האם יוסף סלח לאחיו?
וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹקים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם: (פר' ויחי נ').
מהפסוקים הנ"ל מבוא' שיוסף בכה לאחר בקשת סליחת אחיו, וניחמם ודבר על ליבם, אך לא כתוב בתורה שהוא סלח להם. במאמר שלפנינו בעז"ה נעסוק בענין זה. האם יוסף סלח לאחיו, ואם לאו, מדוע? בענין זה מצינו מחלוקת במפרשים, ונביאם בעז"ה להלן.
איתא במדרש רבה (אסתר - פרשה ז'): אמר רבי יששכר דכפר מנדי, ומה אם מי שמחל ואמר (שם): לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים וגו'. ראה עד היכן היא מתוקנת (פי' אותו חטא של מכירת יוסף שצריך לתקנה) שהרי עד ימי מרדכי אותו עונש של מכירת יוסף קיים מי שאינו מוחל על אחת כמה וכמה, ע"ש. (ואי תיקשי לך, אם יוסף מחל כמבוא' במדרש, א"כ מדוע נענשו על כך בגזירת המן? מבאר העץ יוסף, מכל מקום מה שחטאו לה' שעברו על 'כי יגנוב איש נפש מאחיו', אין בידו למחול. עי' לקמן בדברי החיד"א). וכך הוא במדרש רבה (שמות כ' יט'): כי השבע השביע את בני ישראל, למה שני פעמים, אלא הוא נשבע להם שאין בלבו עליהם והם נשבעים לו שאין בלבם עליו, ע"ש. וכן איתא בילקוט שמעוני (תהלים י', רמז תרמח): א"ר יששכר דכפר מגדו, ומה אם יוסף שמחל לאחיו דכתיב: לא אתם שלחתם אותי הנה ראה עד כהיכן היא מתוקנת להם, מי שאינו מוחל על אחת כמה וכמה, ע"ש.
ובסמ"ג (מצות עשה – טז'. באה"ד) כתב: עון גדול הוא להיות אכזרי מלמחול, ודרכו של זרע ישראל להיות נוחין לרצות כדרך שמצינו ביוסף לאחיו, ע"ש.
וכן מבוא' בספר חסידים (לבינו יהודה החסיד. סי' יא') וז"ל: אין חסיד אלא מי שעובר על מדותיו. כשבאין בני אדם בפניו אשר חטאו ועשו לו שלא כהוגן, ועתה מתחרטים ומבקשים מחילתו ממנו ומה שיש בידם לתקן מהמעוות אשר עשו הם מתקנים, ועל אשר לא יוכלו לתקן מתחרטים ומבקשים מחילתו ואומרים לקבל דין עליהם ככל אשר יגזור עליהם, וכשרואה זה אשר בידו לעשות להם רעה ולהשיב להם גמולם מוחל להם בלב שלם ואינו עושה עמהם רעה, מפני זה נקרא חסיד שנאמר (ירמי' ג' יב'): שובה משובה ישראל וגו'. ולא אפיל פני בכם כי חסיד אני. וכן בני יעקב כשחטאו ליוסף מחל להם ולא שלם להם גמולם, וזה שורש החסידות שצריך לעשות לפנים משורת הדין בכל דבר שנאמר (תהלים קמה' יז'): וחסיד בכל מעשיו.
אמנם רבינו בחיי כתב: והנה אחיו בקשו ממנו מחילה, ולא באר הכתוב שמחל להם, וכבר בארו רז"ל (ב"ק צב' א'): שכל מי שחטא לחברו ועשה תשובה אינו נמחל לעולם עד שירצה את חברו, ואף על פי שהזכיר הכתוב: וינחם אותם וידבר על לבם, שנראה בזה שהיה להם רצוי מיוסף, מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם, ואם כן מתו בענשם בלא מחילת יוסף ואי אפשר להתכפר עונם רק במחילתו, ועל כן הוצרך העונש להיותו כמוס וחתום להפקד אחר זמן בענין עשרה הרוגי מלכות (איתא בילקוט שמעוני משלי (רמז תתקכט'): אמר רב יהודה לא נמסרו הרוגים למלכות [עשרה הרוגי מלכות] אלא על מכירתו של יוסף, א"ר אבין הרי אומר עשרה עשרה מכל דור ודור ועדין אותו חטא תלוי), ע"ש.
ובספר המנהגות (ר' אשר מלוניל. דף כא' ע"א) כתב: וצריך כל אדם שיפייס את חבירו אחר שמחל לו שיתפלל לפני הבורא יתע' שימחול לחבירו, כמו שעשה אברהם לאבימלך, ושמעתי שעל זה נענשו ישראל על מכירת יוסף על שלא התפלל יוסף בעבורם שימחול להם הב"ה, ע"כ.
ובאור החיים כתב: וטעם שלא מחל להם, אפשר לצד שבני נח אין הדבר תלוי במחילתם, כי יחטא אדם לחבירו כמו שתאמר גזלו ומחל הנגזל אינו פטור הגזלן ממיתה, או אפילו ישראל אם גנב ישראל ומכרו (עי' שמות כא' טז'. דברים כד' ז'), אין ביד הנגנב לפוטרו לגנב ממות. ואמר עוד להם כי יש לדון להם משפט זכות.
ובחיד"א (ברית עולם על ס"ח יא') כתב, ונראה דהשבטים חטאו בשתים חטאו עם יוסף, וחטאו גם כן עם ה' במכירת יוסף באיזה חטאות הן בענין עצמו, הן במה שפגמו ביסוד מחילול ה' שהיה לעיני פרעה והמצרים וכו', וא"כ אף שמחל יוסף הצדיק (למ"ד שיסף מחל לאחים כדלעיל), מה שמחל אהני על מה שחטאו לו דוקא. אבל אכתי פש גבייהו מה שחטאו לשמים, ומשום הכי נענשו (כדלעיל), כי הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה והם מפלאות תמים דעים (עי' במהרש"א יומא פז' ע"א).
ובשו"ת חיים ביד (לרבי חיים פלאג'י. סי' נז') הקשה על דברי רבינו בחיי: דברי הרב רבינו בחיי תמוהים בעיני כי מאחר שמצינו שאחי יוסף שלחו בתחילה שלוחים כדכתיב: ויצוו אל יוסף וכו' אביך ציוה וכו'. ושוב כתיב: וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים. הרי דאיכא תחינה ובקשה ע"י ריעים ובציווי אביהם, כי בודאי חושש יוסף לכבוד אביו, והם אמרו: אנא שא נא לפשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. וכתיב: ויבך יוסף וכו' וגם וינחם אותם וידבר על לבם. כי נראה כי נתרצה להם ריצוי גמור, וא"כ איך יתכן לומר שלא היה בדבר מחילה בפירוש? ועל הכל ק' שרז"ל במד' שוחר טוב אמרו, ומה אחי יוסף שמחל להם יוסף ראה מה עלתה להם וכו' יעו"ש וכ"כ בספר חסידים (מובא לעיל). הרי דסברו רז"ל וקבילו כי יוסף מחל לאחיהם מחילה גמורה, אלא דעם כל זה נענשו כדין וכהלכה, שהרי כבר ביארנו מדברי הרמב"ם והטור וכל הפוסקים דבאדם החוטא לחבירו ואיכא איסור לאו, הגם כי מחל לו חבירו עם כל זה האיסור לאו דעבר על מימרא דרחמנא אין בידו למחול, וא"כ כמו כן כאן באחי יוסף שעברו על לאו דלא תגנובו דבגונב נפשות מיירי כדברי רז"ל ורש"י, ועונשו חמור כדכתיב: וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת. כי זה היה לפי האמת עונש של עשרה הרוגי מלוכה כידוע לפי מה שנוגע לכבוד המקום, והן עתה בהגלות לנו דברי הרמב"ם והפוסקים שכתבו בפי' דאפי' מחל המתקלל עונשים אותו שכבר חטא ונתחייב, א"כ זהו בעצמו היה ענין מחילת יוסף לאחיו שאף שמחל להם צריכים היו להעניש אותם על עיקר איסור לאו מן התורה וגודל עונשו כאמור.
ויש מי שכתב, שיוסף לא מחל לאחיו, מפני שהם ביטלוהו מתלמוד תורה שהיה לומד עם אביו (כמבוא' ברש"י בפ' ויגש, עה"פ: וירא את העגלות, ע"ש), וכשירד למצרים שוב לא היה יכול ללמוד עם אביו. ות"ת כנגד כולם, וע"כ אי אפשר למחול.
****************
נאמר בספר עמוס (פרק ב'): כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּעֲב֥וּר נַעֲלָֽיִם: (עי' רש"י שם).
איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לז'): ומכרו אותו (אחיו) לישמעאלים בעשרים כסף, כל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים ברגליהם, שנא': על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים. וכן איתא בילקוט שמעוני (פרשת וישב, רמז קמב'): וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף (לז', כח'). כל אחד ואחד מהם נטל שני כספים לקנות מנעלים לרגליהם שנאמר: על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים. (וכ"כ בתרגום יונתן בן עוזיאל, לז' כח'). [נכתב בס''ד ע''י א. פלשניצקי]