פשטות המתחדשים גליון שביעי:
בגליון זה בחרו להכנס לענין קשה שרבים חללים הפילה, והוא פירוש פסוק 'ממחרת השבת', שנבוכו בו רבים. נכנסו בשלום עם מאמרו של הרב ישעיה לוי, שהוא מבסס ומפרש דעת חז"ל ומוכיח שפירוש הכתובים הוא לפי המסורת שבידם. אבל לא יצאו בשלום בשני המאמרים שבאו אחריו.
נתחיל במאמרו של הרב יחיאל ורטהיימר, שם הוא כותב את הדברים הבאים:
כלומר שמבחינת הרעיון הבסיסי יש צדק בטענת הצדוקים. הצורה האידיאלית ליצור את המערכת של חג השבועות היא כאשר הספירה מתחילה ביום ראשון, והיום השביעי בכל שבוע הוא שבת, כמו שמיטה כו'. אלא שהתורה קבעה, מכמה טעמים שנזכרו שם בגמרא, שעדיף יותר ששבועות הספירה יספרו בתאריך קבוע, ממחרת יום טוב ראשון של פסח מראשית הקציר.
אומר הרב ורטהיימר שיש כאן שתי כוונות, מצד אחד יש לספור ממחרת השבת, ומצד שני יש לספור מיד אחרי יום טוב ראשון של פסח, והתורה הכריעה שהיכן ששתי הכוונות סותרות יש לספור מיד אחרי יו"ט ראשון של פסח. גישה זו מחודשת היא. ואם תאמר, מה רע בזה שחידש פשט חדש במקרא, הרי כך היא דרכה של תורה, לעיין בה שוב ושוב ולחדש חידושים. והתשובה היא, שהגישה שרואה במצוות התורה כוונות סותרות, שכוונה אחת באה על חשבון השניה, מורה על חסרון בתורה. התורה כבר אינה תמימה אלא סותרת את עצמה. עצם זה שלעולם לא היה מי שיאמר 'שמבחינת הרעיון הבסיסי יש צדק בטענת הצדוקים', זה מורה כמאה עדים, שדבר זה אסור לאומרו. (וכבר אמר שאול ליברמן, שאם אתה אומר חידוש טוב שלא קדמך אדם מעולם, אתה צריך לשאול את עצמך, למה לא אמרו את זה לפניך.) התורה תמימה היא, וכל חלקיה פועלים ביחד ובתיאום כדי להשיג את המטרה. הגישה שרואה את השגת המטרה על ידי הדגשת הסתירה בין החלקים השונים בתורה, היא גישה שאינה מובילה לשלימות אלא לקונפליקט פנימי. ועל אחת כמה וכמה שלדברי הרב ורטהיימר ברוב השנים לא נקיים את המצוה 'בצורה אידיאלית', דבר זה קשה מאד להעלות על הדעת.
הרב ורטהיימר ממשיך:
וזה מה שהשיב רבי יוחנן בן זכאי לאותו זקן בייתוסי: 'כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה. הא כיצד, כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת'. זאת אומרת שהצורה האידיאלית היא אמנם 'תמימות', כשהשבוע מסתיים ביום השבת, אולם לא רצתה התורה לכפוף את סדר הספירה לימי השבוע, ולכן לפעמים אין הם תמימות, בשל שיקולים שונים.
אחרי המחילה רבה, אין בתשובת ר' יוחנן אפילו צל של ראיה לחידושו של הרב ורטהיימר. כל מה שר' יוחנן אומר הוא, שלפעמים הספירה היא שבתות תמימות ולפעמים היא חמשים יום, אבל אין הוא אומר כלל שזה עדיף מזה, או שזה בא על חשבון זה. ואותו דבר יש לומר לגבי הראיה שהביא הרב ורטהיימר מהמדרש, שגם שם אין ראיה כלל לדבריו. עיין בדבריו כי נלאיתי להעתיקם.
אכן הביקורת כאן היא נקודה דקה, אבל לענ"ד אמתית. אבל מה שנמצא אצל הרב ורטהיימר בקול ענות חלושה פורץ אצל מאמרו של הרב ספייער, שאינו אלא חזרה על דברי הרב ורטהיימר, בצורה הרבה יותר קיצונית.
כבר בהקדמתו כותב הרב ספייער:
למה ניתנה תורה בסדר כזה, שפשוטה נלמדת הפך מדרישתה
וזהו מה שהוא משתדל להוכיח לאורך המאמר שיש כאן סתירה בין הפשט והדרש. וכן הוא חוזר על הדברים שוב:
שביאור ע"פ פשש"מ נכון ועומד על דברך הפשט, אע"פ שדרשו חז"ל את הפסוק באופן אחר. דתורה נלמדת בפשט ונדרשת בדרש. ואף אם אין אנו מוצאים הסבר מדוע דרשו חכמינו דרישתם, עדיין עסק הפשט חולק לו מקום לעצמו. וכפי שמצינו ראשונים רבים שעסקו בתורה הפשט ולא הרגישו צורך לבאר וליישב הדרש לפשט, אפילו כשהם סותרים זא"ז.
וכבר כתבנו למעלה, שהראשונים שפירשו פשוטו של מקרא, פירשו הפירוש המילולי, אבל לעולם לא טענו שהפירוש המילולי בכוחו לעמוד כנגד הדרש. אלא הדגישו שוב ושוב שדברי חז"ל אמת, וכנראה שיש סיבה שיש לפרש את הפסוק באופן אחר מהפירוש המילולי. הגישה שטוענת שהפירוש המילולי סותרת את הדרש וצריך לתת לו מקום, שזה בעצם חציית המקרא לשני חלקים סותרים, היא חידושם הבלעדי של בעלי פשש"מ ופסולה לחלוטין.
וכן הוא כותב בהמשך:
חזינן שיש מצוה לספור בשלש צורות: א. 'שבתות'. ב. 'שבועות'. ג. 'ימים'. ומה שאביי אומר במסכת מנחות – 'מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי' – משום שחכמים הפקיעו את מצוה 'למימני שבתות' בדרשתם.
וכאן הבן שואל, איזה מצוה הפקיעו בדרשתם, הרי דרשות חז"ל ניתנו למשה מסיני ופירוש התורה שבכתב הוא התורה שבעל פה, וא"כ איזה 'הפקעה' יש כאן, הרי לעולם לא היה מצוה למימני שבתות!
וזה הוא דוגמא בולטת לשיטתם של בעלי פשש"מ שהפשט סותר את הדרש, ולשיטתם אכן הפקעה יש כאן. וגישה זו אם היא לא כפירה ממש, הרי היא קרובה מאד לכפירה גמורה בתורה שבעל פה.
כמה פעמים לאורך מאמרו מודה הרב ספייער שאין הכרח לפרש ממחרת השבת כפשוטו, כגון מה שכותב: 'והיה מקום לומר שלא כדברינו', וכן: 'אף שתיבת 'תמימות' היא דוחק גדול לפירוש זה'. ולא זכיתי להבין, הרי אם הוא בעצמו מודה שאין פירושו מוכרח, אז מה בוער בו ליצור סתירה בין הפשט והדרש, וכי לא עדיף להכנס בפירצה דחוקה קצת, כדי שהפשט והדרש יחדיו יהיו תמים. וצ"ע.
וממשיך הרב ספייער:
אבל חג השבועות לא מוזכר במקרא שנוהג במדבר כו'. ואכן זה דבר מתבקש, שאם המקרא לא מזכיר את החלק הרוחני וההיסטורי של שבועות אלא רק את הפן החקלאי, אזי גם מובן מדוע לא מוזכר בכתובים שחגגו את שבועות במדבר.
וחיי ראשי לא אבין דבריו, הרי בהמשך הוא כותב:
וכל הקורא בתורה כמו שצריך כו' ישכיל להבין ששבועות צופן בתוכו עוד דבר.
ואם שבועות צופן בתוכו עוד דבר, דהיינו קבלת התורה, אם כן למה לא הזכירה התורה שחגגו חג השבועות במדבר. אלא הוא הדבר שאמרתי, שלשיטת הרב ספייער אין כאן תורה אחת, אלא יש כאן שתי תורות, פשט ודרש, והם סותרים זה את זה, ומכיון שהתורה לא הזכירה בדרך הפשט את התוכן הפנימי של חג השבועות ממילא היא לא הזכירה שחגגו אותה במדבר, כיון שלפי הפשט אין צורך בחגיגת שבועות במדבר.
למותר לציין, כי גישה זו לא שמענו מעולם, ולא ימלט שהתוצאה הסופית תהיה אצל כמה הכחשה גמורה בדרש ובחירה בפשט. עוד יש להעיר על שני המאמרים של הרבנים הנ"ל, ששניהם הסתפקו בזה שהוכיחו שלפי הפשט ספירת העומר מתחיל ממחרת השבת, והסבירו את הדברים בטוב טעם ודעת, אבל טעם למה יש לספור אחרי חג הפסח, בזה הם עוברים עליו בהבלעה, משל אין זה חשוב בעיניהם. וכבר דיברתי על מגמה זו בסוף הקדמה ו'.
והנה כל הנ"ל הוא כאין וכאפס לעומת דברי הרב חיים מצגר, שממשיך בחציית התורה לשנים בצורה בוטה. וזה מה שהוא כותב:
ושור ושה שרוע וקלוט נדבר תעשה אתו ולנדר לא ירצה'. מקרא זה התפרש במסורת חז"ל בדרך הדרש ולא בדרך הפשט. פשוטו של מקרא הוא ששרוע וקלוט הינם מומים קלים, ולפיכך כשרים לנדבת שלמים ופסולים רק לנדר. מדרש חז"ל הוא ששרוע וקלוט הינם ככל המומים, ופסוקנו מתפרש שמותר להקדישם לבדק הבית [נדבה] ואסור להקדישם למזבח [נדר]. מדוע פשוטו של מקרא נכתב בצורה מטעה? במאמרנו בקובץ הקודם הראנו כי לעיתים המקרא מתפרש כפשוטו לשעתו וכמדרשו לדורות כו'. תמיהתנו יכולה להתיישב על פי הדרך הנזכרת: בדור המדבר היה מעין חיוב להקריב קרבנות נדבה, בכך שנאסר לשחוט בהמה לבשר תאוה. לפיכך לא החמירה התורה בדיני הנדבה והתירה להקריב שרוע וקלוט לנדבת שלמים. מה שאין כן לדורות אין כופים את האדם לנדוב קרבנות, ולפיכך אם בחר לנדוב צריך הוא להקדיש דווקא מן המובחר ולא שרוע וקלוט.
כאן חצה את התורה לשנים לגמרי. אכן הפשט והדרש סותרים אחד את השני, והפשט מתאים לדור המדבר והדרש לדורות. זוהי בעצם גישת בעלי התמורות עם שינוי קטן ולא משמעותי, שלדעת הרב מצגר כביכול הכל ניתן בסיני. וכי למה 'כביכול', כי מה שהסתיר כאן גילה במאמרו שבגליון הקודם. אחרי שהאריך שם שמצות תרומת הדשן השתנה משעה לדורות הוא כותב כך:
אם כן, מה מקומה של מצוות תרומת הדשן לדורות?
אפשר כי חז"ל הבינו מסברא שלא יתכן שתתבטל לגמרי מצווה מן התורה. לכן עושים כעין 'זכר לדבר' ומקיימים במצוות תרומת הדשן את השלב הראשון של פינוי הדשן. מכיוון שמדובר רק ב'זכר' אין עושים זאת בכל הדשן אלא במעט דשן בלבד.
שומו שמים על דברי אפיקורסרות כאלו! לדבריו, מצות תרומת הדשן היא המצאה של חז"ל, ולא התקבלה בסיני? איך לא רעדה ידו כשהקליד דברי בלע כאלו, ואיך העיזו העורכים לפרסם דברי כפירה שכאלו?
הן אמת, שחילוק זה בין הפשט לדרש והחילוק בין לשעה ולדורות לכאורה מצאנו כבר בדברי הנצי"ב. ובדקתי את הדברים, ומה שהביא שם את דברי הנצי"ב ויקרא י' ה' ובמדבר ה' ד' אין הדברים דומים כלל! הרי מצאנו בכמה מקומות לחלק בין מדבר לדורות, וזה פשוט. אלא שהנצי"ב מדייק מלשון המקרא שהיכן שכתוב: 'כאשר דבר ה' אל משה' ולא: 'כאשר צוה ה' את משה', שהקב"ה ציוה במפורש שבמדבר יעשו כפי הדיבור הפשוט ולא לפי הדרש. והרי זה רחוק שנות אור ממה שהוא טוען, שכל מקום שהפשט והדרש סותרים אחד את השני אז יש כאן שתי מצוות שונות, אחד למדבר ואחד לדורות. ואפילו אם נאמר שיש מקומות אחרים בנצי"ב (לא בדקתי את כל המקומות), שמיישב הסתירה שבין הפשט לדרש בצורה הנ"ל, הרי צריך לעיין בדברים היטב, כי כפי פשוטם זהו עקירת דעת חז"ל שסבורה שתמיד יש ליישב את הסתירה. וכבר כתבתי בהקדמה ד' ששיטה שלוקחת כל גישה ותובנה תמוהה ומצרפן יחד, אחת דינה שתסולק מבית המדרש.
וכאשר בדקתי את דברי הרב מצגר במקומות אחרים, מצאתי שהוא מועד להזיק להחריב ולקלקל. ואלו דבריו בגליון רביעי (עמוד 16) שם הוא מאריך לפרש הפסוק 'ושמי ה' לא נודעתי להם', שהרי את שם הוי"ה מצאנו הרבה בספר בראשית. וז"ל שם:
אם נקבל את שיטת הבחינות יהיה בידינו פתרון פשוט לפסוקנו – חומש בראשית נחלק לשני רבדים, רובד אחד כולל את הנבואות שנאמרו בשם הוי"ה ורובד שני כולל את הנבואות שנאמרו בשם א-ל ש-די. פרשתנו הינה המשך לרובד השני, וברובד זה אכן נגלה שם הוי"ה רק למשה ולא לאבות.
כאן מצגר הרחיק לכת הרבה יותר מברויאר. לשיטת ברויאר כל שם מסמנת כוונה אחרת, אבל אין הוא מכחיש את קיומו של סיפור המקרא לשמותיה השונים, אבל כאן מציע מצגר שבעל רובד אחד של המקרא לא ידע על קיומו של רובד שני, והרי יש כאן כפירה גמורה! אכן מצגר ממשיך אח"כ:
ברי שפירוש של שיטת הבחינות לפסוקנו הינו חידוש מפליג
לדבריו 'חידוש מפליג' יש כאן אבל 'כפירה גמורה' אין כאן, אבל גם זה אינו אלא לכסות עינים, כי בהערה 27 במאמרו הנ"ל הוא מתייחס לפירוש זה כאחד מכל שאר הפירושים.
נסיים
בדברי ברויאר:
כל הבעייתיות של פרשנות המקרא על פי פשוטו גלומה בהגדרה זו: תורה שנאמרה מפי ה' - אך מתבארת כאילו נאמרה מפי אדם. דרושה אמונה גדולה כדי לעמוד בסתירה זו: להאמין בתורה משמים - ולפרש אותה כאילו נאמרה מפי אדם. ועל פי זה יש להבין את החשדנות - הגובלת כמעט בעוינות - שחוגים רחבים היו נוהגים תמיד ביחס לפשוטו של מקרא. אולי בצדק חששו: תורה המדברת בלשון אדם הרי היא נקראת ונשמעת כתורת אדם; וכדרך שהיא נשמעת, כן עלולה היא להיות נתפסת: לא כתורת ה' המדברת בלשון אדם - אלא כתורת אדם המדברת בלשון אדם.
מסתבר, שפסו בעלי אמונה, ומי שאוחז בדרך פשוטו של מקרא במוקדם או במאוחר יגיע לכפירה גמורה אם מעט ואם הרבה. על הציבור החרדי להתעורר ולהיות מודע לסכנה העצומה שצומחת בינינו, ולהלחם במגמה זו בכל הכוח, לעקור ולשרש אחרי שיטה זו בכל הכלים שבידינו, כדי לשמור על תורתינו הקדושה בטהרתה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה דבוקים ואחודים זה בזה כתרי רעי דלא מתפרשי.