מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

פשוטו של מקרא הוא ע"פ הקבלה ? !

ביאורים ועיונים, חדושים ובירורים, בתורה בנביאים בכתובים ובתרגומים, ובמפרשיהם, ראשונים ואחרונים, ויבינו במקרא.
יהודהא
הודעות: 1204
הצטרף: ג' אוגוסט 24, 2021 2:27 pm

פשוטו של מקרא הוא ע"פ הקבלה ? !

הודעהעל ידי יהודהא » ד' ספטמבר 07, 2022 9:01 pm


פשוטו של מקרא הוא ע"פ הקבלה ? !


א.
בפרשתינו כי תצא יש לנו ארבעה פסוקים שחזל ע"פ התושב"ע הוציאו אותם מפשוטם :
1.וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר...
2.וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ ..
3.וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ..
4.וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת ו..

ב.
והנה בעיון בנ"ל מתברר לנו ששלושה מהם קלים להבנה:
1. "הַשִּׂמְלָה" כבר כתב הרמבן דברים כב "ופרשו השמלה" - הרי זה משל מחוורין הדברים כשמלה לשון רש"י .
.ואין צורך כי זאת לפנים בישראל מכניסין החתן והכלה לחופה ובודקין אותן והעדים משמרים להם מבחוץ והם שהחכמים קורין להם שושבינין וכאשר יפרדו נכנסין העדים שם ולוקחין השמלה אשר שכב אותה עליה ויראו הדמים וזה ידוע בתלמוד (כתובות מו ירושלמי שם פ"א ה"א).. היינו יש צורך בהוכחה או ע"י השמלה או ע"י עדים - וק"ל.

2. גם במספר "ארבעים" מצאנו מקומות רבים בתנך וגם בלשונינו היום שמציינים מספר או מקום וכדומה כשהכוונה עד ולא עד בכלל , ואין כאן היפוך הפשט.

3. גם ב"וְקַצֹּתָה" אין חריגה לכדי היפוך - שכן יש בלשון "לקצץ לו את הידיים" במובן לגרום לו שלא יחזור על מעשיו .
אם בדרך זו או אחרת, וכאן קיבלו חזל שהכוונה לממון.

ג.
4. כאן "הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו" - כשלו כל ההסברים , שכן הפשט הפשוט אומר שהבן הבכור שיוולד יקרא על שם הבעל שמת [וכך ברשבם ובאב"ע ובתרגום - לשיטתם שההלכה עוקרת רק את המשמעות ההלכתית לפי פשוטו, ולא את המשמעות ההגיונית] . וחזל קיבלו אחרת.
ומפני הקושי להוציאו מתוך פשט הפסוק אמרו חזל ביבמות כד " אֲתַאי גְּזֵרָה שָׁוָה אַפֵּיקְתֵּיהּ מִפְּשָׁטֵיהּ לִגְמָרֵי" ,
וזה המקום היחידי שכך הוא - והפך לסמל על "היפוך הפשט". שכן שונה הוא המקרה שלפנינו, שהדרשה מפקיעה לחלוטין את משמעותו הפשוטה של הפסוק ואין כל מצווה לקרוא לבן הנולד כשמו של המת.


וכאן הבן שואל , למה ??
והרי יש לנו שני פירושים לכאורה טובים ומתיישבים - אם בפשט ואם בסוד.
ואלו דברי הרמבן: "וטעם והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת" - איננו כפשוטו שיקראו הבן הראשון בשם המת ראובן או שמעון כמוהו שהרי בבועז נאמר כן (רות ד י) "ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו", ולא קראו אותו מחלון . אבל הכתוב הזה על דרך האמת הבטחה והנה הוא כפשוטו... כלומר, נשמת הנפטר, עוברת דרך אחיו המיבם לבן שייולד. הוא המשך של הנפטר.

. .כך גם באור החיים
ובני יהודה ער ואונן וגו' צריך לדעת לאיזה ענין הזכיר אותם שכבר מתו... ואפשר כי לפי מה שקדם אצלנו במצות יבום, כי יביא נפש המת, ובמציאות שלפנינו לצד שמתו ער ואונן בלא בנים, ויוצרך המיבם להביאם,
והנה נעשה יהודה מיבם בעד שלה, והביא ב' הנפשות עצמן, והודיע הכתוב כי ער ואונן במקומן עומדים שנכנסו במקומן חצרון וחמול, וזה הוא שיעור הכתוב ובני יהודה חמשה בנים ער ואונן וגו' וימת וגו', ולצד זה היו ער ואונן חזרו להיות בני פרץ חצרון וחמול, כי חזרו לעולם מעוברים בסוד נפש מת והיו חצרון וחמול.
אור החיים על בראשית פרק מו פסוק יב

ובשערי אהרון מסביר שלמרות שחזל אמרו "שאפיקתיה מפשטיה לגמרי" ואילו הרמבן כותב על פירושו "שהוא "פשוטו ממש , מ"מ אינו מוקשה- שכן יש שני סוגים של פשוטו שלמקרא.
1. פשוטו של סוד -שהבכור שיוולד = הגלגול שאכן יקום על שם המת [על מקומו].
והוא "פשוטו ממש ."
2. ויש פשוטו של נגלה - היינו שהבן [u]שיוולד[/u] ייקרא שמו על שם הנפטר . ואת פשוטו של זה אכן עקרה הגזירה שווה לגמרי. והבכור הכוונה לאח הנפטר וכן אין כאן נתינת שם וכו.

ד.
ויש אבל - עוד "פשוטו -של פשט" שכלל אינו עוקר כלום !
וזאת שכן למונח "שם" בתנך יש מספר משמעויות:
* שם של אדם/ או של הקבה - 'ליראה את השם' .
* מפורסמים - אנשי שם.
* בשליחותו - ותכתוב ספרים בשם אחאב.

* ולענינינו - שם במובן של אות וזיכרון ! כגון: יד ושם. ושם רשעים ירקב.יהי שמו לעולם ועוד.

ואפשר שהנאמר כאן בתורה "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת " אין שום הכרח לפרש שהכוונה שיקראו לבכור שיוולד כשמו של האח המת,
אלא אפשר לפרש כמו ברוב המקומות, שהכוונה היא שהיבם\האח יהיה נחשב כבנו של האח המת ולזיכרון לאח המת .
וכעין הפסוקים שאמר יעקב אבינו על אפרים ומנשה "ויקרא בהם שמי", דהיינו שיחשבו כבנים שלי,
כך גם כאן הכוונה שיחשבו כבנים של המת.
נכון - עדיין יהיה צורך לפרש "אשר תלד " בלשון עבר ולא כפשוטו בעתיד - כמו שפירושו חזל,ויש כאן שינוי שמצאנו רבים כמוהו אך לא היפוך הפשט.

ה.
. .יותר מכך - הרי גם הלימוד שעשו חזל על פי גזרה שווה המקובלת להם "שם - שם", מבנות צלפחד, שאמרו
"למה יגרע שם אבינו. תנה לנו אחוזה" (במדבר כ"ז 4), הרי מה שבנותיו עומדות תחתיו בנחלה - נקרא הקמת שם. ואף כאן - מה שהיבם הנוטל את אשתו נוטל חלקו בנכסי אביו - הוא הקמת שם.

וכך הוא עומק פשוטו של מקרא, ש"יקום על שם אחיו המת" היינו שיהיה נחשב כבנו של אחיו המת, ונפקא מינה שיירש את נחלתו כמו בן היורש את אביו, וכמו שמצינו כן בדברי יעקב אבינו ש"על שם" הוא ביטוי לייחוס לענין נחלה.

.. .ולביאור זה מיושב היטב בפשט הפסוק "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת" שאינו סותר כלל לפשוטו של מקרא, אלא אדרבה הוא מתאים מאוד לכל שאר המקומות שכתוב בתנ"ך "על שם", ומתאים מאוד גם עם הכתובים
בענין ער ואונן ובמגילת רות, ועם דברי יעקב אבינו וישעיהו הנביא שהבנים הם "שמו" של האדם, רוחנית נפשית וכדומה ולאו דווקא פיזית.

ו.
וכדי ליישב את דברי רבא שהגזירה שווה הוציאה את דברי המקרא מפשוטו לגמרי. יש שרצו לומר,
שיש הבדל בין 1) הבנת הלשון - לבין2) הבנת העניין.
דאמנם מהצד הלשוני אפשר לפרש את הפסוק כפי הדרש בלי דוחק. ששם -הכוונה לזיכרון.

אבל לא כך הדבר מצד הבנת הדברים שבו קשה לפרש כן, כי לפי הפשט אם לא יקראו לבן הבכור כשמו של המת אין כל סיבה לכך שהבן הבכור יחשב כבנו של האח המת ולא כבנו של אביו מולידו,

ורק אם יקראו לו כשמו של המת כדי שיהיה ניכר שמתייחסים אליו כבנו של המת -אז יהיה היכר,
וצריך לתת איזה סימן כגון לקרוא לו כשמו של המת או בשם דומה לשמו, או סימן אחר.

ןלכן כאשר 'אתאי גזירה שוה ואפיקתיה מפשטיה לגמרי", שמלמדנו
שאין צריך לעשות שום סימן ונתינת שם כסימן לכך שבן זה נחשב כבנו של המת, ומה
שהבן הבכור יחשב כבנו של המת הוא משום שנפשו של המת מתגלגלת בנפש הבן הבכור שיוולד.

ז.
ולפי זה מה שאמר רבא "שבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו" הוא רק לשון מושאל, וכוונתו שבכל מקום קיום המצוה הוא ע"פ הפשט, מלבד מקום זה שהדבר מתקיים רק ע"פ סתרי תורה, כמ"ש הרמב"ן.

מקור חלק ניכר מהדברים הוא: אספקלריא לפרשת כי תצא תש"פ עמוד סז.
על פי דרכו של הפני אריה ./ הרב דוד אריה הילדסהיים,

ח.
נ,ב
מן הראוי היה שהקושיא בעניין ההסבר בנגלה ש"שם" הוא זכרון. שיתורץ גם על פי נגלה.
והתקשיתי בתירוצו לעיל בפשט שהיה צריך לתת לו "שם" כדי שיתפרסם כבנו.

שכן ברשי יש שעצם זה שהוא \היא משוטטת בחלקת השדה שלו מזכיר את שייכותו \ה לנפטר . וז"ל רשי ברות: ולא יכרת שם המת מעם אחיו - " מתוך שאשתו יוצאת ובאה,אומרים בנחלה ומכנסת ומוציאה, אומרים: זאת אשת מחלון,שמו נזכר עליה" \ עליו.
דהיינו הנצחת השם היא לאו דווקא ע"י כינוי השם של הנפטר, וניתן לעשות זאת גם ע"י פעולות אחרות.
נערך לאחרונה על ידי יהודהא ב א' אוגוסט 27, 2023 4:05 pm, נערך 3 פעמים בסך הכל.

יהודהא
הודעות: 1204
הצטרף: ג' אוגוסט 24, 2021 2:27 pm

Re: פשוטו של מקרא הוא ע"פ הקבלה ? !

הודעהעל ידי יהודהא » ה' ספטמבר 08, 2022 1:25 am

מספר תוספות לנ"ל
א
מדוע לא לקיים את פשוטו של הפסוק?
לכאורה יש לתמוה על הדברים, הן אנו מוצאים כי גם בפסוקים שחז"ל דרשום אחרת ממשמעותם הפשוטה, יש הידור לקיים גם את המשתמע מפשטות הפסוק. מדוע, איפוא, בפסוק "והיה הבכור אשר תלד" לא מקיימים גם פשוטו של פסוק, לקרוא לנולד על שם הבעל המת? אין זאת אלא מפני ש"ריע מזליה" של הנפטר ללא
בנים, ואין לקרוא על שמו. [מאורות הדף]

ב
לדעת המשך חכמה - החזל הוא הפשט -
חז"ל הוציאו פסוק זה מידי פשוטו גם מפני משמעות הפסוק עצמו, שנאמר בו "והיה הבכור" ולא "והיה הבן הבכור",
למשל, כפי שנאמר בפרשת ירושת הבכור (דברים כא/טו) "והיה הבן הבכור לשנואה".
גם לא כתבה תורה "והיה הבן הבכור אשר תלד 'יקרא' על שם אחיו המת", אלא "יקום על שם אחיו",
וכל זאת מורה כי כלל לא התכוון הפסוק שיש לקרוא את הבן הנולד בשם הנפטר.

ואכן הרא"ם מסביר את דעת רש"י , בכך שעד מתן תורה היה מנהג לקרוא את שם הנולד כשם המת. לאחר שניתנה תורה, נצטווינו ע"כ שהיבם יורש את חלקו ונחלתו של המת, ואין צורך לקרוא את הבן הנולד על שם המת.

ג.
"בכתב והקבלה" כתב: אחד מן הטועים ..
אחד מן הטועים תרגם "בפניו" - (בפרצופו), שיגיע הרוק את עור פניו. מדכתיב
ב-ב' ולא ב-ל' (בפניו/לפניו). והוכה בסנוורים מלראות "לא יתייצב איש בפניך" (דברים ז') "לא יתיצב איש בפניו" (יהושע י').
והתכוון כנראה לצדוקים /וליוספוס שכתב- בקדמוניות היהודים ד' ח' כ"ג
... אשת אחיו חייבת להתיר את סנדליו ולירוק לו בפנים ולאמור שראוי הוא שתעשה כן, הואיל ונהג זדון בזכרו של הנפטר. ומכחיש כאן דעת חזל כמו בעוד דברים.
ובאב"ע כאן: 'בפניו' מפורש בדברי הקבלה [=מלפניו]. ודרך הפשט 'בפניו' -לפני הנעל ". [ פ' דגושה = מקדימה היינו בצידה העליון של הנעל].

ד. המאירי
נסיון התחמקות- מיבום

חידושו של המאירי למעשה שלמה "b]גזרו את הילד[/b]"- היה נסיון להתחמק מעגינות של הזקוקה ליבום !
"ששתי נשים אלו כלה וחמותה היו, ומתו בעליהן בלא בנים אחרים אלא אלו השנים, ומת ילד זה של הכלה. וכל שמת תוך שלשים נדון כנפל, והרי היא זקוקה ליבום.

וכשמצאה עצמה צריכה להמתין לאותו ולד של חמותה ותתעגן י"ג שנים, החליפה חי במת, כדי לומר שבנה הוא ותפטר משני צדדין, שהרי תאמר שיש לה בן ואין לה יבם. וכשאמר שלמה גזרו את הילד החי, שמחה, מפני שנוח היה לה בכך כדי לינשא בהיתר, והרגיש שלמה בענין זה והשאירו לחמותה".

[ ומעין זה בירושלמי -אלא ששם בשתי יבמות שאולי זקוקות ליבום. [קטע זה אספקלריא לפרשת כי תצא תש"פ עמוד פט].

ה.
מחלוקת הרמבם והרמבן - על "פשוטו " ומשמעותו.


. .כלל זה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו , ושיש רק מקרה יחיד "דאפיקתיה מפשוטו " שימש כבסיס לרמבן לחלוק על הרמבם בשורש השני של ספר המצוות שלו ,
שהרמבם סבר שאין לכלול בתריג מצוות כל מה שנלמד מדרשה ואינו פשוטו של מקרא, ואילו לדעת הרמב"ן גם מה שנלמד מדרשה אינו מוציא את המקרא מפשוטו ולכן נקרא גם הוא פשוטו של מקרא ויש לכללו בתריג .

וז"ל הרמבם
.....לפיכך הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו, שהמקבלים אמרו שהוא דאורייתא.

ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו.
......וכבר הגיע בהם הסכלות אל יותר קשה מזה וזה שהם כשמצאו דרש בפסוק יתחייב מן הדרש ההוא לעשות פעולה מן הפעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלא ספק דרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואעפ"י שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים עם השרש שהועילונו בו עליהם השלום.

והוא אמרם ז"ל (יבמות יא ב, כד א שבת סג א) אין מקרא יוצא מדי פשוטו והיות התלמוד שואל בכל מקום ויאמר גופיה דקרא במאי קא מדבר כשמצאו פסוק ילמדו ממנו דברים רבים על צד הבאור והראיה…
משמע ברמב"ם כאן שדבר יכול להיות מן התורה רק אם הוא פשט הפסוק.

הרמב"ן חולק על הרמב"ם וכתב:
"ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, שאם נאמר כי אין המדות הנדרשות מקובלות מסיני ולא נצטוינו לדרוש ולפרש בהן את התורה א"כ הרי הן בלתי אמתיות והאמת הוא פשטיה דקרא בלבד לא הדבר הנדרש, כמו שהזכיר ממאמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועקרנו שורש קבלתנו בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ורוב התלמוד אשר יוסד בהן".
....
. .אדרבא, כתב הרמב"ן שהיה צריך לומר שכל מה שנלמד בי"ג מידות הוא מדאוריתא עד שנשמע אותם אומרים הוא אסמכתא. ועל מה שכתב הרמב"ם שדאוריתא הוא רק מה שהוא בפשוטו של מקרא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, כתב הרמב"ן:
..."והנה הרב תלה הר נופל הזה בחוט השערה. אמר העיקר אשר הועילונו בו עליהם השלום והוא אמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו והיות לשון התלמוד מחפש בכל מקום ואומר גופיה דקרא במאי משתעי.

ו. אַפֵּיקְתֵּיהּ מִפְּשָׁטֵיהּ לִגְמָרֵי"
חוץ מפסוק אחד -כל הדרשות הם כפשוטו של מקרא, וההוכחה -

הרמבן "וחס ושלום כי המדרשים כולם בענין המצות אין בהם מקרא יוצא להם מידי פשוטו אלא כולם בלשון הכתוב נכללים אע"פ שהם מרבים בהם בריבויים. ואין מדרש כבוד תלמידי חכמים מלשון את י"י אלהיך תירא מוציא הכתוב מפשוטו.
..... כי אין הפשט כדברי חסרי דעת הלשון ולא כדעת הצדוקים. כי ספר תורת י"י תמימה אין בה אות יתר וחסר כולם בחכמה נכתבו.
... מאמרם "אין המקרא יוצא מידי פשוטו", לא אמרו 'אין מקרא אלא כפשוטו'. אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו, ואינו יוצא מידי כל אחד מהם, אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת דאוריתא.

... אין בה אות יתר וחסר, כולם בחכמה נכתבו. ולא מצאו מדרש שהוא עיקרי במצוות מוציא מקרא מידי פשוטו, זולתי הנדרש ב"והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת" (דברים כה, ו) כמו שהזכירו במסכת יבמות (כד). כי אין הכוונה להם בפסוק זה בלבד אלא שיהיו הכתובים אמת במליצה ומשל. כעניין שאמרו בששי של שבת...

[וי"א מה שהרמב"ם קורא לחידושי תורה שנלמדו בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם "דברי סופרים", אין כוונתו לומר שהם מדרבנן, אלא כיון שלא נאמרו בפירוש בתורה או נאמרו בפירוש למשה בסיני, וחכמים חדשוהו מדעתם, ואפילו משה עצמו חידש חידושים אלו, לכן הם נקראים "דברי סופרים", והנפקא מינה ביניהם היא בכך, שהחידושים הללו שחידשו החכמים יכולים להשתנות לפי השופט אשר יהיה בימים ההם, ולפי איך שהוא ידרוש את התורה, ]


ז.שבע פעמים בתנך
בתנך אנו מוצאים התייחסות למצוות חליצה (1) כאן בכי תצא, (2)ופעם נוספת בתמר בבראשית (3)ופעם שלישית ברות המואביה.

הרמבן בבמדבר לח,מ. מעלה אפשרות שהסיבה לכך (4) שארד ונעמן בני בלע בן (נכדיו)בנימין שנקראו בשם זהה לארד ונעמן בני בנימין , כי ארד ונעמן בני בנימין מתו בלא בנים. ובלע רצה להקים לאחיו שם בישראל וקרא שם בניו על שם אחיו המתים וכו.
(5) ועוד פעם נושא היבום בפירוש המאירי למעשה שלמה.

ויש עוד פעמיים לפי פירוש המלבי"ם, (6) בספר דברי הימים ייבם פדיה את אשת אחיו שאלתיאל,
(7) כן ייבם מחת את אשת אחיו עמשי והוליד את אלקנה. ובסה"כ שבעה פעמים.

1) "וּבְנֵי פְדָיָה זְרֻבָּבֶל וְשִׁמְעִי וּבֶן זְרֻבָּבֶל מְשֻׁלָּם וַחֲנַנְיָה וּשְׁלֹמִית אֲחוֹתָם“ספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק י"ט בפרשנות המלבי״ם שם:
"ובני פדיה זרובבל." ובעזרא וחגי ומלאכי נקרא זרובבל בן שאלתיאל, ויאמר הרד"ק שהיה בן בנו של שאלתיאל, ודעת הראב"ע (עזרא ג) כמ"ש שפדיה הוא אחי שאלתיאל, ושאלתיאל מת בלא בנים ופדיה יבם את אשתו ולכן נקרא זרובבל בן שאלתיאל ע"ש המת, להקים זרע לאחיו: "ושלומית אחותם." כל אלה נולדו מאשה אחת:

2) "בְּנֵי קְהָת עַמִּינָדָב בְּנוֹ קֹרַח בְּנוֹ אַסִּיר בְּנוֹ. אֶלְקָנָה בְנוֹ וְאֶבְיָסָף בְּנוֹ וְאַסִּיר בְּנוֹ“ (ספר דברי הימים א', פרק ו', פסוק ז' במלבי״ם) שם:
"ובני אלקנה". לפמ"ש לקמן פסוק כ' כ"א, היה אלקנה (אבי צוף) בן מחת בן עמשי בן אלקנה,
וע"כ נדחקו המפ' שכאן פי' ובני אלקנה עמשי ובן עמשי אחימות (הוא מחת) ובן אחימות אלקנה. ולי נראה שעמשא מת בלא בנים ואחיו מחת יבם את אשתו ואז קראו שמו אחימות, ר"ל אחי המת, והוליד את אלקנה ע"ש אחיו המת, .
ומטעם זה אלקנה הוא בן מחת מצד שילדו, ובן עמשי כי נקרא על שמו להקים לו שם בישראל מטעם היבום, ויצדק מ"ש פה בני אלקנה עמשי ואחימות ובניהם אלקנה כפשוטו, ....
נערך לאחרונה על ידי יהודהא ב ב' אוגוסט 28, 2023 12:27 pm, נערך 6 פעמים בסך הכל.

בברכה המשולשת
הודעות: 14118
הצטרף: ג' ינואר 24, 2012 9:00 am
שם מלא: רועי הכהן זק

Re: פשוטו של מקרא הוא ע"פ הקבלה ? !

הודעהעל ידי בברכה המשולשת » ה' ספטמבר 08, 2022 8:15 am

יהודהא כתב: "בכתב והקבלה" כתב: אחד מן הטועים ..
אחד מן הטועים תרגם "בפניו" - (בפרצופו), שיגיע הרוק את עור פניו. מדכתיב
ב-ב' ולא ב-ל' (בפניו/לפניו). והוכה בסנוורים מלראות "לא יתייצב איש בפניך" (דברים ז') "לא יתיצב איש בפניו" (יהושע י').
והתכוון כנראה לצדוקים /וליוספוס שכתב- בקדמוניות היהודים ד' ח' כ"ג
... אשת אחיו חייבת להתיר את סנדליו ולירוק לו בפנים ולאמור שראוי הוא שתעשה כן, הואיל ונהג זדון בזכרו של הנפטר. ומכחיש כאן דעת חזל כמו בעוד דברים.
ובאב"ע כאן: 'בפניו' מפורש בדברי הקבלה [=מלפניו]. ודרך הפשט 'בפניו' -לפני הנעל ". [ פ' דגושה = מקדימה היינו בצידה העליון של הנעל].


קשה לומר שהכוונה לצדוקים, כי למה לתלות זאת בתרגום, הרי הם לא תרגמו את התורה.
וכוונתו ככה"נ לאחד ממתרגמי התורה (שאב"ב או בעוה"ר שמבנ"י המה) שתרגם כן.

ולגופו של דבר, זה שזו דעת הצדוקים מפורש במגילת תענית (ליום ד או י' בתמוז ובנוסה"כ י"ד בתמוז).

יהודהא
הודעות: 1204
הצטרף: ג' אוגוסט 24, 2021 2:27 pm

Re: פשוטו של מקרא הוא ע"פ הקבלה ? !

הודעהעל ידי יהודהא » ה' ספטמבר 08, 2022 2:03 pm

בברכה המשולשת כתב:
יהודהא כתב: "בכתב והקבלה" כתב: אחד מן הטועים ..
אחד מן הטועים תרגם "בפניו" - (בפרצופו), שיגיע הרוק את עור פניו. מדכתיב
......


קשה לומר שהכוונה לצדוקים, כי למה לתלות זאת בתרגום, הרי הם לא תרגמו את התורה.
וכוונתו ככה"נ לאחד ממתרגמי התורה (שאב"ב או בעוה"ר שמבנ"י המה) שתרגם כן.

ולגופו של דבר, זה שזו דעת הצדוקים מפורש במגילת תענית (ליום ד או י' בתמוז ובנוסה"כ י"ד בתמוז).

-----------------------------

תודה על הערה וההפנייה ,והבאתי את המקור ממגילת תענית להלן:

א.
"יד בתמוז-
בארבעה עשר בתמוז עדא ספר גזרתא, דלא למספד....
ועוד שהיו ביתוסין אומרים:
(שמות כא, כד): "עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן". הפיל אדם שינו חבירו יפיל את שינו. סמא את עינו של חבירו יסמא את עינו. יהיו שוים כאחד.
(דברים כב, יז): "וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר" דברים ככתבן.
(דברים כה, ט): "וְיָרְקָה בְּפָנָיו" שתהא רוקקת בפניו.
אמרו להם חכמים והלא כתוב (שמות כד, יב): "הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם". התורה אשר כתבתי והמצוה להורותם. וכתיב (דברים לא, יט): "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ" זה מקרא. "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" אלו הלכות. ואותו היום שבטלוהו עשאוהו יום טוב."

ב.
מעניין מדוע נעדר מהרשימה במגילת תענית פרט נוסף באותו עניין של יבום .
שכן י,ב,מ [וכנראה גם הצדוקים] כפשטיה דקרא - ובניגוד לחזל אכן קוראים לבן הנולד מיבום על שם האח שמת .

מפורש כך אצל י,ב,מ, בקדמוניות חלק רביעי :
[254] "את האשה חשוכת בנים אחרי מות בעלה יקח אחיו לאשה ואת הילד שיִּוָּלֵד יקרא על שם המת ויגדלו כיורש הנחלה"
תודה

בברכה המשולשת
הודעות: 14118
הצטרף: ג' ינואר 24, 2012 9:00 am
שם מלא: רועי הכהן זק

Re: פשוטו של מקרא הוא ע"פ הקבלה ? !

הודעהעל ידי בברכה המשולשת » ה' ספטמבר 08, 2022 6:03 pm

אולי מאמר זה (שיש הרבה מה להסתייג מחלק מהאמור בו ומסגנונו) יועיל משהו
קבצים מצורפים
Teuda- Vol 13- 03- Friedman.pdf
(878.26 KiB) הורד 71 פעמים

יהודהא
הודעות: 1204
הצטרף: ג' אוגוסט 24, 2021 2:27 pm

Re: פשוטו של מקרא הוא ע"פ הקבלה ? !

הודעהעל ידי יהודהא » ה' ספטמבר 08, 2022 11:21 pm

בברכה המשולשת כתב:אולי מאמר זה (שיש הרבה מה להסתייג מחלק מהאמור בו ומסגנונו) יועיל משהו

---------------
ישכח
ראיתי שם שבלקין משער שאין בדברי יוספוס אלא - פראפראזה של לשון המקרא - ואינם מצביעים על המנהג שהוא הכיר.
וכך הוא גם משער לגבי יחוס הבן אשר תלד היבמה על בעלה המת - אצל יוספוס

והאמת -שגם לי בעת הקריאה במובאות מיוספוס חשבתי כך. שבהחלט ניתן להסביר אותו כתואם את פירוש חזל בפסוק, ואין הכרח לתייגו כאוחז שיטת הבייתוסים.

אבל מצד שני - יוספוס רכש לו בצדק שם של מי שמתנגח רבות עם חזל, וגם בתיאור במגילת רות הוא משנה ואומר שהיתה שם חליצה לפני שבועז נשא אותה . דבר שאין לו יסוד בחזל. אז אולי גם כאן עיוות את הדברים.

ובאם נחלק שברות כתב מידיעות וסיפורים - ולכן טעה. ואילו על היבום והחליצה שבוודאי ראו עיניו - סביר שאכן התכוון למקובל לפי חזל - - אולי.
תודה

יהודהא
הודעות: 1204
הצטרף: ג' אוגוסט 24, 2021 2:27 pm

Re: פשוטו של מקרא הוא ע"פ הקבלה ? !

הודעהעל ידי יהודהא » ב' אוגוסט 28, 2023 2:08 pm

חידושים והרחבות לנל - כי תצא תשפג.
1.
יהודהא כתב:ז.
ולפי זה מה שאמר רבא "שבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו" הוא רק לשון מושאל, וכוונתו שבכל מקום קיום המצוה הוא ע"פ הפשט, מלבד מקום זה שהדבר מתקיים רק ע"פ סתרי תורה, כמ"ש הרמב"ן.


ומפורש כך גם בר בחיי שם - ש"הפשט בכתוב הזה הוא דרך הקבלה".
...והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת. ע"ד הפשט בכתוב הזה הוא דרך הקבלה, כי הבכור אשר תלד אשת המת יקום על שם אחיו המת, ואין זה שם ממש שיהיה שמו כשמו, אלא יקום על שם אחיו המת בנפש ידבר הכתוב, זהו שאמר ולא ימחה שמו מישראל, שאם לא יקום ימחה שמו מישראל סבא,

2.
לעצם התרת איסור אשת אח - חידושו של האבע.
באיסורי עריות בויקרא מופיעים : נידת ,נידתה - כולם על האשה ובלשון נקבה ולא בזכר .
עָלָ֛יו בְּנִדָּתָ֖הּ. וּתְהִ֤י נִדָּתָהּ֙. כְּטֻמְאַ֖ת נִדָּתָֽהּ ועוד.
[יש עוד פעמים בבמדבר בדיני פרה אדומה "מי חטאת" ואינם בדיני עריות.]
אבל פעם אחת בתורה שם הוא נאמר לאח - ואינו בלשון נקבה..

ויקרא כ, כא
וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת ־ אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גִּלָּ֖ה עֲרִירִ֥ים יִהְיֽוּ׃
ועמד עכ האבע ודייק יפה : ..וכתב הראב"ע ז"ל שהנה לא אמר בכל העריות זכר נדה כי אם באשת אח,
לרמוז בו כמו שהאשה הנדה אסורה בנדתה והנה תבא בזמן אחרי טהרתה שתהיה מותרת.
ככה אשת האח תאסר בהיותה עמו בחייו. והנה יבא עת שתהי' מותרת אל היבם והוא אחרי מות בעלה ..

3.
יהודהא כתב:מדוע לא לקיים את פשוטו של הפסוק?
לכאורה יש לתמוה על הדברים, הן אנו מוצאים כי גם בפסוקים שחז"ל דרשום אחרת ממשמעותם הפשוטה, יש הידור לקיים גם את המשתמע מפשטות הפסוק. מדוע, איפוא, בפסוק "והיה הבכור אשר תלד" לא מקיימים גם פשוטו של פסוק, לקרוא לנולד על שם הבעל המת? אין זאת אלא מפני ש"ריע מזליה" של הנפטר ללא
בנים, ואין לקרוא על שמו. [מאורות הדף]



היו שקיימו שניהם !
לויפר בהמבשר תורני 757 עסק בנושא , וראיתי לנכון לצרף קטע -
מדבריו המעניינים בשם ר"י קרא - שהביא שם:
..ואע"פ כן [שלהלכה היבם הוא שקם על שם המת ] נהגו בני ישראל שבמגנצא ושבגרמשא (וורמייזא) חס ושלום כשאירע דבר זה בימיהם הם מצווים לקיים אחר נתינת שם ממש , וגם לנחלה לקיים מדברי סופרים"


חזור אל “מקרא ותרגום”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 92 אורחים