פורום אוצר החכמה

בשיר לאחד שפעל בתקופת הראשונים, העוסק בענייני צדקה, נאמר כך:

אדגיש, כי את מרבית השיר נותן המשורר בפי מצות הצדקה עצמה, כאילו היא הדוברת כאן.
הקטע הנ"ל ברור לי, פחות או יותר, ותכף אביא את מה שכתבתי בביאורו, אני רק מתקשה בצלעית האחרונה (טור 6ב), המוצהבת, ואשמח לכל הסבר שיקדם אותי בעניין.
והנה ביאורי לשאר הקטע:


תודה מרובה לכל עזרה וסיוע!

בדרך אפשר.
לכף, לשון כפיה
ורכה, דרך פיתוי ושכנוע על דרך "ולשון רכה".

וזה לפי המבואר בראשונים בסוגיא שם, דהיכא
דאמיד כפייה בדברים, והיכא דלא אמיד אפילו
כפיית דברים לא הויא, אלא פיתוי.

יישר כוח גדול.
הצעתך בהחלט אפשרית!

ומה בנוגע להמשך ("ועל כי כתרני")? מילת 'כתרני' יכולה להתפרש מלשון היקף (כמו 'כתרו את בנימין'), מלשון 'כתר' (=כבוד, חשיבות), או מלשון המתנה (כמו 'כתר לי זעיר'), ועדיין אינני מצליח "לשכנע" את מחצית הצלעית הזו שתסכים לאחת האפשרויות...

לא כל כך הבנתי.
המילה "כתרני" מופיעה גם בצלעית מעליה,
שם לא היססת ובחרת לבאר שזה לשון חשיבות.
מה השתנה אפוא בצלעית זו.
[למיעוט השכלתי בחכמת הפיוט, נראה שזה בכלל
חריג להשתמש בחריזה באותה מילה]

בכל מקום יש לפרש לפי ההֶקשר, ואדרבה, משוררים מוצלחים אהבו לעשות צימודים, היינו, להשתמש באותה מילה, כשבכל פעם המשמעות שונה. כך נהג רמב"ע בספר הענק וכך גם נהגו משוררים ספרדיים אחרים. ולענייננו, המשורר 'שלנו' אינו קבוע בעניין זה, לפעמים הוא משתמש במילה באותה משמעות ולפעמים הוא משנה את המשמעות.

אולי הכוונה מלשון 'היקף' - מסגנון "מסובב במצוות" (מובא בפוסקים בטוי זה לגבי נר חנוכה משמאל ומזוזה ומימין - או לגבי שהציציות יהיו משני הצדדים)

ונראה שבא להעתיק את קושית ותירוץ התוס' כתובות שם, כיצד כופין על הצדקה, הלא זה זה מצות עשה שמתן שכרה בצידה. וא' התירוצים, מפני שיש בה גם שני לאווין, 'לא תאמץ', ו'לא תקפוץ'.

ומשמעות כל הצלע - 'לכף ורכה - שהיינו בין לכוף בכח,ובין לכוף בלשון רכה.
'ועל כי כתרני' - בגלל שהצדקה מסובבת במצוות רבות, ולכן צריך לכוף על מצוה זו.

בשורה 6 'ורבא' - נר' דהכונה להא דכתובות ס"ז:

ר' עתניאל, יישר כוח גדול גדול!
נראה שאכן כן ביאור הצלעית.

ר' סעדיה,
אני הייתי מעדיף להצמיד את "ורבא" ל"כף ורכה", כלומר, שזה מדבר על רבא, שהוא אכן כיפייה לרב נתן שיתן צדקה, כביאורי לטור קודם. ועדיין צ"ע.

להערה שרבא לא אכפייה לר"נ לזון בניו, אפשר שגרס 'בצדקה' ולא 'לצדקה' כלפנינו, וכמובא בדק"ס שם. ולשון זו יכולה להתפרש: בתורת צדקה.

הרב משנ"נ, תודה רבה על הערתך, אשלבה במקומה.

האם אתה בטוח שהפיענוח נכון?
אם תפענח "לְכַף וְרַכָה" יהיה כאן רצף של שתי יתדות. ועל פי הקטעים האחרים שבלכידה, שמר המשורר על משקל של יתד ושתי תנועות.

הפיענוח לא ודאִי, ולפיכך האותיות חלולות, כדרכי מקדם (כבר הודעתי זאת כמה פעמים וסברתי שאינני צריך לחזור על כך).
הנה צילום כתה"י, השורה הבעייתית 'שלנו', היא השנייה מלמטה.
ואם תצליח להציע קריאה חדשה המתאימה למשקל, אומן גדול תקרא ושכר גדול (וירטואלי) תיטול!

בהתבוננות נוספת, נראה שאפשרי לקרוא בתחילת הצלעית המדוברת:
"לכף נרכה", או: "לכף נדכה". אבל זה לא מקדם אותי לשום מקום.

האם האות הראשונה אינה ז'? (יש לה זוית לכיוון ימין, יכול להיות גם א'). והאות השניה גם לא דומה לכל הרי"שים שבתמונה שהכיפוף שלהם קצר וכאן זה ארוך.
(אני לא בקי בפיענוח, ורק הנראה לעיני כתבתי).

לענ"ד יש מקום רב לקרוא: לכף מיכה.
אך איני יודע לתת פשר הדבר, ואולי החברים יסייעו בכך.
(נזכרתי בדבר בעקבות האשכול המקביל וצורת המ"ם שם...)

"לכף נרכה" > נדכה, הוא המובן, בינתיים, הכי טוב. ואם יש למישהו הסבר ע"פ הצעת רבינו עדיאל, אשמח לשמוע.

הצעה: לְכַף הָרַכָּה. והיינו ליחפה, ע"ש הפסוק: "הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ". וחוזר על נעמי, עמה עשה בועז צדקה (כמוזכר בביאור למעלה). והוא ע"פ המדרש (ילקו"ש רות, א, רמז תרא): "דבר אחר, הזאת נעמי, היא שמעשיה נאים ונעימים, לשעבר היתה מהלכת באסקפטיאות שלה ועכשיו מהלכת יחפה".

גם ההמשך עפ"ז: ועל כי כתרני, היינו בועז, על כי החשיבני (את מצות הצדקה) עשה מה שעשה.

גם לפ"ז אין כאן רצף של שתי יתדות. (אם כי שאין כאן גם יתד ושתי תנועות, מ"מ בהתבוננות כללית ניכר שלא הקפיד דוקא על משקל זה, וכמו בתחילת שורה זו עצמה, אחר היתד 'בכן', ישנן חמש תנועות - עובדיה בועז - עד היתד הבאה).

מרוב הצעות כבר אינני יודע מה לעשות..

הנה הצעה נוספת שקיבלתי באישי מאחד מן החכמים:

אם הפענוח 'מיכה' נכון (ומסופקני בכך), אזי יש לשייך למדרש ש"פיתו מצויה לעוברי דרכים", ואם כן הריהו מצטרף לאחרים שפרנסו, ואכמ"ל.

ועניתיו:

אני דווקא חושב שיש משהו בדבריך, פרט לכך, שקצת משונה שהוא מונה את מיכה הרשע בחדא מחתא עם צדיקים.
אבל אכתוב את האפשרות הקריאה והביאור הזו. ייש"כ!

יעקובי כתב:גם לפ"ז אין כאן רצף של שתי יתדות. (אם כי שאין כאן גם יתד ושתי תנועות, מ"מ בהתבוננות כללית ניכר שלא הקפיד דוקא על משקל זה, וכמו בתחילת שורה זו עצמה, אחר היתד 'בכן', ישנן חמש תנועות - עובדיה בועז - עד היתד הבאה).

השוא שבעובדיה הופכת לנעה ובזה הופכת התנועה ליתד.

הרוצה להחכים כתב:

יעקובי כתב:גם לפ"ז אין כאן רצף של שתי יתדות. (אם כי שאין כאן גם יתד ושתי תנועות, מ"מ בהתבוננות כללית ניכר שלא הקפיד דוקא על משקל זה, וכמו בתחילת שורה זו עצמה, אחר היתד 'בכן', ישנן חמש תנועות - עובדיה בועז - עד היתד הבאה).

השוא שבעובדיה הופכת לנעה ובזה הופכת התנועה ליתד.

הגם שמוזר, נניח, מדוחק המשקל. אולם לפי הפענוח בשורה הראשונה - 'קטב עולם' - ג"כ אינו כמשקל (ומבלי אפשרות לתרץ בדוחק), ודוק.