קשה –לא מיקשה .זהב זה לא כסף.הפוך- זה חצוצרה וזה שופר! לעולם -זה זמני.
מצווה נדירה - החצוצרות, לרמבם מתריג מצוות ותקפה גם היום . אין לה דינים בגופה (כמעט).ורבים ההפכים בה.
במובא להלן אין חידושים - אבל יש בו הצגה של פרטים פחות ידועים -ולעיתים מפתיעים במצווה זו.
חלק א.
א.
קשה –לא מיקשה .
.החצוצרות נעשו מחתיכה שלמה – של הכסף, שנאמר: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם (במדבר י ב. גמ' שם).ובספרי" אין מקשה אלא מין קשה. עשה מחתיכות של כסף שבור - כשרות (תוספתא חולין א יט;), שנאמר במנורה: מִקְשָׁה הִיא (במדבר ח ד), היא ולא חצוצרות (ספרי שם; גמ' שם).
עשאן משאר מיני מתכות - פסולות (תוספתא שם; ספרי שם; גמ' שם), שנאמר בהן כסף והויה - שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף וגו' וְהָיוּ לְךָ (במדבר י ב) - לעכב (מנחות שם) .
ב.
זהב זה לא כסף.
של משה נעשו מכסף , ולדורות לכל שאר השימושים בשעת קרבנות , מלחמה ובעת צרה , י"א שאינן אלא בחצוצרות של כסף (הר המוריה כלי המקדש ג יט; יהודה יעלה או"ח קפג).
ויש מפרשים שלא אמרו של כסף אלא בחצוצרות של משה, אבל לדורות כשרות אף בשל קרן (תוספות עבודה זרה ) וכן מצינו שהיו תוקעים בהקהל בחצוצרות של זהב (תוספתא סוטה ז טו. תוספות עבודה זרה שם)
ג.
.זה חצוצרה וזה שופר, הפוך!
כיום \וגם בעבר - נהוג לקרוא בשם חצוצרה לכלי העשוי לתקוע בו, בין של מתכת בין של קרן, וצורתו פשוטה-ישרה. שלא כשופר שראשו כפוף . אולם היו שנים לאחר חורבן בית המקדש שנשתנה שם שופר - כפוף - לחצוצרה, ושם חצוצרה - פשוטה - לשופר (שבת לו א וסוכה שם), לפי שנתבלבל להם הלשון (מאירי סוכה שם).
ד.
שלך = שלהם.
חצוצרות שנצטווה עליהן משה, יש אומרים: עֲשֵׂה לְךָ (במדבר שם) משלך (ביומא ג ב); ויש אומרים משל ציבור, ומה תלמוד לומר עשה לך, כביכול - אם אפשר - בשלך אני רוצה יותר מבשלהם (בספרי שם).[ לכתחילה]..
ה.
השעירים והחצוצרות מה הקשר ?.
עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת (במדבר י ב), מיעוט חצוצרות שתים, אם כן למה נאמר שתי, שיהיו שוות (ירושלמי יומא ו א) במראה ובקומה ובנוי...
ו.
חוקת עולם –רק זמנית.
כל הכלים שעשה משה - במשכן - כשרים לדורות, חוץ מן החצוצרות (ספרי שם; מנחות כח ב), שנאמר: עֲשֵׂה לְךָ וגו' וְהָיוּ לְךָ. שמצות התקיעה בחצוצרות קיימת לעולם, אבל לא באותן שעשה משה . לפי שנאמר: וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם (במדבר י ח), לחקה ניתנו ולא לדורות (ספרי שם).
ז.
קרא לי רק כך- אפשר גם אחרת.
במדבר, נצטוו שיתקעו הכהנים בחצוצרות כשירצה משה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם לאספם אליו, או בשעת סילוק המסעות, שנאמר: וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת וְתָקְעוּ בָּהֵן וגו' (במדבר י ב-ג), .
אבל למה ?:
ח"א שהתקיעות להקהיל את הקהל מצוה הן (גמ' סוכה נג), שמצווים להקהיל בסימן זה ולא באחר. ולר"י שאינן אלא לסימן (ר' יהודה), כשהיה רוצה משה לדבר אליהם, ואינן מצוה [ ואז לכאורה אפשר גם סימנים אחרים: רמקול ?],
ח.
לצרה או לשמחה. לפני או אחרי.
וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת (במדבר י ט), מכאן שתוקעים בחצוצרות בשעת מלחמה.[לפני]
אבל היכן ?
תקיעה בחצוצרות במלחמה, כתבו ראשונים שהיא בשעת התפילה, שהיו אומרים שם פסוקי מלכיות-זכרונות-שופרות , כדרך שאומרים בראש השנה וביובל (רש"י תענית יז א) דהיינו לפני ובעת המלחמה.
ומה אחרי - כששבים מהמלחמה וי"א אף כששבים מארץ אויב, או מנצחים אויב הבא עליהם וקובעים יום שמחה ושהוא בכלל הכתוב: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וגו' וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹוצְרוֹת (במדבר י י. אבן עזרא שם).
ט.
מצוות התלויות בארץ.
יש פוסקים שמציינים כי המצווה של התקיעה בעיתות מצוקה ותענית היא בתוקף רק בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ. שנאמר "וכי תבואו מלחמה בארצכם והריעותם".