הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ד' ספטמבר 13, 2017 11:29 pm
בהקשר הכללי של הנושא ברצוני להעתיק ממה שכתבתי משכבר הימים.
אמרו חכמינו ז"ל בקידושין (ל,ב), ללמדו אומנות. מנלן, אמר חזקיה, דאמר קרא ראה חיים עם אשה אשר אהבת, אם אשה ממש היא - כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות, אם תורה היא - כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות.
וצ"ב גדר הילפותא בזה, ועצם ההשוואה הזאת בין החיוב ללמדו תורה לחיוב ללמדו אומנות, ויעויין מהרש"א ח"א ובספר המקנה.
ובאמת יש כמה מאמרי חז"ל בשבח המלאכה והאומנות שקשה עלינו להבינם כפשוטו ממש, כמו 'גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים', ועוד כהנה, ואולם נראה להרגיש בזה הרגשה נפלאה, וכדלהלן.
הא מיהת למדנו מדברי הגמ' דבר ברור שתורה זה כמו אשה אצל אדם, אלא שיש כאן איזה השוואה שגם האומנות נחשבת כן, והנה בשנים קדמוניות היה נהוג גם כאשר איש ואשה לא זכו כ"כ, ואין ביניהם כ"כ אהבה ואחוה וכו', גם כן לא היו ממהרים להפר את ברית הנישואין וליתן ספר כריתות ושילוחין ביניהם, כי מי יודע אם יהיה דרכם הלאה צלחה יותר, ועוד כמה טעמים, יש שתלו את הנישואין בגזירת עליון שאין לבוא כנגדה ולבטלה, או בתיקונים רוחניים שונים, וביחוד שלא היו כ"כ ענוגים ומפונקים לחרוץ משפט בעבור מעט סבל ואי – נוחות הנגרם להם, וידעו שכך היא המדה, ולא במהרה שינו את החזקה.
כיום הזה נתרבו דורשי הפירוד ונותני הגיטין, כי קצר רוח העם, ולא ידע לסבול ולהאריך רוח, וגם אין מאמינים ב'תפקיד' כזה או אחר שהוטל על האדם למלאותו, וסבורים לברוח מן הנסיון.
כיוצא בזה יש לומר על האשת חיל היא התורה, בשנים קדמוניות ידע כל איש אשר כרת ברית עם התורה, כי לא במהרה הוא משלחה מעל פניו, רק אם נשתרג על צוארו עול הפרנסה עד בלתי השאיר לו מנוח כף רגל, עוללים שאלו לחם ופורש אין להם וכל כיוצא בזה, או שלא ראה סימן ברכה בלימודו ומשנתו קשה עליו כברזל, אבל בשביל הפרעה או טירדא כל שהיא ש'לא הולך' כמו שעלה שתכנן מתחילה ב'לחם עצלות' לא עלה על דעת מאן דהו.
אבל עתה בדורינו נשמעים 'זמירות חדשות', קצר רוח העם, כל מי שקצת קשה עליו עול מלחמת היצר – המנוול אשר נמשך לבית המדרש, ואין הכל זורם למישרים כאשר אהב, כבר קול מלחשים על אזניו, מי אילצך ואנסך על זאת? ועל זאת ידוו כל הדווים, ואוי להם לבריות מעלבונה של תורה...