אותה אבקש כתב:איני יודע אם כאן המקום אך עכ"פ אני הקטן נהניתי מההרגש שבמעשה:
לפני כמה שנים הביאו לפניו מה ששלח אחד ממקורביו בקבוק ויסקי משובח בן חמישים שנה והפליגו בפניו בנדירות בקבוק שכזה,
אמנם הוא הקדוש הגיב ברגע כמימרא ודחאו מלפניו באמרו: "נו, נו, חמץ שעבר עליו הפסח חמישים פעם, וואס פאר אחשיבות האט דאס"?.
אוצר החכמה כתב:לא התכוונתי בכלל למשהו שעושים בפועל.
הסיפור הולך בערך כך. שהביאו לפני הרבי חתיכת חלה של אחד הצדיקים שנשארה טריה במשך מאות שנים. ואז הוא שאל מה עשו בזה בפסח הרי אם מכרו לגוי אזלה קדושתה ואיך נשארה טריה. ותירץ שהרוגטשובער חוקר אם חמץ זה שם עצם או שם תואר וכנראה שזה באמת רק שם תואר ומכרו לגוי את השם תואר ולא את השם עצם ולכן נשארה הקדושה. וכששמע את זה הרב שך הוא התפוצץ.
זה הסיפור כמו ששמעתי אותו. וכמדומני שהביאו כאן את זה והביאו מאחד מעלונים או הספרים של אנשי חב"ד שהביאו את הקושיה והתשובה באופן קצת דומה.
אוצר החכמה כתב:לא בדיוק. הוא כותב שם שעל הצד הזה נשארת גם הקדושה של החלה בתור שיריים.
ליטוואק פון בודאפעסט כתב:ומי שמוכר את חמצו ואינו מוכר אלא 'תואר החמץ', הרי הוא עובר בבל יראה, וחמצו אסור לאחר פסח מדין חמץ שעבר עליו הפסח. וכנראה הרגוצ'בי לא ידע או לא גרס...
אוצר החכמה כתב:נקודת הויכוח אינה אם הוא צדק. השאלה היתה מה היה או היה יכול להיות שהיה.
מקדש מלך כתב:כל כלל ישראל מוכר את החמץ הבלוע בכליו
אוצר החכמה כתב:נקודת הויכוח אינה אם הוא צדק. השאלה היתה מה היה או היה יכול להיות שהיה.
עזריאל ברגר כתב:חוץ מאלו שנזהרים לכתוב כנוסח בעל התניא בשטר מכירת חמץ שלו שכתב שמוכרים "כלים .. שיש עליהם חמץ בעין" דהיינו שמוכרים את הכלים האלו בעצמם, ולא את החמץ הבלוע.
מה דרבינו סותר עצמו בהלכות מעילה, דפסק שם שמקדיש את ביתו ואח"כ דר שם לא מעל מספק, ובהל' ערכין פסק דהמשכיר בית לחבירו ואח"כ הקדישו המשכיר ודר בו השוכר מעל.
אך כך, דיש בהבית ב' גדים. גדר החומר שממנו נבנה הבית, אבנים ועצים כו', והם דברים תלושים ואח"כ נתחברו. אבל הצורה של הבית זה נעשה במחובר כו'. ולכן גבי מקדיש את הבית הוה ספק מעילה, אם ר"ל לצורת הבית, או לחומר, דברים הנפרדים. אבל במי שמשכיר את ביתו א"כ צורת הבית הוי של השוכר, ורק דברים אשר מהם נעשה הבית הם של המשכיר, וכשמשכיר דעתו על האבנים כו', ולכך חל עליהם גדר מעילה.
אוצר החכמה כתב: . . השאלה היתה אם האדמו"ר אמר את הסברא הזו ומסתבר שכן.
אוצר החכמה כתב:אני באאמת לא מבין מה אתם כל כך נרעשים.
הסיפור הזה מספר על העובדה שהרב שך טען על סברת האדמו"ר מלובביץ שהיא לא למדנית או אפילו שהיא מוכיחה שהוא לא למדן. כל השאר זה סתם קישוטים. השאלה היתה אם האדמו"ר אמר את הסברא הזו ומסתבר שכן.
אבל מה קרה אם הרב שך אמר על האדמו"ר שהוא לא למדן מה הרעש הגדול. אני מתאר לעצמי שהוא חשב עליו עוד כמה דברים גרועים יותר שאתם לא מקבלים.
מקדש מלך כתב:יתכן שהרב שך היה אומר גם עלי שאני עם הארץ מוחלט (והרבה יותר בצדק מעל הרבי מחב"ד נבג"מ זי"ע), אבל אם תוריד את המילים 'שם תואר' ו'שם עצם', ותדון בשפה פשוטה יותר, שיתכן שרק תכונת החימוץ היא נאסרת, ויתכן שניתן למכור רק אותה, ולא את עצם החפץ (כעין דקל לפירותיו), האם זה עדיין מופרך עד שלא ניתן לאומרו?
ואם תאמר שיסוד המכירה היא ממונית, וכיון שאין לזה משמעות ממונית לא ניתן לחלק כן, הלוא כל כלל ישראל מוכר את החמץ הבלוע בכליו, ואם כי הקשו על כך, עדיין המנהג קיים. זאת פרט לכך שיתכן שיש גמירות דעת מצד המוכר גם עבור דבר חסר משמעות ממונית, על מנת להינצל מאיסור. איני אומר שמסתבר לי, אבל לא רואה על מה ל'התפוצץ'.
אוצר החכמה כתב:אני באאמת לא מבין מה אתם כל כך נרעשים.
פרנקל תאומים כתב:מקדש מלך כתב: הלוא כל כלל ישראל מוכר את החמץ הבלוע בכליו, ואם כי הקשו על כך, עדיין המנהג קיים.
????
אף אחד לא מוכר את החמץ הבלוע בכלים. א''א למכור חמץ בלוע, וגם אין שום צורך למכור חמץ בלוע.
מוכרים לנכרי את פירורי החמץ שנותרו דבוקים בכלים, ומשכירים לנכרי את המקום בו הפירורים נמצאים, וזו הסיבה שאנו מניחים את כל כלי החמץ בארון המכור.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 121 אורחים