הודעהעל ידי יעקובי » ו' דצמבר 12, 2014 12:38 am
לשאלת הרועה:
הריעב"ץ בלוח אר"ש (סי' קנ"ט) כתב: "וברכת המינים... שמואל הקטן שתיקנה, כבר נודע בתלמוד ונתפרסם מענינו, שהיה קרוב למדרגת הנבואה, ופעם אחת שכחה, והשקיף בה שתים ושלש שעות (א"ה, כדאיתא ברכות כ"ט ע"א) עם שהוא תקנה והמציאה, מכלל שיש בה כוונות נסתרות וסודות גדולות נרמזות בתיבותיה ואותיותיה... ולא הרשה לעצמו לאמרה [בכל] לשון שיזדמן".
____________
להלן דברים הכתובים אצלי:
כתב הרשב"א בחידושיו לברכות (י"א ע"א) וזה לשונו: "ונראה לי דמאי דקתני מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לאו למימרא שאינו רשאי לקצר ולהאריך בנוסח הברכה, כלומר לרבות ולמעט במילותיה, דא"כ היה להם לתקן נוסח כל ברכה וברכה במילות מנויות, ובענינים ידועים, ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנוסחתה, וזה לא מצינו בשום מקום. ולא אמרו אלא המילות שיש הקפדה בהן לבד, כמחלוקתן בהזכרת גשמים וטל ורוחות וכו', אבל בשאר נוסח הברכות לא נתנו בהן חכמים שיעור שיאמרו כך וכך מילות לא פחות ולא יותר וכו'. ולא עוד אלא שבפירוש אמרו בשמונה עשרה של תפלה, שאילו רצה להוסיף בכל בכל ברכה וברכה מעין הברכה מוסיף וכו'. אלא ודאי נראה שאין ההקפדה ברבוי הנוסח ומיעוטו, אלא במטבע שטבעו חכמים, והוא שיש ברכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך וכו', ומקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר דקתני, היינו שאם היה מטבע ארוך שפותחת וחותמת בברוך, אינו רשאי לקצר ולפתוח ולא לחתום" וכו', עכ"ל הרשב"א. ויעו"ש בהרחבה עוד ראיות לזה.
וזוהי גם שיטת הראב"ד ור"ת שהביא הטור (או"ח סי' ס"ח), ודברי ר"ת מבוארים היטב בב"ח שם (אות א').
ומאותו יסוד נובעים גם דברי הר"ד אבודרהם בספרו (עמ' רל"ו מהד' אור הספר) בזה"ל: "יש אנשים שמנו התיבות שיש בכל ברכה וברכה משמונה עשרה, והביאו פסוקים על כל ברכה וברכה מענינה, שעולין תיבותיהם כמנין תיבות הברכה. וכן עשיתי אני בראשונה מנין כזה. ואח"כ נראה לי שאין לו יסוד ולא שורש, כי לא תמצא מקום בעולם שאומר י"ח בענין אחד תיבה בתיבה, אלא יש מוסיפין תיבות ויש גורעין, וא"כ המנין הזה אינו מועיל אלא למי שעשהו לא לזולתו", עכ"ל.
ואמנם ידועים דברי הרוקח בכמה מקומות כי קבלה בידו טעמי התפלות רב מרב וכו', ועל כן אין להותיר או לחסר אפילו אות אחת וכו', כיעויין במבוא לפירושו לסידור, וכן נראה שנמשכו אחריו הרא"ש בתשובה (כלל ד' סי' כ'), ובנו רבינו יחיאל המובא בטור (או"ח ס"ס קי"ג). מ"מ כבר פסקו רבנן בתראי כדברי החולקים, כיעויין בב"ח (או"ח סי' ס"ח), ובהגהת רמ"א (שם) על השו"ע, ובמשנ"ב (שם). וכן הב"י (בסי' קי"ג) הביא דברי הרד"א הפך דברי רבינו יחיאל. (ומה שבסי' ס"ח הסכים הב"י עם האוסרים, י"ל דשאני פיוטים שיש בהם הפסק גדול ויציאה לגמרי מן הענין, וכן משום שמביא לידי שיחה בטילה כמו שכתב הב"י עצמו שהם דברים ברורים). ועוד יש לומר, על מנת שלא לאפושי פלוגתא כל כך בין הרוקח והרשב"א, וגם כדי ליישב קצת קבלת הרוקח עם ראיות הרשב"א, אפשר לומר דהרוקח לא נתכוין שממש כל אותיות התפלה מנויות ומסורות בידו איש מפי איש עד מייסדי התפלה, רק מה שאמר קבלה בידו התכוין לטעמי התפלות העיקריים ולראשי הענינים אשר יסדו אנשי כנה"ג, בדברים השוים לכל המנהגים (וכפי שיבואר עוד ע"פ דברי רס"ג דלהלן). ומה שאמר שאין לחסר ולהותיר שום אות, כונתו לאותם מתפללי נוסח אשכנז אשר כבר פשט אצליהם, הרי שמצא חשבונות ודקדוקים להעמיד מספר התיבות והאותיות וכו', ועל כן מי שכבר קיבל ונהג כך אין לו לשנות. ועל זה ממש מכוונים דברי הר"ד אבודרהם דלעיל, אשר התפלל בנוסח הספרדים, שאף הוא עשה בראשונה מנין כזה לפי מנהגו ונוסח מקומו, עד שהבין שבלאו הכי אין לזה שורש ויסוד ע"פ חז"ל, כי בכל נוסח ובכל מנהג יכולים דורשי רשומות למצוא רמזים ומנינים מכוונים וכו', ועל כן כל מנין כזה לא יועיל אלא למי שעשאו ומתפלל באותו נוסח.
עכ"פ לפי דברי הרשב"א והרד"א ודעמם, הרי שזהו ההסבר לשינויים הרבים שאנו רואים שאירעו בפועל בין נוסח זה לנוסח זה, ממקום למקום ומספר לספר, לפי שאין שום איסור להוסיף ולגרוע, ובכל מקום הוסיפו והרחיבו על פי הנוסח הנאות בעיניהם, ולפי יפוי הלשון לדעתם.
ובאמת, ידוע כי רב סעדיה גאון בסידורו התאונן על כך, כי מאחר ורבו יותר מדי השינויים בנוסחי התפלה, הרי שיש מקומות שכבר איבדה התפלה לגמרי את צורתה המקורית בשל כך, ואף נפסדה עיקר כונתם של חז"ל. וכה דבריו בהקדמת סידורו (מתורגם מערבית ע"י מהדירי מהדורת ירושלים תשל"ט, עמ' י'), וזה הלשון שם: "בתפלות ובברכות סמכו על מה שקיבלו האנשים במסורה מנביאי ה', והיו להם שני סדרים, אחד לזמן המלוכה, ואחד לזמן הגלות. לכן נחוץ לאסוף את התפלות והברכות שהן מסדר זמננו זה, ר"ל תקופת הגלות, ולרשמן, ובפרט משום מה שקורה בזמן הזה משלשה דברים, ההזנחה וההוספה וההשמטה, ויש בגללם לחש[ו]ש לשכחה ולקביעת השינוי, כי בארצות האלה שעברתי בהן ראיתי משלשת הדברים האלה, מה שהניעני וקראני להשתדל להפסיקו וכו'. כי ממסורות אומתנו בתפלותיה וברכותיה יש דברים שהוזנח שימושם עד שנשכחו ונמחקו לגמרי, חוץ מאצל יחידי סגולה. ומהן יש דברים שנוסף עליהם ונשמט מהם, עד שנשתנו ונפסדו הכונות שבשבילן נתקנו מראש. ומהן יש דברים שנוסף עליהן ונשמט מהם, אלא שההוספה וההשמטה לא שינו אותן מן המטרות שבשבילן נתקנו. וראיתי לאסוף בספר הזה את התפלות והתשבחות והברכות שיש להן עיקר, בתכונתן הקדומה כפי שהיו צורותיהן לפני הגלות ואחרי כן, ולשימן לסידור, ואוסיף להן מה ששמעתי שנוסף בהן או נשמט מהן לפי ראות עיני אחדים העושים על דעת עצמם, אנשי כפר או עיר או פלך או ארץ, ומה שמבטל את הכונה היסודית אסרתי לומר, ומה שאינו מבטל אותה העירותי בכל זאת שאין בו עיקר מהמסורה", עכ"ל.
מכל זה למדנו, כי לברכות התפלה ישנו בודאי איזה נוסח בסיסי הקבוע מחז"ל ("תכונתן הקדומה" כדברי רס"ג), דברים שהם עיקר הענין ע"פ דעתם הרחבה ז"ל, ומזה אין לגרוע כלום. ומ"מ מותר להוסיף על כך, או לגרוע מן התוספות, כרצון איש ואיש (כדברי הרשב"א והרד"א, וגם משתמע מרס"ג דמסכים בזה), העיקר שע"י כך לא תפסד הצורה הראשונה והעיקרית לגמרי (כדברי רס"ג).