פורום אוצר החכמה

תא חזי כתב:

יהושפט כתב:ולכאורה לנידון תינוקות שנשבו דווקא אלו המכונים "מסורתיים", שהרבה פעמים מכירים באמיתות התורה ובחיוב מצוותיה אלא שמתירים לעצמם לקיים כמה שנוח להם, דינם חמור יותר מאלו שגדלו כחילונים גמורים.

כמדומה שכן היתה דעת הרב נסים יגן, וכניכר לכל מי שקורא בספרי דרשותיו.

עדות חתנו, הרב יצחק זילברשטיין (עלינו לשבח, במדבר, עמ' תעז): "כאשר ציינתי בפני מרן שליט"א את דברי החזו"א על 'תינוקות שנשבו', אמר מו"ח [= מורי חמי] שכיום קשה לומר זאת, משום שאדם המתגורר בארץ ישראל ורואה את שומרי השבת ואת המלחמות, אולי אינו בגדר תינוק שנשבה".
אבישי בן חיים, קיץ. חם. אין מה לעשות, באתר nrg‏, 14 ביוני 2009
בספר טיב הפרשה (הרב מיכאל אביטן, דברים עמ' 29) כתוב: "הגר"א דינר שאל את מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א אם אפשר להקל בבישולי יהודים מחללי שבת, משום שהם בגדר תינוק שנשבה, ואמר מרן הגרי"ש אלישיב שבזמנינו אין מושג של תינוק שנשבה, כי כולם שומעים ויודעים על היהדות, ואולי יש להקל ביהודים שעלו לאחרונה ממזרח אירופה שלא שמעו על יהדות".
ישורון (יב עמ' תקסו)
בספר כיבוד הורים כהלכתו (הרב אברהם ברויאר, ביתר: תשס"ג, סוף עמ' לט)
בשו"ת ברכת ראובן שלמה (הרב ברוך ראובן שלמה שלנזיגר, חלק ד, סימן סג, עמ' רכג)
בעלון קול התורה (חוברת מז – תשרי תש"ס, עמ' קמ) כתב הרב יהודה אריה הלוי דינר: "ושמעתי מהנ"ר יוסף שלום אלישיב שליט"א שאין זה הוראה כללית, אלא דצריך לדון בזה בכל מקרה בפנים אם הנידון הוא תינוק שנשבה או לא, כגון: שנה ופירש או מומר לתיאבון וכדומה"
ע"ע עלינו לשבח (ויקרא עמ' שח).

אליעזר ג כתב:

יאיר1 כתב:מהו בעצם ההגדרה של תינוק שנשבה?
מהם המקורות החזלי"ם לתינוק שנשבה.
אפשר להביא כאן דבר שונה, אשה נאנסת שאמרו שהיא אנוסה על ידי יצרה. האם ניתן להסיק שיש לדון גם ב'שנה ופירש' שהוא אנוס על ידי יצרו.
איפה מבוארים הגבולות בזה?
אם נלך עם חידושו של הדב דסלר, שלכל אדם יש את מה שאינו מתנסה בו, מה שעושה בקל ומה שמעל יכולותיו. ויש את נקודת הבחירה.
האם מה שמעל יכולותיו, זה מה שהוא שבוי בו בידי יצרו?
והיכן היא נקודת הבחירה של כל אדם שאינ ושומר תורה ומצוות?

זה דין באשה ולא באיש מכיוון שאין כאן כלל מעשה והמחייב הוא הנאה לרצונה , אבל באיש בין שאמרה לו אשתו נטמאתי באמצע תשמיש , בין שהביאו עליו את הערווה אם התקשה לה, הרי הוא בגדר מזיד לכל דבר מבחינת דיני אדם. כלומר אנוס על מעשה מחייב שהמעשה לא נעשה על ידו כלל וזה שייך שהוא נובע מרצון השני כלומר שהוא פועל תחת איום מיתה. ופטור אנוס אינו פטור של חסר אשמה אלא של אי עשיית מעשה כלומר שהמעשה אינו מתייחס אליו וגם אם אינו אשם כלל אין פטור אנוס במעשה שעשה.

דברי הרב דסלר לגבי דרגת הבחירה , תאורטית יכול להיות מצב של ניסיון תמידי שאין ביד אדם מסוים לעמוד בו אבל זה אינו נפקא מינא בדיני אדם אלא בדיני שמיים ואין אנו יכולים לדעת אף פעם אם זה המצב בוודאי כפי שכותב על כך הרב הוטנר .

אפשר לדייק מחז"ל בירושלמי את ההרחבה לגבי כופרים שיודעים שהם יהודים וזה כפי שעולה משם שעד שקלקלו מעשיהם התייחסו לכותים לעניין הלוואה בריבית ועוד כיהודים ובהלוואה בריבית כתוב אחיך וכופרים אינם בכלל אחיך ,קמ"ל שאם חונכו על כפירתם ולא יצרו אותה במרד עצמי אין להם דיני כופרים אלו , ואומנם לכותים יש כן דין של אינו עושה מעשה עמך במכות י , לעניין כיבוד הורים וקללה , ויש לחקור האם זה בגלל עצם כפירתם ומעשיהם או שצריך גם שיהיו כאומה נפרדת וקהילה מוגדרת בנפרד מכוח כפירתם ורק אז יצאו מכלל עושה מעשה עמך. יוצא שלהיום הרפורמים כנראה אינם עושי מעשה עמך וחילונים ספק.

הרמבם פוסק על סמך זה בממרים ג,ג שאין לקראים דין כופרים ונקראים תינוקות שנישבו וכן מרחיב עוד יותר בתשובה שלו.

היסוד הוא שדינו של כופר נלמד מהפסוק שמדבר על העושה ביד רמה בקשר לע"ז , כלומר במזיד או מכוח רצון למרוד , והנה כפירה כלל אין דרך להיות בה במזיד ודו"ק , אלא שמי שיצר בקרבו את הכפירה לפחות בדורות שעד לפני כמה מאות שנים זה היה תוצר של הרצון למרוד ,אפילו אם אינו במודע , אם זה נובע משם זה דינו של כופר שיצר את כפירתו ברצונו ביד רמה ,וחומרתה מכיוון שזה מרד כולל במלכות השם . אבל מי שיצרו הוריו או מחנכיו בליבו את הכפירה או אפילו נסחף ברוחות חזקות מכוח חינוך לא מספק שקיבל לתורה ששורשיו היו חלשים ולא מחמת מרד אינו כופר שעליו נאמרו דיני כופר. כי דיני כופר מקבילים לעובר עבירה להכעיס שעליה נאמר ביד רמה. ומי שיצר במרד את כפירתו כל עברה ועבירה שעושה הרי היא בגדר להכעיס אפילו שכבר מזמן באמת אינו מאמין ,כי זה השורש.

להשלמת התמונה הרמבם סובר שמינים , כלומר כופרים בעצם האלוקות להגדרתו בהלכות תשובה, אינם נצרכים ליד רמה כי חיוב האמונה באלוקות הוא חיוב קודם למתן תורה מחמת עצם המציאות ולכן לא נאמר במינות לפחות לעניין אובדן עולם הבא , הפטור של תינוק שנשבה אלא כל שאינו אנוס לגמרי [במובן של אשמה ולא במובן ההלכתי של אנוס] ויכול היה למצוא דרך לברר אפילו בקושי רב כולל מי שמעשי אבותיו בידיו ,הרי הוא בכלל מין . ועל כך המחלוקת המפורסמת של הראב"ד במגשים ובשאר מינין רק ששניהם דיברו בהווה. יעלה שלרמבם לאתאיסט שאינו אנוס גמור יש דין מין כלפי שמיא.

לגבי מה שהוזכר בשם הרב אלישיב ואחרים בתגובות לשיטת הרמבם ולירושלמי הדברים תמוהים כי הרי הקראים במקרה של הרמבם והכותים במקרה של הירושלמי חיו בקשר חזק עם היהודים שומרי התורה והכירו אותם היטב ,ואפשר שלעניין זה המצרפים שיטות לכאורה אחרות. בכל מקרה ויש לשים לב לכך תינוק שנשבה אומנם אין גדרו אנוס אבל חלוק מסתם שוגג , וכל הראיות מדברי אותם פוסקים שאולי אינם בכלל תינוקות שנישבו אבל בכלל מזידים או מורדים לא פסקו שנמצאים ,והראיה שאין פוסק שמתיר להלוותם בריבית או גורס שזה בגדר ספק איסור ולא וודאי איסור. והרי רק בשנים האחרונות החמירו חומרות רבות בתחום ההשקעות מחשש חששא בין השאר, של הלוואה בריבית לחילונים.

יאיר1 כתב:

אליעזר ג כתב:

יאיר1 כתב:מהו בעצם ההגדרה של תינוק שנשבה?
מהם המקורות החזלי"ם לתינוק שנשבה.
אפשר להביא כאן דבר שונה, אשה נאנסת שאמרו שהיא אנוסה על ידי יצרה. האם ניתן להסיק שיש לדון גם ב'שנה ופירש' שהוא אנוס על ידי יצרו.
איפה מבוארים הגבולות בזה?
אם נלך עם חידושו של הדב דסלר, שלכל אדם יש את מה שאינו מתנסה בו, מה שעושה בקל ומה שמעל יכולותיו. ויש את נקודת הבחירה.
האם מה שמעל יכולותיו, זה מה שהוא שבוי בו בידי יצרו?
והיכן היא נקודת הבחירה של כל אדם שאינ ושומר תורה ומצוות?

זה דין באשה ולא באיש מכיוון שאין כאן כלל מעשה והמחייב הוא הנאה לרצונה , אבל באיש בין שאמרה לו אשתו נטמאתי באמצע תשמיש , בין שהביאו עליו את הערווה אם התקשה לה, הרי הוא בגדר מזיד לכל דבר מבחינת דיני אדם. כלומר אנוס על מעשה מחייב שהמעשה לא נעשה על ידו כלל וזה שייך שהוא נובע מרצון השני כלומר שהוא פועל תחת איום מיתה. ופטור אנוס אינו פטור של חסר אשמה אלא של אי עשיית מעשה כלומר שהמעשה אינו מתייחס אליו וגם אם אינו אשם כלל אין פטור אנוס במעשה שעשה.

אכן, ולכן כתבתי שזה דבר שונה. אבל יש כאן מקור לכך ששייך אונס גם במקרה שאנוס על פי יצרו.

רק שאין מעשה בעבירה וכן הדין לעניין מתעסק שנקרא עבירה היכן שההנאה היא עיקרה.

דברי הרב דסלר לגבי דרגת הבחירה , תאורטית יכול להיות מצב של ניסיון תמידי שאין ביד אדם מסוים לעמוד בו אבל זה אינו נפקא מינא בדיני אדם אלא בדיני שמיים ואין אנו יכולים לדעת אף פעם אם זה המצב בוודאי כפי שכותב על כך הרב הוטנר .

לא הבנתי מה שייך נסיון שאין אדם יכול לעמוד בו. הקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו ומה שייך כזה מצב?

אכן כהי גוונא אין טרוניה אליו ואין עונש בדיני שמיים , אלא אם כן הביא עצמו למצב זה , אבל כפי שכתבתי אין בכוחנו לזהות מצב שכזה

תינוק שנשבה מוזכר בתחילת כלל גדול שהוא כפשוטו יהודי שנולד בין הנוכרים ולא ידע שהוא יהודי, ודינו שמביא קרבן על כל סוג עבירה כשוכח עיקר שבת .

אפשר לדייק מחז"ל בירושלמי את ההרחבה לגבי כופרים שיודעים שהם יהודים וזה כפי שעולה משם שעד שקלקלו מעשיהם התייחסו לכותים לעניין הלוואה בריבית ועוד כיהודים ובהלוואה בריבית כתוב אחיך וכופרים אינם בכלל אחיך ,קמ"ל שאם חונכו על כפירתם ולא יצרו אותה במרד עצמי אין להם דיני כופרים אלו , ואומנם לכותים יש כן דין של אינו עושה מעשה עמך במכות י , לעניין כיבוד הורים וקללה , ויש לחקור האם זה בגלל עצם כפירתם ומעשיהם או שצריך גם שיהיו כאומה נפרדת וקהילה מוגדרת בנפרד מכוח כפירתם ורק אז יצאו מכלל עושה מעשה עמך. יוצא שלהיום הרפורמים כנראה אינם עושי מעשה עמך וחילונים ספק.

הרמבם פוסק על סמך זה בממרים ג,ג שאין לקראים דין כופרים ונקראים תינוקות שנישבו וכן מרחיב עוד יותר בתשובה שלו.

היסוד הוא שדינו של כופר נלמד מהפסוק שמדבר על העושה ביד רמה בקשר לע"ז , כלומר במזיד או מכוח רצון למרוד , והנה כפירה כלל אין דרך להיות בה במזיד ודו"ק , אלא שמי שיצר בקרבו את הכפירה לפחות בדורות שעד לפני כמה מאות שנים זה היה תוצר של הרצון למרוד ,אפילו אם אינו במודע , אם זה נובע משם זה דינו של כופר שיצר את כפירתו ברצונו ביד רמה ,וחומרתה מכיוון שזה מרד כולל במלכות השם . אבל מי שיצרו הוריו או מחנכיו בליבו את הכפירה או אפילו נסחף ברוחות חזקות מכוח חינוך לא מספק שקיבל לתורה ששורשיו היו חלשים ולא מחמת מרד אינו כופר שעליו נאמרו דיני כופר. כי דיני כופר מקבילים לעובר עבירה להכעיס שעליה נאמר ביד רמה. ומי שיצר במרד את כפירתו כל עברה ועבירה שעושה הרי היא בגדר להכעיס אפילו שכבר מזמן באמת אינו מאמין ,כי זה השורש.

להשלמת התמונה הרמבם סובר שמינים , כלומר כופרים בעצם האלוקות להגדרתו בהלכות תשובה, אינם נצרכים ליד רמה כי חיוב האמונה באלוקות הוא חיוב קודם למתן תורה מחמת עצם המציאות ולכן לא נאמר במינות לפחות לעניין אובדן עולם הבא , הפטור של תינוק שנשבה אלא כל שאינו אנוס לגמרי [במובן של אשמה ולא במובן ההלכתי של אנוס] ויכול היה למצוא דרך לברר אפילו בקושי רב כולל מי שמעשי אבותיו בידיו ,הרי הוא בכלל מין . ועל כך המחלוקת המפורסמת של הראב"ד במגשים ובשאר מינין רק ששניהם דיברו בהווה. יעלה שלרמבם לאתאיסט שאינו אנוס גמור יש דין מין כלפי שמיא.

לגבי מה שהוזכר בשם הרב אלישיב ואחרים בתגובות לשיטת הרמבם ולירושלמי הדברים תמוהים כי הרי הקראים במקרה של הרמבם והכותים במקרה של הירושלמי חיו בקשר חזק עם היהודים שומרי התורה והכירו אותם היטב ,ואפשר שלעניין זה המצרפים שיטות לכאורה אחרות. בכל מקרה ויש לשים לב לכך תינוק שנשבה אומנם אין גדרו אנוס אבל חלוק מסתם שוגג , וכל הראיות מדברי אותם פוסקים שאולי אינם בכלל תינוקות שנישבו אבל בכלל מזידים או מורדים לא פסקו שנמצאים ,והראיה שאין פוסק שמתיר להלוותם בריבית או גורס שזה בגדר ספק איסור ולא וודאי איסור. והרי רק בשנים האחרונות החמירו חומרות רבות בתחום ההשקעות מחשש חששא בין השאר, של הלוואה בריבית לחילונים.

מקורות נאים הבאת. ומהם ניתן ללמוד. ייש"כ

יהושפט כתב:ולכאורה לנידון תינוקות שנשבו דווקא אלו המכונים "מסורתיים", שהרבה פעמים מכירים באמיתות התורה ובחיוב מצוותיה אלא שמתירים לעצמם לקיים כמה שנוח להם, דינם חמור יותר מאלו שגדלו כחילונים גמורים.

ר_חיים_הקטן כתב:האם יש כזה מושג כעין תינוק שנשבה לפטור בן נח שעבר על שבע מצוות בני נח מעונש מיתה?