אמירת פרשת העקידה

[נוטר הכרמים]

[א] איתא בשולחן ערוך (או"ח סימן א סעיף ה),

טוב לומר פ' העקדה ופ' המן וכו'

. ובמשנה ברורה (ס"ק יג), ו

אין די באמירה אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ד' וכן מה שאמרו בגמרא כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב ג"כ באופן זה.

והנה יש להבין מהו ענין 'ויכיר נפלאות ד'' שישנו בקריאת פרשת העקידה, ובלשון המשנ"ב היה מקום לדחוק שזה עולה על קריאת פרשת המן שיכיר נפלאות ד' שהוריד להם לחם מן השמים, אולם במקור הדברים במגן אברהם (ס"ק ח) זה מופיע רק על פרשת העקידה ומציין מקור הדברים 'כ' הבחיי פ' צו שאין די באמירה אלא בביאור הפ' ויכיר נפלאות ה''.

ובמחצית השקל (ס"ק ז) כתב,

הבחיי לא כתב כן על פרשת העקדה. ובעקדה הטעם לזכור לפניו זכות העקדה והאבות, וגם שימסור נפשו על קדושת שמו יתברך כמו שעשה יצחק. ובפרשת המן הטעם שעל ידי זה יבטח בה' ויאמין שכל הדברים באים בהשגחתו יתברך וכו'.

אכן עדיין צ"ב בדברי המג"א ככתבן.

[נוטר הכרמים]

[ב] והנה להלן בשו"ע סעיף ח איתא,

יאמר עם הקרבנות פסוק ושחט אותו, על ירך המזבח צפונה לפני ה' (ויקרא, א, יא).

ובביאור הגר"א הערה מקור הדברים, וז"ל,

יאמר עם הקרבנות כו'. בויקרא רבה פ"ב. ובאיל הוא אומר צפונה לפני ה'. אמרו בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקדוש ברוך הוא ב' כבשים א' של שחרית וא' של ערבית וכל כך למה שבשעה שהיו ישראל מקריבים תמיד ע"ג המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר הקדוש ברוך הוא עקידת יצחק. מעידני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין אמה קורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר הקדוש ברוך הוא עקידת יצחק.

וכ"כ הט"ז בשם מדרש, ובאמת נמצא כן גם בתנא דבי אליהו.

[נוטר הכרמים]

[ג] ובנוסח שתקנו לומר לפני פרשת העקדה,

אלוקינו ואלוקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב וזכר לנו ד' א' את הברית ואת החסד ואת השבועה ואת העקדה שעקד אברהם אבינו וכו'

, וצ"ב טובא שהקדימו השבועה לעקדה עצמה, הרי כל השבועה באה בעקבות העקידה. ועי' בשו"ת קרית חנה דוד (ח"ב סי' טו) ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן כז).

[נוטר הכרמים]

[ד] ואשר נראה בס"ד, הנה איתא בשילהי ברכות (סב, ב),

ובהשחית ראה ה' וינחם, מאי ראה? אמר רב ראה יעקב אבינו, דכתיב ויאמר יעקב כאשר ראם. ושמואל אמר אפרו של יצחק ראה שנאמר אלהים יראה לו השה.

וכיוצא בזה איתא בתענית (טז, א),

ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כאפר, וחד אמר כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק.

ועוד מצינו כזאת בכמה דוכתי (עי' זבחים סב, א; רש"י וירא כב, יד; רש"י בחוקותי כו, מב ועוד).

ובחידושי הגרי"ז עה"ת פרשת וירא (סימן לו) הקשה מהיכן היה אפרו של יצחק הרי לא הוקרב כלל. וכתב דנראה מוכרח מכאן דהקרבת האיל נחשבה כהקרבת יצחק עצמו ודיני ההקרבה של יצחק עברו אל האיל, וזהו הביאור תחת בנו והיינו ממש כאילו הקריב את יצחק, וזהו ביאור התפילה יהי רצון כאילו היא עשויה בבני דהקרבת האיל נחשבה כהקרבת יצחק עצמו.

וכן רמז לזה מהרש"א בח"א בברכות שם, וז"ל,

היינו אפר אותו השה שבא תחת אפרו של יצחק כדכתיב אלהים יראה לו השה או אפרו של יצחק לפי מחשבת אברהם כי באותו גורן העלה אברהם את יצחק וכפירש"י בד"ה כי הוא מבואר שבזכות העקידה נאמר לאברהם כי ברך אברכך וגו' וכחול אשר על שפת וגו'.

[נוטר הכרמים]

[ה] וביאור הדברים נראה לפי מה שמצינו בדעת זקנים מבעלי התוספות בפר' וירא, וז"ל,

אשר יאמר היום בהר ה' יראה. כלו' ידעתי שיאמר היום מכמה בני אדם בהר ה' יראה אפי' אברהם ירא אלהים אם שוחט את בנו במצות הצור וכשיראו אותנו חוזרין יאמרו שלא רציתי לקיים מצות ה' ואז יראה שאין העכוב מצדי. ואתמר במדרש כשאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם אל תשלח ידך אל הנער והעל האיל תחת בנך לא רצה אברהם להניחו עד שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שיחשב לפניו אפרו של איל כאילו היה אפרו של יצחק ונשבע לו ומיד הורידו מעל המזבח ואחר שהורידו אמר לו תן לי חותמך על הדבר הזה. א"ל מן הדין אין לי למסור חותמי מכיון שלא שאלת אותו בשעת מעשה ועוד שכבר נשבעתי לך. אמנם אעשה חסד עמך וליעקב בן בנך אמסרנו הה"ד תתן אמת ליעקב חסד לאברהם כלומר תתן אמת שהוא חותמו של הקדוש ברוך הוא בשביל חסד שאמרת לעשות לאברהם.

והנה תפילת אברהם אבינו מפורשת בהאי קרא, ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. וברש"י שם בשם מדרש אגדה,

ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה.

ותפילה זו שנשא אברהם שיראה אפרו של יצחק צבור היתה כאשר העלה אברהם את האיל לעולה תחת בנו, וכמ"ש רש"י שם,

מהו תחת בנו - על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יה"ר שתהא זו כאילו היא עשויה בבני כאילו בני שחוט כאילו דמו זרוק כאילו בני מופשט כאילו הוא נקטר ונעשה דשן.

ובסליחות ליום חמישי של עשי"ת אנו אומרים, ויקח איל תחת עופר... והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. הרי שהיה כאן ענין תמורה תחת יצחק, וזה ביאור דברי רש"י הנ"ל דהאיל הזה הוא ממש 'תחת' וחילוף יצחק אבינו. ובאמת במקור הדברים בב"ר (נו, ט) נוסף עוד: כהדא דתנן הרי זו תחת זו הרי זו תמורת זו.

ומבואר שהיו כאן שני ענינים נפרדים. א) עקידת יצחק. שכבש אברהם אבינו את רחמיו וערך העצים ועקד את יצחק, ושלח ידו ולקח המאכלת לשחוט את בנו יחידו כדי לעשות רצון ה' בלבב שלם, ודבר זה הוא בבחינת 'מחשבה טובה' וכבישת הרצון, אבל לכלל מעשה בפועל לא הגיע. ב) העלאת האיל לעולה תחת בנו שזוהי הקרבה בפועל, תחת ותמורת בנו.

ומבואר להדיא בדברי בעלי התוס' שאברהם אבינו הוריד את יצחק מן המזבח רק לאחר שבועת הקב"ה שהאיל הנקרב תמורתו יירצה ויחשב כאילו יצחק הוקרב, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, וזהו אפרו של יצחק הצבור ומונח ע"ג המזבח.

[נוטר הכרמים]

[ו] ומעתה נראה שזהו עומק ענין אמירת פרשת העקידה, שמלבד הזכרת הזכות של כבישת הרצון של אברהם שעקד את יצחק בנו על מנת להעלותו לעולה, יש כאן את הזכרת הברית וחחסד והשבועה שנשבע הקב"ה לקבל את הקרבת האיל כאילו יצחק אבינו הוקרב.

ולפי"ז מבואר היטב סידור הדברים שמקדימים את השבועה לעקידה, כי אמנם זה עיקר הזכות של העקידה. וגם מבוארים היטב דברי המג"א 'שאין די באמירה אלא בביאור הפ' ויכיר נפלאות ה'', שיש כאן נפלאות וחסדי ד' שנשבע לקבל את האיל שהוקרב כאילו יצחק אבינו הוקרב.

[נוטר הכרמים]

[ז] ונראה שזהו ג"כ הביאור בדברי התנא דבי אליהו הנ"ל, דהנה באמת היה מקום לעורר, אם אמנם אמירת הפס' 'ושחט אותו' מעורר ומזכירה לפני ד' את זכות העקידה, מפנחי מה לא נקבע מקום אמירתה אחר פרשת העקידה.

והנה לשון השו"ע הוא 'יאמר עם הקרבנות', ובמשנ"ב שם (ס"ק יט) כתב, וכהיום נוהגין לאמרו אחר פרשת התמיד. ומקורו מהפמ"ג. ובאמת בכמה סידורי בני עדות המזרח מובא לאומרו לאחר פרשת העקידה, וכן הכריע הרב חיד"א בקשר גודל (סי' כד אות כ). אולם בספר כף החיים (שם ס"ק ל) הביא בשם הרש"ש שלא כתב כן בסידורו, ושמנהג ק"ק בית א'ל שלא לאומרו אחר העיקידה, וראה עוד להבא"ח בספר עוד יוסף חי פרשת מקץ שהביא בזה חילוקי מנהגים.

אכן בטעם מנהגינו לאומרו אחר פרשת התמיד דייקא, נראה לפי מה שהביא בספר הר צבי בשם הגה"ק מהרי"ל דיסקין זצוק"ל, שמתחילה היה המנהג כאשר היו מקריבים קרבן לפני ד' היו שוחטים את הקרבן על גבי המזבח ולא בצד המזבח, וכדכתיב בפר' העקידה, ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים. אולם כאשר אמר הקב"ה לאברהם אבינו אל תשלח ידך אל הנער וגו', ונצטווה להקריב את האיל תמורת יצחק, לא העלה את האיל על המזבח לשוחטו, כי מרוב רצונו לקיים רצון ד', חשש שמא יהא איזה פסול בהקרבת האיל, ויצטרך שוב להקריב את יצחק, לכן השאיר את יצחק במקומו על המזבח, ואת האיל שחט בצד צפון של המזבח.

וזהו מה שנאמר במדרש, 'שבשעה שישראל מעלין תמיד על גבי המזבח וקוראין את המקרא הזה, צפונה לפני ה', זוכר הקדוש ברוך הוא עקידת יצחק בן אברהם', שכאשר מקריבים תמיד לקרבן ושוחטים אותו לצד המזבח צפונה, וקוראין את המקרא הזה 'צפונה לפני ד'', יש בזה זכרון עקידת יצחק, ומהאי טעמא קדשי קדשים נשחטין בצפון.

[נוטר הכרמים]

[ח] ולפי כל האמור מבואר היטב, שעיקר הזכות אינה זכות עקידת יצחק באמצע המזבח, אלא זכות הקרבת האיל בפועל בצד המזבח, ולכן מעלין את התמידים במקום הקרבת האיל.

ובזה מבואר גם ענין הקרבת ב' כבשי התמיד תחת העקידה, ויש לומר דכבש אחד הוא כנגד העלאת יצחק לעולה, וכבש אחד הוא כנגד הקרבת האיל שעלה לרצון כאילו יצחק הוקרב. [ומ"מ העיקר הוא הקרבת האיל, וכמש"נ].

ואמנם כן מובא בשם בעל מעשה רוקח שכבש של בין הערביים הוא כנגד האיל שנקרב בזמן זה של בין הערביים, יעויין בספר ראש דוד להרב החיד"א פר' וירא.

----

לעי"נ מו"ר רבינו שמואל בן רבינו שלמה זלמן זי"ע, הכ"מ, שהיה מקפיד מאוד באמירת פס' זה של 'ושחט אותו' אחר פרשת התמיד, ומדי היכנסו לבית המדרש של ישיבתו הק' 'מעלות התורה' [אגודה שול] לתפילת השחר, אחר אמירת ברכות השחר וכו' בביתו, היה נכנס כששפתיו מבטאות בקול רם, 'ושחט אותו... צ-פ-ו-נ-ה לפני ד', ובכל יום תמיד היה מעורר רגשי קודש בלב השומעים.