שהנחלת לאבותינו

[לענין]

זה עתה נתעוררתי לחידושו של רבי יצחק ברנד (קדושת ציון, תמוז אב תשע"ט, עמ' י"ז. והיא לו נדפסה בקובץ גליונות בריתי יצחק עמ' ל"ז) כי עד כאן לא אמרינן בברכת המזון 'על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה', רק בזמן הגלות, אבל כל זמן שהיו ישראל על אדמתן היו אומרים 'שהנחלת לנו', ועל כן האידנא 'שהקב"ה נתן לנו בחזרה את ארץ ישראל', וכלשונו של הגאון הכותב שליט"א, 'צריך להחזיר את הנוסח שהנחלת לנו'.
ויסד ביסודו על דברי האלשיך הקדוש (דברים ח' י') שמהם עולה בבירור כי אכן רק בזמן הגלות נתחדשה מטבע הברכה 'שהנחלת לאבותינו', אבל כל זמן שלא גלו ישראל היו מברכים 'שהנחלת לנו'.

ואמנם עיקר היסוד שבזמן בית המקדש אמרו לשון הנחלנו לנו, הנה הגם דמיפשט פשיטא ליה למר - 'ובזמן יהושע בוודאי אמרו שהנחלת לנו, וא"כ גם בדורות הבאים אמרו נוסח זה', לי הקטן הוא צ"ע הרבה. דבפשוטו 'שהנחלת' אינו מתפרש אלא על מעשה ההנחלה גופיה, שזה לא היה אלא לדורו של יהושע בלבד, שהם נחלו את הארץ בעצמם, אבל לאחר הדור של באי הארץ, בכל הדורות היו מברכים 'שהנחלת לאבותינו', וגם בזמן בית המקדש.
ולא מיבעיא לשיטת המבי"ט (בית אלהים, שער היסודות פרק ס"א) שיהושע גופיה תיקן הלשון 'שהנחלת לאבותינו', ומשום שגם לדורות הבאים תיקנה, והיתה כוונתו גם אל האבות הקדושים, יעו"ש. אלא גם אי לא נימא הכי, אלא יהושע גופיה תיקן לומר 'שהנחלת לנו', מכל מקום לא היה זה אלא לדורו בלבד, אבל מאותו הדור והלאה, היה נוסח הברכה 'שהנחלת לאבותינו'.
הן אמת שכדבריו איתא בדברי האלשיך, שכל שלא גלו היו אומרים 'שהנחלת לנו', אך מכל מקום יש לדון דלא היה זה אלא בבית ראשון, אבל מכאן ואילך, כיון שרוב ישראל נשארו בחוץ לארץ, לא היה מקום לומר 'שהנחלת לנו', והמשיכו לתלות את ההנחלה באבותינו, יען כי רוב ישראל לא עלו להתיישב בארץ ישראל, וכן יש לדון גם האידנא כלפי דברי האלשיך [ומה שהארץ מוחזקת ביד ישראל, אינו בעל משמעות לענין זה, שאין נחלת ישראל אלא כאשר רובן עליה].

והנה ידועה התמיהה מפני מה בברכת המזון אמרינן 'על שהנחלת לאבותינו', ואילו בברכת מעין שלש אמרינן 'שרצית והנחלת לאבותינו', מהי תוספת הרצון שבכאן (ועיין כאן viewtopic.php?f=7&t=4779&hilit=%D7%A9%D7%94%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%AA).
ולכאורה פירושא דמילתא הוא, דיהושע תקן נוסח 'על שהנחלתנו ארץ חמדה', ואחר כך בדור שלאחריו שינו ואמרו 'שהנחלת לאבותינו'. משא"כ ברכת מעין שלש תקנת אנשי כנסת הגדולה היא, למאי דנקטינן שהיא מדרבנן, ובזה, שמעיקרא תקנת ויסוד הברכה לא היה על השתא אלא על העבר, מלבד מה שתקנו להודות על עצם מה שהקב"ה הנחיל לאבותינו את הארץ, הוסיפו להזכיר גם את עצם מה שרצה הקב"ה להנחיל לאבותינו (אברהם יצחק ויעקב) את הארץ, וזה שאמרו 'שרצית והנחלת' (שרצית - לאבות הקדושים, והנחלת - לבאי הארץ). משא"כ בנוסח שתיקן יהושע, הזכיר אלא את ההנחלה בפועל שהיתה באותו הדור, ואח"כ רק שינו לומר 'לאבותינו' אבל לא הוסיפו על עצם הנוסח להזכיר גם את הרצון.
ומ"ש באור אברהם (ר"א גורביץ, סידור התפילה ח"א סי' קמ"ח) שהמקום היחידי בו נמצא 'רצית' במקרא אינו אלא לשון ריצוי ולא רצון, וביאר בזה דמה שתקנו עזרא ובית דינו לומר בברכת מעין שלש 'שרצית' הוא על מה שנתרצה הקב"ה לישראל והחזירם לארץ, הנה מלבד מה שאינו נכנס כלל בלשון הברכה, שממנה מבואר בהדיא דתבת 'שרצית' הוא כלפי אבותינו נוחלי הארץ, הנה לא דק מר. שהרי ברגלים משבחים אנו 'אהבת אותנו ורצית בנו', ופירושו הראשונים ז"ל (ר"י בר יקר והרוקח וחסידי אשכנז ואבודרהם) שהוא מלשון כי רוצה ה' בעמו, והוא על רצון וחשק הקב"ה בעם ישראל ולא לשון ריצוי כלל וכלל (ודלא כהשיח יצחק שפירשו על ריצוי הקב"ה לישראל אחרי חטא העגל), וע"כ כנ"ל.

[לענין]

והתעוררתי לנוסחו של הרמב"ם 'נודה לך י"י אלהינו, ונברכך מלכינו, כי הנחלתנו את אבותינו, ארץ חמדה טובה ורחבה'. מה הפירוש? האם המכוון הוא הנחלתנו על ידי אבותינו? מכח אבותינו? עם אבותינו? (בשו"ת הרמב"ם, אהבה סי' מ"ב, העתיק הרמב"ם 'ושהנחלת את אבותינו').

גירסא כזו קיימת גם בא' מכתה"י של סדר רב עמרם גאון [אגב, רב עמרם גאון גורס גם בברכת המזון 'שרצית והנחלת את אבותינו'].
נוסח חלב ופרס, 'על אשר הנחלתנו הנחלת לאבותינו', 'כי הנחלתנו והנחלת את אבותינו' (הר"י סץ, סידור מהרש"ס, עמ' צ"ג).

בכל אופן, 'הנחלתנו' אינה גירסה השמורה לימי בית המקדש בלבד, אלא היא מפורשת בנוסח הרמב"ם.

[נוטר הכרמים]

בקשתי הדבר ונמצא בפי' ר"מ אלשיך פרשת עקב.

אולם אין לי ספק שיש למחות על ההצעה של הר' ברנד,

ראשית, ממתי משנים נוסח על סמך רעיון דרושי, ולו קדום ונכבד,

ושנית, אטו לדברי הרב ברנד נשנה גם במקרא ביכורים שיאמרו אשר הנחלת לנו,
ואזי נרויח שלכו"ע יוכלו גם הגרים להביא ולקרות, ויאמרו אשר נתת לנו,
מעניין אם יימצא חילוק, מעבר לכך שהאלשיך לא דיבר על פרשת מקרא ביכורים.

ושלישית, מבחינת הפירצה והרפורמה שבדבר, ודי בזה.

[לענין]

בקשתי הדבר ונמצא בפי' ר"מ אלשיך פרשת עקב.
אולם אין לי ספק שיש למחות על ההצעה של הר' ברנד,
ראשית, ממתי משנים נוסח על סמך רעיון דרושי, ולו קדום ונכבד,
ושנית, אטו לדברי הרב ברנד נשנה גם במקרא ביכורים שיאמרו אשר הנחלת לנו,
ואזי נרויח שלכו"ע יוכלו גם הגרים להביא ולקרות, ויאמרו אשר נתת לנו,
מעניין אם יימצא חילוק, מעבר לכך שהאלשיך לא דיבר על פרשת מקרא ביכורים.
ושלישית, מבחינת הפירצה והרפורמה שבדבר, ודי בזה.

על הראשון והשלישי, כמובן זו לא הכתובת הנכונה (על הראשון - השינוי בא ממנו, והאלשיך כסמך, אגב ציינתי לעיל למקום המדויק באלשיך. ועל השלישית, זה לא הכתובת, ודי בזה...).

במקרא בכורים. במחילה לא הבנתי דברי מר, אדרבה, מינייהו סייעתא, שהרי הכתוב אומר 'אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו', היינו, השבועה היא לאבותינו, והנתינה היא לנו - גם לדורות שהיו אחרי שנכנסו לארץ (ובאמת מביא שם סייעתא מזה).

[יושב ירושלים]

בגליון הנוכחי כאן [עמוד יב] מאמר תגובה לדברי הרב ברנד.

[נוטר הכרמים]

מה שהתחדש לי הערב בס"ד בענין 'שרצית והנחלת לאבותינו'

ונראה לבאר בהקדם שינוי נוסף, דבברכה מעין ג' איתא "לאכול מפריה ולשבוע מטובה", ואילו בברכת המזון ליתא.

ובפשוטו המכוון ב'לאכול מפריה ולשבוע מטובה', היינו שהארץ היא משובחת יותר משאר ארצות, והיא ארץ זבת חלב ודבש.

והנה הרמב"ן פרשת כי תבוא עה"פ (כו, טו): הַשְׁקִיפָה֩ מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ לַאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ, וז"ל,

ולא יקשה בעיניך בכאן כי לא נזכר בשבועות האבות "ארץ זבת חלב ודבש", כי מאחר שהארץ ההיא בעת ההיא ארץ זבת חלב ודבש, הנה נשבע להם בארץ זבת חלב ודבש. או "לאבותינו" יוצאי מצרים, שנאמר להם (שמות ג ח) אל ארץ זבת חלב ודבש, כענין וירעו לנו מצרים ולאבותינו (במדבר כ טו).

ובסוף דברי הרמב"ן נתפרש שביאר את הפס' בפרשת שמות, וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֘ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ, שהתוספת 'אל ארץ זבת חלב ודבש' נתחדשה עתה בעת גלות מצרים, ולא היתה כלולה בברית ובשבועה לאבות הקדושים.

[ועי' בספר תורת משה להחת"ס פר' כי תבוא בשם הגאון בעל ברוך טעם, וכן הוא בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר או"ח סי' ג ובמראה הפנים לירושלמי בכורים פ"א ה"ד].

ולפי"ז יש לומר דהך 'שרצית' שנוסף בברכה מעין ג', היינו שעצם נתינת הארץ בברית בין הבתרים בשבועה לאבות היא אינה מחמת רצון מיוחד, אלא ע"ז נכרתה הברית, ואילו התוספת של 'ארץ זבת חלב ודבש' לאבותינו במצרים היתה מחמת רצון שלא מחמת הברית.

[נוטר הכרמים]

ועוד נראה לבאר באופן אחר לפי דברי רש"י בפרשת האזינו עה"פ (לב, מג):

וכפר אדמתו - ומה היא אדמתו עמו. כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהלים פה, ב) רצית ה' ארצך, במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב.

[ובדומה לזה בפי' לתהילים שם: - אם שבת שבות יעקב ונשאת את עונם וכסית חטאתם ואספת עברתך מהם והשיבות עצמך מחרון אפך אז רצית ארצך ועולמך מתרצה וכל זמן שלא תעשה זאת אין ארצך ועולמך מתרצה].

ולפי"ז מתפרש 'שרצית' על הארץ, וקאי על ההנחלה בפועל כאשר שבו לארץ אחר גלותם ממנה, וזה לא היה שייך בנוסח שתיקן יהושע אלא בנוסח מעין שלש שתוקן לאחר חורבן בית ראשון ותקופת בית שני.

ומדודי הג"ר דוד הכהן שטרן שליט"א שמעתי לבאר ע"פ דברי רש"י עה"פ בפרשת וזאת הברכה (לג, טז): וּמִמֶּ֗גֶד אֶ֚רֶץ וּמְלֹאָ֔הּ וּרְצ֥וֹן שֹׁכְנִ֖י סְנֶ֑ה תָּב֙וֹאתָה֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו, ופירש"י: ורצון שכני סנה - כמו שוכן סנה ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקדוש ברוך הוא הנגלה עלי תחלה בסנה.

הנה מבואר שישנו רצון מיוחד מאת הקב"ה על 'מגד ארץ', וזה מתאים יותר בברכה מעין שלש שמברך אחר אכילת מיני מגדים ולא בברכת המזון אחר אכילת לחם לשובע.