פרי חדש סי' תרע - טקסט

[אור עולם]

אשמח לקבל טקסט של הפרי חדש בסי' תר"ע.
תודה מראש.

[יהודה בן יעקב]

פרי חדש אורח חיים סימן תרע
סעיף א
[בכ"ה בכסלו (מתחילין) שמונה ימי חנוכה]. בפרק קמא דמגילה [יא, א] לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים בימי יוונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול וכו'. ובפרק במה מדליקין [שבת כא, ב] מאי חנוכה, דתנו רבנן, בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמנייא אינון דלא למיספד בהון ודלא להתענאה בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה. פירוש, ונקראת "חנוכה" על שם שחנו בכ"ה, רוצה לומר כל היום כולו, לאפוקי מיום כ"ד שלא חנו אלא בערב, ואזי הדליקו, וכן קבעו לדורות. ומדברי הרמב"ם [חנוכה ג, ב] מוכח בהדיא שנצחו ביום כ"ה. ואם כן קשה, איך אנו מדליקים בליל כ"ה הוה לן להדליק בליל כ"ו. וי"ל, עם מאי דמקשים [ב"י עמוד תרטו ד"ה ואיכא] ששבעה לילות הוה לן להדליק, שכך היה הנס. ובהכי ניחא, דלילה הראשונה הוא משום הנצחון, והז' לילות האחרות הוא משום הנס: וא"ת, והא לא מצינו שום טומאה לגויים מחיים. ובפרק בנות כותים [נדה לד, א] תניא, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי יהיה זב, בני ישראל מטמאין בזיבה ואין גויים מטמאין בזיבה. ואף על גב דמסיים התם, אבל גזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם, הך גזירה הויא אחר הנס יותר ממאה שנה, שהרי גזירה זו היא מי"ח דברים שגזרו תלמידי שמאי והלל, והלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן לפני חורבן הבית מאה שנה וכדאיתא כל זה בפרק קמא דשבת [טו, א; יז, ב], ואילו זמן הנס היה קודם החורבן ר"ו שנה, כדאמרינן פרק קמא דעכו"ם [ע"ז ט, א] מלכות חשמונאי ק"ג שנה ומלכות הורודוס ק"ג שנה. וי"ל, דמקודם גזור לקדשים, ואתו אינהו וגזור אף לתרומה. והכי משני בפרק קמא דשבת [טו, א] לענין ידים. אי נמי, מעיקרא גזרו אף לתרומה לתלות, ואתו אינהו וגזרו אף לשרוף. והכי משני התם [ע"ב] לענין טומאת כלי זכוכית וארץ העמים. ועוד י"ל, שמסתמא הכניסו שם עכו"ם, ותנן במסכת מדות [פרק א משנה ו], מזרחית צפונית בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון, ומפרשינן בפרק רבי ישמעאל [עבודה זרה נב, ב] ששקצום לעכו"ם. א"כ מסתמא נטמאו כל השמנים לתקרובת עכו"ם: וכתב הרא"ם ז"ל [בהגהותיו לסמ"ג הלכות חנוכה כה, ב אות כ - ל], אבל ליכא למימר דמההיא דפרק רבי ישמעאל משמע שכבר נהיה הבית ההוא בית עכו"ם, ותניא בתוספתא במסכת זבים [פרק ה הלכה ז] כלי חרס שהכניס אוירן לבית עכו"ם טמאים, והאריך בזה, יעויין שם. ודברי תימא הם, דהא אמרינן בפרק כל הצלמים [עבודה זרה מו, א] המשתחוה להר אבניו מהו למזבח, ואסיקנא [שם ע"ב] באם תמצי לומר יש נעבד במחובר אצל גבוה, וכן פסק הרמב"ם בפרק ד' מהלכות איסורי מזבח [הלכה ז]. ואפילו להדיוט אמרינן פרק קמא דחולין [טז, א] אמר רבא, פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין עבודת כוכבים הוי תלוש, דאמר מר המשתחוה לבית שלו אסרו, ואי סלקא דעתך הוי מחובר, אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. ואף על גב דבפרק רבי ישמעאל אמרינן דף ג"ן [ע"ב] וד"ן [ע"ב] שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הא אסיקנא התם [נב, ב] דקרא אשכח ודרש, דכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה. וכתב רש"י, קרא אשכח ודרש דמדאורייתא אסירי אפילו להדיוט, דכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה מכיון שנכנסו גויים להיכל יצאו כליו לחולין, וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא והוו להו דידהו, וכשנשתמשו בהן לעכו"ם נאסרו, עכ"ל. ואי כדברי הרב ז"ל שבית המקדש נעשה בית לעכו"ם, הרי היה נאסר. אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא, ודוק: וא"ת איך התירו הפך שמצאו חתום, ניחוש שמא הסיטוהו וזב מטמא בהיסטו. ולתירוץ האחרון שכתבתי לעיל ניחא. ויש לומר, שאם היו רואים אותו לא היו מניחים אותו כך, והיו שוברים אותו אולי יש בו שום דבר נחמד, וכך תירץ הר"ן ז"ל [שבת ט, ב ד"ה תנו]: והטעם שהוצרכו להדליק ח' ימים לא פחות ולא יותר, הוא, שהיו טמאים לנפש אדם, והיו צריכין להמתין שבעה ימים מיום טומאתם, ויום אחד לכתוש הזיתים להוציא מהן שמן טהור, וכדכתב הרמב"ם ז"ל [חנוכה ג, ב]. ואף על גב דקאמר רבי שמעון בן יוחאי [יבמות סא, א ועוד] קברי גויים אין מטמאין באהל, מדכתיב "אדם אתם", אתם קרויין אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם. הא רבנן פליגי עליה, וקיימא לן כוותייהו דרבים נינהו, וכן פסק ר"י בעל התוספות ז"ל [שם ד"ה ממגע]. ואפילו לדעת הרמב"ם [טומאת מת א, יג] דפסק כרבי שמעון בן יוחאי מכח ההיא דהמקבל [בבא מציעא קיד, ב] דמשמע, דאליהו הכי סבירא ליה. אסיקנא בפרק הבא על יבמתו [יבמות שם] דכי מעטינהו קרא מטומאת אהל, אבל מטומאת מגע ומשא לא מיעטינהו: וכתב הרא"ם [בהגהותיו לסמ"ג הלכות חנוכה כו, ב אות ז] ואם תאמר איך הדליקו המנורה באותן שמנה ימים שעדיין היו טמאי מת, הרי טמאו את השמן בהדלקתן, ומה הפרש יש בין השמן של אותו הפך שנמצא מונח בחותמו של כהן גדול, ובין שאר השמנים הטמאים. יש לומר, שהדליקו אותם על ידי עץ ארוך, שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה, וכי האי גוונא תירצו בריש חולין [ג, א]. ואם תאמר מכל מקום קשיא, היאך הדליקו במנורה שהיתה טמאה. יש לומר, שעשו מנורה של עץ, כדתניא בפרק כל הצלמים [עבודה זרה מג, א] לא יעשה אדם מנורה תבנית מנורה, אבל עושה הוא של ה' ושל ו' ושל ח', אבל של שבעה לא יעשה ואפילו של שאר מיני מתכות. רבי יוסי ברבי יהודה אומר, אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו בית חשמונאי עכ"ל. ובספר ב"ח [עמוד תרטו ד"ה ומ"ש ולא] עוד הקשה, היאך נתנו השמן לתוך הבזיכין הלא נטמא מיד כשאחזו בפך, אלא ודאי דכהן טהור אחז בו ונתנו לבזיכין עכ"ל: ולא חשו לקמחייהו, (ועוד) [דעוד] הוה להו להקשות, איך הדליקו בעץ ארוך יותר מקל"ה אמה, דהא תנן בפרק קמא דכלים [משנה ח] החיל מקודש מהר הבית, שאין טמא מת ונכרים נכנסים לשם, ועזרת נשים היתה קל"ה על קל"ה אמה, וכמו שהקשו התוספות בשם רבי אפרים בריש חולין [ב, ב ד"ה שמא]: ועיקר קושית הב"ח אינה קושיא, דהא כלי חרס אינו מטמא מגבו, וטמא מת אינו מטמא בהיסט, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות טומאת מת [הלכה ג], וא"כ היכי נטמא השמן. אבל בהדלקה היה נטמא, ולהכי הוצרך לתרץ הרא"ם על ידי פשוטי כלי עץ. אך תימא דעיקר קושית הרא"ם ליתא, דשאר השמנים נטמאו בטומאת זבות או בטומאת עכו"ם וכדכתיבנא לעיל, והני טומאות לא הותרו בצבור. אבל טומאת מת דחויה היא בציבור לגבי הדלקת נרות, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות תמידין ומוספין [הלכה י] "והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע לו זמן, שנאמר להעלות נר תמיד", ודבר ברור הוא שזהו דוקא טומאת מת. ומיהו עשיית השמן שהוא ממכשירי הדלקה אינו דוחה את הטומאה דומיא דמכשירי מילה, וכמו שכתב הרא"ם ז"ל [שם], ויש לחלק ממנורה לשמן, דאי לאו הכי איך עשו המנורה: גם מה שתירץ, שהדליקו ע"י פשוטי כלי עץ, ליתא לדעת הרמב"ם [חנוכה ד, ט] והרמב"ן [שבת כב, ב, ד"ה ומדקאמרינן] והרשב"א [שבת כב, ב ד"ה וחזינן] שפסקו דעל ידי קינסא אסיר. ובמקדש היו מדליקים בפתילות ארוכות, וכמו שכתב המגיד משנה בהלכות חנוכה [שם] והרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין [ג, יד]. גם מה שכתב שעשו מנורה של עץ קשה טובא, דסוף סוף הרי טימאוה כשגמרו לעשותה, דהשתא לא הוייא פשוטי כלי עץ. ותו קשה, דהא קיי"ל [רמב"ם בית הבחירה א, יח] כרבנן [מנחות כח, ב] דדוקא ממיני מתכות שרי, אבל של עץ לא. ובברייתא דפרק כל הצלמים דאייתי, לא סיימוה קמיה, שהרי מסיימה, (אמרי לא) [אמרו לו] שפודין של ברזל היו וחפום בבעץ, ודו"ק: ומקשו הכא [ב"י עמוד תרטו ד"ה ואיכא] למה קבעו שמונה ימים, דכיון דשמן שבפח היה בו כדי להדליק לילה אחת, ונמצא שלא נעשה הנס אלא בז' לילות: ותירצו בזה [ב"י שם] שחילקו שמן שבפך לח' חלקים ובכל לילה היו נותנים שמינית השמן, והיה דולק עד הבקר. ונמצא שבכל הלילות נעשה נס. ואינו מחוור, דהא אמרינן בפרק ב' מדות [מנחות פט, א] ובפרק קמא דיומא [טו, א] "מערב עד בקר", תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת כל הלילה מערב ועד בקר, וא"כ מה ראו לחלקו לח' חלקים: עוד תירצו, שלאחר שנתנו שמן בנרות המנורה, נשאר הפך מלא כבתחילה, וניכר הנס אף בלילה הראשון. וגם זה אינו, דהא ליכא שום נס בלילה האחרונה, דלמה היה נשאר הפך מלא כבתחילה, כיון שלא היו צריכין לו עוד. ואם נאמר, שמילוי הפך היה בלילה השנייה, אין כאן היכר נס ללילה הראשונה: עוד תירץ בב"י [שם] שבליל א' נתנו כל השמן בנרות, ודלקו כל הלילה, ובבקר מצאו הנרות מלאים שמן. וגם זה נדחה מהטעם הנזכר, שבלילה האחרונה ליכא שום היכר נס: ולפי דבריהם היו יכולים לתרץ, שכשנתנו מעט שמן במנורה, נתמלאת, ובהכי ניחא דאיכא היכר נס בין בלילה הראשונה ובין בלילה האחרונה. אי נמי, ששפכו כל השמן במנורה, ושמינית ממנו נדלק בכל לילה: אלא שאין צורך לכל זה, שאין סברא שיקבעו ז' ימים מכ"ו כסליו ואילך, ועיקר יום הנצחון שנחו מאויביהם שהוא כ"ה לכסליו, שלא יקבעוהו לדורות. ואילולי נס של שמן, היו קובעין לדורות יום אחד יום טוב בהלל ובהודאה. אלא שבשביל נס פך של שמן קבעו ח' ימים לדורות, ודו"ק: והטעם שלא קבעו ט' ימים משום ספיקא דיומא, הוא, דכיון דהוי מידי דרבנן לא אטרחום רבנן. אי נמי, רצו לרמוז גם כן ביטול מצות המילה. אי נמי, הכי עדיף טפי, שידעו בכיוון כמה היה הנס, לא פחות ולא יותר: ומה שכתב ואסורים בהספד וכו'. מיהו לפניו, בתענית אסור בהספד מותר, וכמו שכתבתי בסימן תרפ"ו [אות א] בסייעתא דשמיא, דלא כהרב המחבר ז"ל שם. וכן הראנ"ח בתשובה [מים עמוקים] חלק ב' סימן (ה') [ו'] אסר לגזור תענית (בכ"ה) [בכ"ד] בכסליו: דין תענית חלום בחנוכה, הביאו הרב המחבר סוף סימן תי"ח וסימן תקס"ח סעיף ה', וכמו שכתב מור"ם בסמוך [סעיף ג]: ומה שכתב [ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה] בעוד שהנרות דולקות. הטעם, כדי שיהא להם היכר שאסור להשתמש לאורן: ומה שכתב שאין לה קל להם. פירוש, אפילו שנוהגין איסור בכל היום. אבל הב"י [עמוד תרטו סוף ד"ה ומ"ש וגם] כתב, דכיון דאין בו צד סרך איסור לית לן בה, וכן עיקר. ומיהו אפילו לדעת המחמיר, דוקא בנשים לפי שנעשה הנס ע"י יהודית, אבל באנשים לית לן בה, ועיין לקמן סימן תרצ"ו ס"ב בסייעתא דשמיא:

סעיף ב
[הגה] [יש אומרים שיש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב] שהאכילה יהודית את האויב. סביב הגהות מרדכי [שבת רמז תנו, שלטי הגבורים אות ג] כתוב, שהיתה בת יוחנן כהן גדול, והיתה יפת תואר מאד, ואמרה למלך יון שתשכב עמו, והאכילתו תבשיל של גבינה כדי שיצמא וישתה (לחלב) [לרוב] וישתכר מן היין ויישן וירדם. וכן היה, וחתכה ראשו והביאתו לירושלים, וראו שרי הצבא כי מת גבורם, וינוסו: בענין דברים המותרים ואחרים נהגו איסור, פלוגתא דהטור [עמוד תרטו] והב"י [שם ד"ה ומ"ש וגם], עיין בירושלמי פרק קמא דתענית דף ס"ד ע"ג [הלכה ו] הויא פלוגתא התם נמי, ועיין בפרק מקום שנהגו [פסחים] דף נ"א [ע"א], ואורח חיים סימן תרצ"ו סעיף ב' ובב"י [שם עמוד תרעה ד"ה וכתב] ובריש מסכת פסחים [ב, ב] אהא דאמרינן התם, מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה משעת האור, וכתב רש"י [ד"ה משעת] אבל קודם לכן אפילו נהגו בטלה דעתן, ע"כ:

[אור עולם]

יישר כחך.