מתוך מכתב לידיד שנושא בעול של כולל
יש בו לענ"ד נקודות חשובות לדיון
מאחר שאין בו שום תגלית באשר לכולל המדובר בו,
והדברים ידועים ומפורסמים לכל,
השארתי את הדברים כמות שהן
----------------
אתמול, כמו גם בעבר, נזדמן לי לשמוע את התלהבותך מכולל פוניבז'.
טענת כי אין בנמצא כזאת שקיעות בלימוד כמו אצל האברכים שם.
בתוך הדברים, אם הבנתי נכון, ניסת להעלות את הסיבה לכך,
מפני מה נשתנו לטובה מחבריהם הלומדים בשאר הכוללים.
ברשותך, אבקש לסדר כמה מחשבות ותובנות שעלו במחשבתי כאשר הרהרתי בנושא.
אקדים שלמרות היותי בוגר ישיבת פוניבז', בבחרותי, ואף תקופת מה אחר נישואיי,
כידוע לך לא זכיתי מעולם לחבוש את ספסלי הכולל, למרות רצוני בכך בשנים המוקדמות,
עקב המגבלות ה'חוקיות' לפיהם מי שעזב את הישיבה יותר משנה במשך בחרותו אינו מתקבל לישיבה בחזרה, וכן לכולל, ולכן היכרותי לוקה במקצת.
עם זאת, אוכל לומר כי רוב חבירי במשך קרוב לעשרים שנות אברכותי לומדים שם, ושנים רבות למדתי בסמיכות ממש לכולל,
כך שכמדומני שהידיעות שלי אודות המקום ואופיו היחודי הינם די מדויקות.
אין ספק כי החומר האנושי המרכיב את הכולל הינו משובח ונדיר באיכותו.
מדובר בבעלי כשרונות ושקדנים מן השורה הראשונה, רובא דרובא מבוגרי ישיבת פוניבז',
ואליהם הסתפחו עם השנים מעידי עידית בוגרי ישיבות אחרות.
פן יחודי נוסף הוא השילוב המוצלח של ה'זקנים עם נערים', יושבים שם בהיכל האדיר של 'אוהל קדושים' מאות מאות אברכים מכל הגילאים,
מהם ת"ח מופלגים ממש, באים בימים, ממולאים באוצרות אדירים לרוחב ולעומק, למדנים,
אנשים עם מושגים גדולים ואופקים רחבים, בעלי שאיפות ומרץ בלתי נדלים.
בנוסף לכך, ריבוי הלומדים, כן ירבו, מעניק עוצמה וחוסן רוחני, ומבטיח יציבות ואוירה חזקה בכל מצב שהוא.
תמיד לומדים, תמיד הקול נשמע ברמה, והחדוותא והחידושים מלאים את ההיכל.
ברם, ברור לכולנו, וכפי שכבר דברנו לא אחת, שזהו רק אפס קצהו של הנושא,
והליבה האמיתית של הענין נעוצה בדבר אחר לגמרי, 'מעז יצא מתוק'.
פותחים בגנות.
אם נחשב את סכום השעות בהם רוב רובו של הציבור נמצא בבית המדרש
(ואיני עוסק בכלל באלו שלומדים לעצמם בכל מיני בתי כנסיות באיזור את כל המסכתות בש"ס מלבד מה שלומדים בכולל)
נקבל תוצאה עגומה ביותר.
ראשית, הנוכחות הקבועה בסדרים, בלי להיכנס לפרטים לא תהא בכך שום גוזמא אם נקבע בוודאות שסדר הבוקר מקוצץ בלמעלה משעה ביחס לרוב המקומות,
וכן הסדר של אחר הצהרים בשיעור דומה, אם לא מעבר לכך.
שעות אלו, למעלה משעתיים מדי יום, שזה כשליש מן השעות בכולל, אצל רובם אין לו תשלומין בשעות או סדרים אחרים,
ואף אצל מאחרי שבת מועטים שבשל איחור קימתם עושים את לילם כיום יאיר,
בודאי לרוב אין לזה את הקביעות והעקביות של השעות כשהינם בתוך הסדרים.
בלילה יש שמחות, הפרעות, וכל מיני גורמי ביטול.
אולם לא פחות חשוב לציין כי מאחר שאין 'שמירת סדרים', אין פיקוח ואין הורדות במילגה הנמוכה (אין מה להוריד),
הרי שאצל רבים רבים כל סיבה קטנה מהווה עילה להעדרות, ולא אכנס לדוגמאות.
שלא לדבר על זמני רפיון כמו סופי זמן ותקופות מיוחדות, ציבוריות ואישיות.
הסכום הגבוה של השעות הללו, שהינם מן הסתם בבחינת 'מעוות לא יוכל לתקון', זהו מחיר כבד ובלתי מבוטל,
בעבור התועלת העצומה ובעצם קביעת דמותו של המקום ויושביו.
'ביטולה זהו קיומה',
באורח פרדוקסלי, דווקא החסרון הגדול הזה הוא המעלה והיתרון הגדול. המצב הזה של איש הישר בעיניו יעשה,
יצר מקום אידיאלי של 'נפשי חשקה בתורה'. מי שמגיע, ומתי שמגיע, לא מגיע כי הוא חייב, וכי זוהי המסגרת,
אלא כי הוא רוצה ללמוד.
דווקא משום שגורל כל אברך בידו, ומי יאמר לך מה תעשה,
לכן הלימוד הוא כ"כ פורה ומוצלח, ממוקד ועירני, סוחף ומושקע.
יתירה מזו, מאחר שהמסגרת הינה כל כך צרה מבחינת השעות והמחוייבות, ולצד סיבות ונתונים חיוביים נוספים,
קמה לה מציאות שאין שום דבר שיש לו נוכחות בכולל חוץ מלימוד, לימוד בעיון בעמקי הסוגיות על כל המשתמע מכך.
לא אוכלים ארוחת בוקר ולא שותים קפה, לא מחליפים חויות ולא טועמים מ'תיקון' או מסעודת הודאה כל שהיא.
אין הווי חברתי מכל סוג שהוא ביני עמודי.
משום שהשהות לא ממושכת מדי, ובעיקר לא מחייבת,
אזי לא באים לכולל כמקום או כמסגרת לימודית, באים ללמוד, לעסוק בתורה, במלאכות שבת, בריבית, בתערובות או בקדשים.
באים לסוגיות, נושמים ושואפים אותם אל כל חלקי הגוף והנשמה, ואח"כ הולכים אתם לכל מקום שהוא.
זהו סוד ההצלחה העיקרי, מכאן היציבות והעוצמה.
כמעט לא יאומן לאנשים שבחוץ.
בימים שבהם מסביב יהום הסער במחלוקות פנימיות עזות, שהקיפו את כל שדרות הציבור מגדול ועד קטן, וכילו מנפש ועד בשר,
וגבעת הישיבה היתה 'שושבין ראשי' בהם, הכל נעצר בפתחו של הכולל, אליך לא יגש, ובהיכלו כולו אומר כבוד.
לא זו בלבד, גם בימים בהם חילוקי הדעות הגביהו מחיצות בין חברותות וגלים עכורים שטפו נהרות של ידידות,
בכולל פוניבז' הדבר הורגש הכי פחות, וזו בודאי תופעה מדהימה שאין לה אח ורע.
השבריריות של המסגרת היא זו שהעצימה את התוכן ואת הרוח,
אין חומות ברזל שיחצצו בעד הרוח ויחנקו את הנפש. הלימוד הוא פנימי וכנה, זך ונקי,
והכניסה לבית המדרש היא צלילה מהירה לתוך הסוגיא.
רוב מקומות התורה, בודאי אלו שלא נתברכו בריבוי לומדים, לא יכולים להרשות לעצמם מסגרת מאווררת שכזו,
דרושים כמות ואיכות, יציבות וחסינות, במידות גדושות על מנת לקיים בית מדרש מן הסוג הזה למשך שנים ארוכות,
אך מוסר השכל מן התופעה כדאי ומותר לקחת.
לדעת תמיד את הגבול, לבל תחבוק המסגרת הקשוחה והתובענית את כל ההויה התורנית, את הרוח, את האישיות,
ובעיקר, שההשכמה והריצה לבית המדרש לא יחמסו.
לא באים במסירות נפש לכולל, מגיעים לסוגיא.
לא עסוקים בלהניח את דעתו של מישהו ולמלא אחר התכתיבים שלו, ולו הם חיוביים ומועילים ביותר,
אלא טרודים לפצח את הסוגיא ולדעת את סודה.
ולעיתים, יש שריבוי השמן מכבה את הנר שלא יוכל להכיל.
עומס הדרישות והמטלות, העין הפקוחה וההשגחה הצמודה, מונעים את הצמיחה ומקפיאים את הבעירה,
גודעים את הגדילה ומייבשים את הלחלוחית הפנימית.
ועתה אחי, בואו חשבון, חשבו חשבונו של עולם, אבן שלמה ואיפת צדק יהיו לכם, צדק משלך ותן לו,
אל תבוא במשפט וב'כללי מקום' לטאטא הגיון ותבונה,
וקבל את האמת ממי שאמרה.