ויגש - מה הקשר בין: ספירת העומר,מלקות, וירידת בני למצרים ? המספר !
ואיזה פירוש -התבקש שהרמבן יאמרו ?
א,
כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים,,,מו, כז,
אַרְבָּעִ֥ים יַכֶּ֖נּוּ לֹ֣א יֹסִ֑יף,,,דברים כה, ג,
עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם,,,ויקרא כג,טז,
1.
בכולם המספר -לא בדווקא ! ורבו התירוצים עכ,
. .אבל את התירוץ הפשוט של הראש בסוף ערבי פסחים שראיתי בבן מלך (הגריל מינצברג זל) , לא מצאתי במפרשי השבוע, ואחכ ראיתי גם בדף של עוז והדר על ספירת העומר.
. .ומה ההסבר, "עוד תירוץ, על פי פשוטו של מקרא, כתב הרא"ש (פסחים פ"י סי' מ):יש מקשין כיון דקרא קאמר תספרו חמישים יום ,למה אין מונין אלא תשע וארבעים יום, ודוחקין לפרש הפסוק וכו , ולי נראה שאין אנו צריכין לדחוקות הללו. כיון דכתב ביה בהדיא (דברים שם) 'שבעה שבועות תספר לך', אין לספור יותר משבעה שבועות, ומ'תספרו חמשים יום' לא קשיא מידי, שכן דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית, ואינו משגיח על חסרון האחד. כיוצא בו 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים' (בראשית מו) וכן 'ארבעים יכנו' (דברים כה).
נפלא, דברי המדרש ברור מללו,כי זה כלל גדול בתורה,אשר כל מספר עשרוני עגול, מספח אליו את המספרים הקרובים לו, להיותם נטפלים לו ונכללים אף הם בגדרו ועניינו, ואין משגיחים על חיסרון האחד והבודד, ואשר לכן - ארבעים ותשע נחשב לחמישים, ושישים ותשע נפש נחשב לשבעים, ושלושים ותשע מלקות נחשבים לארבעים ,ובלשון הגמרא במכות כב : מניין שהוא סמוך לארבעים", דהיינו שהוא סוכם את הארבעים..וכו
2.
והרב י, זייבלד שם בדף הנל , יפה הוסיף והסמיך כדלהלן : מן הענין להעיר, שדורשי גימטריאות הסמיכו לדברי הרא"ש הללו גם את הכלל שכלל בעל שבלי הלקט (סי' ריב בביאור ההגדה, ד"ה ר"י היה נותן): 'ובגמיטריה לא קפדינן על אחת חסר או יתר'. כלל אחד הוא בשניהם, שניתן לעגל מנין באחד חסר או יותר כשהוא מגיע לשלמותו.
גם בנוגע למעשה הנזכר במגילת רות, הנקראת בחג השבועות, יש שפירשו שלא דקדק הכתוב ומנה תשעה כאילו הם עשרה: נאמר במגילה (רות ד, ב) 'וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ', ודרשו חז"ל (כתובות ז:), ולמה עשרה, רב נחמן אמר, מכאן לברכת חתנים בעשרה. והקשה בעיון יעקב על העין יעקב, שהרי בועז היה שם, ולא היה צריך לקחת עוד עשרה אנשים מזקני העיר מלבדו, שהרי אמרו (כתובות שם) שאף חתן עולה מן המנין. ותירץ שאכן לא לקח בועז אלא תשעה זקנים, ונקט הכתוב מספר שלם, כמו 'תספרו חמשים יום' והוא רק מ"ט.
3.
ועוד חידוש מהבן מלך :
. . .שהרי נשאלת השאלה הקשה ,איך ייתכן שדוקא בנימין, אשר מוצאו מבית רחל, הוא השבט היחיד המצטרף לאחר התפלגות המלוכה בימי רחבעם למלכות יהודה ולא לבני אפרים-בני משפחתו, צאצאי האימא רחל ?
ואפשר ששורש הדבר טמון בפרשתינו במאורע : כאשר יהודה מסר נפשו עליו,והנה בכך נמלט בנימין מגורלם, של עשרת השבטים אשר הוגלו ונשתכח זכרם עד לעת קץ, ואילו הם ניצלו ונותרו, ובכך המשכיותו ונצחיותו של עם ישראל הם מגזע שתי האימהות -רחל ולאה יחד, !
ונראה לומר שכל המערכה באותה שעה היתה נטושה על עניין זה , מי יזכה בבנימין ! שיוסף ביקש לפרוש את חסותו עליו, וכנגדו ניגש יהודה למלחמה - והדגיש את חלקו ואת התמסרותו וערבותו לאביו על בנימין,
ואכן יהודה הצילו מהיות עבד ליוסף, והיה זה סימן לבנים שלא התחבר שבט בנימין עם מלכות יוסף, אלא נמשך אחרי מלכות יהודה .עכ,
מקריאה בלי לדעת את המקור . הייתי אומר שאלה דברי הרמבן , שבכל פירושיו על מעשי וקורות האבות --פירש כמעשי אבות סימן לבנים.
4.
ואולי יש רמז חלקי - לכך במדרש הבא:
כאשר רחל יולדת את יוסף, קוראת לו "לאמור יוסף ד' לי בן אחר". . ואומר המדרש: "בן אחר - למחלוקת.
" אמר ר' פנחס: מתפילתה של רחל לא חלק שבט יהודה ובנימין עם עשרת השבטים".
דהיינו מבקשת היא בן שיהיה לגמרי מעל לפילוגים ולמחלוקות. בן כזה שיהיה ראוי לאחד את השבטים.
ואולי יש גם רמז חלקי במהרל הבא - אם כי מזווית שונה --
המהר"ל מבאר: כי ישנו קשר בין עובדת היותו אחרון השבטים וכוללם, לעובדה שבית המקדש נבנה בחלקו: "ראוי שיהיה בית המקדש בתחתונים... במה שהארץ היא השלמת הכל משלמת המציאות... ומפני זה תבין למה השכינה בחלקו של בנימין דוקא (יומא יב, א) ולמה בשבט אחרון,?
. .שכל אחרון יש בו השלמה, ולפיכך ראוי שבחלקו של שבט שהוא השלמת השבטים תהא שכינה... כי השכינה בתחתונים מצד שהתחתונים הם השלמה, וכל השלמה היא האחרונה, ולכך כל אחרון שם שכינה, ודבר זה ברור". השכינה מופיעה בדבר שלם, ובנימין הוא אשר משלים ומחבר ביחד את העם.
5.
ובהמשך מצאתי עוד מקור לדברים - מתוך פורטל דף היומי כתב הרב י, בן דוד:
. . .שבט בנימין מתאפיין בתכונותיו של הזאב. רש"י (בראשית מט, כז) על הברכה 'בנימין זאב יטרף' אומר שהכוונה שהם יהיו חטפנים, והדבר בא לידי ביטוי בסיפור פילגש בגבעה. מכיון שהזאב מפחד מחיות אחרות, הוא חוטף את האוכל שלו. כך גם בנימין רץ לים לפני שהוא יתחיל לדון עם אחיו בשאלה מי צריך לקפוץ ראשון לים.
יהודה, לעומת זאת, הוא המלך. הוא אינו צריך לחטוף ולטרוף, אלא יכול לבוא מתי שהוא רוצה, לדרוס ולאכול. הוא אינו מפחד מאף אחד.
, במדרש אחר אומרים חז"ל.
ועוד משם : הקשר בין יהודה ובנימין אינו רק בנחלת המקדש. אלו הם גם שני השבטים היחידים ששרדו ולא גלו ע"י אשור עם עשרת השבטים (זה קשור, כמובן, גם לקרבה הגיאוגרפית שלהם).
6.
אבל ההסטוריה שבין השבטים הללו מתחילה עוד הרבה לפני כן:
* עוד בימי יעקב אבינו יהודה ערב את בנימין,
* ובראשית ימי המלוכה, ניתנה המלכות לשאול - שהוא משבט בנימין - ואחריה לדוד - שהוא משבט יהודה.
* ומי שנקרא להעביר את המלכות מבנימין ליהודה הוא שמואל - משבט לוי - אשר נמצא בין שני השבטים האלה.
* וחז"ל אומרים שגם לפני קריעת ים סוף היה מאבק בין שני השבטים הללו, ובעקבותיו נתן הקב"ה לכל אחד מהשבטים פרס:
וז"ל המדרש: "דתניא היה ר"מ אומר, כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר אני יורד תחילה לים וזה אומר אני יורד תחילה לים. קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה שנאמר: שם בנימין צעיר רודם, אל תקרי רודם, אלא רד ים. והיו שרי יהודה רוגמים אותם שנאמר, שרי יהודה רגמתם. לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אופיזכן לגבורה שנאמר: ובין כתפיו שכן.
אמר לו רבי יהודה, לא כן היה מעשה. אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה…לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל שנאמר: הייתה יהודה לקודשו ישראל ממשלותיו. מה טעם היה יהודה לקודשו וישראל ממשלותיו? משום דהים ראה וינוס".