בחלק מן הסידורים ישנה חלוקה לשני קטעים בין פסוקים אלו (נחמיה ט, ז-ח), ולא עוד, אלא שהחלוקה הינה באמצע הפסוק, בין התיבות 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך' ל'וכרות עמו הברית'. וידוע כי הבסיס לחלוקה זו הינה המנהג העתיק באשכנז שבבית הכנסת שנערך בו ברית מילה לאחר תפילת שחרית היו נוהגים שביום המילה היה המוהל והסנדק מחלקים ביניהם את הפסוקים מ'וכרות עמו הברית' ואילך.
מנהג זה מובא במג"א סי' נא ס"ק ט) שתמה על כך "דהא אמרי' ספ"ק דברכות כל פ' דלא פסקי' משה באורייתא לא פסקינן", ועי' במחצית השקל ששמע שכך הוא מנהג אשכנז.
(אודות מנהג זה ראה במאמרו של הרב מנחם אדלר, כל פסוק דלא פסקיה משה' מאסף ישורון ז, תש"ס, עמ' תרכ, ובמאמרו של הרב נתן דוד שפירא, 'מנהגים בנוסחאות התפילה' קובץ תורה שבעל פה מא, תש"ס, עמ' קט, ובמאמרו של הרב אליהו יוחנן גור אריה, 'מנהגי קהילת קודש ברלין' קובץ זכור לאברהם (חולון) תשנ"ו, עמ' תקמב).
ולכאורה יש להתבונן במנהג זה, הרי הברית המדוברת בפסוקים אלו אינה ברית המילה, אלא ברית בין הבתרים בו הובטחה לאברהם שתינתן לזרעו ארץ ישראל, ומה ענין ברית זו לברית מילה. אטו מחמת שנזכרה כאן תיבת 'ברית', יש לחגוג כאן את מאורע ברית המילה.
ונראה בס"ד, דהנה איתא בפירוש רבי חיים פלטיאל פר' לך לך (יז, א): אמרינן במדרש כשמל אברהם אבינו עצמו היה נרתע מאד ואחז לו הק' במילה שנ' וכרות עמו הברית, ונעשה לו הק' סנדיקו' ונתן לו ז' עממים וארצם, לכן נוהגים לתת לקטון מלבוש או חפץ אחר הבעל ברית.
ובדומה לזה ממש בפענח רזא שם: אמרו במדרש כשמל אברהם א"ע נרתע מאד ואחז בו הקדוש ברוך הוא במילה שנאמר וכרות עמו הברית, ועשה לו הקדוש ברוך הוא סנדקות ונתן לו אז ז' עממין וארצם, ומזה נוהגין שהסנדק נותן דורן לנימול.
[אגב, מו"ר הגרי"י קלמנוביץ שליט"א נוהג ע"פ דברי המדרש הללו ליתן בגד כדורון לרך הנימול לאחר הסנדקאות].
עצם הרעיון שהקב"ה היה סנדק וסייע עמו בכריתת הברית, וכן שהדבר נדרש מן הכתוב 'וכרות עמו הברית' נמצא גם במקורות נוספים, יעויין בבראשית רבה (פר' וירא מט):
ומי ימול אותי, אמר אתה בעצמך, מיד נטל אברהם סכין והיה אוחז בערלתו ובא לחתוך והיה מתירא שהיה זקן, מה עשה הקדוש ברוך הוא שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך שנ' (נחמיה ט) אתה ה' האלהים אשר בחרת באברם וגו', וכרות לו הברית אין כתיב כאן אלא וכרות עמו מלמד שהיה הקדוש ברוך הוא אוחז בו.
ובילקוט שמעוני (שמואל ב רמז קסב):
ד"א ותתן לי מגן ישעך כשרדפתי אחר המלכים שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך, וימינך תסעדני כשאחזת עמי הערלה והייתי חותך שנאמר וכרות עמו הברית,
וראה באריכות באור זרוע (הל' מילה סי' קז) ובספר הרוקח (סימן קח) בשם מדרש תהלים (הובא בילקוט שמעוני תהלים לה, רמז תשכג.
וראה עוד בפסיקתא זוטרתא לקח טוב (תחילת פר' וירא) וירא אליו ה'. כתוב טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך (תהלים קיט עא), זה אברהם אבינו, שניסהו הקדוש ברוך הוא בכמה נסיונות ונמצא נאמן, שנא' ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית (נחמיה ט ח), זו מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות, עד שלא מל אברהם אבינו, היו עוברים ושבים באו אצלו, תאמר משמל לא היו באו, אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שלא מלת היו בני אדם פחותין באים אצלך, עכשיו אני בכבודי ופמליא שלי נגלה עליך, הדא הוא דכתיב וירא אליו ה'.
אולם בכל מקורות אלו לא עלה בידינו פתרון בדבר הקשר שבין ברית המילה להמשך הכתובים 'לתת את ארץ הכנעני וגו', ונראה שנטלו את הכתוב 'וכרות עמו הברית' ממקומו לצורך הדרוש, ואילו בהשלמת הדברים שנמצאה בדברי הקדמונים הנ"ל בפרשת לך לך נמצא פשר דבר! פלאי פלאים!
ולפי"ז מבואר היטב שהמנהג לחלק את הפסוקים בין הסנדק למוהל מבוסס איפוא על מדרש זה, שהכריתה נעשית כביכול ע"י המוהל עם הסנדק, בדומה לשיתוף 'וכרות עמו הברית', הקב"ה עם אברהם אבינו.