נוטר הכרמים כתב:ברשותכם, חברים, בואו נעזוב לרגע את 'שקוף', זה רק הקולב לדיון האמיתי.
משהו מוזר כאן, התפיסה הרווחת, כמעט בכל שדרות הציבור החרדי, שב'נפש' לא מתעסקים הרבה, ו'בעיות נפשיות' זו מילה מפחידה מאוד בשידוכים בכל המגזרים. מה שקורה עם אנשים וארגונים מהסוגים האלו זה לקחת את העסק לקצה. עיסוק בלתי פוסק עם הנפש שלי ועם הילד שבתוכי ועם המקום הנסתר שלי שממנו אני זועק ומפחד וכו'.
למה?? אין ביניים? אסור להקשיב קצת לנפש, לשוחח, לשתף, לפרוק, וכו', ולהמשיך את החיים הנורמטיביים. למלאות אותם כרגיל בתורה, בתפילה, בעיסוקי יום יום, וקצת גם במריבות ובכעסים, מה יש? למה צריכים סדנאות ומפגשים אין סופיים שמרוקנים לך את הזמן ואת הארנק, ושואבים אותך בכמין התמכרות משונה לאיזה 'עסק' רב ממדים.
'התבודדות', אני לא מכיר כמעט רעיון יותר פשוט ועצום מזה. יש פה תפילה, אמונה, בטחון, חשבון הנפש, ריכוז, התרעננות וכו' וכו'.
למה חייבים שעה שלמה כל יום???
למה בנושאים האלו במיוחד אין שום פרופורציות?
מישהו שהולך לאיזה טיפול / ייעוץ כבר מסומן כבעייתי, ומאידך, כשאתה נכנס למועדון המפוקפק הזה, לא נותנים לך לצאת.
אכן רוב האנשים מתייחסים לנפש רק במחלות נפש וחבל.
וכפי שכתב המסילת ישרים בהקדמתו "
אך מעטים יהיו מן המין הזה אשר יקבעו עיון ולמוד על עניני שלמות העבודה, על האהבה, על היראה, על הדבקות, ועל כל שאר חלקי החסידות. ולא מפני שאין דברים אלה עקרים אצלם, כי אם תשאל להם, כל אחד יאמר שזהו העיקר הגדול. ושלא ידומה חכם, שיהיה חכם באמת, שלא יתבררו אצלו כל הדברים האלה. אך מה שלא ירבו לעיין עליו הוא מפני רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם שלא יראה להם צורך להוציא בעיונם זמן רב. ולא ישאר לימוד הדברים האלה וקריאת הספרים מזה המין כי אם אצל אותם שאין שכלם כל כך דק וקרוב להיות גס, שאלה תראה אותם שוקדים על כל זה ולא יזוזו ממנו, עד שלפי המנהג הנוהג בעולם כשתראה אחד מתחסד לא תוכל לימנע מלחשוד אותו לגס השכל...
אם לא נסתכלנו ולא עייננו מה היא היראה האמיתית ומה ענפיה, איך נקנה אותה ואיך נמלט מן ההבל העולמי המשכח אותה מלבנו. הלא תשכח ותלך אע"פ שידענו חובתה. האהבה, כמו כן, אם לא נשתדל לקבוע אותה בלבבנו בכח כל האמצעים המגיעים אותנו לזה איך נמצאה בנו, מאין יבוא הדבקות וההתלהטות בנפשותינו עמו יתברך ועם תורתו אם לא נשעה אל גדולתו ואל רוממותו אשר יוליד בלבנו הדביקות הזה. איך תטהר מחשבותינו אם לא נשתדל לנקותה מן המומין שמטיל בה הטבע הגופני, והמדות כולם הצריכות כמו כן תיקון והישרה. מי יישרם ומי יתקנם אם לא נשים לב עליהם ולא נדקדק בדבר דקדוק גדול
.
2. לא זכיתי לרדת לסוף דעתךמה זאת אומרת "למלאות אותם כרגיל בתורה, בתפילה, בעיסוקי יום יום, וקצת גם במריבות ובכעסים"
וכי יש מעלה במריבות וכעסים?
ושמא כוונתך שאין ראוי שאדם יקח ללב קצת מריבות וכעסים שרבים איתו? הרי לגבי עצמך הדבר תלוי בך. ולגבי אחרים וכי העולם מתוקן?!
אולי כוונתך שזה בסדר שאדם קצת מכעיס וקצת רב עם אחרים? וגם זה צ"ע אם האדם נהג בסדר והשני איהו דאזיק אנפשיה, גם אם הוא יכול לסייע למה שיצטרך לסייע יותר מאשר כל אדם אחר. ואם הוא לא מתנהג בסדר, דהיינו שעובר על לא תונו והלבנת פנים. וכיו"ב למה זה בסדר?
אולי כוונתך שאדם לא צריך להיות יותר מדיי נרוויסט בזה ולחשוש כל דבר
אז יש מקום להביא את דברי הרמב"ן בסוף הלכות נדה שלכאורה שייכים לכל עניני הנרווים
ומדיני החציצה לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדאי ומחפש אחר הספיקות לפסול טבילתה בדבר הקל, כי אם כן אין לדבר סוף, אלא אחר שחפפה ראשה וסרקה במסרק וחפפה ורחצה כל גופה בחמין ונזהרה לבלתי תגע בשום דבר חוצץ ותעשה טבילתה בפשיטות איבריה וכל גופה, לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להן קץ וסוף, כגון עצמה עיניה ביותר קרצה שפתותיה ביותר ומשאר הספיקות, כי מי יוכל להבחין בין עצמה ביותר ובין לא עצמה ביותר.
3. על ההתבודדות מלבד שהוא סברא כדבריך, וגם כבר כתבו על כך קדמונים רבים מאוד בנוסף לר"נ מברסלב.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------
להלן מקבץ קטן מאוד יחסית
למשל המס"י בכמה מקומות.
פרק ג
כללו של דבר, צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ו
בזמן קבוע לו בהתבודדו, מה הוא הדרך האמיתי לפי חק התורה שהאדם צריך לילך בו. ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא, כי על ידי זה ודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע וליישר כל דרכיו. וכמו שהכתוב אומר (משלי ד): פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו, ואומר (איכה ג): נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה':
פרק י"ד
חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, אלא יתחבר האדם עם הטובים זמן מה שמצטרך לו ללמודו או לפרנסתו,
ויתבודד אחר כך להדבק בא-להיו ולהשיג דרכי היושר והעבודה האמיתית.
ובפרק ט"ו
"ויקר מן הכל הוא ההתבודדות, כי כמו שמסיר מעיניו עניני העולם כן מעביר חמדתם מלבו, וכבר הזכיר דוד המלך עליו השלום בשבח ההתבודדות ואמר (תהלים נה): מי יתן לי אבר כיונה וגו' הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה. והנביאים, אליהו ואלישע, מצאנו היותם מיחדים מקומם אל ההרים מפני התבודדותם"
ובפרק כו
"והנה מה שעוזר להשגת המדה הזאת הוא
ההתבודדות והפרישה הרבה כדי שבהעדר המטרידים תוכל נפשו להתגבר יותר ולהדבק בבורא"
ובשע"ת שער ב אות יד (אמנם מדובר שם על עשי"ת, אבל מכאן שהוא מעלה)
וראוי לכל ירא אלקים למעט בעסקיו ולהיות רעיוניו נחתים, ולקבוע ביום ובלילה עתים, להתבודד בחדריו, ולחפש דרכיו ולחקור, לקדם אשמורות, ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה, ולשפוך שיח, ולשאת תפלה ורנה, ולהפיל תחנה
ובשל"ה פעמים רבות מאוד
למשל שער האותיות אות צדי"ק - צניעות
ז. גם ההתבודדות היא הכנעה גדולה מאת האדם נגד השם יתברך, מראה שהוא עבד משועבד, אין לו רשות לצאת מאדונו, ואינו זוכה בהפקירא, כי לא ניחא ליה בהפקירא, דהיינו לילך בארץ לארכה ולרחבה, נמצא כל ימיו הוא בתשובה. ומי שזוכה למעלת התבודדות, ומהרהר בכל יום בתשובה, ומתחרט על העבר חרטה גמורה, ועוזב בעזיבה, בודאי מתכפרות לו כל עונותיו, וזוכה לקדושה יתירה, ויכול לבוא לידי רוח הקודש, וסימנך (ויקרא טז, ד) 'בד קדש ילבש', 'בד' רצה לומר התבודדות. והנה ידוע, דוד המלך ע"ה היה מתבודד עם קונו, במה שעמד בחצות לילה, כמו שכתוב (תהלים קיט, סב) 'חצות לילה אקום להודות לך', וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בריש ברכות (ג ב), וכמו שהאריך הזהר (ח"א דף ע"ב ע"א, ועוד), על כן זכה לקדושה יתירה ונעשה רגל רביעי במרכבה, וסימנך (שמואל - ב ו, יד) 'ודוד חגור אפוד בד', הרמז כי היה מאופד ומקושט במעלת 'בד', דהיינו התבודדות.
של"ה מסכת יומא פרק דרך חיים תוכחת מוסר
סגולה חמישית. התבודדות. לעתות רצון, יפרוש עצמו [במקום שלא יראוהו] (מ)בני אדם, [וישא עיניו למרום] (למקום) אל מלך יחיד, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, כמטרה לחץ, כמים הפנים אל פנים, כן לב האדם לאדם. כי כאשר הוא יבא לשים פניו אל אלהיו, כן הוא יתברך ישים אליו, ויחדיו ידובקו.
ובספר חרדים פרק ס"ה
עוד תקנה אחרת מצאתי בתוך ספרי המקובל האלהי חסידא קדישא הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי ז"ל בספר אחד כתיבת יד נקרא בית מדות, איננו אותו ספר בית מדות שהוא בדפוס, שם מצאתי כתוב כל מה שתמצא בדברי הראשונים תוכחות על עון, סיגופים ויסורין קשין, שלג וחרולים, והפסקות, ענויים, לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה. אבל מי שתורתו אומנתו, ויודע דעת ויראת ה', זאת היא תקנתו - לא יחלש ולא יתבטל מלימודו, אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם, ויתבודד בינו לבין קונו, ותתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך רכות כאשר ידבר העבד אל רבו והבן אל אביו, וכן מצאתי בסוף שיטה אחת שהעתיק הנעלה רבי שמואל בר אברהם שקייל ז"ל בעכו מכתיבת יד הרב רבינו משה מאור הגולה, כך היה כתוב שם - וגם זה מצאתי בסוף הספר מכתיבת הרב ומלשונו, בליל אחד בשבת, בארבעה ימים לירח אייר, נכנסתי לים, וביום שבת עשירי לאייר שנת חמש ועשרים, עמד עלינו נחשול שבים לטובענו והיה זעף גדול בים, ונדרתי עלי ששני הימים האלה אצום בהם ואנהוג בהם תענית צבור שלם, אני ואנשי ביתי וכל הנלוים עלי, ואצוה על בני לעשות כן עד סוף הדורות שיצאו מאיתם, ויתנו צדקה כפי כחם, ומנדרי שאהא אני יושב לבדי בעשירי באייר לא אראה אדם, אלא מתפלל וקורא כל היום ביני לבין עצמי, וכשם שלא מצאתי בים אותו היום אלא הקב"ה כך לא אראה אדם ולא אשב עמו אלא אם כן נאנסתי. וליל אחד בשבת, שלשה ימים לירח סיון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד, והגענו לארץ ישראל, ויום זה נדרתי שיהא יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים אני וביתי עד סוף כל הדורות. וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשון, שנת שש ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי ביום חמישי ו' ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת, ט' בחודש, יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לאל יתברך על הכל, ושני הימים האלו, שהם ששי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיה לי כמו יום טוב ותפלה ושמחה בה' ואכילה ושתיה, אלקים יעזרני על הכל ויקוים בי נדרי לה' אשלם אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה בחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן, עכ"ל:
וגם בכמה חבורים מהראשונים נמצא שההתבידדות חהפרישות והדביקות היו נוהגים בה חסידי ישראל, היינו שבהיותם לבדם מפרישים מדעתם ענייני העולם ומקשרים מחשבותם עם אדון הכל. וכך לימד מהרר"י המקובל הנזכר, שזה מועיל לנפש שבעתיים מהלימוד, ולפי כח ויכולת האדם יפרוש ויתבודד יום אחד בשבוע או יום אחד בט"ו יום, או יום אחד בחודש, ולא יפחות מזה. והרמב"ן ז"ל כתב על הפסוק שנאמר ביעקב אבינו קום עלה בית אל ושב שם, מאי ושב שם, כמו בשובה ונחת תושעון, היינו שיכין דעתו ביישוב הדעת עמו יתברך וזו היא ששנינו חסידים הראשונים היו שוהים שעה א' ומתפללים כדי שיכוונו לבם למקום, ופיישו המפרשים דרוצה לומר שהיו מפנים דעתם מעניני העולם ומקשרים דעתם לאדון הכל יתברך במורא ובאהבה, הרי תשע שעות שהיו בטלים מלימודם למלאכת ההתבודדות והדבקות, ומדמים אור שכינה שעל ראשיהם כאילו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים. וכן מצאתי בקונטרס הישן של הפרושים הראשונים, ואז הם רועדים בטבע, ושמחים על אותה רעדה, כדבר שנאמר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה וכדפירש רבינו נסים ז"ל:
וידועים הסיפורים על הח"ח שהיה נוהג כך ועל רבו רבי נחום.