פורום אוצר החכמה

ביניהם כמה שנראה לי שלא עמדו עליהם חלק מן המפרשים והמלקטים.

גְוִיל אִלּוּ רְקִיעֵי, קְנֵי כָּל חוּרְשָׁתָא :דְיוֹ אִלּוּ יַמֵּי, וְכָל מֵי כְּנִישׁוּתָא: דַיְירֵי אַרְעָא סַפְרֵי, וְרַשְׁמֵי רַשְׁוָתא: הֲדַר מָרֵי שְׁמַיָא, וְשַׁלִיט בְּיַבֶּשְׁתָּא.

עי' בשבת (יא, א): ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמים יריעות, וכל בני אדם לבלרין אין מספיקים לכתוב חללה של רשות. מאי קראה, אמר רב משרשיא: שמים לרום וארץ לעמק ולב מלכים אין חקר.

ובפשוטו קאי על מלכותא דארעא, כמו שפירש רש"י, אבל בלשון הפיוט נראה דקאי על מלכותא דשמיא, ויתבאר לפי מה שכתב בשפ"א שם, וז"ל, לפי הפשוט הוא גוזמא יתירה איך כח גדול כ"כ לבו"ד וי"ל דרך הלצה ע"פ לשון רש"י שהוא צריך להיות לו לב כו' פי' חללה של רשות העומק לב שצריך להיות לרשות ובאמת אין להם לכן לא יאתה המלוכה אלא לממ"ה הקדוש ברוך הוא ולו נאה ויאה.

וּבְלָא לֵאוּ שַׁכְלְלֵיה, וּבְלָא תְשָׁשׁוּתָא :וּבְאָתָא קַלִילָא, דְלֵית בָּהּ מְשָׁשׁוּתָא: זַמִין כָּל עֲבִידְתֵּיהּ, בְּהַךְ יוֹמֵי שִׁתָּא.

ביאורו ע"פ מה דאיתא במדרש אותיות דר"ע (בתי מדרשות ח"ב עמ' שסג), אין ה"י אלא שם המפורש שבו נברא כל העולם כו', מכאן אתה למד שלא היתה יגיעה לפני הקדוש ברוך הוא שלא בראו הקדוש ברוך הוא אלא בה"א ושאין בו ממש שכל האותיות כשהאדם מוציאן בפיו הוא מרגיש בהן בשפתיו ובלשונו ויוצא טיפת רוק מפיו, אבל ה"א כשאדם מוציאו מפיו אינו מרגיש בה לא בלשונו ולא בשפתיו ואינו מוציא בה טיפת רוק מפיו של אדם וכו'.

ובמדרש שוחר טוב (מזמור סב): ולמה נברא העולם הזה בה"א, לומר לך מה ה"א כשאדם מוציאה מתוך פיו, אין בה לא ריחוש שפתים, ולא חריצת לשון, כך בלא עמל ובלא יגיעה ברא אותה, שנאמר בדבר ה' שמים נעשו וגו'.

והיינו שאות ה"א שהיא נחשבת לאות קלה שאין צריכה להברת כלי המבטא, ובה נברא העולם הזה כמו שדרשו חז"ל (מנחות כט, ב) על בהבראם בה"א בראם. ועי' בהגהות מהר"ץ חיות ב"ק כד, ב.

ובספר תניא איגרת התשובה פרק ד: וגם הברת הה"א היא בחי' הבל לבד כמ"ש אתא קלילא דלית בה מששא. ואף שאין לו דמות הגוף ח"ו. אך דברה תורה כלשון בני אדם. בשגם שגם דבר ה' כ"ב אותיות המתחלקות לה' חלקי המוצאות ובהן נברא כל היצור.

צְבִי וְחָמִיד וְרָגִיג, דְיִלְאוֹן בְּלָעוּתָא: צְלוֹתְהוֹן בְּכֵן מְקַבֵּל, וְהַנְיָא בָּעוּתָא.

בפשוטו יש לבאר לפי מה שכתב בספר נפש החיים (שער ד פרק כו), וז"ל, ולא עוד אלא שגם כל עיקר ענין התפלה אינה תלויה רק בעסק התו"הק ובלתה אינה נשמעת ח"ו. כמש"ה מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. וכמשרז"ל בשבת שם ובמשלי רבתא פכ"ח ואמרו כל העוסק בתורה מתוך דוחק תפלתו נשמעת ואין הפרגוד ננעל בפניו. ובזוהר מקץ ר"ב ב' ועץ חיים תאוה באה תנינן מאן דבעי דקב"ה יקבל צלותיה ישתדל באורייתא דאיהי עץ חיים כו'.

ובספר משנה שכיר פירש לפי מה שכתב השל"ה הק' בשם הרמ"ק בסידור תפלה למשה (שער שביעי סי' יא), וז"ל, ובמה משובח תיקון התורה יותר מהתפלה, שהרי עבירה שהיא החיצונית, מכבה מצוה (סוטה כא ב) שהיא תפלה, ונוצחת אותה ומעכבה לעלות דרך היכל לבנת הספיר, כדפירש בפ' ס"י, ואין עבירה מכבה תורה, אלא סוד תיקון זה עולה וגובר, ואין החיצוני יכול לעכב בידה (ולחזור), אלא אדרבה, התורה הוא פותחת פתח לתפלה ליכנס עמה וכו'.

ולפי"ז מבואר היטב 'צלותהון בכן' דייקא, בכח התורה 'מקבל והניא בעותא'.

וב'עלי תמר' פירש ע"פ דברי הירושלמי ר"ה פ"ד: הקשיבה רינתי זו רינון תורה האזינה תפילתי זו תפילה. ופירש בפני משה שע"י הקריאה בתורה שלאחרי תפילת שחרית תפילת שחרית מתקבלת. "ונראה ראיה לדבריו מיסודו של ר"מ ש"ץ בפיוט אקדמות, צבי וחמיד ורגיג דילאון בלעותא, צלותהון בכן מקבל והניא בעותא, והיינו ע"י שקוראים בתורה מתקבלת תפילת שחרית. ומפני כן יסדו לאומרו לפני קריאת התורה ואחר תפילת שחרית להגיד את ערכה של קרה"ת גם לתפילה שקדמה לה. ויתכן אפילו שמקורו של ר"מ ש"צ הוא מהירושלמי כאן. ושוב ראיתי במדרש תהילים פי"ז שמפורש כן, ד"א רנתי זו רננה של תורה וכו', הקשיבה תפילתי זו תפילת השחר, בלא שפתי מרמה זו תפילת המוספים, וראה באהצוי"ר. ויתכן שע"י הקריאה בתורה מתקבלת גם תפילת המוספים שלאחריה וכמ"ש הלשון בגמרא. הקשיבה רנתי זו רינון תורה האזינה תפילתי זו תפילת שחרית בלא שפתי מרמה זו מוסף. ששתי התפילות מאזין הקדוש ברוך הוא ע"י הקריאה בתורה, ויעו"ש עוד.

קְטִירָא לְחֵי עָלְמָא, בְּתָגָא בִּשְׁבוּעָתָא: קֳבֵל יְקַר טוֹטֶפְתָּא, יְתִיבָא בִקְבִיעוּתָא.

כבר ביארו שהתפילות של ישראל קשורות בכתרו של הקב"ה, ומקורו בחגיגה (יג, ב): במתניתא תנא סנדלפון שמו, הגבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה, ועומד אחורי המרכבה, וקושר כתרים לקונו. ובתוס' שם: וקושר כתרים לקונו - מתפלתן של צדיקים הוא עושה עטרות.

וברבינו חננאל שם נוסף: כבר פירשוהו בפירוש משביעו ואזיל ויתיב במקום שחלק לו הקדוש ברוך הוא להושיבו שם וחלילה שיש שם פדחת כל עיקר וראש וגוף כדרך הברואים אלא לקבל מלכותו כדרך שמזכירין בכל יום ישראל בתפלתם כתר יתנו לך המוני כו'.

וזהו 'בתגא בשבועתא'.

וענין 'קבל יקר טוטפתא' נראה לבאר לפי דברי הרוקח בספר סודי רזיי (ח"א אות נ), שחקים בו שוחקים בכל כלי שיר לפני הקדוש ברוך הוא, וסנדלפו"ן ממונה עליו וקושר כתרים לקונו, ובמעשה המרכבה אומר סנדלפו"ן קושר תפילין בראש צור עולמים ה' אלהי ישראל, ובתפילין כתיב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

רְבוּתָא דְיַעֲבֵיד לִי, כַּד מַטְיָא שַׁעְתָּא: בְּמֵיתֵי לִי נְהוֹרָא, וְתַחֲפֵי לְכוֹן בַּהֲתָא.

ביארו לפי מה דאיתא בסנהדרין (צט, א): והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אימתי אתי משיח, אמר ליה לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי. אמר ליה מילט קא לייטת לי. אמר ליה קרא כתיב, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה.

ונראה שענין הבושה – בהתא מישך שייכי לחושך, כעין מה דאיתא בביצה (לב, ב): ואמר רב נתן בר אבא אמר רב כל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו, שנאמר נדד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חשך.

לְפוּמֵיהּ דַּעֲבִידְתָּא, עֲבִידָן מְטַלַּלְתָּא: בְּתַכְתַּקֵי דְהַב פִּיזָא, וּשְׁבַע מַעֲלָתָא.

'תכתקי דהב פיזא' ע"פ דברי הגמ' בכתובות (עז, ב): אזל אשכחיה לר' שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא. ויעויין עוד בתוס' בנדה (סו, ב ד"ה אם סמוך): וטשטקי הוא טשטקי דפיזא והוא כסא לישב עליו בבית המרחץ. ובהגהות הריעב"ץ והרש"ש שם.

'ושבע מעלתא' יש לומר ע"פ מה דאיתא בב"ב (עה, א): ואמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק.

ובמדרש גן עדן (נדפס באוצר המדרשים): שבע מעלות הצדיקים הן בגן עדן, בשבע חופות נפרדות אלו מאלו כפי מעלתם.

מְטַיְילֵי בֵיהּ חִנְגָּא, לְבַהֲדֵי דִשְׁכִינְתָּא: עֲלֵיהּ רַמְזֵי דֵין הוּא, בְּרַם בְּאֶמְתָנוּתָא: שַׂבַּרְנָא לֵיהּ בְּשִׁבְיָן, תְּקוֹף הֵמָנוּתָא: יַדְבֵּר לָן עָלְמִין, עֲלֵמִין מְדַמוּתָא.

נראה שכל קטע זה מיוסד על דברי הירושלמי במגילה (פ"ב ה"ד): ר' ברכיה ר' חלבו עולא בירייה רבי לעזר בשם ר' חנינה עתיד הקדוש ברוך הוא להיעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא מה טעמא (תהילים מח יד) שיתו לבכם לחילה לחולה כתיב והצדיקים מראין אותו באצבע ואומרים כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות עלמות בעלומות בזריזות עלמות כאילין עלמות תירגם עקילס אתא נסייא עולם שאין בו מות והצדיקים מראין אותו באצבע ואומרים כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות הוא ינהגנו בעולם הזה הוא ינהגנו לעתיד לבוא. [ובדומה לזה ממש במדרש שהש"ר א, ג].

[עצם ענין הריקוד במחול נזכר גם בבבלי תענית לא, א, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכו', אבל ההשלמה דהיינו כדמות מחול עלמות נמצא רק בדברי הירושלמי הנ"ל].

טְלוּלָא דְלִוְיָתָן, וְתוֹר טוּר רָמוּתָא: וְחַד בְּחַד כִּי סָבִיךְ, וְעָבִיד קְרָבוּתָא: בקַרְנוֹהִי מְנַגַּח בְּהֵמוֹת, בְּרַבְרְבוּתָא: יְקַרְטַע נוּן לְקִבְלֵהּ, בְּצִיצוֹי בִּגְבוּרְתָּא: מְקָרֵב לֵיה בָּרְיֵהּ, בְּחַרְבֵּהּ בְּרַבְרְבוּתָא: אֲרִיסְטוֹן לְצדיקי יְתַקֵן, וְשֵׁרוּתָא.

ביאורו ע"פ דברי המדרש (ויקרא רבה פר' שמיני יג, ג): א"ר יודן ברבי שמעון כל בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לע"ל וכל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעוה"ז זוכה לראותה לעוה"ב כיצד הם נשחטים בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו... אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק אריסטוון עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא.

ועי' בשו"ת חת"ס יו"ד סי' יט.

יְקַרְטַע נוּן לְקִבְלֵהּ, בְּצִיצוֹי בִּגְבוּרְתָּא.

בחולין (עה, א), מאי בינייהו דג מקרטע. רש"י פירש: מקרטע - מפרפר וכגון שיבש בו כסלע ובין סנפיריו דתו לא חי כדאמרינן במסכת שבת (דף קז:).

אכן לכאורה נראה שכוונת בעל הפיוט לפירוש התוס' שם: מקרטע פירוש שקופץ ומדלג בחוזק... ומקרטע לשון כח וחיות גדול כמו שהביא בערוך מדאמר בילמדנו בפרשת בהעלותך וכיון שהוא יוצא ורואה את הנר מיד הוא מתחיל שמח ועומד ומקרטע לפניו תדוץ דאבה (איוב מא) מתרגמינן קדמיה מקרטע.

חמר מְרַת דְמִבְּרֵאשִׁית, נְטִיר בֵּי נַעֲוָתָא.

יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, מימרא דריב"ל בברכות (לד, ב).

ובזוה"ק פר' תולדות: אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם ועתידים להתגלות לצדיקים לעתיד לבא. ובזוהר חדש (פר' ויצא מז, ב): אינון עומקי סדרי בראשית דלא איתגלו לבר נש וזמינין צדיקיא למנדע לון כגוונא דא ינדעון אינון דעסקו באורייתא תדיר. והיינו שגם בין הצדיקים זו מדרגה לזכות לזה, ונראה שלזה מקדים שיזכו לשבת ב'עלא דרתא'.

[ובאדרת אליהו פר' האזינו כתב: ענב זה מעשה בראשית כמ"ש יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית].

כל הביאורים כאן מבעל נוטר הכרמים מתוקים מדבש, יקר תפארת, ואור חדש בעומק כוונת בעל האקדמות לפי מקורות בש"ס ומדרשים

אליהו חיים כתב:כל הביאורים כאן מבעל נוטר הכרמים מתוקים מדבש, יקר תפארת, ואור חדש בעומק כוונת בעל האקדמות לפי מקורות בש"ס ומדרשים

גא"מ.

נוטר הכרמים כתב:צְבִי וְחָמִיד וְרָגִיג, דְיִלְאוֹן בְּלָעוּתָא: צְלוֹתְהוֹן בְּכֵן מְקַבֵּל, וְהַנְיָא בָּעוּתָא.
בפשוטו יש לבאר לפי מה שכתב בספר נפש החיים (שער ד פרק כו), וז"ל, ולא עוד אלא שגם כל עיקר ענין התפלה אינה תלויה רק בעסק התו"הק ובלתה אינה נשמעת ח"ו. כמש"ה מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. וכמשרז"ל בשבת שם ובמשלי רבתא פכ"ח ואמרו כל העוסק בתורה מתוך דוחק תפלתו נשמעת ואין הפרגוד ננעל בפניו. ובזוהר מקץ ר"ב ב' ועץ חיים תאוה באה תנינן מאן דבעי דקב"ה יקבל צלותיה ישתדל באורייתא דאיהי עץ חיים כו'.

ובתנחומא פ' אמור -
שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמַע (מלאכי ג, ט). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁאַתֶּם עוֹסְקִין בָּהּ, הָיִיתִי מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹתֵיכֶם.

נוטר הכרמים כתב:מְטַיְילֵי בֵיהּ חִנְגָּא, לְבַהֲדֵי דִשְׁכִינְתָּא: עֲלֵיהּ רַמְזֵי דֵין הוּא, בְּרַם בְּאֶמְתָנוּתָא: שַׂבַּרְנָא לֵיהּ בְּשִׁבְיָן, תְּקוֹף הֵמָנוּתָא.
נראה שכל קטע זה מיוסד על דברי הירושלמי במגילה (פ"ב ה"ד): ר' ברכיה ר' חלבו עולא בירייה רבי לעזר בשם ר' חנינה עתיד הקדוש ברוך הוא להיעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא מה טעמא (תהילים מח יד) שיתו לבכם לחילה לחולה כתיב והצדיקים מראין אותו באצבע ואומרים כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות עלמות בעלומות בזריזות עלמות כאילין עלמות תירגם עקילס אתא נסייא עולם שאין בו מות והצדיקים מראין אותו באצבע ואומרים כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות הוא ינהגנו בעולם הזה הוא ינהגנו לעתיד לבוא. [ובדומה לזה ממש במדרש שהש"ר א, ג].

וכלפי "ברם באמתנותא", יש להוסיף את דברי רש"י בפ' בחוקותי -
"והתהלכתי בתוככם" - אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני יכול לא תיראו ממני ת"ל והייתי לכם לאלהים.

תשו"ח על ההוספות הנכבדות.

לבל אמנע טוב ולהביא גאולה לעולם אציין שנעזרתי הרבה בסדר האקדמות המבואר
שנדפס בסוף ספר 'משבצות זהב' (מהגר"ש וייס שליט"א) על מגילת רות.

נוטר הכרמים כתב:קְטִירָא לְחֵי עָלְמָא, בְּתָגָא בִּשְׁבוּעָתָא: קֳבֵל יְקַר טוֹטֶפְתָּא, יְתִיבָא בִקְבִיעוּתָא.

כבר ביארו שהתפילות של ישראל קשורות בכתרו של הקב"ה, ומקורו בחגיגה (יג, ב): במתניתא תנא סנדלפון שמו, הגבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה, ועומד אחורי המרכבה, וקושר כתרים לקונו. ובתוס' שם: וקושר כתרים לקונו - מתפלתן של צדיקים הוא עושה עטרות.

וברבינו חננאל שם נוסף: כבר פירשוהו בפירוש משביעו ואזיל ויתיב במקום שחלק לו הקדוש ברוך הוא להושיבו שם וחלילה שיש שם פדחת כל עיקר וראש וגוף כדרך הברואים אלא לקבל מלכותו כדרך שמזכירין בכל יום ישראל בתפלתם כתר יתנו לך המוני כו'.

וזהו 'בתגא בשבועתא'.

וענין 'קבל יקר טוטפתא' נראה לבאר לפי דברי הרוקח בספר סודי רזיי (ח"א אות נ), שחקים בו שוחקים בכל כלי שיר לפני הקדוש ברוך הוא, וסנדלפו"ן ממונה עליו וקושר כתרים לקונו, ובמעשה המרכבה אומר סנדלפו"ן קושר תפילין בראש צור עולמים ה' אלהי ישראל, ובתפילין כתיב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

ענין התפילין של קב''ה מבואר בנפה''ח ש''א בהג''ה שהוא ענין הדביקות שלו ית' עמנו. ובכל התורה אנו נהיים כביכול חד עמו, ומתחזק הקשר.

חֲדוּ שְׁלֵמָא בְּמֵיתֵי, וּמָנָא דַכְוָתָא.

ביארו ע"פ דברי הפסוק בישעיה (סו, כ): וְהֵבִ֣יאוּ אֶת־כָּל־אֲחֵיכֶ֣ם מִכָּל־הַגּוֹיִ֣ם מִנְחָ֣ה לד' בַּסּוּסִ֡ים וּ֠בָרֶכֶב וּבַצַּבִּ֨ים וּבַפְּרָדִ֜ים וּבַכִּרְכָּר֗וֹת עַ֣ל הַ֥ר קָדְשִׁ֛י יְרוּשָׁלִַ֖ם אָמַ֣ר ד' כַּאֲשֶׁ֣ר יָבִיאוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־הַמִּנְחָ֛ה בִּכְלִ֥י טָה֖וֹר בֵּ֥ית ד'.

וביאר הרד"ק: והביאו - ישראל, שהיו נשארים באיים הרחוקים שלא עלו עם אחיהם אותם הגוים אשר הם בתוכם כשישמעו זה הפלא הגדול שעשה האל במחנה גוג ומגוג יביאו ישראל בסוסים וברכב מנחה לה' ויביאו אותם מלובשים בגדי תפארת ורוכבים בסוסים וברכב כמו שמביאים ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה' כן יביאו הגוים את ישראל בבגדים טהורים ונאים ובמרכבות נאות ונכבדות.

ועי' בספר האמונות והדעות לרס"ג מאמר ח.

וזהו שתהיה השמחה שלמה ב'מיתי' – בביאתם, כאשר יביאום ב'מני דכיתא' (כלים טהורים).

(פירוש נפלא זה מ'סידור ווילנא').

רְבוּתְהוֹן דְיִשְׂרָאֵל, קְרָאֵי בִשְׁמַעְתָּא: שְׁבַח ריבון עַלְמָא, אֲמִירָא דַכְוָתָא.

אף שהלשון 'קראי בשמעתא' משמע דקאי על לימוד שמעתא, פירשו המפרשים לפי הענין על קריאת שמע, שזה חשיבות וגדולת ישראל שמיחדים שם ד' ערב ובקר בכל יום תמיד ואומרים שמע ישראל, וזה המשך למה שרשום על התפילין של הקב"ה, 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', ובמה הוא אחד, בכך שמייחדים שם ד' אחד.

והשבח הזה הוא בעצם שבחו של הקב"ה שהוא ד' אחד, 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך וגו', וזהו 'אמירה דכותא', היינו אמירה כעין זו היא שבחו של מקום.

קיבלתי באימייל; פירוש אקדמות נלקט עפ"י כתבי הגראי"ש גרינמן שליט"א ע"י תלמידים עפ"י הבנתם. מצו"ב.

עלי תמר מסכת סנהדרין פרק ו הלכה א

שמע ר"י ואמר הא שאילתא דחמרא. וכמה מצער הדבר לאמור שאלה כזו בשם חזקיה רבו הגדול, אלא ברור דכיני וכו'. וסיים דבריו ואמר, הא אמירה, כלומר אמירה נעימה לאוזן השומע בניגוד לנוסח הראשון כאילו חזקיה שאל דבר הצורם את האוזן וגורם צער וכעס לנפש השומעת. וכענין המלה קבסתן בכ"מ בתלמוד. והראיה לזה שבמילת אמירה השתמשו לאמירה נעימה, משמו"ר פכ"ט ס"ח, מלך בו"ד יוצא לאמירה יוצא יחידי, נלחם יוצאים עמו רבבות. ובפרוש רז"ו בשם שמו"ר פי"א ס"ז ופס"ר פכ"א סס"ט, שענינו אמירה של פיוס ושלום, וכ"ה בחידושי הרש"ש שם, ע"ד שמצינו בדוד ויאמר שמעוני אחי ועמי וגו', וכו'. וכזה. כה תאמר לבית יעקב, וכזה ביאורו בב"ק פ"ט ה"א עיין שם. והביטוי הא אמירה מקוצר, ושיעורו אמירה נעימה.
ומעניין שגם הראב"ן משתמש בביטוי זה וז"ל בהקדמתו, ואוגדה בראש הספר ראשי האמירות למען ירוץ הקורא בו וימצא חיש מהר את אשר יחפש ויצטרך לפי השעה עכ"ל. הנה שהוא קורא למפתח ההלכות או לסימני ההלכות, ראשי האמירות. ומעתה תראה שפרוש אמירה הלכה פסוקה או מאמר חשוב וכמ"ש מובנו בירושלמי. ונראה שביטוי זה בא לאשכנז מא"י, ולמיעוט ידיעתי לא מצאתי זה בשאר הראשונים. ונזכרתי שוב מרש"י ריש ויקרא והוא מתו"כ, לכל הדברות ולכל האמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חיבה וכו'. ושוב ראיתי בפיוט אקדמות, לרבי מאיר ש"ץ מפייטני וחסידי אשכנז הקדמונים, בחרוז רבותהון דישראל קראי בשמעתו שבח רבון עלמא "אמירא דכותא". וביאר רוו"ה "אמירא כמותו" כלומר, אמירה של שבח נאה. והמטה לוי פירש אהבה טהורה דכתיב את ה' האמרת וה' האמירך. והמעיין יראה הדוחק בפירושם. אבל פשוט שהוא משתמש בשם אמירה במובנו של הירושלמי וחכמי אשכנז הקדמונים וכנ"ל, שענינה אמירה יקרת ערך, והפירוש הוא "אמירה טהורה".

נוטר הכרמים כתב:צְבִי וְחָמִיד וְרָגִיג, דְיִלְאוֹן בְּלָעוּתָא: צְלוֹתְהוֹן בְּכֵן מְקַבֵּל, וְהַנְיָא בָּעוּתָא.

בפשוטו יש לבאר לפי מה שכתב בספר נפש החיים (שער ד פרק כו), וז"ל, ולא עוד אלא שגם כל עיקר ענין התפלה אינה תלויה רק בעסק התו"הק ובלתה אינה נשמעת ח"ו. כמש"ה מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. וכמשרז"ל בשבת שם ובמשלי רבתא פכ"ח ואמרו כל העוסק בתורה מתוך דוחק תפלתו נשמעת ואין הפרגוד ננעל בפניו. ובזוהר מקץ ר"ב ב' ועץ חיים תאוה באה תנינן מאן דבעי דקב"ה יקבל צלותיה ישתדל באורייתא דאיהי עץ חיים כו'.

ובספר משנה שכיר פירש לפי מה שכתב השל"ה הק' בשם הרמ"ק בסידור תפלה למשה (שער שביעי סי' יא), וז"ל, ובמה משובח תיקון התורה יותר מהתפלה, שהרי עבירה שהיא החיצונית, מכבה מצוה (סוטה כא ב) שהיא תפלה, ונוצחת אותה ומעכבה לעלות דרך היכל לבנת הספיר, כדפירש בפ' ס"י, ואין עבירה מכבה תורה, אלא סוד תיקון זה עולה וגובר, ואין החיצוני יכול לעכב בידה (ולחזור), אלא אדרבה, התורה הוא פותחת פתח לתפלה ליכנס עמה וכו'.

ולפי"ז מבואר היטב 'צלותהון בכן' דייקא, בכח התורה 'מקבל והניא בעותא'.

וב'עלי תמר' פירש ע"פ דברי הירושלמי ר"ה פ"ד: הקשיבה רינתי זו רינון תורה האזינה תפילתי זו תפילה. ופירש בפני משה שע"י הקריאה בתורה שלאחרי תפילת שחרית תפילת שחרית מתקבלת. "ונראה ראיה לדבריו מיסודו של ר"מ ש"ץ בפיוט אקדמות, צבי וחמיד ורגיג דילאון בלעותא, צלותהון בכן מקבל והניא בעותא, והיינו ע"י שקוראים בתורה מתקבלת תפילת שחרית. ומפני כן יסדו לאומרו לפני קריאת התורה ואחר תפילת שחרית להגיד את ערכה של קרה"ת גם לתפילה שקדמה לה. ויתכן אפילו שמקורו של ר"מ ש"צ הוא מהירושלמי כאן. ושוב ראיתי במדרש תהילים פי"ז שמפורש כן, ד"א רנתי זו רננה של תורה וכו', הקשיבה תפילתי זו תפילת השחר, בלא שפתי מרמה זו תפילת המוספים, וראה באהצוי"ר. ויתכן שע"י הקריאה בתורה מתקבלת גם תפילת המוספים שלאחריה וכמ"ש הלשון בגמרא. הקשיבה רנתי זו רינון תורה האזינה תפילתי זו תפילת שחרית בלא שפתי מרמה זו מוסף. ששתי התפילות מאזין הקדוש ברוך הוא ע"י הקריאה בתורה, ויעו"ש עוד.

וכן מתחיל ספר הקדוש לקוטי מוהר"ן, עיי"ש:

דע, כי על ידי התורה נתקבלים כל התפלות וכל הבקשות, שאנו מבקשים ומתפללים

נוטר הכרמים כתב:רְבוּתָא דְיַעֲבֵיד לִי, כַּד מַטְיָא שַׁעְתָּא: בְּמֵיתֵי לִי נְהוֹרָא, וְתַחֲפֵי לְכוֹן בַּהֲתָא.

ביארו לפי מה דאיתא בסנהדרין (צט, א): והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אימתי אתי משיח, אמר ליה לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי. אמר ליה מילט קא לייטת לי. אמר ליה קרא כתיב, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה.

ונראה שענין הבושה – בהתא מישך שייכי לחושך, כעין מה דאיתא בביצה (לב, ב): ואמר רב נתן בר אבא אמר רב כל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו, שנאמר נדד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חשך.

ראיתי גורסים "כהתא" = חושך, במקום "בהתא" = בושה.

כהתא חשך, מאיזו לשון?
כיסוי בושה יש בכה"ק כגון ותכסנו כלמתנו.

כהה הנגע [הוחשך זוהר לבנוניתו]

אראל כתב:כהה הנגע [הוחשך זוהר לבנוניתו]

ידעתי וקצרתי כי נחפזתי לדרכי.
א. לכאורה ענין כהה בדברי רז"ל הוא חלישות כגון יד כהה, וכן הוא ברש"י תזריע כהה כנגד עז (ידוע לי מה שכתב ראב"ע שם).

ב. אך בעיקר שאלתי אם מצינו כה"ג בארמית בשום מקום.
שוב נזכרתי שכן הוא בתרגום ע"פ ותכהין עיניו מראות (ועדיין אין להוכיח משם את פירושו).

עכ"פ בהתא בוודאי מצוי יותר מכהתא (וגם התי"ו שרשית).