והוא רחום קודם ברכו של שחרית
פורסם: ה' ינואר 25, 2018 6:38 pm
כתב רבינו אליעזר בר נתן הירחי בספר המנהיג (דיני תפילה עמוד נט), וז"ל,
את דברי הראב"ן הללו העתיק בקצרה בבית יוסף (או"ח סימן נז).
והדברים מחוסרי ביאור, מהו שכתב 'ואחרי כן מתחיל החזן והוא רחום', אטו ישנה אמירת והוא רחום קודם ברכו של תפילת שחרית, והרי אמירה זו אינה אלא קודם ברכו של תפילת ערבית.
וכתב הרב חיד"א בספר מחזיק ברכה, וז"ל,
ברם, אף כי לשון הב"י מבואר כדברי החיד"א, כיון שהעתיק בלשון 'והוא רחום יכפר עון זה', ונראה פשוט שיש ליתן סימן פיסוק אחר מילות 'ואחר כך מתחיל החזן, וע"ז מפטיר הראב"ן לשון מליצה על מנהגם הנפסד של אותם אנשים המפסיקים בין סידור השבח לתפילה לצרכי יחיד, אולם במקור הדברים בספר המנהיג איתא, 'ואחרי כן מתחיל החזן והוא רחום לכפר עון'. הרי שנשמטה התיבה 'זה', וכן מופיע 'לכפר עון' במקום 'יכפר עון'. ונראה שאין כאן ציטוט של לשון הכתוב למליצה, אלא שהמכוון הוא כמו שהבין היד אהרן שהחזן מתחיל אח"כ נוסח 'והוא רחום' [על מנת] לכפר עון אותם אנשים.
ונראה להציע הביאור בזה, בהקדם דברי הטור (סימן נד),
החילוק בין מידי דצרכי ציבור למידי דלאו צרכי ציבור איננו מדברי רב עמרם, אלא זוהי תוספת של דברי הטור, ומקור הדברים כמו שהביא בב"י ממה שכתב בספר כלבו (סימן ד), וז"ל,
וכך נפסק בשו"ע (שם סעיף ג), ויש מי שאומר שלצרכי צבור או לפסוק צדקה למי שבא להתפרנס מן הצדקה מותר להפסיק. והוסיף הרמ"א, ומזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה או לקבול בבהכ"נ שיעשה לו דין, בין ישתבח ליוצר, דכל זה מיקרי לצורך מצוה ולאחר כך כשחוזרין להתפלל יאמר הש"צ מקצת פסוקי דזמרה ויאמר קדיש עליהם, כי לעולם אין אומרים קדיש בלא תהלה שלפניו. ולכן מתחילין ערבית בלא קדיש (כל בו).
מבואר שאמנם ישנה דעה המתירה להפסיק אחר ישתבח קודם ברכו לצרכי ציבור או דבר מצוה כגון לפסוק צדקה, אולם הדבר מהוה הפסק בין ישתבח לקדיש וברכו, ועל כן הש"ץ שונה שוב שוב מקצת פסד"ז, ועליהם מוסב הקדיש.
מעתה לא רחוק הוא לומר שכתוצאה ממנהג זה נפרץ הגדר, ובאותה איצטלא של היתר לצרכי רבים היו שצעקו על חבריהם אחרי קדיש, וכנגד מנהג זה כתב השו"ע (סימן נז סעיף ב),
מנהג אותם המקומות בספרד שכנגדם מתריע המנהיג היה שאחר אותה הפסקה של אנשים היה החזן פותח באמירת 'והוא רחום' כביכול לכפר על עוונם של האנשים שהפסיקו לאחר אמירת הקדיש, ואחר כך היה אומר ברכו, ועל כך כותב הראב"ן שלא יתכן הדבר כי אחרי שאמר החזן קדיש וברכו כאילו התחיל ביוצר אור, הוא ואין לספר אף לצרכי רבים, וכ"ש כאן שמפסיקין בין סדור השבח לתפילה לצורכי יחיד.
שוב מצאתי ככל הדברים האלה בשו"ת בן ימין (סימן לה) בתשובה מאת בן המחבר רבי ראובן אליהו ישראל (מחכמי רודוס שביון לפני כמאה שנה, וראה שם בסי' לו דחיית הדברים בתשובה מאת קרובו רבי אליעזר יהודה ישראל.
וזה דבר פשוט כי אחרי שאמר החזן קדיש וברכו כאילו התחיל ביוצר אור, הוא ואין לספר אף לצרכי רבים, ולהוציא מאותן המקומות בספרד שצועקין על חביריהם בציבור בזה, ואחרי כן מתחיל החזן והוא רחום לכפר עון שהרי מפסיקין בין סדור השבח לתפילה לצורכי יחיד, ואחר כך אומר ברכו ולא יתכן. אב"ן.
את דברי הראב"ן הללו העתיק בקצרה בבית יוסף (או"ח סימן נז).
והדברים מחוסרי ביאור, מהו שכתב 'ואחרי כן מתחיל החזן והוא רחום', אטו ישנה אמירת והוא רחום קודם ברכו של תפילת שחרית, והרי אמירה זו אינה אלא קודם ברכו של תפילת ערבית.
וכתב הרב חיד"א בספר מחזיק ברכה, וז"ל,
מרן בב"י הביא דברי ספר המנהיג וסיים והוא רחום יכפר עון, כלומר שארי להו מרייהו והוא לשון הלציי, ורבים השיגו על הרב יד אהרן שנסתבך בזה וסבר שהוא אמירת פסוק והוא רחום והאריך עי"ש, והדבר מבואר דמ"ש ומתחיל החזן הוא ברכת יוצר אור, ואין להאריך.
ברם, אף כי לשון הב"י מבואר כדברי החיד"א, כיון שהעתיק בלשון 'והוא רחום יכפר עון זה', ונראה פשוט שיש ליתן סימן פיסוק אחר מילות 'ואחר כך מתחיל החזן, וע"ז מפטיר הראב"ן לשון מליצה על מנהגם הנפסד של אותם אנשים המפסיקים בין סידור השבח לתפילה לצרכי יחיד, אולם במקור הדברים בספר המנהיג איתא, 'ואחרי כן מתחיל החזן והוא רחום לכפר עון'. הרי שנשמטה התיבה 'זה', וכן מופיע 'לכפר עון' במקום 'יכפר עון'. ונראה שאין כאן ציטוט של לשון הכתוב למליצה, אלא שהמכוון הוא כמו שהבין היד אהרן שהחזן מתחיל אח"כ נוסח 'והוא רחום' [על מנת] לכפר עון אותם אנשים.
ונראה להציע הביאור בזה, בהקדם דברי הטור (סימן נד),
וכתב רב עמרם ולאלתר מיבעי ליה לאיניש לאתחולי בפריסת שמע ויוצר אור, ואסור לאשתעויי בין ישתבח לפריסת שמע. וה"מ במידי דלאו צרכי צבור הוא אבל במידי דצרכי צבור או לצורך מי שבא להתפרנס מן הצדקה ובעי למפסק ליה שפיר דמי.
החילוק בין מידי דצרכי ציבור למידי דלאו צרכי ציבור איננו מדברי רב עמרם, אלא זוהי תוספת של דברי הטור, ומקור הדברים כמו שהביא בב"י ממה שכתב בספר כלבו (סימן ד), וז"ל,
אמנם בעניני מצוה כגון לפסוק צדקה לעניים או לדבר מצוה אחרת מותר לספר אחר ברכה שלאחריו שהיא ישתבח.
וכך נפסק בשו"ע (שם סעיף ג), ויש מי שאומר שלצרכי צבור או לפסוק צדקה למי שבא להתפרנס מן הצדקה מותר להפסיק. והוסיף הרמ"א, ומזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה או לקבול בבהכ"נ שיעשה לו דין, בין ישתבח ליוצר, דכל זה מיקרי לצורך מצוה ולאחר כך כשחוזרין להתפלל יאמר הש"צ מקצת פסוקי דזמרה ויאמר קדיש עליהם, כי לעולם אין אומרים קדיש בלא תהלה שלפניו. ולכן מתחילין ערבית בלא קדיש (כל בו).
מבואר שאמנם ישנה דעה המתירה להפסיק אחר ישתבח קודם ברכו לצרכי ציבור או דבר מצוה כגון לפסוק צדקה, אולם הדבר מהוה הפסק בין ישתבח לקדיש וברכו, ועל כן הש"ץ שונה שוב שוב מקצת פסד"ז, ועליהם מוסב הקדיש.
מעתה לא רחוק הוא לומר שכתוצאה ממנהג זה נפרץ הגדר, ובאותה איצטלא של היתר לצרכי רבים היו שצעקו על חבריהם אחרי קדיש, וכנגד מנהג זה כתב השו"ע (סימן נז סעיף ב),
מקום שנהגו לצעוק על חבריהם בין קדיש וברכו ליוצר אור, או לדבר בצרכי רבים, טועים הם. (ועיין לעיל סוף סימן נ"ד).
מנהג אותם המקומות בספרד שכנגדם מתריע המנהיג היה שאחר אותה הפסקה של אנשים היה החזן פותח באמירת 'והוא רחום' כביכול לכפר על עוונם של האנשים שהפסיקו לאחר אמירת הקדיש, ואחר כך היה אומר ברכו, ועל כך כותב הראב"ן שלא יתכן הדבר כי אחרי שאמר החזן קדיש וברכו כאילו התחיל ביוצר אור, הוא ואין לספר אף לצרכי רבים, וכ"ש כאן שמפסיקין בין סדור השבח לתפילה לצורכי יחיד.
שוב מצאתי ככל הדברים האלה בשו"ת בן ימין (סימן לה) בתשובה מאת בן המחבר רבי ראובן אליהו ישראל (מחכמי רודוס שביון לפני כמאה שנה, וראה שם בסי' לו דחיית הדברים בתשובה מאת קרובו רבי אליעזר יהודה ישראל.