רופא חולים ומברך השנים

[דרומי]

עיקרה של תפלת י"ח - כלומר, הברכות האמצעיות שבה - הוא בקשת צרכיו של אדם, וחז"ל תיקנו את הצרכים באופן מסודר וחילקוהו לפי נושאים כו'.

למעשה, אם נעשה סקר בין רובא דעלמא נעלה עובדה המשותפת לרבים, שעיקר הכוונה של האדם המתפלל - בהרבה מקרים - היא בשתי הברכות של "רופא חולים" ו"מברך השנים".

ברכות אלו מתייחסות לצרכים חיוניים של כל אדם באשר הוא - בריאות ופרנסה, ומקרא מלא הוא: "ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך (מברך השנים) והסירותי מחלה מקרבך (רופא חולים)", ולכן טבעי הדבר שברכות אלו נתפסות יותר אצל כל אחד, בשונה מברכות אחרות כמו 'השיבה שופטינו' או 'ולמלשינים' או 'סלח לנו' שפחות נוגעים ברגש הטבעי של כל יהודי באשר הוא בכל מקום ובכל זמן.

כל מה שכתבתי עד כה הם מציאות פשוטה כפי שאני מכיר מעצמי ומסביבתי, ושאלתי היא האם נמצא בספרים קדמונים ש'יכירו' במציאות זו ויתנו 'גושפנקא' למציאות זו שאכן שתי ברכות אלו יש בהם 'משהו מיוחד'.

ואולי זה מתחבר עם זה ששתי ברכות אלו סמוכות זו לזו וגם מיקומם הוא - בערך - ב'מרכז' של תפלת י"ח.

והשי"ת ישמע שועתנו, ירפא החולים ויברך השנים ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.

[כדכד]

כלומר טבעי יותר שאדם חושב על עצמו יותר מאשר על הצרכים של עם ישראל באופן כללי"?

[עושה חדשות]

ספר הבתים.jpg (74.01 KiB) נצפה 5590 פעמים

[בברכה המשולשת]

הרב דרומי, דבריכם מחודשים מאוד בעיניי.
הרי בתפילת העמידה אין לכוון בכלל על עצמו (ונכב"ב) וכל הכוונה היא לתיקון כנס"י דלתתא וכנס"י דלעילא.
ואדרבה, עיקר הכוונה (הן על-פי ההלכה והן ע"פ סוד) היא בברכת אבות.

(אח"כ ראיתי שהרה"ג כדכד שליט"א העיר על הדברים ביתר בהירות)

[שמואל שלומוביץ]

הרב דרומי, דבריכם מחודשים מאוד בעיניי.
הרי בתפילת העמידה אין לכוון בכלל על עצמו (ונכב"ב) וכל הכוונה היא לתיקון כנס"י דלתתא וכנס"י דלעילא.
ואדרבה, עיקר הכוונה (הן על-פי ההלכה והן ע"פ סוד) היא בברכת אבות.

(אח"כ ראיתי שהרה"ג כדכד שליט"א העיר על הדברים ביתר בהירות)

אתה צודק אבל עדיין א"א להתעלם מהנטיה האנושית, והרי סוף דבר גדרה של תפילה הוא בקשת צרכים, והכוונה באבות הוא ענין אחר.
ואם עיקר צרכי האדם שעבורם הוא נדרש לבקש זה בברכות אלו א"א לדחות הדברים, ומעיקרא כי עביד איניש אדעתי דנפיה עביד.

[בברכה המשולשת]

"אסור לכוון בתפילה לצורך עצמו, אך להתפלל שיהיו כל ישראל בתכלית השלמות ויהיה נשלם כנסת ישראל למעלה, אבל לא לצורך עצמו. אלא יתפלל באלקי נצור על עצמו, שתפילת אלקי נצור היא על עצמו." (שנו"א ברכות פ"ה מ"א)

[שמואל שלומוביץ]

"אסור לכוון בתפילה לצורך עצמו, אך להתפלל שיהיו כל ישראל בתכלית השלמות ויהיה נשלם כנסת ישראל למעלה, אבל לא לצורך עצמו. אלא יתפלל באלקי נצור על עצמו, שתפילת אלקי נצור היא על עצמו." (שנו"א ברכות פ"ה מ"א)

ודאי הגר"א לא חולק שעיקרה של תפילה היא בקשת צרכים, שהרי זה גמרות מפורשות, וענינה תפילה רחמי היא, שיבקש אדם רחמים שהוא זקוק להם, כמו שאמרו דגם נשי בעי רחמי.
וזה אינו צריך לפנים, וא"א לשנות עיקר גדר תפילה בגלל משפט בשנות אליהו.
ופעם הבנתי בדברי הגר"א שתפילה עבודה היא, ודרך עבודה אינה תביעת צרכים שלו, אלא קירוב האדם והעולם לבוראו שנעשה בכח הפנייה אליו לבקשת רחמים ותביעת צרכים. ונמצא שהצורה והגדר הם בקשת צרכים אבל גדר העבודה בזה הוא הפנייה אליו, והפניית כל העולם כלפיו.
ולכן הצרכים שלו הם המעוררים העיקריים של התפילה אבל קיומה בפועל הוא בתפילה הכוללת העמדת כל צורת הפניה של כללות ישראל לפניו בשלמות.
וזה הסדר של ברכות שמונ"ע שתקנו בלשון רבים שיהיו כל ישראל בתכלית השלמות ויהיה נשלם כנסת ישראל למעלה.

וכמובן אין זה מנותק מצרכיו שהרי כשיש לו חולה מאריך בברכה זו עצמה של רפואת הרבים על עצמו, או שצריך לפרנסה מאריך בברכת ]פרנסה של הרבים על עצמו, וזה גם להגר"א כמובן.

[בברכה המשולשת]

ימחל לי כתר"ה, ההסבר שהציע כתר"ה איננו תואם את משמעות הלשון.
מה גם שהדברים מתבארים כפשוטם היטב בנפש החיים, ויעויין במקורות הנוספים שהובאו באזור אליהו.

ובוודאי שתפילה היא רחמי- על כנס"י דלתתא (שזה פשט לשון התפילה)
אבל זה לא נוגע לכך שעניין תפילת העמידה איננו נוגע לצרכי היחיד, כשלעצמם.

[שמואל שלומוביץ]

אינך צריך למחילתי אבל יבאר נא מר:
ולמה מחייבים אשה בתפילה?
כי היא צריכה לרחמים.
ואם לא הייתה צריכה לא היינו מחייבים אותה. גם בברכת אבות.
כלומר שבתפילת שמונ"ע כמו שאנו מחייבים את הנשים יש נגיעה לאותם רחמים שהיא צריכה. ואין מקום ללמוד גדר התפילה מכך שעיקר הכוונה באבות.

ודאי שיש מדרגות בלשמה ובסודם של דברים, לתיקון כנס"י והכלל, אבל אי אפשר להתעלם מהנטיה הפשוטה בנפש דמעיקרא קא עביד איניש אדעתיה דנפשיה עביד. ומי שמתעלם מזה לדעתי מנתק את עצמו מצורתה הבסיסית של תפילה. שלדעת הרמב"ן עיקרה מדאורייתא בעת צרה, שהאדם מבקש על צרכיו, ובן המעלה כולל עצמו עם כנס"י. וזו עבודתו עובד לפניו.

[סגי נהור]

כה דברי תלמידי הבעש"ט (המועתקים בכתר שם טוב סי' רצה, מתוי"י פ' קדושים):

שכבר נזכר שכל תפלות האדם יהיו לתועלת השכינה... וכל מה שנחסר לאדם הכל הוא בשביל החסרון שבשכינה, וצריך האדם שיתפלל למלא חסרונה שמה, ובתיקון למעלה ממילא נמשך למטה שגם [שם] הוא א' מאיברי השכינה, כי מלכותו בכל משלה, ואין לך מקום פנוי ממנה.

אך הלב יודע מרת נפשו שאין כל העיתים שוות, שאם ח"ו יש לאדם איזה צער גדול ותפלתו הוא על עצמו, ואינו משים על לבו שצער זה הוא בשכינה ויותר היה ראוי שיתפלל עליה כי ממנה פנה ויתד שהכל בה, או שהוא מתפלל ובתוך כך נזכר שצריך להניח את עצמו ולהתפלל על השכינה רק שאינו יכול להתאפק על צער עצמו, ואם יאמר שהוא מתפלל על השכינה, ובוחן לב הוא ה' היודע שאין זה אמת, אפשר שח"ו נדחה מכל. וע"כ יתפלל כפשוטו לפי מה שהאדם הוא במדריגה בעת ההיא, רק שיהי' פיו ולבו שוין כי דובר שקרים לא יכון וגו'. וכן שמעתי מפורש מפי הרב המגיד מו' מנחם מענדל [מבאר], ודפח"ח.

[חרסון]

ויעויין בעניין זה - ומעניין ימים אלו - בלקו"ש חכ"ג, מטות-מסעי-מנחם אב. ובאותו עניין, לקו"ש חי"ט, ר"ה (אוצר לקו"ש, מועדים, ר"ה ב').

הערה כללית: לעולם ועד אין הפירוש הפנימי של כל מושג ומונח מוציאו מידי פשוטו. ה'פנים' הוא כשמו - פנימיות ותוך והעומק האמיתי של הפירוש הפשוט. (וכפירושו של הרבי עה"פ 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך' - שה'נפלאות' והפנימיות יהיו מ'תורתך', מתוך פשוטם של דברים דווקא).


התנצלות: את הדברים האלה הוספתי כאן רק לאחר שהגיב הרב בברכה המשולשת לתחילת דברי, וקודם שראיתי בכך:

עניין תפילת העמידה איננו נוגע לצרכי היחיד, כשלעצמם.

פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה: "ושואל צרכיו שהוא צריך להם" - מאי עבידתי' הכא, לדבריכם?

ועוד הערה: כלל גדול כללו חסידים הראשונים: 'מ'דארף האלטן דערביי' (צריך לאחוז שם). אינני יודע לגבי הכותב שליט"א (שניכר שהוא ת"ח ומדקדק במצווה), אבל לב יודע מרת נפשו, ורובינו ככולנו איננו אוחז בתיקון כנס"י דלתתא, ואנו, בפשטות, רוצים חכמה ודעת בתוה"ק, תשובה, בריאות שלימה ופרנסה ברווח, וגם גאולה אמיתית ושלימה, והכל כפשוטו, בגשמיות. וכאשר לא 'אוחזים' שם, אף שהעניין אמיתי ונכון, לא בהכרח שצריך לנקוט לשון מדברת גדולות, עכ"פ כשמדברים על הציבור בכללותו.

אנקדוטה נאה מהספר 'שלוחא דרחמנא' על ר' שרגא פייבל מנדלוביץ' מ'תורה ודעת':

[בברכה המשולשת]

אינך צריך למחילתי אבל יבאר נא מר:
ולמה מחייבים אשה בתפילה?
כי היא צריכה לרחמים.
ואם לא הייתה צריכה לא היינו מחייבים אותה. גם בברכת אבות.
כלומר שבתפילת שמונ"ע כמו שאנו מחייבים את הנשים יש נגיעה לאותם רחמים שהיא צריכה. ואין מקום ללמוד גדר התפילה מכך שעיקר הכוונה באבות.

ודאי שיש מדרגות בלשמה ובסודם של דברים, לתיקון כנס"י והכלל, אבל אי אפשר להתעלם מהנטיה הפשוטה בנפש דמעיקרא קא עביד איניש אדעתיה דנפשיה עביד. ומי שמתעלם מזה לדעתי מנתק את עצמו מצורתה הבסיסית של תפילה. שלדעת הרמב"ן עיקרה מדאורייתא בעת צרה, שהאדם מבקש על צרכיו, ובן המעלה כולל עצמו עם כנס"י. וזו עבודתו עובד לפניו.

א. באמת שונה תפילת אשה מתפילת גבר. לנשים מותר לכוון גם על עצמן (וכך אכן אמרתי לרעייתי שתחי'), אבל לגברים לא. תפילות (דהיינו עמידות) כנגד תמידין תקנום, דהיינו קרבן ציבור גמור, בלי שום נגיעה אישית כלל, כמבואר בנפה"ח.
ב. הנטייה הפשוטה בנפש מתקיימת בתפילות האישיות, לא בתפילת העמידה, שעניינה כנס"י כנ"ל.
ג. לגבי הרמב"ן- ראשית, הוא מעלה זאת כאפשרות, אך לא קובע כן במסמרות. שנית, עיקר דבריו מכוונים לצרות הציבור דווקא. שלישית, דבריו מכוונים על התפילה דאורייתא, לא על תפילת העמידה.

[בברכה המשולשת]

הערה כללית: לעולם ועד אין הפירוש הפנימי של כל מושג ומונח מוציאו מידי פשוטו. ה'פנים' הוא כשמו - פנימיות ותוך והעומק האמיתי של הפירוש הפשוט. (וכפירושו של הרבי עה"פ 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך' - שה'נפלאות' והפנימיות יהיו מ'תורתך', מתוך פשוטם של דברים דווקא).

אמת, כן הוא, וגם כאן אין הסוד (כנס"י דלעילא) מוציא מידי הפשט (כנס"י דלתתא)

[סגי נהור]

הערה כללית: לעולם ועד אין הפירוש הפנימי של כל מושג ומונח מוציאו מידי פשוטו. ה'פנים' הוא כשמו - פנימיות ותוך והעומק האמיתי של הפירוש הפשוט.

ואכן אצל הבעש"ט מודגש תמיד שחסרון האדם הוא הוא (פרט ב)חסרון השכינה דאיהי כנס"י, והיא הדרך שבה חש האדם את חסרון השכינה ומתוכו יבוא להתפלל על חסרון זה, היינו שהחסרון הפרטי של האדם יש בו חיצוניות ופנימיות, החיצוניות היא הצער האישי והפנימיות היא היות צער זה פרט ועדות על חסרון בכללות כנס"י.
וכן לאידך, כמבואר בשאר המקורות שציינת, שבתפילת האדם על עצמו טמונה (בפנימיותה) בקשה על השכינה כו'.

[בברכה המשולשת]

התנצלות: את הדברים האלה הוספתי כאן רק לאחר שהגיב הרב בברכה המשולשת לתחילת דברי, וקודם שראיתי בכך:

עניין תפילת העמידה איננו נוגע לצרכי היחיד, כשלעצמם.

פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה: "ושואל צרכיו שהוא צריך להם" - מאי עבידתי' הכא, לדבריכם?

ועוד הערה: כלל גדול כללו חסידים הראשונים: 'מ'דארף האלטן דערביי' (צריך לאחוז שם). אינני יודע לגבי הכותב שליט"א (שניכר שהוא ת"ח ומדקדק במצווה), אבל לב יודע מרת נפשו, ורובינו ככולנו איננו אוחז בתיקון כנס"י דלתתא, ואנו, בפשטות, רוצים חכמה ודעת בתוה"ק, תשובה, בריאות שלימה ופרנסה ברווח, וגם גאולה אמיתית ושלימה, והכל כפשוטו, בגשמיות. וכאשר לא 'אוחזים' שם, אף שהעניין אמיתי ונכון, לא בהכרח שצריך לנקוט לשון מדברת גדולות, עכ"פ כשמדברים על הציבור בכללותו.

אנקדוטה נאה מהספר 'שלוחא דרחמנא' על ר' שרגא פייבל מנדלוביץ' מ'תורה ודעת':

אין שום צורך בהתנצלות.
שואל צרכיו- בקצרה, כתוספת על עיקר העמידה, וגם זה ראוי שלא, אלא רק בשומע תפילה ועדיף לפני יהיו לרצון.
(ויודעני שיש בין המתפללים עם הכוונות שאפילו את הבקשה לפרנסה ואת הוידוי בשומע תפילה רק קוראים בעיניים, וגם מדלגים על הבקשות הפרטיות המועטות שיש בתוך סידור הרש"ש בעמידה)

ולהמשך דברי כתר"ה, פעם שהעברתי על זה שיעור, התווכח עמי אחד מהבחורים ואמר שא"א לעמוד בזה (וכדברי כתר"ה), ורה"י שליט"א שמע את הדברים, הגיע, ואמר שמי שלא מסוגל באמת אפשר להקל לו.
אולם, אני הקטן מוסיף שכאן, בבית המדרש, במסגרת לימוד הדברים, אין שום מניעה מהלעמיד את הדברים על שורשם.
ואגב, דברי אדוננו הגר"א בזה נאמרו כהלכה לכל, לא כהוראה ע"פ הסוד למכוונים.

ואוסיף עוד הערה: מנסיוני ראיתי שכשמסבירים את הדברים הללו, משורשם, אז הם בדר"כ גם מתקבלים על הלב, ואז האדם גם מתפלל כך.
ולמיטב זכרוני, כבר כבתי ביותר מאשכול אחד על כך שעיקר עבודת ה' היא של כלל ישראל.

[סגי נהור]

זו טעות עיקרית בהבנת מצות תפילה. שאילת צרכיו היא עיקר במצות תפילה והיא מתקיימת ע"י תפילת העמידה וכמבואר כ"ז ברמב"ם ריש הלכות תפילה.

איך לתווך את פשט המצוה כפי שהגדירוה כל מוני המצוות עם הכוונות הפנימיות - כבר נכתבו על כך מאמרים רבים, חלקם צוינו באשכול זה וגם באשכולות אחרים בעבר. ומ"מ אין להוציא את המצוה מידי פשוטה שהיא שאילת צרכיו, ותפילת העמידה היא קיומה של מצוה זו.

[שמואל שלומוביץ]

אינך צריך למחילתי אבל יבאר נא מר:
ולמה מחייבים אשה בתפילה?
כי היא צריכה לרחמים.
ואם לא הייתה צריכה לא היינו מחייבים אותה. גם בברכת אבות.
כלומר שבתפילת שמונ"ע כמו שאנו מחייבים את הנשים יש נגיעה לאותם רחמים שהיא צריכה. ואין מקום ללמוד גדר התפילה מכך שעיקר הכוונה באבות.

ודאי שיש מדרגות בלשמה ובסודם של דברים, לתיקון כנס"י והכלל, אבל אי אפשר להתעלם מהנטיה הפשוטה בנפש דמעיקרא קא עביד איניש אדעתיה דנפשיה עביד. ומי שמתעלם מזה לדעתי מנתק את עצמו מצורתה הבסיסית של תפילה. שלדעת הרמב"ן עיקרה מדאורייתא בעת צרה, שהאדם מבקש על צרכיו, ובן המעלה כולל עצמו עם כנס"י. וזו עבודתו עובד לפניו.

א. באמת שונה תפילת אשה מתפילת גבר. לנשים מותר לכוון גם על עצמן (וכך אכן אמרתי לרעייתי שתחי'), אבל לגברים לא. תפילות (דהיינו עמידות) כנגד תמידין תקנום, דהיינו קרבן ציבור גמור, בלי שום נגיעה אישית כלל, כמבואר בנפה"ח.
ב. הנטייה הפשוטה בנפש מתקיימת בתפילות האישיות, לא בתפילת העמידה, שעניינה כנס"י כנ"ל.
ג. לגבי הרמב"ן- ראשית, הוא מעלה זאת כאפשרות, אך לא קובע כן במסמרות. שנית, עיקר דבריו מכוונים לצרות הציבור דווקא. שלישית, דבריו מכוונים על התפילה דאורייתא, לא על תפילת העמידה.

לחילוק שאמרת לרעייתך יש איזה מקור בהלכה??
הגמ' משווה בין תפילה שהיא רחמי ומחייבת באותה תפילה את הנשים בגלל שגם הן בעו רחמי. זו אותה מצוה מאותם מקורות חיוב רק הסברא המחייבת אותה הגדירה לנו אופייה של תפילה.
מוזר החילוקים שאתה עושה בין התפילה דאורייתא לדרבנן. רבנן גדרו וסידרו צורתה של תפילה דאורייתא. והרחיבו אותה המצווה עצמה.
הדין שהיה חולה בתוך ביתו מאריך בברכת החולים, היה צריך לפרנסה מאריך בברכת השנים הוא דינא דגמ' באין חולק וכמדומה שהפוסקים מנהיגים לא כן בגלל חובת הקיצור, וכדו' אבל זה לא מוריד דבר מחוזק הראיה על גדר הברכה.
לדעתי רבינו מפריז על המידה לשנות גדר של מצווה בגלל משפט של הגר"א כשלדעתי זו בוודאי לא הכוונה. בטח לא בדרכו של הגר"א שאין הפרש בין הפשט לסוד חלילה, והכל ענין אחד בפנים שונות.

[בברכה המשולשת]

זו טעות עיקרית בהבנת מצות תפילה. שאילת צרכיו היא עיקר במצות תפילה והיא מתקיימת ע"י תפילת העמידה וכמבואר כ"ז ברמב"ם ריש הלכות תפילה.

איך לתווך את פשט המצוה כפי שהגדירוה כל מוני המצוות עם הכוונות הפנימיות - כבר נכתבו על כך מאמרים רבים, חלקם צוינו באשכול זה וגם באשכולות אחרים בעבר. ומ"מ אין להוציא את המצוה מידי פשוטה שהיא שאילת צרכיו, ותפילת העמידה היא קיומה של מצוה זו.

אני אמרתי את דבריי לפי ההלכה הפסוקה שתפילות כנגד תמידין.
וזה גם נוסח התפילה, שהוא בלשון רבים בדווקא, וכל עניינו צרכי הכלל, או לכל היותר צרכי כל הפרטים (וגם זה דיון)
פשוטה של התפילה היא שאילת צרכי עמ"י, ואין כאן שום סתירה בין הפשט לסוד.
(ויש בזה בהחלט גם הבדל לגבי עיקר תפיסת התורה- האם היא בעיקר תורת הפרטים או שהיא תורה של כלל ישראל בעיקרה, ונכב"ב)

[בברכה המשולשת]

אינך צריך למחילתי אבל יבאר נא מר:
ולמה מחייבים אשה בתפילה?
כי היא צריכה לרחמים.
ואם לא הייתה צריכה לא היינו מחייבים אותה. גם בברכת אבות.
כלומר שבתפילת שמונ"ע כמו שאנו מחייבים את הנשים יש נגיעה לאותם רחמים שהיא צריכה. ואין מקום ללמוד גדר התפילה מכך שעיקר הכוונה באבות.

ודאי שיש מדרגות בלשמה ובסודם של דברים, לתיקון כנס"י והכלל, אבל אי אפשר להתעלם מהנטיה הפשוטה בנפש דמעיקרא קא עביד איניש אדעתיה דנפשיה עביד. ומי שמתעלם מזה לדעתי מנתק את עצמו מצורתה הבסיסית של תפילה. שלדעת הרמב"ן עיקרה מדאורייתא בעת צרה, שהאדם מבקש על צרכיו, ובן המעלה כולל עצמו עם כנס"י. וזו עבודתו עובד לפניו.

א. באמת שונה תפילת אשה מתפילת גבר. לנשים מותר לכוון גם על עצמן (וכך אכן אמרתי לרעייתי שתחי'), אבל לגברים לא. תפילות (דהיינו עמידות) כנגד תמידין תקנום, דהיינו קרבן ציבור גמור, בלי שום נגיעה אישית כלל, כמבואר בנפה"ח.
ב. הנטייה הפשוטה בנפש מתקיימת בתפילות האישיות, לא בתפילת העמידה, שעניינה כנס"י כנ"ל.
ג. לגבי הרמב"ן- ראשית, הוא מעלה זאת כאפשרות, אך לא קובע כן במסמרות. שנית, עיקר דבריו מכוונים לצרות הציבור דווקא. שלישית, דבריו מכוונים על התפילה דאורייתא, לא על תפילת העמידה.

לחילוק שאמרת לרעייתך יש איזה מקור בהלכה??
הגמ' משווה בין תפילה שהיא רחמי ומחייבת באותה תפילה את הנשים בגלל שגם הן בעו רחמי. זו אותה מצוה מאותם מקורות חיוב רק הסברא המחייבת אותה הגדירה לנו אופייה של תפילה.
מוזר החילוקים שאתה עושה בין התפילה דאורייתא לדרבנן. רבנן גדרו וסידרו צורתה של תפילה דאורייתא. והרחיבו אותה המצווה עצמה.
הדין שהיה חולה בתוך ביתו מאריך בברכת החולים, היה צריך לפרנסה מאריך בברכת השנים הוא דינא דגמ' באין חולק וכמדומה שהפוסקים מנהיגים לא כן בגלל חובת הקיצור, וכדו' אבל זה לא מוריד דבר מחוזק הראיה על גדר הברכה.
לדעתי רבינו מפריז על המידה לשנות גדר של מצווה בגלל משפט של הגר"א כשלדעתי זו בוודאי לא הכוונה. בטח לא בדרכו של הגר"א שאין הפרש בין הפשט לסוד חלילה, והכל ענין אחד בפנים שונות.

החילוק פשוט, וכפי שהעירו הפוסקים ממנהג הנשים בזמנם שלא להתפלל את התפילה הקבועה אלא לומר תחינה בלשונן, שזו בוודאי בקשת צרכים.
וממילא, מה שהן כן מתפללות, כי אכשר דרא, זה באותו אופי של תחינה.
החילוק בין דאורייתא לדרבנן פשוט מאוד בדעת הרמב"ן בהשגות, ובאמת רוב נטיית דבריו שתפילה דרבנן לגמרי, וכנגד תמידין.
והגדר של המצווה הוא צרכי הכלל, בפשט (ובסוד תיקון כנס"י דלעילא). ואכן הפרט אין מקומו שם.

[שמואל שלומוביץ]

החילוק פשוט, וכפי שהעירו הפוסקים ממנהג הנשים בזמנם שלא להתפלל את התפילה הקבועה אלא לומר תחינה בלשונן, שזו בוודאי בקשת צרכים.
וממילא, מה שהן כן מתפללות, כי אכשר דרא, זה באותו אופי של תחינה.
החילוק בין דאורייתא לדרבנן פשוט מאוד בדעת הרמב"ן בהשגות, ובאמת רוב נטיית דבריו שתפילה דרבנן לגמרי, וכנגד תמידין.
והגדר של המצווה הוא צרכי הכלל, בפשט (ובסוד תיקון כנס"י דלעילא). ואכן הפרט אין מקומו שם.

ודאי שתפילה דרבנן וכנגד תמידים אלא שא"א להפרידה מתפילה דאורייתא שהיא הרחבה שלה.
ודאי שוכ"ס תפילה שלנו היא מצווה קיומית של הדאורייתא אלא שאין מחויבים בה אלא מדרבנן או בעת צרה לרמב"ן.
והפלפול שכבודו עושה ממה שהנשים מקילות בדרבנן לכאו' אינו מתאים לדרכו של הגר"א ובפשטות לא ס"ל לבטל חובת תפילה דרבנן שחרית ומנחה לנשי דידן.
ולא מסתבר להביא סימוכין מדברי המג"א לדעת הגר"א בדבר שלא סבירא ליה בפשטות.

[סגי נהור]

אני אמרתי את דבריי לפי ההלכה הפסוקה שתפילות כנגד תמידין.
וזה גם נוסח התפילה, שהוא בלשון רבים בדווקא, וכל עניינו צרכי הכלל, או לכל היותר צרכי כל הפרטים (וגם זה דיון)
פשוטה של התפילה היא שאילת צרכי עמ"י, ואין כאן שום סתירה בין הפשט לסוד.
(ויש בזה בהחלט גם הבדל לגבי עיקר תפיסת התורה- האם היא בעיקר תורת הפרטים או שהיא תורה של כלל ישראל בעיקרה, ונכב"ב)

כלומר, לדעתך "ההלכה הפסוקה שתפילות כנגד תמידין" באה לדחות את ההבנה במצות התפילה כפי שהגדירוה הרמב"ם ושאר מוני המצוות, שישאל אדם צרכיו שהוא צריך להם (ולא נחלקו אלא אם חיובה בכל יום)? אשמח למקור לטענה זו...

הערתך בסוגריים מקורה בבית מדרשו של רצ"י קוק. לפענ"ד אין לדברים שום יסוד.

[סגי נהור]

ודאי שוכ"ס תפילה שלנו היא מצווה קיומית של הדאורייתא אלא שאין מחויבים בה אלא מדרבנן או בעת צרה לרמב"ן.

או בכל יום להרמב"ם.

[בברכה המשולשת]

החילוק פשוט, וכפי שהעירו הפוסקים ממנהג הנשים בזמנם שלא להתפלל את התפילה הקבועה אלא לומר תחינה בלשונן, שזו בוודאי בקשת צרכים.
וממילא, מה שהן כן מתפללות, כי אכשר דרא, זה באותו אופי של תחינה.
החילוק בין דאורייתא לדרבנן פשוט מאוד בדעת הרמב"ן בהשגות, ובאמת רוב נטיית דבריו שתפילה דרבנן לגמרי, וכנגד תמידין.
והגדר של המצווה הוא צרכי הכלל, בפשט (ובסוד תיקון כנס"י דלעילא). ואכן הפרט אין מקומו שם.

ודאי שתפילה דרבנן וכנגד תמידים אלא שא"א להפרידה מתפילה דאורייתא שהיא הרחבה שלה.
ודאי שוכ"ס תפילה שלנו היא מצווה קיומית של הדאורייתא אלא שאין מחויבים בה אלא מדרבנן או בעת צרה לרמב"ן.
והפלפול שכבודו עושה ממה שהנשים מקילות בדרבנן לכאו' אינו מתאים לדרכו של הגר"א ובפשטות לא ס"ל לבטל חובת תפילה דרבנן שחרית ומנחה לנשי דידן.
ולא מסתבר להביא סימוכין מדברי המג"א לדעת הגר"א בדבר שלא סבירא ליה בפשטות.

לא הבנתי.
תפילה דאורייתא היא בקשת צרכי הכלל, כל אחד כצחות לשונו, כשמותר להוסיף לה מעט בקשות פרטיות
תקנת אנשי כנה"ג הייתה תפילת עמידה בלשון זהה לכל עמ"י, עבור צרכי הכלל
אינני יודע מה היה הגר"א אומר על תפילת נשי דידן, אבל ברי לי שהיסוד שאמרתי בדבריו ברור לחלוטין.

[בברכה המשולשת]

אני אמרתי את דבריי לפי ההלכה הפסוקה שתפילות כנגד תמידין.
וזה גם נוסח התפילה, שהוא בלשון רבים בדווקא, וכל עניינו צרכי הכלל, או לכל היותר צרכי כל הפרטים (וגם זה דיון)
פשוטה של התפילה היא שאילת צרכי עמ"י, ואין כאן שום סתירה בין הפשט לסוד.
(ויש בזה בהחלט גם הבדל לגבי עיקר תפיסת התורה- האם היא בעיקר תורת הפרטים או שהיא תורה של כלל ישראל בעיקרה, ונכב"ב)

כלומר, לדעתך "ההלכה הפסוקה שתפילות כנגד תמידין" באה לדחות את ההבנה במצות התפילה כפי שהגדירוה הרמב"ם ושאר מוני המצוות, שישאל אדם צרכיו שהוא צריך להם (ולא נחלקו אלא אם חיובה בכל יום)? אשמח למקור לטענה זו...

הערתך בסוגריים מקורה בבית מדרשו של רצ"י קוק. לפענ"ד אין לדברים שום יסוד.

לא. הרמב"ם ושאר מוני המצוות לא חולקים על היסוד הזה, שמופיע במפורש ברמב"ם בהלכות תפילה ובהלכות מלכים.

והערתי בסוגריים מקורה בדבר ה' לעמו בחמישה חומשי תורה,
בספרי הנביאים,
ובספרי הכתובים
ובדבר ה' לעמו בתורה שבעל-פה
כפי שלימדונו חז"ל בבבלי בירושלמי ובמדרשים
ובמדרשי סודות התורה של חז"ל בזוה"ק

ובדברי רבינו יהודה הלוי בספר הכוזרי
ובספרי מרנא המהר"ל
ובדברי רבינו האר"י הקדוש
ובדברי אדוננו הגר"א
ומשם למרן הראי"ה ובית מדרשו.

[סגי נהור]

לא מצאתי בדבריך תשובה על השאלות שנשאלת.

לא הבנת דבריי לענין הערתך בסוגריים. כוונתי שהחילוק הזה הומצא בבית המדרש הנ"ל, ואין לו יסוד לא שורש ולא ענף. עכ"פ אין בכוונתי להתייחס עוד לנושא.

[בברכה המשולשת]

אם כן, הסיכום הוא שכתר"ה סבור שלא השבתי, ואני סבור שכן השבתי.
ובזה נעמוד.

ולגבי החילוק הנ"ל- כוונתי הייתה שמקורו כאמור בכל מקורותיה של תורה.


והערה כללית: עד היום הזה ידעתי שאכן יש שיטה שרואה בתפילה גם עניין של בקשת צרכי הפרט. אבל לומר שזה עיקר עניינה (עד כדי שלילת מהותה הכללית של התפילה כעבודת הכלל)- זה התחדש לי רק היום שיש מי שסבור כן.

[חרסון]

כדאי להביא לצורך הדיון קצת מלשונות הרמב"ם ז"ל בהלכות תפילה כדי לראות את התפיסה ההלכתית הפשוטה של המושג:

ה"ב: אֶלָּא חִיּוּב מִצְוָה זוֹ כָּךְ הוּא: שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְפַּלֵּל וּמִתְחַנֵּן בְּכָל יוֹם וּמַגִּיד שְׁבָחוֹ שֶׁלְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבָח וְהוֹדָיָה לַה' עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ, כָּל אֶחָד כְּפִי כּוֹחוֹ.

ה"ד: ....וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ כָּךְ, עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר: שָׁלוֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבָח לַה'; וְשָׁלוֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת הוֹדָיָה. וְאֶמְצָעִיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן שְׁאֵלַת כָּל הַדְּבָרִים, שֶׁהֵן כְּמוֹ אָבוֹת לְכָל חֶפְצֵי אִישׁ וָאִישׁ וּלְצָרְכֵי הַצִּבּוּר כֻּלָּן. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכֹּל, וְיִלְמְדוּ אוֹתָן בִּמְהֵרָה, וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַּת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַצֶּחָה. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה תִּקְּנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת הַסְּדוּרוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא כָּל עִנְיַן בְּרָכָה עֲרוּכָה בְּפִי הָעִלֵּג.

ה"ה: וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וגו'.

ומקור בדבריו לכך ש'מהותה הכללית של תפילה' היא 'עבודת הכלל' - לע"ע לא מצאתי. ומעניין האם יש מקור לזה קדום מאשר שנות אליהו ובית מדרשו של הגר"א.

[חרסון]

יש לי הרהורי דברים בלי מקור ויסוד, בעקבות כמה אשכולות כאן בעבר שעסקו בנה"ח ושיטתו בכמה עניינים, ובפרט בתפיסת המושג תפילה, שקרה לסה"ק הזה מה שקרה לכמה ספרים אחרים, שהם כמו 'נקטעו' באיבם ללא שהתפתח סביבם בית מדרש.

אני משווה זאת למשל למנסה לעמוד על כוונת אדמו"ר הזקן מתוך לימוד 'תניא' לבד (יש כאלה היום), הלא כל השומע ומבין יצחק לו, משום שבית מדרשו של רבינו הזקן הוא בית מדרש שלם. ה'תניא' הוא היסוד, אבל יש תורה אור לקוטי תורה וסדרת מאמרי אדמו"ר הזקן רבת הכרכים, ואח"כ יש תורת אדמו"ר האמצעי ותורת אדמו"ר הצמח צדק שכ"א מהם קיבל באו"א והרחיב מדעתו ולפי הבנתו, ובניהם ותלמידיהם אחריהם הרחיבו והעמיקו הקשו ותירצו, ובד בבד הייתה גם מסורה בע"פ בכמה עניינים, והרבה דברים שמשיקין עליהם את הפה ואינם מועברים בכתב וכך מי שלומד תניא היום בצורה הנכונה כבר לומד אותו דרך ה'משקפיים' של תלמידי אדמו"ר הזקן ותלמידיהם, ורואה את הדברים בצורה נכוחה יותר מאשר מי שינסה לחלץ את שיטתו מתוך ג"ן פרקי הספר. (וזה דבר שנראה בחוש).

ה'בעייתיות' בלימוד ס' נפש החיים היא שהוא הפציע כמו כוכב בודד ברקיע השמים, בלא (מספיק) תלמידים שעסקו בספר, שקיבלו מן המחבר מסורות והסברים, בלא ספרים נוספים שנכתבו בעקבותיו בסמיכות. שטבעם של דברים אלו שהם מחדדים כוונת הכותב במקומות מסויימים, מסייגים אותה במקומות אחרים, וכו' וכו'. משום שדברי תורה עשירים במקום אחר, ואי אפשר לו למחבר ספר לגלות כל כוונתו בצורה נכונה ומדוייקת מעל גבי ספר אחד. ולכן יש נקודות, כמו תפיסת התפילה, שמסתבר ש'תלמידים' היו מעמתים אותה עם הגמרא, עם דברי הפוסקים וכו'. (וכמ"ש כאן מישהו פעם שזה נסתר לכאורה מכל דחז"ל על תפילה), או מוסרים מר"ח עצמו דברים שיבהירו כוונתו. וכך היו מתבררים הדברים כדבעי אלא שלא זכינו שיתפתח 'בית מדרש נפש החיים'. והעיסוק המחשבתי בספר מגיע בדילוג של דורות, וממילא ההבנה לוקה בחסר.

(דוגמאות נוספות לספרים שבמידת מה 'סובלים' מכך: מהר"ל. מי השילוח, ר"צ הכהן. אולי גם רמח"ל, אינני מכיר).

למותר לציין שלא עסקתי בדברי נה"ח בעיון כלל וכלל וגם אינני מכיר כלל את בית מדרשו, לכן אפשר לפטור את כל דברי כקשקוש בעלמא

[סגי נהור]

והערה כללית: עד היום הזה ידעתי שאכן יש שיטה שרואה בתפילה גם עניין של בקשת צרכי הפרט. אבל לומר שזה עיקר עניינה (עד כדי שלילת מהותה הכללית של התפילה כעבודת הכלל)- זה התחדש לי רק היום שיש מי שסבור כן.

והרי זה מלמד על ניתוק גמור של הפרט (המכונה בברכה המשולשת) מן הכלל...
איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה. ואין לך דבר פרטי ואישי יותר מלבו של אדם.

[סגי נהור]

ומקור בדבריו לכך ש'מהותה הכללית של תפילה' היא 'עבודת הכלל' - לע"ע לא מצאתי. ומעניין האם יש מקור לזה קדום מאשר שנות אליהו ובית מדרשו של הגר"א.

אין אני בקי בתורת הגר"א, אבל מעניין לבדוק אם יש באמת בדבריו דגש מיוחד על מושג הכלל, או שמא רק ביהמ"ד שהזכרתי לעיל תלה ענין זה בגר"א, אולי גם בהשפעת הבדיות שנקשרו בעיה"ק ירושלים ת"ו בגר"א ובתורתו. עכ"פ ודאי שלא ידוע על דגש כזה אצל יהודי ליטא שראו עצמם ממשיכי דרכו של הגר"א.

[חרסון]

ומקור בדבריו לכך ש'מהותה הכללית של תפילה' היא 'עבודת הכלל' - לע"ע לא מצאתי. ומעניין האם יש מקור לזה קדום מאשר שנות אליהו ובית מדרשו של הגר"א.

אין אני בקי בתורת הגר"א, אבל מעניין לבדוק אם יש באמת בדבריו דגש מיוחד על מושג הכלל, או שמא רק ביהמ"ד שהזכרתי לעיל תלה ענין זה בגר"א, אולי גם בהשפעת הבדיות שנקשרו בעיה"ק ירושלים ת"ו בגר"א ובתורתו. עכ"פ ודאי שלא ידוע על דגש כזה אצל יהודי ליטא שראו עצמם ממשיכי דרכו של הגר"א.

אף אני אינני בקיא בתורתו. כוונתי הייתה לתפילה עבור הכלל. יעויין בדברי השנו"א שהביא הרב בב"ה למעלה.

[סגי נהור]

ומקור בדבריו לכך ש'מהותה הכללית של תפילה' היא 'עבודת הכלל' - לע"ע לא מצאתי. ומעניין האם יש מקור לזה קדום מאשר שנות אליהו ובית מדרשו של הגר"א.

אין אני בקי בתורת הגר"א, אבל מעניין לבדוק אם יש באמת בדבריו דגש מיוחד על מושג הכלל, או שמא רק ביהמ"ד שהזכרתי לעיל תלה ענין זה בגר"א, אולי גם בהשפעת הבדיות שנקשרו בעיה"ק ירושלים ת"ו בגר"א ובתורתו. עכ"פ ודאי שלא ידוע על דגש כזה אצל יהודי ליטא שראו עצמם ממשיכי דרכו של הגר"א.

אף אני אינני בקיא בתורתו. כוונתי הייתה לתפילה עבור הכלל. יעויין בדברי השנו"א שהביא הרב בב"ה למעלה.

איני יודע אם יש בדברים אלו מצד עצמם חידוש מיוחד. החובה לשתף עצמו עם הציבור הרי מפורשת בגמרא. ואין צריך להזכיר הוראת האריז"ל לקבל עצמו קודם התפילה מ"ע של ואהבת לרעך כמוך כדי שתהא תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל כקרבן ציבור (שצריך למוסרו יפה יפה ולבטל מציאותו הפרטית). גם ענין זה שהתפילה היא לצורך השכינה (כנס"י) אין בו שום חידוש כמובן. וכ"ז לא בא לסתור את מצות התפילה לפי פשוטה, ולכן איני יודע אם יש הכרח שדברי הגר"א המצוטטים שונים בפרט זה.

[גבול ים]

במדריגה הפשוטה של אנשים בערכנו [שלא מכוונים לתקן ולהמשיך מוחין לכנס"י דלעילא] אופן התפילה לדעת הגר"א היא לכווין בשאילת צרכי כנס"י בכללותם, ויהיו נשלמים למעלה בהשפעת הטוב בשלימות לכל צרכיהם, וממילא אין מזה סתירה לתחושה שהעיר הרב פותח האשכול שבאופן טבעי אדם מזדהה יותר עם הצרכים שגם לו הם חסרים.
מצו"ב דברי הגר"ש אויערבאך על דברי הגר"א הנ"ל.