צולניק כתב:החוש מעיד שבימינו [בניגוד לעבר] ההישארות בבית המדרש משפיעה רבות על צביון האדם ועל כל הנהגת ביתו, זה לבד סיבה להישאר בבית המדרש ולא לפנות לעולם המעשה.
אתה כמובן צודק (מלבד התוספת 'בניגוד לעבר' שהיא לא נכונה בייחס לכל הזמנים ולכל המקומות בעבר. אתה יודע, ההסטוריה שלנו ארוכה מאד והיו בה לצערנו גם ירידות רוחניות גדולות הרבה מעבר למה שאתה משער), אבל ישנה הסתייגות חשובה שחייבת להאמר ולהיכתב, והיא שהכל טוב ויפה כל עוד האברך אכן נשאר בבית המדרש ומנצל לפחות את מרבית זמני ה'כולל' שלו ללימוד, אבל אם הוא חלילה מאבד את מרבית זמנו לבטלה דרך קבע, הרי שהבטלה מביאה אך ורק לידי חטא, "צביון רוחני/תורני" אמיתי(אמיתי!) לא יהיה לו ממנה, כ"א רק חיצוניות (במקרה הטוב).
היות שככל שהאוכלוסיה החרדית גדלה ומתעצמת, מטבע הדברים, ישנם יותר ויותר אנשים אשר אינם מסוגלים או אינם רוצים להקדיש את כל (או את עיקר) עיתותיהם ללימוד התורה-עוז החיים עלי חלד, הרי שחובה עלינו ליצור מסגרות תומכות רוחנית גם לאלה שיצאו לקיים בנפשם "ואספת דגנך", וליצור מחויבות חברתית גם בתוכם להישאר בני תורה בהליכותיהם. מה נצרך לשם כך? כוללי ערב לעובדים (אם לא רוצים לקרוא לזה 'כולל', אפשר גם שמות אחרים: 'בית מדרש ל...' 'מדרשה' 'ישיבת ערב' וכדו'), שיחות קבועות מגדולי המשגיחים המיועדות באופן ישיר ל'בני תורה עובדים' ובהם יכו על קודקודם על החובה המוטלת עליהם לשמור מכל משמר על צביונם התורני,לא להתנתק מטעם החיים של רוחניות,לחנך את ילדיהם עם שאיפות לגדלות תורנית,ולשאוף בעצמם להשיג הישגים תורניים חרף היותם עובדים, שיעורים קבועים שימסרו להם ברמה תורנית שתכבד אותם בהיותם בני ישיבה לשעבר, שיעורים מגוונים שינתנו ע"י ת"ח מפורסמים(בעלי כושר הסברה), ארגון ימי "ירחי כלה" פעמיים בשנה, ועוד ועוד. האווירה חייבת להיות שגם מי שיוצא לעבוד, ירגיש לא בנוח אם הוא אינו שותף קבוע במסגרת תורנית-ישיבתית. לא נראה לי שישנו איזה אדם גדול שיתנגד לפעולות מסוג אלה. אם לא נעשה כן, אנו עתידים להפסיד(וכבר הפסדנו) משפחות רבות מני ספור שיפלו לתהום של ריק רוחני(קוראים לזה היום "מודרנים"), גם אם בשלבים הראשוניים הם עוד ישייכו את עצמם סוציולוגית למגזר החרדי. עיקר הבעיה של היוצאים לעבוד היא איבוד המסגרת, ומחובתינו ליצור עבורם מסגרות מתאימות, מהר מהר פן נאחר.