לדרכם של חבורות עיון המקרא

[ח. רוזנברג]

כל הדברים שכתבת מבוססים על כו"כ הנחות יסוד שעל כולן היה אפשר לדון ברצינות לולי הבעיה שהזכרתי קודם.
אולי היא שיחתי, תוכן, דרומי וחבריהם ירצו לדון בזה.

[אוצר החכמה]

בעניין חג השבועות וזמן מתן תורתינו וכו',
יעויין בספר "עטרת המועדים" הנמצא באוצר סי' פ"ו (ו\או סי' פ"ז?) להגר"ע מדלוב שליט"א שרצה לייסד שחג השבועות איננו קשור כלל ועיקר, גם לא מדרבנן, לזמן מתן תורתינו, אלא יש חג אחר מדרבנן של "זמן מתן תורתינו" בו' סיון, גם כשחל שבועות על פי הראייה בה' או בז', שאז זה מתפצל לשני ימים, והאידנא תמיד חלים באותו יום...

יצויין שהרב הנ"ל מגיע למסקנות הנ"ל בלי שום קשר לעיסוק בפשוטו של מקרא, והינו רחוק מזה כרחוק מזרח ממערב ממש, אלא טוען שכך עולה לו מהסוגיא עם המראי מקומות שהוא מביא שם.

(אציין שלענ"ד הגהמ"ח הנ"ל הרחיק לכת, והיסוד לא מוכרח גם בראשונים ואחרונים שהוא מביא, עיי"ש היטב והבוחר יבחר.)

לא עיינתי בספר הנ"ל, אבל לאחרונה יצא ספר מהרב אייזנטל שליט"א ד"ת מרבו הרב שמואל אויערבאך זצ"ל, ושם כתוב בפשיטות את הדברים האלוכאילו הם פשוטים בתכלית הפשיטות שיום מתן תורה איננו קשור כלל לחג השבועות, וזה פלא גדול.

אבל הרעיון שחג מתן תורה איננו קשור לחג הקציר ויום הביכורים עלה בהחלט על דעת הצל"ח בפסחים סח בו עלה על דעתו שבזמן שקדשו עפ"י הראיה לא היו הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, אלא שדחה אותו כי דברי התלמוד קדומים לחתימת הלוח, וכבר העיר דוד הנשקה שאין טענת הצל"ח חזקה כל כך שהרי אפ"ל שכבר קודם לכן התאמצו שלא יעברו יותר או פחות מחמישים עד ו' בסיוון.

וכן מרומז הדבר בדברי הטורי אבן סוף מגילה שבזמן שלא חל חג השבועות בו' בסיוון לא קראו בחודש השלישי, (אם כי יש לסייג שלהבנתו בכה"ג אפשר שיש להעדיף את הקריאה של שבעה שבועות ולקרוא על מתן תורה ביומו, שהרי גם כשקוראים שבעה שבועות מפטירין בענין מתן תורה בחבקוק כמו שהעיר החת"ס בפסחים על הצל"ח).

ופשטות לשון הריב"ש שזמן מתן תורתינו אומרים רק כשחל חג השבועות בו' בסיוון, וכן היה מעשה אצל הלובביטשער שסבר משום מה שמי שעבר את קו התאריך אע"פ שמנין הימים שלו משתנה, מכל מקום לענין ספירתו האישית אינו משתנה (ואגב, מעולם לא הבנתי מה רצונו בסברא זו, והרי גם לו בהכרח יש איזה קו תאריך לענין ספירת העומר, כי אל"כ אם יסתובב עם השמש יצא שלעולם ישאר באותו יום, וא"כ היכן הוא קביעות קו תאריכו?) ופסק שחוגג חג השבועות ולא אומר זמן מתן תורתינו !

אם כי כבר העירו שבתורה לא התפרש זמן מתן תורה אלא 'בחודש השלישי', וזה אכן קיים בין כשחל בו' בין כשחל בז' בין כשחל בה'.

גם אני לא עיינתי בספר. אבל הדבר התמוה עליו העיר כנראה דורשי יחודך הוא הרעיון שיש שני חגים אחד דאורייתא ואחד דרבנן ואם לא יפלו באותו יום יהיו שני ימים טובים. זה כנראה לא עלה על דעתו של אף אחד מהאחרונים שציינת.

[קרית מלך]

.

[קרית מלך]

כל הדברים שכתבת מבוססים על כו"כ הנחות יסוד שעל כולן היה אפשר לדון ברצינות לולי הבעיה שהזכרתי קודם.
אולי היא שיחתי, תוכן, דרומי וחבריהם ירצו לדון בזה.

יש לעיין מה "מפחיד" בכך? ההתקפות לגופן, או הרגשת שלילת הלגיטימציה?
מסתבר שההתקפות כשלעצמן אינן מרגשות כל כך, בפרט לא לאנשים נבונים ובני דעת, אם כי יש בהם כדי לגרום לאי נעימות, אך בס"ה אלו "רעשי רקע", אלא מאי שלילת הלגיטימציה? אולי אדרבה יש בכך סיבה להעמיד את לוז השיטה לליבון ובירור? כאשר אומרים על שיטה מחודשת שיש חשש מלדון בה ברבים כי מדובר בדברים עדינים ורגישים, זה מעורר תהיה בלב מי ששמע אודות השיטה דברים מעורפלים, וגורם לחשש שאכן יש דברים בגו. אם לאמיתם של דברים שיטת פשש"מ מקובלת ורצויה על כל שלומי אמוני ישראל אשר לבם שלם בה' ובתורתו, כדאי מאד להסיר את הפקפוק מלב כולם.

[ח. רוזנברג]

כל הדברים שכתבת מבוססים על כו"כ הנחות יסוד שעל כולן היה אפשר לדון ברצינות לולי הבעיה שהזכרתי קודם.
אולי היא שיחתי, תוכן, דרומי וחבריהם ירצו לדון בזה.

יש לעיין מה "מפחיד" בכך? ההתקפות לגופן, או הרגשת שלילת הלגיטימציה?

ראוי באמת לדון, בכובד ראש, באובייקטיביות וברצינות, מה "מפחיד" בכך שמפיצים אודות אנשים שהם "מבקרי מקרא", דהיינו כופרים בעיקר.
מה באמת בעייתי בזה. מעניין.
יש אפילו כאלו שמשוררים אודות הכרת הטוב שהנרגמים נדרשים לחוש כלפי הרוגמים.

כל התגובות שלי באשכול זה היו בנוגע לתיקון שמועות לא מדויקות שנכתבו כאן. מעבר לזה המקום במצבו הנוכחי אינו ראוי לשום דיון.

[אוצר החכמה]

רצינו לעבור לדיון ענייני בלב פתוח... כמו שהציע אוהב תוכחה.
אבל אין בעייה. יש נושאים חשובים בפורום לדון בהם גם בלי הדיון הזה.

[קרית מלך]

רצינו לעבור לדיון ענייני בלב פתוח... כמו שהציע אוהב תוכחה.
אבל אין בעייה. יש נושאים חשובים בפורום לדון בהם גם בלי הדיון הזה.

או שנמתין בלב ונפש חפצה להרב אוהב תוכחה.

[דורשי יחודך]

רצינו לעבור לדיון ענייני בלב פתוח... כמו שהציע אוהב תוכחה.
אבל אין בעייה. יש נושאים חשובים בפורום לדון בהם גם בלי הדיון הזה.

אני לא מתיימר לדבר בשם ח. רוזנברג או אף אחד אחר, אבל אם יראה סימנים אמיתיים של רצון לדון "דיון ענייני בלב פתוח", אני בטוח שהוא יסכים לנהל דיון שכזה.
בינתיים לפי מה שאני רואה "אין זה כי אם רוע לב" (מותר לצטט למרות שזה פסוק, זה כבר מובא בגמרא. ואף שזה בגמרא שלא נלמדת בישיבות, כבר הובאה גמרא באותה עמוד על ידי הרב אוצה"ח באשכול זה).

[אוצר החכמה]

יפה.
לא רק שכתיבתי ודיוני עם ח. רוזנברג נובעים מרוע לב. אלא אני גם ברוב עמרצותי לא אמור לדעת את הפסוק הזה.

[שמואל שלומוביץ]

אגב בעניין חג מתן תורה שמעתי שבפשטות האחרון היה ביאור חדש היכן זה רמוז בתורה שבכתב.

אכן, מאמר נפלא של הרב שמואל קלופפר. עמ' 28 בגליון שבועות של 'פשטות המתחדשים'.

גם ההערה המענינת של הרב משה גרינהוט בעמו' 71 בגליון זה במדור ההערות מוצאת רמז נאה לכך. ודנתי בה מעט באשכול האמור.

[דרומי]

כשניק קורא לעצמו 'אוהב תוכחה' אני לתומי חושב שהוא באמת אוהב שנותנים לו ביקורת.

לפתע מתברר שהכל 'מקח טעות', הוא לא אוהב תוכחה ולא שום דבר דומה, אלא רק לעשות כיף ולהתענג בתענוגים.

הה(ו)נאה הזאת בהחלט לא מעודדת דיון עניני.

[אוצר החכמה]

הגזמת קצת. למישהו איכפת אם אתה גר במטולה. או האם עסקנו אם היא שיחתי מדבר דברים בטלים או אם חד ברנש בחר את הניק שלו סתם לפי הר"ת. ניק זה ניק ותו לא.

[דרומי]

אין דרכי לצטט מאשכולות ישנים.

הניק נפתח בקול תרועה עם הסבר ארוך על השם 'אוהב תוכחה', ואני ברוב כסילותי חשבתי שזה אמיתי.

[בכל מקרה, אני באמת 'אוהב תוכחה' ואני מקבל באהבה את דברי הרב אוצה"ח שהגזמתי קצת בתגובותיי באשכול זה. אשתדל בעז"ה לפרוש ממנו בכבוד, בלי נדר].

[אוהב תוכחה]

רצינו לעבור לדיון ענייני בלב פתוח... כמו שהציע אוהב תוכחה.
אבל אין בעייה. יש נושאים חשובים בפורום לדון בהם גם בלי הדיון הזה.

או שנמתין בלב ונפש חפצה להרב אוהב תוכחה.

אני באמת אשמח לנסות, אבל קודם כל יש עדכוני חדשות שאתם, כמתעניינים בנעשה בחבורת פשש"מ, חייבים לדעת.

החשיפה הדרמטית של תוכן אודות המטרה האמיתית של המגבית למפעליו של הרב פייבלזון, חוללה שבר של ממש בחבורת פששמ. תת הפלג הקיצוני הנקרא פששממת טוען כי הר"פ אינו גדול הדור אלא רק מגדולי הדור, ותובע את גבאי המגבית שלא להשתמש בכסף לצורך קידומו של הנ"ל כגדול בלעדי.
לטענת הפלג הנ"ל הרב פייבלזון הינו מתון ופשרני מדי. הוא אינו תופס את עצמו כמהפכן וכחדשן אלא כממשיך של הקו הקלאסי והמסורתי. בשיעוריו הוא מרבה לצטט מספרים מקובלים ו'רגילים', ובכלל, הוא לא לומד מספיק פששת.
מחלוקת נוספת שהתגלעה בימים האחרונים קשורה לפולמוס באוצר החכמה. בפלג המרכזי טוענים שהפולמוס הוא מרושע ושקרי ושלמבקרים אין כוונה לדון בדברים באופן אמיתי אלא רק להשמיץ וללכלך.
לעומתם טוענים בפלג הקיצוני שהרשעות והשקר הם רק קליפה המכסה על פחד ועל חשדנות. לטענתם ניתן לנסות ולדון בדברים מתוך פתיחות והומור שיפשירו את הקרח בפורום.
דוברי פששממת התחייבו להצהיר כי הם אינם מייצגים את הפלג המרכזי וכל דבריהם הם על דעתם בלבד.
יודעי דבר מספרים על דין תורה נוסף שמתנהל בימים אלו מצד פלג פשוטה של משנה, שטוען כי המותג 'פששמ' שייך לו. פרטים יבואו.

[דורשי יחודך]

יפה.
לא רק שכתיבתי ודיוני עם ח. רוזנברג נובעים מרוע לב. אלא אני גם ברוב עמרצותי לא אמור לדעת את הפסוק הזה.

כך אני בעיניך?!
איך חשדת אותי בדבר כזה? גם הראשון גם האחרון? אני פשוט המום.
הנך מוזמן לעיין בכל ההודעות שלי, אף פעם כתבתי על מעכ"ת בזלזול, אני תמיד משתדל לכבדך כפי רום ערכך.
אני מודע לכך ואני מודה בפה מלא שאני לא מגיע לקרסוליך בידיעת התורה.

מה שכתבתי על רוע לב לא היה מופנה אליך כלל, אלא לאנשים אחרים המתנפלים כאן. (בלי לנקוט עמדה בכל הסוגיא.)

הבדיחה (הלא מוצלחת) לא רק שהלא הייתה מפנית אליך, אלא לא הייתה קשורה כלל לעמרצות, אלא לכך שהנני מצטט פסוק בנ"ך, והרי מנעו בניכם מן ההגיון כו'.
שוב, א. הלצה, ב. לא מוצלחת.

[אוצר החכמה]

לא צריך להתרגש סתם צחקתי.
ואני באמת עם הארץ ואילולי הפסוק כתוב בגמרא ר"ה מי יודע אם הייתי יודע למה כוונתך.
אבל בכל אופן התכוונתי לתמוה שהרי אני ניסיתי לדון עם ח רוזנברג על הדברים כשלעצמם ומה רע בזה.

[דורשי יחודך]

לא צריך להתרגש סתם צחקתי.
ואני באמת עם הארץ ואילולי הפסוק כתוב בגמרא ר"ה מי יודע אם הייתי יודע למה כוונתך.
.

מאיפה אתה חושב שאני יודע את הפסוק?...

[שמואל שלומוביץ]

לא צריך להתרגש סתם צחקתי.
ואני באמת עם הארץ ואילולי הפסוק כתוב בגמרא ר"ה מי יודע אם הייתי יודע למה כוונתך.
.

מאיפה אתה חושב שאני יודע את הפסוק?...

כשמדובר על פסוק בספר עזרא זה מובן אבל צריך לזכור את ההלצה במקורה ובמלא חריפותה ...

בכל הלצה יש תוכן רציני.
....
[ידוע מה שמספרים על הגאון הרוגצובר, שכאשר שאלו אותו איפוא כתוב 'ובני קרח לא מתו' השיב: במס' סנהדרין...]
...

אני מדמיין מישהו עונה לרוגוטשובער תשובה כזאת על פסוק בחומש, אולי היה משיב לו. נו! מילא, עם הארץ. אבל למה ידמה כבודו שהוא ת"ח גדול בשביל להכיר את הפסוק רק מהגמ'?

[יושב ירושלים]

אצל יהודי בכל הדורות הדבר הראשון שהוא עשה בחג השבועות זה פשוט לפתוח את הסידור ולהתפלל. בנוסח התפלה לא כתוב מלה על 'חג הקציר', כתוב 'זמן מתן תורתנו'. זו מהות החג אצל כל יהודי מרגע שהוא מתפלל מעריב ועד שהוא מסיים להתפלל מנחה למחרת.

זו ה'פשטות' הראשונית.

אבל בל נשכח שחג השבועות מגיע אחרי ספירה של ארבעים ותשע ימים לעומר, דהיינו האדם מתכונן שבע שבועות לחג ומזכיר כל הזמן רק את העומר [למי שלא יודע הכוונה היא לעומר הראשון שקצרו (הספירה היא משעת הקצירה) והקריבו לה'], ובסיום הספירה הוא חוגג ומציין את 'חג השבועות' כמפורש בסידור.
ואאל"ט לא מצינו בדברי חז"ל שספירת העומר היא ספירה למתן תורה.

[בן מיכאל]

נכתב לפני שראיתי את ההבהרה.

[קרית מלך]

אצל יהודי בכל הדורות הדבר הראשון שהוא עשה בחג השבועות זה פשוט לפתוח את הסידור ולהתפלל. בנוסח התפלה לא כתוב מלה על 'חג הקציר', כתוב 'זמן מתן תורתנו'. זו מהות החג אצל כל יהודי מרגע שהוא מתפלל מעריב ועד שהוא מסיים להתפלל מנחה למחרת.

זו ה'פשטות' הראשונית.

אבל בל נשכח שחג השבועות מגיע אחרי ספירה של ארבעים ותשע ימים לעומר, דהיינו האדם מתכונן שבע שבועות לחג ומזכיר כל הזמן רק את העומר [למי שלא יודע הכוונה היא לעומר הראשון שקצרו (הספירה היא משעת הקצירה) והקריבו לה'], ובסיום הספירה הוא חוגג ומציין את 'חג השבועות' כמפורש בסידור.
ואאל"ט לא מצינו בדברי חז"ל שספירת העומר היא ספירה למתן תורה.

דברי הר"ן בשלהי פסחים לא מספיק ברורים בענין?
דברי החינוך אודות מצות ספירת העומר לא מספיק ברורים בענין?
הראשונים "חידשו" זאת למרות שחז"ל לא "הבינו" כך את פסוקי התורה?

[שמואל שלומוביץ]

דומני שדברי הר"ן מדברים להדיא על ספיה"ע בזמננו שאין ספיה"ע דאורייתא, ובביאור התקנה דרבנן.
אמנם ברמב"ם במורה נבוכים ובספר החינוך אכן נראה שהבינו כן בעיקר המצווה דאורייתא.

[יושב ירושלים]

אצל יהודי בכל הדורות הדבר הראשון שהוא עשה בחג השבועות זה פשוט לפתוח את הסידור ולהתפלל. בנוסח התפלה לא כתוב מלה על 'חג הקציר', כתוב 'זמן מתן תורתנו'. זו מהות החג אצל כל יהודי מרגע שהוא מתפלל מעריב ועד שהוא מסיים להתפלל מנחה למחרת.

זו ה'פשטות' הראשונית.

אבל בל נשכח שחג השבועות מגיע אחרי ספירה של ארבעים ותשע ימים לעומר, דהיינו האדם מתכונן שבע שבועות לחג ומזכיר כל הזמן רק את העומר [למי שלא יודע הכוונה היא לעומר הראשון שקצרו (הספירה היא משעת הקצירה) והקריבו לה'], ובסיום הספירה הוא חוגג ומציין את 'חג השבועות' כמפורש בסידור.
ואאל"ט לא מצינו בדברי חז"ל שספירת העומר היא ספירה למתן תורה.

דברי הר"ן בשלהי פסחים לא מספיק ברורים בענין?
דברי החינוך אודות מצות ספירת העומר לא מספיק ברורים בענין?
הראשונים "חידשו" זאת למרות שחז"ל לא "הבינו" כך את פסוקי התורה?

א. דברי הר"ן החינוך וקדם להם הרמב"ם במו"נ ברור מללו, אבל בדברי חז"ל [התנאים והאמוראים] ככל הידוע לי לא מצינו ביאור כזה.
ב. תגובתי היתה לקבוצת 'פשוטו של סידור' שישימו לב שלפני התיבות 'זמן מתן תורתנו' כתוב 'חג השבועות' שמשמעותו מתבררת לפי מה שכתוב בסידור אחרי תפילת ערבית.

[דרומי]

תפתחו את הסידור ותראו את נוסח התפלה בחג השבועות,

קריאת התורה וההפטרה (גם ההפטרה של יום ב' בחו"ל),

שולחן ערוך הלכות חג השבועות (סימן תצד),

ותראו את מהותו של החג כפי שנחגג בכל תפוצות ישראל ממרוקו ועד הונגריה, מטורקיה ועד הולנד, מפולין ועד ירושלים.

[גם בענין העומר התפלה הנאמרת (לפי הנוסח המוכר לי) היא "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו", ולא "הרחמן הוא יחזירנו לארץ ישראל ונזכה לקצור שעורים", הווי אומר: 'עומר' הוא קרבן]

[קרית מלך]

דומני שדברי הר"ן מדברים להדיא על ספיה"ע בזמננו שאין ספיה"ע דאורייתא, ובביאור התקנה דרבנן.
אמנם ברמב"ם במורה נבוכים ובספר החינוך אכן נראה שהבינו כן בעיקר המצווה דאורייתא.

נכון שהר"ן כתב זאת על הספירה בזמננו אולם הר"ן גם מביא מדרש חז"ל "ובהגדה גם כן אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלקים על ההר הזה, אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו, אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד לעצמו".
אם ביקשת מקור בחז"ל הרי לך!
[ייש"כ, בזכותך שמתי לבי לזה!].

[שמואל שלומוביץ]

תפתחו את הסידור ותראו את נוסח התפלה בחג השבועות,

קריאת התורה וההפטרה (גם ההפטרה של יום ב' בחו"ל),

שולחן ערוך הלכות חג השבועות (סימן תצד),

ותראו את מהותו של החג כפי שנחגג בכל תפוצות ישראל ממרוקו ועד הונגריה, מטורקיה ועד הולנד, מפולין ועד ירושלים.

[אגב, קיים פלא עצום בענין שתי הלחם, שלא מזכירים אותם לא בתפלה ולא בקריאת התורה ולא בהפטרה!

גם בענין העומר התפלה הנאמרת (לפי הנוסח המוכר לי) היא "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו", ולא "הרחמן הוא יחזיר לנו את קציר השעורים", הווי אומר: 'עומר' הוא קרבן]

העומר הוא מנחת ביכורים מביכורי הקציר, ובהשלמת ה'שבועות חוקות קציר', מביאים שתי הלחם בחג השבועות (שהרב יושב ירושלים מזכיר שזה נזכר בסידור), וכל הספירה מתכנסת סביב זה גם בסידור לפחות בנוסח ספרד בלשם יחוד שקודם ספיה"ע, "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".
ולא נזכר לא יצי"מ ולא מתן תורה אלא עומר ושתי הלחם לבדנה. ולא נראה לי שהיה כאן אי מי שסבר שהקציר הוא דבר העומד לעצמו ללא הקרבנות שיחדה לו תורה. ובוודאי שהמקרא קודש של חג השובועות בפשוטו של מקרא הוקבע ליום הקרבת שתי הלחם ולא לקציר לבדו. כמפורש בפרשת אמור.

אכן מוסכם ומקובל עלי שלמעשה כמעט אין אזכור לתוכן הזה אצל כלל ישראל ומהות היו"ט פיוטיו ומנהגיו כמעט כולם חוזרים על היותו יום שניתנה בו תורה, ובוודאי שכן הדין לנהוג בו. (רק להרמ"א מנהג אכילת חלב הוא זכר לשתי הלחם).
יודעים אנו שתקנת המשנה הייתה לקרא שבעה שבועות ונחלקו בזה, ובבבל הפכו המנהג שבתרי יומא קראו היפכא, דהיינו ביו"ט דאורייתא קראו בחודש השלישי, וביו"ט שני שבעה שבועות.
כמובן שהעמקה ראויה בסוגיא תעלה בידינו שהענין של הקציר וקרבנותיו ויצי"מ ומתן תורה ושמחתם הם שתי פנים של ענין אחד, ובוודאי לא בחנם קורא אני עליהם יעמדו יחדיו.
אלא שיש להבין תחילה כל חלק לעצמו, ושוב להבין מה טעם נמסר זה בכתב וזה בע"פ, ואיך מתאחדת תרה שבכתב עם תורה שבע"פ, שזה מתכלית התורה כאשר הביאו מהאוה"ח וידוע מהזוהר בכ"מ,
ולמשל ברע"מ מבואר שהשתי הלחם רומזים לב' לוחות הברית, והרי זה מרמיזות האחדות של התורה הק' בכל הפרדס שלה.

כמו שמותר לך לשאול למה לא נזכר בסידור שתי הלחם, כך גם מותר ללמוד ולעיין למה לא נזכר בחומש יום מתן תורה, ואין החובה ללמוד רק בשיטת פשוטו של מקרא בדרך שאתה מבין או בשיטת בן חמש למקרא, ישנם עוד כאלו שלומדים ומבינים כפי שכלם. ומכולם יתקלס עילאה.

נכנס כולנו שנית לבית המדרש, ויש מקום לכולם, (אתה לא חייב לפרוש מהדיון), ונשמח יחדיו בדברי תורתך ובמצותיך לעולם ועד.
היחידים שישארו בחוץ אלו בעלי הנאה (שאינם מטריחים עצמם לעיין בדין וחורצים משפט כמו שלמדנו בשלהי סוטה), והצדוקים שהיו סבורים שעצרת אחר החג כדי שיתענגו ישראל שתי ימים, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים.

[שמואל שלומוביץ]

דומני שדברי הר"ן מדברים להדיא על ספיה"ע בזמננו שאין ספיה"ע דאורייתא, ובביאור התקנה דרבנן.
אמנם ברמב"ם במורה נבוכים ובספר החינוך אכן נראה שהבינו כן בעיקר המצווה דאורייתא.

נכון שהר"ן כתב זאת על הספירה בזמננו אולם הר"ן גם מביא מדרש חז"ל "ובהגדה גם כן אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלקים על ההר הזה, אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו, אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד לעצמו".
אם ביקשת מקור בחז"ל הרי לך!
[ייש"כ, בזכותך שמתי לבי לזה!].

ואעפ"כ סובר הר"ן שבזמן שאין עומר הספירה דרבנן, ולא מביא זאת כטעם המצווה דאורייתא אלא כטעם הדרבנן, ולהבדיל מהרמב"ם שכנראה שסבר שזה טעם הדאורייתא עצמו, ואמנם לפי דעתו גם בזמן הזה הספירה דאורייתא. ואולי כבר עמד בזה בערוך השולחן.

[קרית מלך]

גם בסידור לפחות בנוסח ספרד בלשם יחוד שקודם ספיה"ע, "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".
ולא נזכר לא יצי"מ ולא מתן תורה אלא עומר ושתי הלחם לבדנה.

בודאי דבריך נכונים שמהלך הימים הוא - קרבן העומר בתחילה וקרבן שתי הלחם לבסוף, אבל "גיוס" הלשם יחוד לענין אינו נכון.
ברור שה"לשם יחוד" שקודם הספירה התחבר יחד עם תפילת "רבש"ע" שלאחריה, והכל עולה למהלך הפנימי שבמצוה המכוונת לתיקון הנפש [שתחילתה בעומר שעורים "מאכל בהמה" וסיומה בשתי הלחם שהם "מאכל אדם" בזמן קבלת התורה לאחר התיקון וההתעלות כמפורש בכל ספרי קבלה חכמי הספרדיים וספרי חסידות], לא נאה ולא יאה להתעלם מכך. ועוד לצטט זאת כראיה הפוכה.

[שמואל שלומוביץ]

גם בסידור לפחות בנוסח ספרד בלשם יחוד שקודם ספיה"ע, "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".
ולא נזכר לא יצי"מ ולא מתן תורה אלא עומר ושתי הלחם לבדנה.

בודאי דבריך נכונים שמהלך הימים הוא - קרבן העומר בתחילה וקרבן שתי הלחם לבסוף, אבל "גיוס" הלשם יחוד לענין אינו נכון.
ברור שה"לשם יחוד" שקודם הספירה התחבר יחד עם תפילת "רבש"ע" שלאחריה, והכל עולה למהלך הפנימי שבמצוה המכוונת לתיקון הנפש [שתחילתה בעומר שעורים "מאכל בהמה" וסיומה בשתי הלחם שהם "מאכל אדם" בזמן קבלת התורה לאחר התיקון וההתעלות כמפורש בכל ספרי קבלה חכמי הספרדיים וספרי חסידות], לא נאה ולא יאה להתעלם מכך. ועוד לצטט זאת כראיה הפוכה.

איפה ראית בלשם יחוד מאכל אדם ומאכל בהמה?
ואכן זה גם מבואר אאל"ט ברע"מ שהזכרתי שם.
אבל זה טעמי המצוות של העומר ושתי הלחם, ובוודאי המה גבהו ושגבו עד לכבשי דרחמנא, אבל הם סולם מוצב ארצה, ובארץ ענינם הם מלבד תיקון כל העולמות, גם שמחת הלב והנפש בטוב ה' כאשר תתן ארץ יבולה. ואז יבאו הביכורים לפני ה' להודות לו על הארץ ועל המחיה, ובעבור זה נבראו שמים וארץ בשביל ביכורים שנקראו ראשית, ולמה תחשוב שהדברים סותרים זה לזה.
ובוודאי כל המצוות כולם באים לתיקון כל העולמות ועמם תיקון הנפש ובירור הנצוצין, ועוד ועוד מתיקוני סדרי הבריאה, כאשר יחפוץ האל לגמור בעדנו, אבל מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה עביד (הזכרתי לעיל באשכול זה), וישנה הדרך הפשוטה והבסיסית. ואם טעם הפשטי של מצוות אלו הוא השמחה בקציר הרי שגילוי כ"ז כאן בעוה"ז בחוש הוא דווקא בענין הזה.
וכל התורה כולה ענין אחד. ואף בעלי הפשט, באים לחבר ולקשר ולא להפריד אלוף ח"ו. אלא שכאשר כתב הגר"א צריך שידע פשוטו של תורה שידע החותם, ואח"כ תתהפך כחומר חותם להשיג הדברים מצידנו בתושבע"פ, שזה כל עסקינו לחבר שמים וארץ בעבודתינו, וישוב הכל בבנין שלם.

[אוצר החכמה]

אני לא מבין מה הראיה מתפוצות ישראל. אולי בזמן הזה שאין קרבן אין שתי הלחם העיקר אצלנו ואין להקשות מיוה"כ וק"ל.

[סגי נהור]

גם בסידור לפחות בנוסח ספרד בלשם יחוד שקודם ספיה"ע, "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".
ולא נזכר לא יצי"מ ולא מתן תורה אלא עומר ושתי הלחם לבדנה.

בודאי דבריך נכונים שמהלך הימים הוא - קרבן העומר בתחילה וקרבן שתי הלחם לבסוף, אבל "גיוס" הלשם יחוד לענין אינו נכון.
ברור שה"לשם יחוד" שקודם הספירה התחבר יחד עם תפילת "רבש"ע" שלאחריה, והכל עולה למהלך הפנימי שבמצוה המכוונת לתיקון הנפש [שתחילתה בעומר שעורים "מאכל בהמה" וסיומה בשתי הלחם שהם "מאכל אדם" בזמן קבלת התורה לאחר התיקון וההתעלות כמפורש בכל ספרי קבלה חכמי הספרדיים וספרי חסידות], לא נאה ולא יאה להתעלם מכך. ועוד לצטט זאת כראיה הפוכה.

איפה ראית בלשם יחוד מאכל אדם ומאכל בהמה?
ואכן זה גם מבואר אאל"ט ברע"מ שהזכרתי שם.
אבל זה טעמי המצוות של העומר ושתי הלחם, ובוודאי המה גבהו ושגבו עד לכבשי דרחמנא, אבל הם סולם מוצב ארצה, ובארץ ענינם הם מלבד תיקון כל העולמות, גם שמחת הלב והנפש בטוב ה' כאשר תתן ארץ יבולה. ואז יבאו הביכורים לפני ה' להודות לו על הארץ ועל המחיה, ובעבור זה נבראו שמים וארץ בשביל ביכורים שנקראו ראשית, ולמה תחשוב שהדברים סותרים זה לזה.

דומה שכבודו פספס את הטענה. כוונת הרב מק"מ לא היתה כלפי הסוד לעומת הפשט, אלא כלפי השאלה אם יש כאן רמז לתוכן אחר לחג מלבד זמן מ"ת. ועל זה יפה השיב שאצל מחברי "לשם יחוד" (שכן הוא אצל כל חכמי הקבלה והחסידות) גם תוכן קרבן העומר ושתי הלחם קשור לענין מ"ת.

[לענין]

כשניק קורא לעצמו 'אוהב תוכחה' אני לתומי חושב שהוא באמת אוהב שנותנים לו ביקורת.

לפתע מתברר שהכל 'מקח טעות', הוא לא אוהב תוכחה ולא שום דבר דומה, אלא רק לעשות כיף ולהתענג בתענוגים.

הה(ו)נאה הזאת בהחלט לא מעודדת דיון עניני.

עקוב נא אחרי הודעתו הראשונה של הניק הנ''ל.
אני מקוה שזה יגרום לך להיות מופתע לטובה, וממילא להתנצל על הודעה זו [הנימוס והענוה שם אינם מוכרים במחוזותינו. אם לדעתך הוא שינה גישה, אז כאן הוא התקלקל...].

[קרית מלך]

גם בסידור לפחות בנוסח ספרד בלשם יחוד שקודם ספיה"ע, "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".
ולא נזכר לא יצי"מ ולא מתן תורה אלא עומר ושתי הלחם לבדנה.

בודאי דבריך נכונים שמהלך הימים הוא - קרבן העומר בתחילה וקרבן שתי הלחם לבסוף, אבל "גיוס" הלשם יחוד לענין אינו נכון.
ברור שה"לשם יחוד" שקודם הספירה התחבר יחד עם תפילת "רבש"ע" שלאחריה, והכל עולה למהלך הפנימי שבמצוה המכוונת לתיקון הנפש [שתחילתה בעומר שעורים "מאכל בהמה" וסיומה בשתי הלחם שהם "מאכל אדם" בזמן קבלת התורה לאחר התיקון וההתעלות כמפורש בכל ספרי קבלה חכמי הספרדיים וספרי חסידות], לא נאה ולא יאה להתעלם מכך. ועוד לצטט זאת כראיה הפוכה.

איפה ראית בלשם יחוד מאכל אדם ומאכל בהמה?
ואכן זה גם מבואר אאל"ט ברע"מ שהזכרתי שם.
אבל זה טעמי המצוות של העומר ושתי הלחם, ובוודאי המה גבהו ושגבו עד לכבשי דרחמנא, אבל הם סולם מוצב ארצה, ובארץ ענינם הם מלבד תיקון כל העולמות, גם שמחת הלב והנפש בטוב ה' כאשר תתן ארץ יבולה. ואז יבאו הביכורים לפני ה' להודות לו על הארץ ועל המחיה, ובעבור זה נבראו שמים וארץ בשביל ביכורים שנקראו ראשית, ולמה תחשוב שהדברים סותרים זה לזה.

דומה שכבודו פספס את הטענה. כוונת הרב מק"מ לא היתה כלפי הסוד לעומת הפשט, אלא כלפי השאלה אם יש כאן רמז לתוכן אחר לחג מלבד זמן מ"ת. ועל זה יפה השיב שאצל מחברי "לשם יחוד" (שכן הוא אצל כל חכמי הקבלה והחסידות) גם תוכן קרבן העומר ושתי הלחם קשור לענין מ"ת.

דברים ברורים כתב מר!

חבל מאד שבלהט הענין לשעבד כל מה שאפשר למען השיטה, טועים גם בטעויות פשוטות שכאלו!

[שמואל שלומוביץ]

גם בסידור לפחות בנוסח ספרד בלשם יחוד שקודם ספיה"ע, "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".
ולא נזכר לא יצי"מ ולא מתן תורה אלא עומר ושתי הלחם לבדנה.

בודאי דבריך נכונים שמהלך הימים הוא - קרבן העומר בתחילה וקרבן שתי הלחם לבסוף, אבל "גיוס" הלשם יחוד לענין אינו נכון.
ברור שה"לשם יחוד" שקודם הספירה התחבר יחד עם תפילת "רבש"ע" שלאחריה, והכל עולה למהלך הפנימי שבמצוה המכוונת לתיקון הנפש [שתחילתה בעומר שעורים "מאכל בהמה" וסיומה בשתי הלחם שהם "מאכל אדם" בזמן קבלת התורה לאחר התיקון וההתעלות כמפורש בכל ספרי קבלה חכמי הספרדיים וספרי חסידות], לא נאה ולא יאה להתעלם מכך. ועוד לצטט זאת כראיה הפוכה.

איפה ראית בלשם יחוד מאכל אדם ומאכל בהמה?
ואכן זה גם מבואר אאל"ט ברע"מ שהזכרתי שם.
אבל זה טעמי המצוות של העומר ושתי הלחם, ובוודאי המה גבהו ושגבו עד לכבשי דרחמנא, אבל הם סולם מוצב ארצה, ובארץ ענינם הם מלבד תיקון כל העולמות, גם שמחת הלב והנפש בטוב ה' כאשר תתן ארץ יבולה. ואז יבאו הביכורים לפני ה' להודות לו על הארץ ועל המחיה, ובעבור זה נבראו שמים וארץ בשביל ביכורים שנקראו ראשית, ולמה תחשוב שהדברים סותרים זה לזה.

דומה שכבודו פספס את הטענה. כוונת הרב מק"מ לא היתה כלפי הסוד לעומת הפשט, אלא כלפי השאלה אם יש כאן רמז לתוכן אחר לחג מלבד זמן מ"ת. ועל זה יפה השיב שאצל מחברי "לשם יחוד" (שכן הוא אצל כל חכמי הקבלה והחסידות) גם תוכן קרבן העומר ושתי הלחם קשור לענין מ"ת.

דומה שאצל כבודו מרוב רבוי האור, החשיך הפשט, ועל זה אנו דנים האם כל מי שהזכיר גובה הסולם עד שמי רום, ביטל את בסיסו של הסולם, בעומר ושתי הלחם עצמם, שבאים כציווי התורה מקציר הארץ ולא מכוכבי שמים.
וליבי נוטה שהזכרת הפסוק כצורתו מגיעה מרגש ההתבטלות לתורה עצמה על כל חלקיה וכל מה שהיא כוללת, בלא נסיון לקבוע בה דברים לפי רוחינו.
וכוונת הפסוק ברורה שיש בו פשט רמז דרוש וסוד.
וכפי שאין כוונת בעלי הסוד להכחיש חלק הפשט חלילה. אלא לחברו ולהאירו באור העליון, כך אין כוונת בעלי הפשט להכחיש את התוכן הרוחני והעליון שנתלה במצוות כולם, אלא כל חלקיה של תורה יבואו על שולחן המלך ויאירו אל פני המנורה הטהורה.
ומדוע נדחה הפשט ונגזור אותו חלילה מארץ החיים.

הנני למחוק לבקשת החברים.
ושמעתי שהרב אוהב תוכח מוכר חוש הומור לכל המעונין...

[קרית מלך]

גם בסידור לפחות בנוסח ספרד בלשם יחוד שקודם ספיה"ע, "כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה. שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם. וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".
ולא נזכר לא יצי"מ ולא מתן תורה אלא עומר ושתי הלחם לבדנה.

בודאי דבריך נכונים שמהלך הימים הוא - קרבן העומר בתחילה וקרבן שתי הלחם לבסוף, אבל "גיוס" הלשם יחוד לענין אינו נכון.
ברור שה"לשם יחוד" שקודם הספירה התחבר יחד עם תפילת "רבש"ע" שלאחריה, והכל עולה למהלך הפנימי שבמצוה המכוונת לתיקון הנפש [שתחילתה בעומר שעורים "מאכל בהמה" וסיומה בשתי הלחם שהם "מאכל אדם" בזמן קבלת התורה לאחר התיקון וההתעלות כמפורש בכל ספרי קבלה חכמי הספרדיים וספרי חסידות], לא נאה ולא יאה להתעלם מכך. ועוד לצטט זאת כראיה הפוכה.

איפה ראית בלשם יחוד מאכל אדם ומאכל בהמה?
ואכן זה גם מבואר אאל"ט ברע"מ שהזכרתי שם.
אבל זה טעמי המצוות של העומר ושתי הלחם, ובוודאי המה גבהו ושגבו עד לכבשי דרחמנא, אבל הם סולם מוצב ארצה, ובארץ ענינם הם מלבד תיקון כל העולמות, גם שמחת הלב והנפש בטוב ה' כאשר תתן ארץ יבולה. ואז יבאו הביכורים לפני ה' להודות לו על הארץ ועל המחיה, ובעבור זה נבראו שמים וארץ בשביל ביכורים שנקראו ראשית, ולמה תחשוב שהדברים סותרים זה לזה.

דומה שכבודו פספס את הטענה. כוונת הרב מק"מ לא היתה כלפי הסוד לעומת הפשט, אלא כלפי השאלה אם יש כאן רמז לתוכן אחר לחג מלבד זמן מ"ת. ועל זה יפה השיב שאצל מחברי "לשם יחוד" (שכן הוא אצל כל חכמי הקבלה והחסידות) גם תוכן קרבן העומר ושתי הלחם קשור לענין מ"ת.

דומה שאצל כבודו מרוב רבוי האור, החשיך הפשט, ועל זה אנו דנים האם כל מי שהזכיר גובה הסולם עד שמי רום, ביטל את בסיסו של הסולם, בעומר ושתי הלחם עצמם, שבאים כציווי התורה מקציר הארץ ולא מכוכבי שמים.
וליבי נוטה שהזכרת הפסוק כצורתו מגיעה מרגש ההתבטלות לתורה עצמה על כל חלקיה וכל מה שהיא כוללת, בלא נסיון לקבוע בה דברים לפי רוחינו.
וכוונת הפסוק ברורה שיש בו פשט רמז דרוש וסוד.
וכפי שאין כוונת בעלי הסוד להכחיש חלק הפשט חלילה. אלא לחברו ולהאירו באור העליון, כך אין כוונת בעלי הפשט להכחיש את התוכן הרוחני והעליון שנתלה במצוות כולם, אלא כל חלקיה של תורה יבואו על שולחן המלך ויאירו אל פני המנורה הטהורה.
ומדוע נדחה הפשט ונגזור אותו חלילה מארץ החיים.
ואמנם היה ראוי להזכיר הפסוק עצמו ולא להזדקק לסידור, שהרי כולנו קיבלנו תורה שבכתב מסיני כאשר נמסרה לנו, וכך לימדני רבי בחיידר וגם קוראים כן בקריאת התורה ושמו"ת, אלא שלא ידעתי אם ניתנה רשות....

מחקתי לבקשת הנוגעים בדבר, בתקוה שגם אלו ימחקו את דבריהם הפוגעניים!

[סגי נהור]

דומה שכבודו פספס את הטענה. כוונת הרב מק"מ לא היתה כלפי הסוד לעומת הפשט, אלא כלפי השאלה אם יש כאן רמז לתוכן אחר לחג מלבד זמן מ"ת. ועל זה יפה השיב שאצל מחברי "לשם יחוד" (שכן הוא אצל כל חכמי הקבלה והחסידות) גם תוכן קרבן העומר ושתי הלחם קשור לענין מ"ת.

דומה שאצל כבודו מרוב רבוי האור, החשיך הפשט, ועל זה אנו דנים האם כל מי שהזכיר גובה הסולם עד שמי רום, ביטל את בסיסו של הסולם, בעומר ושתי הלחם עצמם, שבאים כציווי התורה מקציר הארץ ולא מכוכבי שמים.
וליבי נוטה שהזכרת הפסוק כצורתו מגיעה מרגש ההתבטלות לתורה עצמה על כל חלקיה וכל מה שהיא כוללת, בלא נסיון לקבוע בה דברים לפי רוחינו.
וכוונת הפסוק ברורה שיש בו פשט רמז דרוש וסוד.

אינני יודע למה אתה שב ומטה את הדיון לשאלת הפשט והסוד. אנכי לא אמרתי דבר בגוף הנדון, מלבד הערה אגבית, שאין להביא מן ה"לשם יחוד" ראיה שמחבריו העמידו את הספירה על ענין אחר שאינו קשור למ"ת, "ולא נזכר לא יצי"מ ולא מתן תורה אלא עומר ושתי הלחם לבדנה" (כלשון מר).

[קרית מלך]

דומה שכבודו פספס את הטענה. כוונת הרב מק"מ לא היתה כלפי הסוד לעומת הפשט, אלא כלפי השאלה אם יש כאן רמז לתוכן אחר לחג מלבד זמן מ"ת. ועל זה יפה השיב שאצל מחברי "לשם יחוד" (שכן הוא אצל כל חכמי הקבלה והחסידות) גם תוכן קרבן העומר ושתי הלחם קשור לענין מ"ת.

דומה שאצל כבודו מרוב רבוי האור, החשיך הפשט, ועל זה אנו דנים האם כל מי שהזכיר גובה הסולם עד שמי רום, ביטל את בסיסו של הסולם, בעומר ושתי הלחם עצמם, שבאים כציווי התורה מקציר הארץ ולא מכוכבי שמים.
וליבי נוטה שהזכרת הפסוק כצורתו מגיעה מרגש ההתבטלות לתורה עצמה על כל חלקיה וכל מה שהיא כוללת, בלא נסיון לקבוע בה דברים לפי רוחינו.
וכוונת הפסוק ברורה שיש בו פשט רמז דרוש וסוד.

אינני יודע למה אתה שב ומטה את הדיון לשאלת הפשט והסוד. אנכי לא אמרתי דבר בגוף הנדון, מלבד הערה אגבית, שאין להביא מן ה"לשם יחוד" ראיה שמחבריו העמידו את הספירה על ענין אחר שאינו קשור למ"ת, "ולא נזכר לא יצי"מ ולא מתן תורה אלא עומר ושתי הלחם לבדנה" (כלשון מר).

הטיית הדיון היא שיטה ידועה, בדר"כ אינה נעשית בכונה תחילה אלא מתוך להט להביע את צדקת הדרך, בדומה לכך ראה לעיל לגבי הדיון אם יש מקור בחז"ל שימי הספירה הם הכנה למתן תורה או שמקורו רק בדברי הראשונים, הבאת ראיה מפורשת מדברי הר"ן שמביא מדרש חז"ל שבני ישראל במדבר ספרו חמישים יום למתן תורה נעטפה במלל עקיף, ושוב כנראה [לפחות, כך אני מקוה] ללא כוונת זדון אלא בלהט הויכוח. ואכן, חבל.

[שמואל שלומוביץ]

דומה שכבודו פספס את הטענה. כוונת הרב מק"מ לא היתה כלפי הסוד לעומת הפשט, אלא כלפי השאלה אם יש כאן רמז לתוכן אחר לחג מלבד זמן מ"ת. ועל זה יפה השיב שאצל מחברי "לשם יחוד" (שכן הוא אצל כל חכמי הקבלה והחסידות) גם תוכן קרבן העומר ושתי הלחם קשור לענין מ"ת.

דומה שאצל כבודו מרוב רבוי האור, החשיך הפשט, ועל זה אנו דנים האם כל מי שהזכיר גובה הסולם עד שמי רום, ביטל את בסיסו של הסולם, בעומר ושתי הלחם עצמם, שבאים כציווי התורה מקציר הארץ ולא מכוכבי שמים.
וליבי נוטה שהזכרת הפסוק כצורתו מגיעה מרגש ההתבטלות לתורה עצמה על כל חלקיה וכל מה שהיא כוללת, בלא נסיון לקבוע בה דברים לפי רוחינו.
וכוונת הפסוק ברורה שיש בו פשט רמז דרוש וסוד.

אינני יודע למה אתה שב ומטה את הדיון לשאלת הפשט והסוד. אנכי לא אמרתי דבר בגוף הנדון, מלבד הערה אגבית, שאין להביא מן ה"לשם יחוד" ראיה שמחבריו העמידו את הספירה על ענין אחר שאינו קשור למ"ת, "ולא נזכר לא יצי"מ ולא מתן תורה אלא עומר ושתי הלחם לבדנה" (כלשון מר).

לא נתת לבך למה שכתבתי : וליבי נוטה שהזכרת הפסוק כצורתו מגיעה מרגש ההתבטלות לתורה עצמה על כל חלקיה וכל מה שהיא כוללת, בלא נסיון לקבוע בה דברים לפי רוחינו.
וע"ז הייתה דעתי שמחברי הסידור ראו לנכון שאופי קיום המצווה יהיה בצמוד לתוכן היסודי שלו כמו שכתוב בתורה.
יכול להיות שאני טועה בפרשנות זו.
אבל אין מן הצורך עבור הויכוח על הפרשנות בזה להעלות את הויכוח על שרטון, ולרדת לפסים אישיים כאילו מישהו מנסה שלא ביושר להטות את הדיון.
ואם יש צורך אני מצהיר שלא זו כוונתי.

ועקב טענות אחרות שעלו כנגדי. אבקש להעיר שהדברים התפתחו מכך שדרשו להביא ראיה מהסידור ולא מהחומש.
מתוך הנחה שמה שקובע את סדר היום היהודי הוא הסידור דווקא, וע"ז ציטטתי את הפסוק כפי שהביאו הסידור, ואזי נמצאתי צריך להתנצל ע"כ שאני מסביר שאולי לא ניתנה רשות.
חבל.

[יקים]

בקשה קטנה:
אפשר לסכם ולתמצת את צדדי הדיון (בענין העצרת) והראיות בקצרה? קשה לעקוב.

[דרומי]

אחזור על ה'צד' שלי בקיצור.

הושמעה כאן טענה שבתורה שבכתב נחשב החג 'חג הקציר', ועל כך צריכים אנו לדבר בחג זה ולהעדיף את נושא 'הקציר' המפורש בתורה שבכתב על פני 'חג מתן תורה' שאינו נזכר בתורה שבכתב.

[יש שייחסו טענה זו לרב פלוני, ויש שהתנערו מהטענה. בכל מקרה, אני התייחסתי לטענה כשלעצמה, בלי קשר ל'גברא' מסויים].

על כך טענתי שכבר מאות שנים (ואולי אפילו 'אלפים') שהחג בישראל, בכל העדות, סובב סביב 'מתן תורה'. ברור שהידענים ידעו שבתורה שבכתב נחשב החג ל'חג הקציר', אולם רבבות אלפי ישראל, ביניהם יהודים פשוטים ותמימים שהיו טרודים על המחיה ועל הכלכלה ולא היה זמנם בידם לפתוח אפילו חומש - ידעו באופן הכי פשוט ובסיסי שזה חג של מתן תורה.

הראיה הכי פשוטה לכך שזהו החג היא מנוסח התפלה, ששגור בפי כל ישראל (לכאורה מאז אנשי כנסת הגדולה) וכל יהודי חרדי חוזר עליו לפחות 4 או 8 פעמים במהלך החג (בחו"ל), שבו מוגדר חג זה כ'זמן מתן תורתנו' ולא כזמן של 'קציר חטים'.

כך גם קריאת התורה וההפטרה עוסקים בנושא זה של מתן תורה ולא מזכירים את ה'קציר' (מלבד הקריאה של יו"ט ב' בחו"ל, ואף שם ההפטרה מדברת על מ"ת). כמובן שגם פיוטי החג הידועים, ובראשם ה'אקדמות', ברורים מאוד לאיזה כיוון הם נוטים.

יתכן שבזמן הבית הראשון דיברו הרבה על 'חג הקציר' והמון העם אפילו לא ידע שזה 'זמן מתן תורתנו'. מכל מקום, אבותינו ואבות אבותינו בכל העדות והחוגים התייחסו לחג לאורה של ההגדרה 'זמן מתן תורתנו'.