעין לשון מצרי, כי המילה "אנכי" בלשוה"ק נשמעת קרובה למילה "אנוק/אנוך" המצרית.

וצ"ע.

[ר_חיים_הקטן]

ראה מה שכתבתי בספרי עמ' 83-84: https://amzn.to/3piZ36f

[צופה_ומביט]

ראה מה שכתבתי בספרי עמ' 83-84: https://amzn.to/3piZ36f

אין לי את הספר, לכן אין לי איך לראות.

האם תוכלו לסכם בקיצור מה כתבתם שם בזה? או לתת צילום של העמודים הנ"ל?

תודה רבה.

[ר_חיים_הקטן]

ראה מה שכתבתי בספרי עמ' 83-84: https://amzn.to/3piZ36f

אין לי את הספר, לכן אין לי איך לראות.

האם תוכלו לסכם בקיצור מה כתבתם שם בזה? או לתת צילום של העמודים הנ"ל?

תודה רבה.

מצו"ב.

אנכי.pdf

(105.52 KiB) הורד 306 פעמים

[צופה_ומביט]

מצו"ב

תודה רבה.

לא ראיתי בקובץ התייחסות למה ששאלתי.

אגב, ההנחה שהבאתם שם ש"אנכי" משמעו במצרית "אהבה" וכיו"ב, לא ידעתי מה מקורה. לא ידוע לי על משמעות כזו במצרית עתיקה. ענח' שפירושו חיים כפי שהבאתם לא מבוטא "אנוך", אלא ענח'. [במק"א הסברתי את "צפנת פ-ענח'" על פי זה, אבל ל"אנכי" איני חושב שיש קשר].

מה שהבאתם סמך לרעיון זה מהפסיקתא רבתי, לענ"ד לא זו הכוונה שם כלל, אלא שרבי יהודה אומר שעצם מה שדיבר איתם הקב"ה בלשון ארץ מצרים שנשבו שם - הוא הוא בעצמו ביטוי של אהבה וחיבה, שהאבא המלך יורד אל מקומו של בנו השפל והשבוי. ורבי נחמיה אומר שהוא לשון אימה ויראה - משום שהוא מזכיר להם באיזה לשון דיבר עם אבותיהם, כמפורש שם באורך.

[והגע עצמך, לשיטתכם שכוונת רבי יהודה שבמצרית עתיקה "אנוך" פירושו אהבה וחיבה - תצא מחלוקת מוזרה בין רבי יהודה לרבי נחמיה מה משמעות המילה "אנוך" במצרית עתיקה, אהבה וחיבה או אימה ויראה. לפי הבנתי כמובן של"ק].

אגב, בפסיקתא רבתי רבי נחמיה [החולק על רבי יהודה שהוא המ"ד שמבאר שם ע"ד המשל למלך ובנו וכו'] מביא כחלק מפירושו כמה וכמה פסוקים מזמן האבות שבהם אמר הקב"ה לאבות "אנכי". מה שמבליט את שאלתי הנ"ל, מה ראה רבי יהודה [בפס"ר] להבין מילה זו כאן כלשון מצרי - בזמן שהתורה מליאה ממנה הרבה קודם והרבה אח"כ.