פורום אוצר החכמה

ז"ל הנצי"ב ברינה של תורה על שיר השירים פ"א -

והנה כל השיר הלז נתייסד בלשון נוכח, אך ישקני מנשיקות פיהו, הביאני המלך חדריו שהוא בלשון נסתר, היינו משום שהשיר אף על גב שהוא בלשון תפלה מכ"מ הוא שבח להקב"ה, והכלל הוא דכל שבח שאינו מובן לאדם כ"כ מה שהוא מדבר, אלא שמכ"מ אומר מצד שהוא מאמין שכן הוא, אי אפשר לומר בלשון נוכח להקב"ה אלא בלשון נסתר, וכדאי' ביומא דס"ט דירמיה ודניאל לא אמרו הגבור והנורא משום שלא הבינו זה השבח. ואף על גב שודאי האמינו שכך הוא כיון דכתיב בתורה, מכל מקום בתפלה בנוכח אי אפשר לומר מה שלא הבינו. והיינו מה דאי' בברכות פרק בתרא (ס' ב') דר"מ היה אומר על כל צרה כל מה דעביד רחמנא לטב הוא עביד, ואף על גב דודאי היה מברך על צרה ברוך דיין האמת, אלא משום דאע"ג שהיה מאמין דלטב הוא מכל מקום לא הבין איך הוא, משום הכי בירך כפי הבנתו, שהרי הברכה הוא בנוכח ברוך אתה. וחקירה זו ישנה בזה השיר, דאע"ג שאנו אומרים ישקני מנשיקות פיהו, אין אנחנו מבינים כפי דברינו, וכן הביאני המלך חדריו, משום הכי אנו אומרים זה השיר בלשון נסתר:

האם יש עוד מקורות לכלל הזה? האם הוא מופיע במקומות נוספים אצל רבינו הנצי"ב בהרחבת דברים?

מנהג המקרא לדבר לנוכח ושלא לנוכח כאחד (רד"ק ישעי' א, כט, ועוד)

יעויין שפתי חיים בביאור נוסח 'מודים אנחנו לך שאתה' - לשון נוכח - 'הוא' - לשון נסתר.
ועיקר דבריו שהוא להשריש אמונה שמדבר בנוכח אבל לסייג שאין לנו השגה.