הודעהעל ידי יהודהא » ה' ספטמבר 08, 2022 1:25 am
מספר תוספות לנ"ל
א
מדוע לא לקיים את פשוטו של הפסוק?
לכאורה יש לתמוה על הדברים, הן אנו מוצאים כי גם בפסוקים שחז"ל דרשום אחרת ממשמעותם הפשוטה, יש הידור לקיים גם את המשתמע מפשטות הפסוק. מדוע, איפוא, בפסוק "והיה הבכור אשר תלד" לא מקיימים גם פשוטו של פסוק, לקרוא לנולד על שם הבעל המת? אין זאת אלא מפני ש"ריע מזליה" של הנפטר ללא
בנים, ואין לקרוא על שמו. [מאורות הדף]
ב
לדעת המשך חכמה - החזל הוא הפשט -
חז"ל הוציאו פסוק זה מידי פשוטו גם מפני משמעות הפסוק עצמו, שנאמר בו "והיה הבכור" ולא "והיה הבן הבכור",
למשל, כפי שנאמר בפרשת ירושת הבכור (דברים כא/טו) "והיה הבן הבכור לשנואה".
גם לא כתבה תורה "והיה הבן הבכור אשר תלד 'יקרא' על שם אחיו המת", אלא "יקום על שם אחיו",
וכל זאת מורה כי כלל לא התכוון הפסוק שיש לקרוא את הבן הנולד בשם הנפטר.
ואכן הרא"ם מסביר את דעת רש"י , בכך שעד מתן תורה היה מנהג לקרוא את שם הנולד כשם המת. לאחר שניתנה תורה, נצטווינו ע"כ שהיבם יורש את חלקו ונחלתו של המת, ואין צורך לקרוא את הבן הנולד על שם המת.
ג.
"בכתב והקבלה" כתב: אחד מן הטועים ..
אחד מן הטועים תרגם "בפניו" - (בפרצופו), שיגיע הרוק את עור פניו. מדכתיב
ב-ב' ולא ב-ל' (בפניו/לפניו). והוכה בסנוורים מלראות "לא יתייצב איש בפניך" (דברים ז') "לא יתיצב איש בפניו" (יהושע י').
והתכוון כנראה לצדוקים /וליוספוס שכתב- בקדמוניות היהודים ד' ח' כ"ג
... אשת אחיו חייבת להתיר את סנדליו ולירוק לו בפנים ולאמור שראוי הוא שתעשה כן, הואיל ונהג זדון בזכרו של הנפטר. ומכחיש כאן דעת חזל כמו בעוד דברים.
ובאב"ע כאן: 'בפניו' מפורש בדברי הקבלה [=מלפניו]. ודרך הפשט 'בפניו' -לפני הנעל ". [ פ' דגושה = מקדימה היינו בצידה העליון של הנעל].
ד. המאירי
נסיון התחמקות- מיבום
חידושו של המאירי למעשה שלמה "b]גזרו את הילד[/b]"- היה נסיון להתחמק מעגינות של הזקוקה ליבום !
"ששתי נשים אלו כלה וחמותה היו, ומתו בעליהן בלא בנים אחרים אלא אלו השנים, ומת ילד זה של הכלה. וכל שמת תוך שלשים נדון כנפל, והרי היא זקוקה ליבום.
וכשמצאה עצמה צריכה להמתין לאותו ולד של חמותה ותתעגן י"ג שנים, החליפה חי במת, כדי לומר שבנה הוא ותפטר משני צדדין, שהרי תאמר שיש לה בן ואין לה יבם. וכשאמר שלמה גזרו את הילד החי, שמחה, מפני שנוח היה לה בכך כדי לינשא בהיתר, והרגיש שלמה בענין זה והשאירו לחמותה".
[ ומעין זה בירושלמי -אלא ששם בשתי יבמות שאולי זקוקות ליבום. [קטע זה אספקלריא לפרשת כי תצא תש"פ עמוד פט].
ה.
מחלוקת הרמבם והרמבן - על "פשוטו " ומשמעותו.
. .כלל זה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו , ושיש רק מקרה יחיד "דאפיקתיה מפשוטו " שימש כבסיס לרמבן לחלוק על הרמבם בשורש השני של ספר המצוות שלו ,
שהרמבם סבר שאין לכלול בתריג מצוות כל מה שנלמד מדרשה ואינו פשוטו של מקרא, ואילו לדעת הרמב"ן גם מה שנלמד מדרשה אינו מוציא את המקרא מפשוטו ולכן נקרא גם הוא פשוטו של מקרא ויש לכללו בתריג .
וז"ל הרמבם
.....לפיכך הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו, שהמקבלים אמרו שהוא דאורייתא.
ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו.
......וכבר הגיע בהם הסכלות אל יותר קשה מזה וזה שהם כשמצאו דרש בפסוק יתחייב מן הדרש ההוא לעשות פעולה מן הפעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלא ספק דרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואעפ"י שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים עם השרש שהועילונו בו עליהם השלום.
והוא אמרם ז"ל (יבמות יא ב, כד א שבת סג א) אין מקרא יוצא מדי פשוטו והיות התלמוד שואל בכל מקום ויאמר גופיה דקרא במאי קא מדבר כשמצאו פסוק ילמדו ממנו דברים רבים על צד הבאור והראיה…
משמע ברמב"ם כאן שדבר יכול להיות מן התורה רק אם הוא פשט הפסוק.
הרמב"ן חולק על הרמב"ם וכתב:
"ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, שאם נאמר כי אין המדות הנדרשות מקובלות מסיני ולא נצטוינו לדרוש ולפרש בהן את התורה א"כ הרי הן בלתי אמתיות והאמת הוא פשטיה דקרא בלבד לא הדבר הנדרש, כמו שהזכיר ממאמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועקרנו שורש קבלתנו בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ורוב התלמוד אשר יוסד בהן".
....
. .אדרבא, כתב הרמב"ן שהיה צריך לומר שכל מה שנלמד בי"ג מידות הוא מדאוריתא עד שנשמע אותם אומרים הוא אסמכתא. ועל מה שכתב הרמב"ם שדאוריתא הוא רק מה שהוא בפשוטו של מקרא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, כתב הרמב"ן:
..."והנה הרב תלה הר נופל הזה בחוט השערה. אמר העיקר אשר הועילונו בו עליהם השלום והוא אמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו והיות לשון התלמוד מחפש בכל מקום ואומר גופיה דקרא במאי משתעי.
ו. אַפֵּיקְתֵּיהּ מִפְּשָׁטֵיהּ לִגְמָרֵי"
חוץ מפסוק אחד -כל הדרשות הם כפשוטו של מקרא, וההוכחה -
הרמבן "וחס ושלום כי המדרשים כולם בענין המצות אין בהם מקרא יוצא להם מידי פשוטו אלא כולם בלשון הכתוב נכללים אע"פ שהם מרבים בהם בריבויים. ואין מדרש כבוד תלמידי חכמים מלשון את י"י אלהיך תירא מוציא הכתוב מפשוטו.
..... כי אין הפשט כדברי חסרי דעת הלשון ולא כדעת הצדוקים. כי ספר תורת י"י תמימה אין בה אות יתר וחסר כולם בחכמה נכתבו.
... מאמרם "אין המקרא יוצא מידי פשוטו", לא אמרו 'אין מקרא אלא כפשוטו'. אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו, ואינו יוצא מידי כל אחד מהם, אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת דאוריתא.
... אין בה אות יתר וחסר, כולם בחכמה נכתבו. ולא מצאו מדרש שהוא עיקרי במצוות מוציא מקרא מידי פשוטו, זולתי הנדרש ב"והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת" (דברים כה, ו) כמו שהזכירו במסכת יבמות (כד). כי אין הכוונה להם בפסוק זה בלבד אלא שיהיו הכתובים אמת במליצה ומשל. כעניין שאמרו בששי של שבת...
[וי"א מה שהרמב"ם קורא לחידושי תורה שנלמדו בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם "דברי סופרים", אין כוונתו לומר שהם מדרבנן, אלא כיון שלא נאמרו בפירוש בתורה או נאמרו בפירוש למשה בסיני, וחכמים חדשוהו מדעתם, ואפילו משה עצמו חידש חידושים אלו, לכן הם נקראים "דברי סופרים", והנפקא מינה ביניהם היא בכך, שהחידושים הללו שחידשו החכמים יכולים להשתנות לפי השופט אשר יהיה בימים ההם, ולפי איך שהוא ידרוש את התורה, ]
ז.שבע פעמים בתנך
בתנך אנו מוצאים התייחסות למצוות חליצה (1) כאן בכי תצא, (2)ופעם נוספת בתמר בבראשית (3)ופעם שלישית ברות המואביה.
הרמבן בבמדבר לח,מ. מעלה אפשרות שהסיבה לכך (4) שארד ונעמן בני בלע בן (נכדיו)בנימין שנקראו בשם זהה לארד ונעמן בני בנימין , כי ארד ונעמן בני בנימין מתו בלא בנים. ובלע רצה להקים לאחיו שם בישראל וקרא שם בניו על שם אחיו המתים וכו.
(5) ועוד פעם נושא היבום בפירוש המאירי למעשה שלמה.
ויש עוד פעמיים לפי פירוש המלבי"ם, (6) בספר דברי הימים ייבם פדיה את אשת אחיו שאלתיאל,
(7) כן ייבם מחת את אשת אחיו עמשי והוליד את אלקנה. ובסה"כ שבעה פעמים.
1) "וּבְנֵי פְדָיָה זְרֻבָּבֶל וְשִׁמְעִי וּבֶן זְרֻבָּבֶל מְשֻׁלָּם וַחֲנַנְיָה וּשְׁלֹמִית אֲחוֹתָם“ספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק י"ט בפרשנות המלבי״ם שם:
"ובני פדיה זרובבל." ובעזרא וחגי ומלאכי נקרא זרובבל בן שאלתיאל, ויאמר הרד"ק שהיה בן בנו של שאלתיאל, ודעת הראב"ע (עזרא ג) כמ"ש שפדיה הוא אחי שאלתיאל, ושאלתיאל מת בלא בנים ופדיה יבם את אשתו ולכן נקרא זרובבל בן שאלתיאל ע"ש המת, להקים זרע לאחיו: "ושלומית אחותם." כל אלה נולדו מאשה אחת:
2) "בְּנֵי קְהָת עַמִּינָדָב בְּנוֹ קֹרַח בְּנוֹ אַסִּיר בְּנוֹ. אֶלְקָנָה בְנוֹ וְאֶבְיָסָף בְּנוֹ וְאַסִּיר בְּנוֹ“ (ספר דברי הימים א', פרק ו', פסוק ז' במלבי״ם) שם:
"ובני אלקנה". לפמ"ש לקמן פסוק כ' כ"א, היה אלקנה (אבי צוף) בן מחת בן עמשי בן אלקנה,
וע"כ נדחקו המפ' שכאן פי' ובני אלקנה עמשי ובן עמשי אחימות (הוא מחת) ובן אחימות אלקנה. ולי נראה שעמשא מת בלא בנים ואחיו מחת יבם את אשתו ואז קראו שמו אחימות, ר"ל אחי המת, והוליד את אלקנה ע"ש אחיו המת, .
ומטעם זה אלקנה הוא בן מחת מצד שילדו, ובן עמשי כי נקרא על שמו להקים לו שם בישראל מטעם היבום, ויצדק מ"ש פה בני אלקנה עמשי ואחימות ובניהם אלקנה כפשוטו, ....
נערך לאחרונה על ידי
יהודהא ב ב' אוגוסט 28, 2023 12:27 pm, נערך 6 פעמים בסך הכל.