מצווה אחת או מצוה אחת?

[פרנקל תאומים]

וכן שאר ההטיות: וציוונו או וציונו, ציווה או ציוה וכו'.

וודאי או ודאי?
שווה או שוה?
הווא אמינא או הוא אמינא? (ועוד- הוא או הוה? ואיכא למפרק לתרוויהו [או תרויהו?..] מחד מן בני חבריא דאתרא הדין..).

וכיו''ב.

[כדכד]

יש מקום לכאורה לכולם לבד ה"הוא אמינא" שאין מקום לא' במלה "הוה" ופשוט שצ"ל "הו/וה" בה'.
במלה "תרווייהו" דומני שיש אפשרויות נוספות שכת"ר לא ציין

[דרומי]

ככל הידוע לי אין מקום לומר 'מצווה אחת' בשני ואו"ין, אלא רק כשכותבים בלשון רבים - 'מצוות'.

[סגי נהור]

נלאיתי מלהגיב באשכולות האלה...

[במסתרים]

לבד ה"הוא אמינא/ה" שאין מקום לא' במלה "הוה" ופשוט שצ"ל "הו/וה" בה'.

לדבריך שאתה כותב לפי הרגילות בגמרא (וכמדומני שכן הוא בהלכות גיטין - ה' בשם לה"ק וא' בלעז) לא היה לך להצדיק "אמינה".

ברם מאן דכתב הוא לא משתבש דהכי כתיב בקראי טובא (ו"אנה" בה' בכולהו קראי! ולפ"ז אפ"ל אמינה...), אלא שכבר הורגלנו כנ"ל.

[לבי במערב]

כהמשך לדברי הרב 'סגי נהור', כבר נכתב כמ"פ שהכל כפי המקובל.

ולכן, בכללות:
מצוה אחת, וצונו, ציוה, ודאי, שוה, הוה אמינא, תרווייהו.

[כדכד]

לבד ה"הוא אמינא/ה" שאין מקום לא' במלה "הוה" ופשוט שצ"ל "הו/וה" בה'.

לדבריך שאתה כותב לפי הרגילות בגמרא (וכמדומני שכן הוא בהלכות גיטין - ה' בשם לה"ק וא' בלעז) לא היה לך להצדיק "אמינה".

ברם מאן דכתב הוא לא משתבש דהכי כתיב בקראי טובא (ו"אנה" בה' בכולהו קראי! ולפ"ז אפ"ל אמינה...), אלא שכבר הורגלנו כנ"ל.

נפלה ט"ס בדברי לעיל.
כעת ערכתי מחדש את ההודעה המקורית בזכות הערת כת"ר.
איני זוכר מה התכוונתי לכתוב.
עכ"פ פשוט שלא התכוונתי להצדיק א' במלה "אמינא" כי אם לשלול את ה"א" במלה "הוה".
שאר דברי מר לא הבנתי כלל. "אמינא" הוא פועל בארמית ובכל הטיה כזו בארמית המלה נגמרת ב"א" ולא ב"ה".

[באר בשדה]

viewtopic.php?f=45&t=51170

[פרנקל תאומים]

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=45&t=51170

יש''כ.

כלל ברזל:
אין "נכון".
בספר שאינו מנוקד אין "נכון", כי אין כללים לכתיב חסר הניקוד בלתי לאקדמיה ללשון לבדה.
וכלל ברזל זה היה ראוי לו שיינעץ איפשהו.

אפשר לדבר על העדפות, וזה עניין של טעם.
לטעמי האישי, ברבים "מצוות" עדיף, להיותו ברור ומובחן יותר, ואילו בנסמך - מצוַת.
כרגיל אוסיף שהדבר החשוב ביותר הוא שהכתיב יהיה אחיד בכל הספר, ולא פעם כך ופעם כך.

בנסמך אתה מדבר גם על רבים? (כי ניקדת עם פתח, משמע יחיד, והלא ביחיד גם בלי נסמך העדפת 'מצוה', אם הבנתי נכונה).


אשאל כך:
ההרגל שלי הוא לכתוב תמיד מלא, כדי להדגיש שהאות ו' אינה מורה על חולם או שורוק.
לאור קביעתכם שבכתיבה תורנית (ובכלל) יש ללכת אחר המורגל דדשו ביה רבים, זו גופא שאלתי: מה היא הרגילות בעניין זה?

[לבי במערב]

יחיד 'מצות', רבים 'מצוות'.

הט"ס היא - כנראה - בראשון, שם צ"ל 'בסומך מצווה'.
אך, כמדומני, לא כך מקובל (על־אף טעמו האנין של הרב 'סגי נהור').

--
מדוע נצרך להדגיש כי 'האות ו' אינה מורה על חולם או שורוק'?

[סגי נהור]

אשיב על אחרון ראשון (והטעם יתבאר להלן), אבל תחילה הקדמה נחוצה. כללי הדקדוק בלשון הקודש מתייחסים אך ורק לכתיב המנוקד. בכתיב חסר הניקוד נוספו לאורך הדורות אמות קריאה מטעמי נוחות, והוכפלו יודי"ן ווי"ן בדיוק מהסיבה שכתבת (כדי להבחין בין אמות הקריאה לאותיות העיצוריות, ופלא על דברי לבי במערב בהודעתו האחרונה), אך הדבר נעשה לפי רוחו וטעמו של כל אחד ואחד, ומעולם לא נקבעו מסמרות בדבר (עד שבאה האקדמיה ללשון העברית, ואין כלליה מקובלים בכתיבה התורנית). הקדמה זו נראית מובנת מאליה, אבל הדיונים החוזרים בנושא זה מוכיחים שלא כן הוא.

ועתה לדבריך.

אשאל כך:
ההרגל שלי הוא לכתוב תמיד מלא, כדי להדגיש שהאות ו' אינה מורה על חולם או שורוק.
לאור קביעתכם שבכתיבה תורנית (ובכלל) יש ללכת אחר המורגל דדשו ביה רבים, זו גופא שאלתי: מה היא הרגילות בעניין זה?

עצם ההרגל יש לו מקום (כנ"ל), אבל מבלי לקבוע מסמרות (כנ"ל) ניתן לומר, שבמלים כמצוה, גאוה, ענוה, שבהן לא ניתן לקרוא את הוא"ו כאם קריאה, אין חשש כזה ולכן ניתן להסתפק בוא"ו אחת. בהן גופא - בתיבת מצוה הכתיב החסר נפוץ עוד יותר, מן הסתם כדי להבחין בין מצוָה למצוּוֶה.

לטעמי האישי, ברבים "מצוות" עדיף, להיותו ברור ומובחן יותר, ואילו בנסמך - מצוַת.
כרגיל אוסיף שהדבר החשוב ביותר הוא שהכתיב יהיה אחיד בכל הספר, ולא פעם כך ופעם כך.

בנסמך אתה מדבר גם על רבים? (כי ניקדת עם פתח, משמע יחיד, והלא ביחיד גם בלי נסמך העדפת 'מצוה', אם הבנתי נכונה).

לא, התכוונתי ליחיד, ויש חידוש בנסמך כיון שהטעם הנ"ל (העדר אפשרות לטעות) אינו קיים.

[לבי במערב]

. . ניתן לומר, שבמלים כמצוה, גאוה, ענוה, שבהן לא ניתן לקרוא את הוא"ו כאם קריאה, אין חשש כזה ולכן ניתן להסתפק בוא"ו אחת. בהן גופא - בתיבת מצוה הכתיב החסר נפוץ עוד יותר, מן הסתם כדי להבחין בין מצוָה למצוּוֶה.

ומהאי טעמא שאלתי על סיבת העדפת ההבחנה בתיבות כ'מצוה' ודומותי'.

[במסתרים]

שאר דברי מר לא הבנתי כלל. "אמינא" הוא פועל בארמית ובכל הטיה כזו בארמית המלה נגמרת ב"א" ולא ב"ה".

בארמית שבדניאל ועזרא יש הֲוָה וגם הֲוָא, וע"פ זה שניהם כאחד טובים אלא שאנחנו הורגלנו לאל"ף.

"נא" שבסוף "אמינא" הוא קיצור מתיבת אֲנָא. בכתבי הקודש הנ"ל כתוב תמיד אֲנָה בה"א ולכן היה אפשר להכשיר גם "אמינה" אלא שכבר הורגלנו באל"ף, וכתבתיו רק לרווחא דמילתא.

[בן ראובן]

שבמלים כמצוה, גאוה, ענוה, שבהן לא ניתן לקרוא את הוא"ו כאם קריאה

עָנוּהָ...

לא, התכוונתי ליחיד, ויש חידוש בנסמך כיון שהטעם הנ"ל (העדר אפשרות לטעות) אינו קיים.

אלא שבנסמך יחיד האפשרות לטעות היא לשני הכיוונים, ודומה שהחשש הגדול יותר הוא בכתיב "מצוות".

[כדכד]

שאר דברי מר לא הבנתי כלל. "אמינא" הוא פועל בארמית ובכל הטיה כזו בארמית המלה נגמרת ב"א" ולא ב"ה".

בארמית שבדניאל ועזרא יש הֲוָה וגם הֲוָא, וע"פ זה שניהם כאחד טובים אלא שאנחנו הורגלנו לאל"ף.

"נא" שבסוף "אמינא" הוא קיצור מתיבת אֲנָא. בכתבי הקודש הנ"ל כתוב תמיד אֲנָה בה"א ולכן היה אפשר להכשיר גם "אמינה" אלא שכבר הורגלנו באל"ף, וכתבתיו רק לרווחא דמילתא.

לכאורה הארמית שאנו רגילים בה היא הארמית של הגמרא הבבלי.
לא של כתבי הקודש דניאל ועזרא ולא של התלמוד הירושלמי והמדרשים.
האם הצירוף "הוה אמינא" מופיע באיות כל שהוא בספרים האלה?

[במסתרים]

לכאורה הארמית שאנו רגילים בה היא הארמית של הגמרא הבבלי.
לא של כתבי הקודש דניאל ועזרא ולא של התלמוד הירושלמי והמדרשים.

כל מה שאמרתי הוא רק שרואים מכה"ק שלכאורה אין כלל דקדוקי אם סיום שרש ארמי הוא א' או ה' ובעצם אין מניעה לכתוב אנה או הוא, וכן בפעלים (מְטָה - הגיע).

בוודאי שלא חשבתי לכתוב כך היום כשהכתיבה שבבבלי רגילה אצלינו.