ידועים דברי חז"ל (פס"ז חיי שרה כה א; ויחי מח כ; מדרש תהלים פ"ה) והראשונים (תניא רבתי צד ושבה"ל מילה ד ועוד) שבברית מילה היו אומרים: "יהא אח לשבעה וגם לשמונה" [או: "ואב לשמונה"].
ובב"י סי' רסה בבה"ב כתב זאת בשם ארח"ח בשם - "במדרש תלים בני ארץ ישראל אומרים: יהא כאח לשבעה ...". ולפנינו במדרש תהלים (ה): "אמר ר' זעירא: אף שיחתן של ישראל תורה היא, שהן אומרין: תהא אח לשבעה ואב לשמונה". ומכאן הביא ב"י שמנהגם היה לומר זאת במילה.
המובן מדבריהם שאומרים זאת אחר התיבות: "זה הקטן גדול יהיה", ובחלק מהמקורות משמע שאומרים: "... גדול יהיה. יחי הילד לאביו ולאמו. יהא אח לשבעה ...".
איני מצוי כ"כ בנוסחאות ברית מילה ובסידורים ישנים, אך ממה שראיתי, נוסחא כזו מופיעה במחזור רומא (בולוניא שא ובכת"י מחזור רומא איטלקי מהמאה הט"ז), ובכת"י סדור ספרד קטלוניא מהמאה הי"ד (מכיל גם פירושים מאשכנז ופרובאנס אך משמע שהתגלגל גם באיטליה ולא התעמקתי).
בכת"י סדורים מנהג אשכנז (מערבי ומזרחי) אין זכר לנוסח כזה. ובנוסחאות מאוחרות יותר לא מצאתי כלל.
כבר נודע בשערים והאריכו בזה החוקרים שמנהג איטליה הושפע ביותר ממנהגי ארץ ישראל [עקב קירבה גיאוגרפית או תקופות שהיו תחת ממשלה אחת ושיירות מצויות וכו'], והרי לנו דוגמא נוספת.
אבקש את עזרת החברים; שמא ידוע על סידורים מנוסחאות אחרות או מתקופות מאוחרות יותר בהם מופיע הנוסח "אח לשבעה וגם לשמונה" בתוך נוסח ברכת המילה. וכמובן אשמח לדעת אם נעשה מחקר הנוגע גם בנוסח זה ומקורותיו הראשוניים [ובכלל בנוסח ברית מילה].