כתב הרמ"א (סימן נא סעיף ז): ונהגו לעמוד כשאומרים ברוך שאמר, ויברך דויד וישתבח.
והנה בטעם מנהג העמידה כאן מצינו בלבוש (סעיף ט):
ונוהגין לעמוד כשאומרים ברוך שאמר ויברך דוד וישתבח מפני שהם עיקר השבחים.
ולכאורה צ"ב, דהתינח ברוך שאמר וישתבח, שתקנום כעין ברכה שלפניה וברכה שלאחריה לפסוקי דזמרה, ניתן לומר שנחשבים כ'עיקר השבחים', אולם מהיכי תיתי ש'ויברך דוד' יחשב כחלק מ'עיקר השבחים', והרי מקור אמירה זו היינו מנהג שנזכר רק בגאונים (ראה סדר רב עמרם גאון; ובלשון הטור כאן: "ובתקון הגאונים יש נוהגין לומר").
וב'סודות התפילה' לרבינו הרוקח וז"ל,
בימי הגאונים כשהגיעו כאן [לשם תפארתך] היה ש"ץ עומד ומתחיל ישתבח וכשבא הגאון ר' משה מלוקא בן ר' קלונימוס היה מנהיג בני דורו לומר עד ושמו אחד. ובסידור רע"ג דילג על השירה.
וביותר, שהרי הלכה למעשה נפסק להלן בטור (סימן נב): ואם בא לבהכ"נ ומצא צבור בסוף פסוקי דזמרה על זה שאלו לרב נטרונאי מהו שיתפלל עם הצבור ויאמר פסוקי דזמרה אח"כ. והשיב שאינו יכול כי תקנום קודם תפלה אלא אומר ב"ש עד מהולל בתשבחות ואומר תהלה לדוד ומדלג עד הללו אל בקדשו ואומר כל הנשמה תהלל יה הללויה וחותם בישתבח. וכן הוא בשו"ע שם סעיף א. ולא נזכר שיאמר גם ויברך דוד.
ובמשנה ברורה (שם ס"ק ד): וכתב המ"א עוד דאמירת ויברך דויד עד לשם תפארתך ג"כ קודם להודו לד' קראו אבל לא קודם הללויה.
והיינו משום שעיקר פסוקי דזמרה זה תהילה לדוד ומזמורי התהילים של הללויה, וויברך דוד זוהי תוספת מאוחרת, וכנ"ל.
ואולם כבר מצינו בדומה לדברי הלבוש באחד הראשונים, בספר המחכים (לר' נתן ב"ר יהודה), וז"ל,
וצריך תלמוד.ואם עת לקצר יאמר האל אב הרחמן, אשרי, הללויה הללו אל בקדשו, דאמרינן יהי חלקי מגומרי הלל בכל יום עד ומהללים לשם תפארתך דאית ביה שבח גדול.