עקביה כתב:כן. זו המציאות. אמנם לבי איתם ואני מצטער בצערם.
לשם דוגמה, אמש הייתי בחלוקה של משנת יוסף. התחיל לרדת גשם, מה שהופך את העסק לסיוט כידוע ליודעים. הגשם הלך והתחזק, ואני רטנתי בלבי והתפללתי מעומק הלב שייפסק כבר, אבל אז נזכרתי שאמנם אני תחת מים, וזה לא נעים בכלל, אבל אחי החיילים בעזה תחת אש. אני אחזור הביתה לאשתי וילדי רטוב עד לשד עצמותיי רח"ל... אבל הם, לא כולם יחזרו. מרגע שהפציעה בי מחשבה זו, הגשם לא הפריע לי יותר. צחקתי על עצמי, ובכיתי והתפללתי על החיילים.
נ.ב. לא רק אני נשאר בבית. שיעור החיילים הקרביים הוא אחוז קטן מכלל האוכלוסייה.
אני חושב שהם לא כל כך מתרגשים מזה שאתה בוכה עליהם, הם דורשים ממך להיות איתם שם ולסייע.
שיעור החיילים הקרביים הוא לא מה שחשוב, חשוב מי מסייע למאמץ המלחמתי, והם רוב העם (בגילים המתאימים).
אכן יש כאלה שמשתמטים, אתה חושב שזה בסדר להשתמט?
עקביה כתב:אכן כן. להשתתף בשירות הצבאי פירושו של דבר הוא, למרבה הצער, ויתור על הזהות החרדית, ואיננו יכולים להסכים לכך.
אני לא בטוח שאני מבין למה אתה מתכוון במילים "זהות חרדית",
אבל אם הכוונה לשמירת תורה ומצוות, אז תדע שרוב בחורי ישיבות ההסדר מסיימים את הצבא כיהודים כשרים, וזה למרות שהם הולכים למסלולים מאוד בעייתיים, בעוד ברור שאם הציבור החרדי היה דורש היו נותנים לו מסגרות הרבה (הרבה) יותר טובות.
ובעיקר, אתה שאלת את האלפים שמסתכנים עכשיו בעזה בשבילך האם הם מוכנים שתשאר בבית?
עשית איתם הסכמים? אתה שולח אותם למות למענך בגלל שאתה לא מוכן לאבד זהות?!
תאר לך שאדם היה חייב לך אלף שקל והוא לא מוכן לשלם כי זה פוגע לו בזהות, איזה מין טיעון זה?! מחויבות היא מחויבות.