מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

"שַּׁבָּֽת" או "שַׁאבֶּעְעס" ! 2= 4. או 2= 7. בשלח.

ביאורים ועיונים, חדושים ובירורים, בתורה בנביאים בכתובים ובתרגומים, ובמפרשיהם, ראשונים ואחרונים, ויבינו במקרא.
יהודהא
הודעות: 1206
הצטרף: ג' אוגוסט 24, 2021 2:27 pm

"שַּׁבָּֽת" או "שַׁאבֶּעְעס" ! 2= 4. או 2= 7. בשלח.

הודעהעל ידי יהודהא » א' פברואר 05, 2023 10:24 pm

פרשת השבת .

על שירת התורה, ועל ברכות החלמה - ראה בתגובות.

א.
ומדוע ? כי בפרשת בשלח בפרשת ירידת המן, היא הפעם הראשונה ובמפורש שהתורה מכנה את היום "שַׁבָּ֥ת".
שמות טז, כה. וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַה'. וגם "שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ" לַֽה' מָחָ֑ר..
ושוב ב שמות לה, ג . לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם "בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת".
וסה"כ בחומש שמות 13 פעמים פורש והוגדר כיום כשבת -[שם עצם, ולא כתואר או פועל בבראשית].

נכון תוכן \ מהות השבת כבר נאמרה בבראשית "כי בו שבת מכל מלאכתו". אבל כשמו של היום - הרי בבראשית הוא מכונה היום "השביעי ". ולא יום השבת. : "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי ".

ב.
בחזל מוזכרים אישים קודמים ששמרו והכירו את השבת:
אדם הראשון: ..ובזכות יום שבת ניצל אדם מדינה של גיהנם. .. התחיל משורר ומזמר: "מזמור שיר ליום השבת" – ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
* אברהם ..עירובי תבשילין.
* יעקב - ויחן את פני העיר" (בראשית לג יח) – נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה וקבע תחומים מבעוד יום.
* [b]יוסף[/b] - "וטבוח טבח והכן" (בראשית מג טז). אמר ר' יוחנן: ערב שבת היה, ואין "הכן" אלא לְשַׁבּת.
* ומשה - "וירא בסבלותם" – ראה שאין להם מנוחה, ... אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע, הם מתים. אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח.
ומן הסתם גם שאר האבות קיימו - ולא כחובה את השבת כמו שאר המצוות שקיימו.

ג. במתנת חלקו . חלק של מי ?
מפורש בתורה לראשונה.
.וכן בחזל ובמפרשי התורה שכבר במרה נצטוו על השבת . אך לרמבן ומפרשים אחרים , רק כאן בפרשת המן נצטוו על מצוות השבת ונקרא בישראל "יום השבת" ו "שבת קודש"...
וכאן בפרשת המן ניתנה להם השבת כמתנה וכבת זוג לעם ישראל, והיה זה בהתאמה לבחירתו של משה כיום מנוחת מעבודת הפרך - כמבואר במדרש:

ובמדרש ..א"ל פרעה: אני נותן לך יום אחד בשבוע למנוחה, לך והטל גורלות. ונפל הגורל על יום השבת. וזהו שאמר משה: "ישמח משה במתנת חלקו".
וזהו שבת שנתן לו פרעה לנוח בו ישראל, כדכתיב: וזכרת את יום צאתך מארץ מצרים, וכתיב בתריה: "על כן צוך השם אלהיך לעשות את יום השבת (דברים ה טו) ויקדשהו, כלומר מיום שהיית במצרים נתן לך השבת".
דהיינו "כאשר צווך" במצוות השבת בדברות של פרשת ואתחנן , ולפי מדרש זה הכוונה למתן השבת במצרים ע"י פרעה באמצעות משה! "כאשר ציווך" – כמו שכבר קיימת במצרים.

ד.
אשר בחר בנו

בספר אור זרוע ח"ב - הלכות ערב שבת סימן א: שנצטוו במרה אך נתחדשו במן.
"ובאו למשה ואמרו לו: מה היום מיומים? ומכאן יש ללמוד ששכח לומר להם שבת כאשר נצטוה במרה". במן נזכר משה שכבר נצטוו בני ישראל על השבת במרה!
ובספר אבודרהם מעריב של שבת יש הבחנה מעניינת בין המועדים שעליהם נצטוו לאחר מתן תורה ובין שבת שעליה נצטוו לפני מתן תורה: "ואמרו חז"ל: שבת ודינין במרה אפקוד. ועדיין לא בחר בהם הקב"ה עד שנתן להם התורה אבל כשנצטוו על ימים טובים כבר נתן להם התורה ובחר בהם ולכך אין אומרים בשבת אשר בחר בנו". [הדברים לעיל - חלקם ממחלקי המים].


ה.
אז זה "שַּׁבָּֽת" או אולי כמו הזועקים - "שַׁאבֶּעְעס" !
אז לאבע צריך היה להיות[b] 'שַׁבֶּתֶת ' [/b] אלא שמשיקולים דקדוקיים הפך ל שַּׁבָּֽת.ואלו דבריו שם טז,כג.
[שבת. בדקדוק קשה כי איננה על משקל גנב. כי תי''ו שבת סימן לשון נקבה. והעד שבת היא לה'. ומלת שבת שם דבר כמו שביתה. וככה דקדוק המלה היתה ראויה להיות שבתת. על משקל דלקת. וכאשר חסרו התי''ו האחת פתחו הבי''ת להורות על לשון נקבה.]

ו.
זה לא רק - "צנצנת" !

שכן יש בפרשה עוד מילים יחידאיות בתנך , מחוספס, צפיחית [צפחת י"א מאותו שורש] ועוד אחרים.
אבל מה המקור\ המובן של השם צנצנת - לכלי קיבול המיועד לאחסון מזון.
”וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח צִנְצֶנֶת אַחַת, וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן; וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם“ (שמות טז, פסוק לג).
לרשי תרגום ומדרש = כלי חרס . או אולי מנחושת לאבע.
י"א משורש -צנצן. נגזרות[b] צינה.[/b] "צנצנת המן".
במובן קריר צונן , מהרל-אלא שהוא כלי חרס, והוא מקרר, ולכך נקרא "צנצנת" על הפלגת הצינה, ובכלי חרס ציוה לתת שיעמוד ימים רבים:

וי"א מלשון "מציץ" -פורץ."שהזרעין מציצין וצומחים ממנה. דעת זבה"ת.
צנצנת = שמוצץ ובולע ,והוא טבעו של חרס, עץ יוסף.

[b]מציץ ונראה[/b]. שהוא כלי זכוכית ואפשר להציץ ולראות בעדו. כך לגירסת הגר"א במכילתא "כלי זכוכית".
וכך גם בתורה תמימה : צנצנת. איני יודע צנצנת של מה, כשהוא אומר צנצנת אתה למד דבר שהוא מציץ, ואי אתה מוצא כזו אלא כלי זכוכית ואפשר לומר הטעם דדוקא כלי זכוכית, משום דבכלי זכוכית אין המאכל מתקלקל כמו בכלי חרס, או אפילו בכלי כסף.

- מוקף ומוגן - "צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע יָשִׂימוּ עָלַיִךְ סָבִיב...“ (יחזקאל כג, פסוק כד).[ הכלי מגן על התכולה]
לשון המקרא מגן גדול נועד לכסוי להתגוננות במלחמה. חומה \ מחסה .

ובאור החיים - למנוע טומאה : ולזה אמר להניחו לפני ה', וכנגד שמירת טומאה אמר צנצנת אחת, ואמרו ז''ל (מכילתא) צנצנת דבר שהוא מציץ [ בולע ויונק] מחבירו. שהוא כלי חרס שכל שצמיד פתיל עליו טהור..
[ איך הפכו שרשי האות צ, נ.ן - לכינויי גנאי: הוא צנצנת , ראש צנון ? ו "ציני" מיוונית ?]

ז.
שתיים שהן ארבע \ או שתיים שהן שבע ?

והאם בסעודה שלישית צריך לעשות קידוש ולחם משנה ?

טז.כב. בדעת זקנים: העומר. וכל ימות השנה היו עושין מן העומר שני לחמים.
וא"כ ביום הששי היו עושין משני העומר לאחד ארבעה לחמים, וביום הששי אוכלין מהן אחד ונשאר שלשה והיה להם לעשות משנה לערב .
בהכנסת שבת אוכלין אחד כי דרך שלהם לאכול לחם לכל סעודה, ונשארו לשבת שני לחמים והיה להם לחם משנה [לבוקר].
וזה ראיה: שאין בוצעין בשני ככרות במנחה בשבת. [כי נשאר רק אחד. וכך גם בספר המנהיג ועוד].

אמנם ראיתי מה"ר מרינון שהיה בוצע בשני ככרות במנחה בשבת וקבלתי מה"ר אברהם וראיה מדאיתא התם ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו'.. ובשבת שתי פרידות פי' כפולות,
כלו' שכל סעודה שיורדת בשביל שבת יורדת כפולה בלחמה . וכך היו עושין ביום הששי שחרית היו עושין מחצי העומר לחם אחד.
וכשבאין לאפיית העומר והיינו משני העומר לאחד בשביל שבת, היה כל חצי העומר נכפל לשני לחמים.
הרי לך ששה לחמים מעומר וחצי [שנשארו לשבת], ובכל השלשה סעודות היו אוכלין שני לחמים.

כי דרך לאכול בשבת יותר מסעודות של חול מפני נשמה יתירה. ולפי זה תמצא שהיה להם בשבת במנחה שני ככרות . והילכך יש לנהוג לבצוע משני ככרות גם במנחה אבל קדוש ליכא דאפי' שבת שחרית לא מקדשי אי לאו יתר מאת יום השבת כדמסיק במס' ביצה,ל:

אבל בלשון ברמבם [שבת: ל, ט]שבכל שלושת הסעודות מברכין על היין - משמע שיש לעשות קידוש גם בסעודה שלישית. ויש חולקין .

נסכם:
לשיטה א' עשו משני העומר 4 לחמים: אחד מכל חצי עומר , אחד לכל סעודה. ולכן בסעודה ג' נשאר רק לחם אחד.
[b]לשיטה ב' [/b]- חצי עומר ללחם אחד לשישי. ובשבת מכל חצי עומר יצאו שני לחמים ,וסהכ 7 לחמים משני העומר.
נערך לאחרונה על ידי יהודהא ב ב' פברואר 06, 2023 12:18 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

יהודהא
הודעות: 1206
הצטרף: ג' אוגוסט 24, 2021 2:27 pm

Re: "שַּׁבָּֽת" או "שַׁאבֶּעְעס" ! 2= 4. או 2= 7. בשלח.

הודעהעל ידי יהודהא » ב' פברואר 06, 2023 11:48 am

אז ישיר משה...
להזכיר שלא רק השירה היא שירה .
אלא שכל התורה נתכנתה שירה שכן יש בה הרבה מעבר לפשט הרגיל, ובנוסף מראה היא פנים שונות ונוספות לכל אחד לפי זכויותיו [ושורש נשמתו]. ולהלן מדברי הנציב והכוה"ק בנידון. כל אחד מזוית שונה.

א.
הנציב בקדמת העמק ,ג.

"הא מיהא יש להבין היאך נקרא כל התורה שירה? והרי לא נכתבה בלשון של שירה? אלא ע"כ יש בה טבע וסגולת השירה, שהוא דיבור בלשון מליצה. דידוע לכל מבין עם תלמוד, דמשונה לשון ה'מליצה' מסיפור 'פרזי' [=פרוזה] [b]בשני[/b] עניינים בטבע ובסגולה.

* הראשון - דבשיר אין הענין מבואר יפה כמו בספור פרזי. וצריך לעשות הערות מן הצד, דזה החרוז כוון לזה הספור וזה החרוז כוון לזה…כך הוא טבע כל התורה שאין הסיפור שבה מבואר יפה. אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון ולא נקרא דרוש, אלא כך הוא פשט המקרא. ומושכל עוד שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוין לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל…
[היינו - ששירה שונה מפרוזה, בזה ששירה אינה מובנת בקריאה ראשונה וההסבר שניתן לשירה אינו 'דרשה', אלא ביאור בסיסי וזה בדיוק גם בתורה, שללא ביאור אין לתורה את כוונתה המקורית.]

* השני- דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מעניין השיר, כמו שנהוג לעשות ראשי החרוזים בדרך א"ב או שם המחבר…ודבר זה ממש היא בכל התורה כולה, שמלבד העניין המדובר בפשט המקרא, עוד יש בכל דבר הרבה סודות ועניינים נעלמים, [/b]אשר מחמת זה בא כמה פעמים המקרא בלשון שאינו מדויק כל כך. וכ"ז אינו בתורה הקדושה לבד אלא בכל מקראי קדש…".


[b]והכוה"ק
בדברים לא יח.
גם הוא מרחיב בעניין כינוי השירה לתורה ומוסיף את עניין - היושר שבה.
...יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי. מ"ט יומם יצוה ה' משום דבלילה שירו עמי שעסקתי בתורה בלילה;[b] ואין זה דבר תימה לכנות את התורה בשם שירה,[/b] כי שם שיר שהוראתו שירה וזמרה, אם שיר נגוני (געזאנג) אם שיר דבורי (ליעד),

אלה שני המינים נקראו כל אחד שיר המסתעף משם ישר, שהוראתו הישר והשווי,
(1) כי השיר הנגוני לכשיהי' מקובל ונעי' למקבלי' צריך שיהי' בו העתק' ישרה ממעלה לחברתה הסמוכה לה בערך הנגוני, בלי שידלג המנגן ממעלה למעלה זרה שאיננה מרוצפת עם הראשונה, וגם שלא יהי' פגם וחריץ ושליבת היבבות האחרות זו עם זו הן בערך העלי' והן בירידה; [הרמוניה].

. (2) .וכן דבור השירי הוא המשכת הקולות בנעימה וביופי וביושר בלי פגימה, ושירי' משולבות זו בזו ונערכות בשיעור וקצב מצומצם במסלה העולה בית השמע, ששם שיר הוא מסתעף משם ישר על שם היושר והשווי שבהם, הנה לפ"ז יסוד האמיתי נכון לכנות את התורה בשם שירה, כי התורה בכללה נקראת ג"כ ספר הישר...

ב.
האנשה. לא מדוייק ,

הוא החלים = חזר לאיתנו ! לחוזקו =בתרגום לתוקפיה. אומנם בד"כ כלל ביטיוי זה [כעשרים פעם בתנך]
מתייחס רק לכוחות הטבע בבריאה :בשמות יד.כז. "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו".[ 'איתנו' יחיד, רק כאן מופיע מילה זו.]
.
יש לנו משורש זה מופעים רבים,כמו: ותשב באיתן קשתו,בבראשית . וגם בעמוס ה. וצדקה כנחל איתן .
ולכן לומר "נחל איתן" בניגוד לנחל אכזב, הוא כן מתאים למקור.כנאמר בעגלה ערופה: אֶל־נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר..
תהילים עד, טו: אַתָּ֣ה בָ֭קַעְתָּ מַעְיָ֣ן וָנָ֑חַל אַתָּ֥ה ה֝וֹבַ֗שְׁתָּ נַהֲר֥וֹת אֵיתָֽן׃

אבל גם לאנשים-
ובירמיה ,ה,טו. יש לנו כתואר לאנשים \ עם .. גּ֣וֹי אֵיתָ֣ן ה֗וּא גּ֤וֹי מֵעוֹלָם֙...
ועל איש\ עצמותיו - איוב לג,: וְהוּכַ֣ח בְּ֭מַכְאוֹב עַל־מִשְׁכָּב֑וֹ (וריב) [וְר֖וֹב] עֲצָמָ֣יו אֵתָֽן׃

אבל כביטוי להחלמה - הוא נאה ומחודש . ובוודאי עדיף הוא על חלופתו " חזר לעצמו" שהוא תרגום מאידיש ,ופחות מוצלח מהמקור שבתנך.


חזור אל “מקרא ותרגום”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 41 אורחים