מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

יסודות בדרכי היצר הרע מפרשת החטא הראשון

ביאורים ועיונים, חדושים ובירורים, בתורה בנביאים בכתובים ובתרגומים, ובמפרשיהם, ראשונים ואחרונים, ויבינו במקרא.
צופה_ומביט
הודעות: 4524
הצטרף: ד' אפריל 29, 2015 5:26 pm

יסודות בדרכי היצר הרע מפרשת החטא הראשון

הודעהעל ידי צופה_ומביט » ג' ינואר 25, 2022 8:19 pm

החטא הראשון בתורה ובעולם הוא גם הראשון לכל החטאים בעולם וגם יסוד ושורש כל החטאים בעולם. כל פרט כאן הוא יסוד, ואלה הם היסודות לחטא בכלל. התורה נכתבה כדי ללמד. ועיקר הלימוד בכל דבר הוא במקום הראשון שהוא נכתב בתורה (ב"ק נה). לכן התבוננות בפרשה זו יכולה להראות את דרכי היצר המחטיא את האדם, כדי להשתדל ולהינצל ממנו בסייעתא דשמיא.
ההצעות האמורות להלן נכתבו על סדר הפסוקים כפי משמעות פשוטו של מקרא [בלי עיון ודקדוק במפרשי הפרשה וחשבון לפיהם] אבל היסודות עצמם שאובים ממה שלימדונו רבותינו ואינם הגיונות והצעות בעלמא. [לא ציינתי מקורות, כי עיקר הענין בזה הוא התעוררות ללימוד פרשת החטא הראשון בתורה מתוך הפסוקים עצמם].

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

זוהי הפתיחה לפרשת החטא כולה, והיא ללמדנו דבר גדול, מהו המונע העיקרי מחטא.
בהמשך הפרשה כתוב שהבושה הביאה יראה ["ואירא (מפני ה') וכו' ואיחבא"]. בושה ויראה הם שני המונעים הגדולים מן החטא. תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ), איזו יראה שהיא על הפנים זו בושה.
וכדאיתא במכילתא שם (ובגמרא נדרים כ, א): "ובעבור תהיה יראתו על פניכם, יראתו [על פניכם] זה בושת פנים. סימן טוב באדם שהוא ביישן. לבלתי תחטאו, מגיד שהבושת מביא לידי יראת חטא, שנאמר (ירמיה ו, טו) הובישו כי תועבה עשו".
וכאן לא היו בושים ולא יראים, לכן חטאו.
"ואירא" הראשון בתורה כתוב אחרי החטא, והוא אכן תוצאה של הבושה: "ואירא כי עירום אנכי". [וראה להלן].

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.

היסוד הראשון [אלה המילים הראשונות של הנחש לאדם!] שעל ידו מחטיא היצר את האדם הוא: להגדיל/להרחיב בעיניו/אצלו את האסור ליותר ממה שהוא. "הכל אסור".

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל.

הטעות הראשונה שעושה האדם מול היצר הוא: לא נותן לו לגמור את דבריו עד הסוף, אלא מתחיל מיד להרצות את משנתו. [מיד בתגובה לאמירה הראשונה של היצר]. כך היצר יודע למה עליו להגיב וכיצד. אם היה מסיים היצר את דבריו היה האדם רואה שאין בהם ממש, כי היצר אינו יכול להציג תמונה שלימה, לשקר אין רגלים וקוף בפני אדם אינו יכול להידמות לאדם. אבל כשהאדם פורש לפני היצר את כל הקלפים שלו – אזי אין צריך היצר אלא להגיב, להכניס מילה פה ושם, לסתור טענה כאן או שם, וכבר התערער האדם והיצר ניצח.

וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן.

כעין הנ"ל בדברי הנחש הראשונים – כאן כבר אמרו חז"ל [אבות דרבי נתן על המשנה ועשו סייג לתורה] שכל המוסיף גורע, ואדם או חוה עשו כאן סייג לתורה שאסר יותר מדי, והוא שגרם לחטא. שהסייג היה חזק ונתפס כאיסור עצמו, וממילא כשעברו על הסייג נפלו כבר גם בחטא עצמו בלי חילוק.
[גם מבחינה נפשית, ריבוי סייגים וחומרות ואיסורים עשוי להפוך תורת חיים מאוזנת שדרכיה דרכי נועם לתורה מציקה שנמאסת ח"ו על האדם ומשניאה עליו את בוראו ח"ו, ויבעט בכל ח"ו. קל וחומר כשאין הכרה ברורה וחשבון בריא ורגוע מה עיקר הדין ומה לכתחילה ומה הידור ומה סייג, וממילא לשקול בפלס דרכיו מה לקרב ומה לרחק בכל עת ובכל זמן ובכל נפש].

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן.

א. יותר משמפתה היצר לכפירה בקב"ה, הוא מפתה לכפירה בתורה מן השמים. כלומר, בנאמנות דבר ה' או הנמסר בשמו [באם חוה שמעה על הציווי רק מאדם].
ב. לשון היצר מטעה ומשתמע לשתי פנים. לשקר גמור אין רגליים, והיצר מחביא דבריו בתוך אמת, רק שהוא אומר את האמת בצורה כזו שהאדם טועה בה אל השקר. הנחש לא אמר בפירוש שגם אם יאכלו לא ימותו. אפשר להבין דבריו ש"לא מות תמותון" – אם תגעו בו [דמינה סליק, מה שסיימה האשה "לא תגעו בו פן תמותון"], שזהו אמת. אבל הוא מדבר בדו-משמעות, ואומר בסתם "לא מות תמותון" לאחר שאמרה האשה "לא תאכלו ולא תגעו", והאדם כבר מניח/מבין מעצמו ש"לא תמותון" גם אם תאכלו.

כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

א. הפיתוי לחטא הראשון בעולם היה מיוסד על נתינת "טעמא דקרא" לציווי הקב"ה, ולא קבלת דבריו כגזירה וחוק ולא יעבור ויהי מה.
ב. עוד מביא רבי צדוק מהרבי מקאצק שעיקר כוח היצר לפתוח את האדם לחטא הוא במה שדוחף אותו לעלות בקודש למעלה ממדרגתו, כדכתיב כאן שהפיתוי לחטא היה "והייתם כאלהים". [כך בנוגע לחטא וכך בנוגע לאי-התקדמות והתעלות בתורה ועבודת ה'. למשל: מפתה אותו לסוג לימוד שאינו כפי ערכו עדיין, ומשקיע אותו בזה, ואז משנתו אינה סדורה לו ותלמודו קשה עליו כברזל, וזה וזה לא עלתה בידו, ואת הרגלו מכבר קשה לו מאד לשנות והוא ממשיך כך כל חייו או עוזב את הלימוד. כך גם בעבודת ה' מכניס אותו לעניינים נעלים בטרם יש לו כלים מתאימים ומבלבל אותו לגמרי ולוקח ממנו שנים יסודיות וטובות שאין להשיב את חלקן בבנין האדם והעבודה, והאדם נשאר מבולבל ולא מאוזן כל חייו].
ג. עוד כלול בזה טענת/פיתוי היצר שהחטא לא ירחיק מאלהים. אדרבה, הוא יקרב אליו.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם

היצר מפתה לחטא בדברים גדולים ונשגבים, באידיאולוגיות, בהתפתחות ומימוש עצמי: "והייתם כאלהים!". האדם מתפתה וכביכול זה מה ששכנע אותו וזה מה שהוא רוצה. אבל מה האמת? שזה רק התירוץ-שכנוע שאומר האדם לעצמו, להפיס דעת עצמו שלכן הוא חוטא, אבל באמת הוא חוטא בגלל: "טוב למאכל, תאוה לעיניים".

וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל

גם את ההשכלה – האדם המתפתה לא רוצה מחמת אהבת האמת [ע"ד לשון הרמב"ם בסוף הלכות תשובה על העובד מאהבה, שעושה האמת מפני שהוא אמת], שאם כן לא היה עובר על ציווי הקב"ה עבור זה. אלא החוטא רוצה את ההשכלה עבור עצמו, כי "נחמד להשכיל". הוא חומד השכלה לעצמו, אם כדי להיות כאלהים ואם לטעם אחר. האגו מדבר והוא המרכז כאן, להשיג ולהתעטר במעלת ההשכלה. לא מעלת עצם ההשכלה היא העיקר אצלו.

וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל

הנחש לא לקח ולא האכיל. היצר בפיתויו ושכנועיו גורם לאדם המתפתה והמשתכנע שכבר יקח הוא בעצמו ויאכל בעצמו. לכן אח"כ יכול היצר בעצמו להשטין (ב"ב טז, א), כי את החטא לא הוא עשה-כפה אלא האדם בחר ועשה.

וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

"מואס באחרים העושים". משחטא האדם – הוא לא רוצה להיות החוטא היחיד. כל שכן להיות חריג בין הקרובים אליו ביותר. "לאשה עמה", כי הוא עמה, ושיהיה עמה גם כעת.

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

הדאגה הראשונה של החוטא אינה על עצם מה שחטא ועבר על פי ה', אלא על הנזקים בפועל שגרם לו החטא. למשל בושה שיתבייש מחמת מעשיו. הוא עסוק קודם כל בלכסות על מעשיו שלא יינזק מהם. זו "פקיחת העיניים" שלו. לא פקיחת עיניים של תשובה "מה עשיתי?!", אלא "אני צריך חגורה להתכסות". [כמו לגבי יראת ה' כנ"ל, כך גם היראה "שלא יראני אדם" אינה משמשת אותו להימנע מהחטא, אלא להסתיר את מעשיו לאחר החטא, כדי שכעת לא יראנו אדם, והמחשבה שיצליח בכך גורמת לו לחטוא מעיקרא כי סומך על עצמו שיצליח שלא יראנו אדם].
הקו הזה ממשיך גם אחר כך, בהאשמת אחרים בחטאו [ממילא לא מוטל עליו כל כובד האחריות לשוב תשובה גמורה, שהקב"ה בא אליו למקומו ופתח לו פתח אליה]: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.
ועוד רואים שם: האשה מאשימה את היצר הרע. האדם מאשים חברה רעה. ורואים בתשובת הקב"ה ש"תירוץ" האדם פחות מקובל אצלו מתירוץ האשה, שעליה יש יותר לימוד זכות מאשר על האדם:
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת [אתה שגרמת-עשית את כל זה] אָרוּר אַתָּה וגו', אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה וגו' [ולא כתיב: כי שמעת לקול הנחש, ותאכלי מן העץ וכו', אין פירוט החטא, ואין האשמה בשמיעה לנחש], וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ וגו' [יש פירוט החטא הן מה עשה והן על מה עבר, ויש האשמה בעצם השמיעה לאשה].
יש להבין זאת על פי הגמרא (קידושין ל, ב) שאלמלא הקב"ה עוזר לאדם כנגד היצר הרע אינו יכול לו. וכן בברכות (יז, א) רצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות, יצר הרע נחשב מעכב, גזירות המלכויות נחשבות מעכב [וחזינן שהן והיצר הרע חד הם ואכמ"ל], אבל לא מוזכר כאן "חברה רעה" כגורם לחטא. ואף שבוודאי "הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים" (משנה סוטה א, ד), וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות פ"ו שהוא ממש טבע מוכרח ומכריח את האדם להיות נוהג כמנהג אנשי מקומו – אבל הרי כתב הרמב"ם שם שהוא דבר שביד האדם לעזוב את מקומו וללכת למקום חברה טובה או ישב בדד.

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם

הקב"ה עדיין מרחם על האדם, רחמיו אינסופיים, כל שכן על חוטא שהוא האומלל באמת. הוא לא בא אל החוטא בקול רעש גדול מפרק הרים ומשבר סלעים לצעוק עליו [על פי רמב"ן], ולא מחכה שהאדם יתקרב אליו ויחפש אותו, אלא ממציא לו את עצמו, הולך ובא אליו למקומו.

וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים

אמנם האדם לא רואה כך את מצבו מול הקב"ה. הוא חש אשמה ובושה ומרגיש בכל תוקף את היותו "חוטא" ובעיניו הוא רחוק מהקב"ה, שנאוי ומתועב וכו'. ובשלמא אם תפיסה זו היתה כוח מניע, מקדמת אותו לשוב בכל עוז כמה שיותר מהר לקרבת ה', אבל התוצאה מאותה תפיסת שקר [וזהו המבחן תמיד להבחין בין טוב לרע בעבודת ה']: הוא מתחבא מפני ה'. זהו פחד משתק ולא פחד מניע, וגם הוא עצת היצר.
האדם מתחבא מפני ה'. "אם אני לא רואה את ה' גם הוא לא רואה אותי". זהו בעצמו חטא נורא, שעכ"פ לע"ע מניח או מצהיר או למצער משלה עצמו בחיצוניות הכרתו כעת שהקב"ה הוא יצור שייצר הדמיון-הכרה האנושי, ולא מצוי אמת באמת, איתי או בלעדיי.
זהו בעצמו חטא גדול יותר מאשר פיתוי היצר מעיקרא, שהיה לעבור על ציווי ה', וכפירה בתורה מן השמים. וכעת כדי להרגיש טוב בעיני עצמו האדם יורד עוד יותר, לכפור באלהים.
ועכ"ז, דוק שביסוד תפיסה זו עומד קשר בלתי ניתק בין הקב"ה לתורתו. ברור לאדם שאם יש אלהים [קוב"ה] אזי יש תורה [אורייתא] וציווי ורצון מהאדם [ישראל] – והוא עבר עליה. כלומר האדם "חוזר בו" מלקבל את דברי הנחש להאמין באלהים ולכפור בתורה, שזה מה שהחטיא אותו מעיקרא – אבל אותה חזרה ממה שהחטיא אותו אינה מעלה אותו לתשובה, אלא אדרבה, מפילה אותו עוד יותר לומר "אין אלהים". וכל זה מתעלולי היצר הרע והרוח שטות שהוא מכניס באדם, וכלול בזה שהוא לוקח את תנועת האדם היסודית לתשובה ותיקון – ורותם גם אותה בעצמה להפלה בחטא גדול עוד יותר.

בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

היכן האדם מתחבא? בתוך החטא. הוא חוטא יותר ויותר, עוטף עצמו בתפיסת החטא, במעשים של חטא, בהתרחקות בפועל עוד ועוד מהקב"ה. זהו המקום שבו [כביכול, בדמיון האדם באותו רגע] "אין הקב"ה". הוא מצהיר לעצמו על ידי מעשים אלו ש"הנה, אין הקב"ה, אני חי איך שאני רוצה והכל בסדר".

וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה.

רחמי הקב"ה אינסופיים, הוא מתחשב בכל זה ומושיט יד אל האדם, הוא פותח דלת לשבים והוא מושיט יד לפושעים.
אופן הפניה הוא ["אייכה"], לעורר את האדם לחשוב שוב על מצבו ועל מעשיו, ובעיקר על התפיסה שלקב"ה לא אכפת ממנו או שונא אותו.

וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא.

כאן מסתיימת פרשת החטא, ואנו חוזרים כאן לפתיחה לפרשה: "ולא יתבוששו". הנה כאן הגיעה הבושה והיראה שחסרו לפני החטא: "ואירא" הראשון בתורה כתוב אחרי החטא, והוא תוצאה של הבושה: "ואירא כי עירום אנכי".
אמנם אותה בושה ויראה שאחרי החטא ומחמת החטא – לא קידמה את האדם בעבודת ה', אלא גרמה לו לחטא יותר חמור: דרך תשובה פתוחה לפניו – והוא לא שב. הוא מתחבא מפני ה', כביכול אפשר לגנוב דעת העליונה ואם לא יביט-יכיר הוא בשכינה גם הקב"ה לא יביט בו.
רשע בגובה אפו בל ידרוש, אין אלהים כל מזימותיו [מחשבותיו. בהיות שהוא חוטא, לא נותר לשכלו אלא לחשוב מחשבות כיצד להפיס דעת עצמו, והפיוס הוא: "אין אלהים" ח"ו, אם כפשוטו, אם "מבחינתי", כי "גורשתי מנחלת ה'"]. אמר נבל בלבו אין אלהים [כי / ממילא] השחיתו התעיבו עלילה, אין עושה טוב.
לכן בא העונש להיות נגרש מגן עדן ולעבוד קשה בזיעת אפיו יאכל לחם בעיצבון. כל עוד הוא חוטא ו"הכל בסדר" – רק מתחזקת אצלו ההצהרה שהוא מצהיר לעצמו או מניח בדמיונו ש"אין אלהים". הוא יתחבא מפני ה' בתוך עץ הגן יותר ויותר. הוא שבוי בהשפעת החטא ובתפיסה של חטא ובנגרר ממנה, והוא נשקע שם יותר ויותר, ומצבו וריחוקו הולך ומחמיר. רק ערעור החיים של החוטא ישיב אותו אל הקב"ה. וזהו יסוד התשובה.
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל.
בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ.
וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

והחכם [שביציאת מצרים וכל כיוצא בה הוא (ולא "צדיק") העומד כנגד "רשע"] עיניו בראשו, מיד אחרי החטא לייסר הוא את עצמו, לערער ולעצור בעצמו את חייו, ולהפנות את הבושה והיראה שגורם החטא – אל הקב"ה, וממילא לבוא דיקא לפניו, לברוח מפניו אליו, שהוא בלאו הכי מחפש ומבקש את האדם ובא אליו בפנים של רחמי אינסוף ולא של זעף, ולשאול איתו ביחד את השאלה על עצמו [ומצדו אל הקב"ה] "אייכה", ולחפש איתו ביחד את התשובה [תרתי משמע], ובזה ישקיע את כל מזימותיו. שאלה וחיפוש וביקוש שכולו מציאה, איך שבמקום החטא גופא האדם זוכר ומתעקש, ומבקש ודורש, בכל תוקף, שיש אלהים, ובוודאי ישנו ולא יתכן שאיננו, ולא יתכן לי להיות רחוק ממנו. וככל שנשקע האדם יותר בחטא והתרחק יותר – יש בשאלת "אייכה" וחיפוש וביקוש ודרישה הנ"ל מציאת "יש אלהים" גדולה ומחודשת עוד יותר. ובזה מתהפך החטא עצמו להיכי תמצי וגורם של גילוי הקב"ה יותר גדול מאשר קודם, ונעשה מזדונות זכויות, ובוודאי שזה מקדש את האדם מאד על להבא, שתהיה יראתו יתברך על פניו לבלתי יחטא, ואם יחטא לבל יתרחק, כן יעזרנו ה' בתוך כל ישראל תמיד.

דורשי יחודך
הודעות: 1520
הצטרף: ו' אפריל 07, 2017 3:06 pm

Re: יסודות בדרכי היצר הרע מפרשת החטא הראשון

הודעהעל ידי דורשי יחודך » ג' ינואר 25, 2022 10:14 pm

יישר כח! דברים נפלאים ויסודיים ממש.

קרית מלך
הודעות: 1023
הצטרף: ד' מרץ 09, 2016 1:50 am

Re: יסודות בדרכי היצר הרע מפרשת החטא הראשון

הודעהעל ידי קרית מלך » ד' ינואר 26, 2022 12:15 am

איישר, הפלא ופלא!


חזור אל “מקרא ותרגום”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 54 אורחים