ראיתי דבר חידוש בספר אחד, ששאלו את הגראי"ל שטיינמן זצ"ל ואת להבחל"ח הגר"ח קנייבסקי שליט"א: מדוע אין להפסיק בברכת שומע תפילה כדי לענות אמן יהא שמיה רבה, הרי מותר להוסיף שם בקשות, ולמה שלא יבקש שם שיהא שמו הגדול של הקב"ה מבורך?
לפי דברי הספר שניהם להבחל"ח השיבו שאשי"ר זה לא בקשה אלא שבח, שאומרים עובדא קיימת ששמו של הקב"ה יהיה מבורך תמיד.
הגר"ח הביא לכך ראיה שהרי בתרגום יונתן מבואר שתרגום בשכמל"ו הוא איש"ר כו'.
עד כאן השמועה.
והנה יש בדבר זה נפקא מינה עצומה, שהרי ידוע מה שאמרו חז"ל על העונה איש"ר בכל כחו, ולרש"י היינו בכל כוונתו, וא"כ צריך לדעת מה אומרים.
מקור הענין שאיש"ר הוא שבח הוא כנראה בברכות ג. "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך."
אולם צריך ביאור מאד, שהרי תחילת הקדיש היא יתגדל ויתקדש כו', וזה בודאי בקשה ותפילה, ומשאלת לב שרוצים שכך יהיה, ולא סיפור דברים בעלמא שכך יהיה, וא"כ כשאומרים "אמן" בודאי הכוונה שהלוואי שכך יהיה, וא"כ בודאי שהפשטות היא שההמשך - יהא שמיה רבא כו' - מתקשר לזה, שזה המשך ממה שאמרנו אמן על בקשת אומר הקדיש שיתגדל ויתקדש כו'.
ולמעשה בתוס' שם בברכות מפורש שזה תפילה, בודאי בדעת המחזור ויטרי אבל גם לפי הפירוש הרגיל, ע"ש.
ומה שאמרו בגמרא שזה נקרא קילוס, לכאורה אפשר לפרש שעצם הדבר שכל כך רוצים ומבקשים על כבוד ה' זה עצמו נקרא קילוס. אבל לומר שכל הענין של איש"ר הוא שבח נראה מחודש מאד מאד.
אשמח אם יש למישהו מידע בענין זה.