עקביה כתב:כבוד הרב "לעמל יולד",
האותיות דלהלן מתייחסים לאותיות שבדבריך:
א. לא הבנתי כיצד דבריך אלה מתכתבים עם מה שכתבתי אני לעיל.
אם באת להסביר כיצד "הצור תמים פעלו" וגו' מתיישב עם מאמרי חז"ל שהזכרתי אנכי לעיל על עונש קולקטיבי הכולל גם את אלה שלא חטאו, לא הבנתי כיצד עשית זאת.
עכ"פ לדידי, נראה שחז"ל הבינו שזה עצמו אינו עוול. ומ"מ אין זה עיקר נושא האשכול ולכן לא אתעכב על כך.
ב. מיהו אותו "שוטה וגס רוח המדמה לעצמו שיודע דעת עליון" ומי הם "החכמים באמת"?
אם בשואה עסקינן, כבר מניתי לעיל כו"כ דעות הופכיות בסוגיא זו. אמנם גם זה אינו נושא האשכול וגם על כך לא אתעכב.
ג. אות זו כבר כן עוסקת ישירות בנושא האשכול, ולכן אצטט מדבריך:
לעמל יולד כתב:ג. ח"ו לומר שהקב"ה מתנהג דרך מכות! אלו דברי בלע!
ה' ה' קל רחום וחנון, מתנהג בעולמו בחסד וברחמים. אבל הנבראים כולם ילמדו רק דרך השכר והעונש, ובלשון העם "המקל והגזר" ובהעדר ה"מקל" הרי לא נדע גבולות.
ידידי היקר, אתה סותר את עצמך מיניה וביה; תחילה כותב אתה שח"ו לומר שהקב"ה מתנהג דרך מכות, ותכף ומיד מסכים, ככל הנראה, שהוא משתמש גם ב"מקל".
ובכן, אם המילה "מכות" מפריעה לך, אתה יכול לקרוא לזה מצדי "שעוני קיר". העיקר, זה משהו שכואב מאד למקבלים אותו.
לעמל יולד כתב:היפלא בעיניך צער האדם שהכניס ידו לאש בזדון? הלא כל עונשי התורה מפורשים בשתי פרשיות, והברכות מצוים לאורך ולרוחב כל התורה כולה, והחוטא אינו אלא כמי שמכניס ידו לאש במזיד וביודעים.
אין כאן שום ערפול מה ה' שואל מעמך, כי הרי פירש וביאר אף הזהיר על הכל בתורתו.
אני לא יודע אם לצחוק או לבכות על מי שכל העולם כולו דומה עליו כמישור, ולדידו הכל כל כך פשוט וגלוי וידוע.
מה לדעתך אמור לחשוב אב שילדו נהרג פתאום, או אדם שגילו אצלו פתאום סרטן? "אין כאן שום ערפול מה ה' שואל מעמך, כי הרי פירש וביאר אף הזהיר על הכל בתורתו"?!
אבל במקום לצחוק או לבכות אבקש ממך להתכבד ולחזור ולקרוא את הדוגמאות שהבאתי בפתח האשכול על מאה אנשים מישראל שמתו בכל יום, ועל הרעב בימי דוד. בהצלחה!
לעמל יולד כתב:ובבקשת מחילה מהשואלים לענ"ד כל השאלות האלו אינם נובעים מצד ביקוש העבודה התמימה, אלא למען ישקיט רעבון הספקות העולות במוחו ונפשו, ומקור הספקות הוא עצם ההרחקה מן התורה והעבודה, כי ככל אשר יתרחק מן האור יחשך לו, וכאשר יתקרב יאיר לו חשכת לילה.
והמתרחק מלימוד התורה וידיעת ההשגחה ובשרירות לבו ילך, איוולתו יסלף דרכו ועל ה' יזעף דבר, ולא ידע ולא יבין על מה החרי אף הגדול.
והמתקרב לתורתו ית', ירא בלבבו את רוב טובו וחסדו, ויתחרט על הרחקתו, ויבין את קורותיו מה' יצא דבר, להרחיקו מהאש האמיתי שלאחר מותו, ולקרבו לאורו הגדול הנצחי.
והמבקש האמיתי ילמד ספר איוב לעומקו להשכיל בעניין זה, אף ידע מאין נובע קושיותיו, ואיך ישקיט רעבון שכלו.
הפסיכואנליזה שאתה עושה לי ולשכמותי אינה ממין העניין. אילו בדבריך האחרים היה ניתן למצוא איזה מענה לשאלה, אפשר היה לקבל את תוכחת המוסר הנלווית אליו, אבל במצב הנוכחי עולה חשד כבד שהמענה היחיד אותו יש לכבודו להציע אינו אלא נזיפה על עצם השאלה.
ד.ה. אותיות אלה כוללות ביאורים נאים, ויישר כוחך עליהם! וגם נזיפות, ועל כך אומר 'שתיקתך יפה מדיבורך', שכן אין בהם טעם ואין בהם ריח כל עוד אינך עונה כלום לגופו של עניין.
את שורת המחץ השארת לסוף:
לעמל יולד כתב:ולשאלתך האם יתכן שהקב"ה מדבר בשפה שלא מבינים וממשיך וממשיך, וכו'. התשובה היא חד משמעי לא! ואידך זיל גמור.
ולאחריה עלי לסכם בצער ולומר, כבוד הרב "לעמל יולד": הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ אוֹ מַה יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה. את שאלתי שאלתי באריכות, בלוויית דוגמאות הממחישות את טענתי, ואחרי כל אלה כבודו עונה לי "לא!" אחד קצר ופסקני עטוף בדִבְרֵי ... רבים.
מה טעם בכל זה? אם אין למעלתו מה לומר הוא יכול פשוט לשתוק.
מה מאד קשה לי להמשיך לכתוב בעניין, אף אם ביארתי שח"ו אין לי שום כוונה לאף אחד באופן אישי, אבל חוששני שיצטייר הדברים שעלה בדעתי לתפוס יהודי בעת צערו. אני מבקש מחילה וסליחה אם יצא מדברי דברים שנראים כהקנטה ח"ו או שדברי מצערים את הקורה.
אשנה ואשלש שהדברים נכתב לגופו של עניין על דרך כללו בהשקפת תורתנו הקדושה, וח"ו לאיזה עניין שקשור למישהו באופן פרטי.
א. מה שהנך מכנה "עונש קולקטיבי", יש כמה דרכים בזה, וכבר הזכרתי או רמזתי לדעות שונות.
אבל ממה שאנו צריכים לדעת, שעונש הרבים אינו הופך את משפט היחיד למשפט מעוקל ח"ו. כי עכ"פ אף יסורי היחיד יהיו לו לכפרת פשעיו הפרטיים, ולדעת חלק מהראשנים אולי להביא שכר לסובליהם.
והביאור בדברי חז"ל כמו דאת אמרת בהדדי הוצי לקו כרבא, אפשר להסביר בכמה אופנים, ואכתוב כמה מהם.
1. לולי הני הוצי הקב"ה היה מאריך אף עם אותם שנתפסו בעוונם, אך באריכת אף ומענישם באיטיות, עונשים קלים שאין באחד מהם בכדי להמית.
הנה מדת הדין תובע שיעשו דין במורד במלכותו אפי' בקלי קלות, ומי שמרד במלכות אחת דתו, אבל הרחמים מעכב מבעדו למצות עמו הדין (ע' ספ"ד מסילת ישרים בדבריו הנפלאים). ובעידן רתחא לא יעכב הרחמים את הדין, כי לעת הזאת השליט הקב"ה את הדין על העולם, ואז צריכים זכות גדול להינצל ברחמים ולא להסחב במשפט הרשעים (וע' רמב"ן פרשת אמור ששם האריך בשכר הצדיקים ומי ינצל ממשפט הרשעים, ושם מדובר בצדיקים גמורים שאין להם חטא בכלל).
2. ידעת שרבינו הרמב"ן קראו לכל מקרי האדם "ניסים נסתרים", והוא הנהגת המשפט לשכר ועונש, וביאר שהניסים הנסתרים כשיבואו ביעודי התורה יתפרסמו והנה נהפך הנסתר לנגלה.
הנה דבריו מפליאים לכל המתבונן בהם, וידע נאמנה שאף שה' מזמין פורעניות לרבים, אין זה ממקרי הרבים שיחיד נסחף אליו, אלא מגבורותיו המפליאות, שהזמין כל הפורענויות כולם לפונדק אחד ולזמן אחד, הנה עונש וצרת היחיד אבל (מלשון אבלות) רבים עשה, כי רצה שיתפרסם ניסים הנסתרים אלו.
3. אף הרמח"ל (דרך ה' פ"ג ס"ח) סלל דרך בזה, והוא דרך נפלא בהסבר קיבוצי האדם, איך ישתנה זכויות האדם ע"פ תלותו באחרים לזכות. ויתכן שראשי קיבוצי האנשים יתחייבו לכפר על אלו שתלויים בהם ע"ש בדבריו העמוקים.
4. ח"א מחברי הפורום כתב לי הודעה וז"ל:
יתכן שעקביה לא קיבל מענה לדבריו בעוד נקודה שלא הזכרת, והיא: שגם אלו שנענשו בסיבת עונש הכלל, עד שכלל ישראל הכיר שיש חטא (מלחמת העי בגלל עכן ועוד רבות), יש בזה שתי פנים, הא' שאלו שנענשו הגיע להם העונש יותר מלאחרים בגלל דין קל עליון, והב' שהכלל נענש (במה שנענשו היחדים) משום שאם כולם היו שלמים גם עכן לא היה חוטא, וזוהי הערבות שקבלו.
ע"כ דבריו. ודי באלו לעכשיו.
ב. השוטים וגסי הרוח הם אלו שצועקים מעל כל במה שיודעים הם דעת עליון ע"פ סברות כרסיות, והעיקר אצלם זה הפרסום והצעקה.
החכמים הנבונים הם כל כולם מונחים בתורת ה' ובעבודתו, ומודדים את דבריהם בפלס התורה, ואינם נוטים לדברי השוטים הנ"ל כי הם יתבוננו בינה בתורה ובנפשם וכו', וא"צ להאריך בפרט שזה לא מעקרי הנושא עליהם מדברים.
ג.
ח"ו לומר שהקב"ה מתנהג דרך מכות! אלו דברי בלע!
ה' ה' קל רחום וחנון, מתנהג בעולמו בחסד וברחמים. אבל הנבראים כולם ילמדו רק דרך השכר והעונש, ובלשון העם "המקל והגזר" ובהעדר ה"מקל" הרי לא נדע גבולות.
ידידי היקר, אתה סותר את עצמך מיניה וביה; תחילה כותב אתה שח"ו לומר שהקב"ה מתנהג דרך מכות, ותכף ומיד מסכים, ככל הנראה, שהוא משתמש גם ב"מקל".
ובכן, אם המילה "מכות" מפריעה לך, אתה יכול לקרוא לזה מצדי "שעוני קיר". העיקר, זה משהו שכואב מאד למקבלים אותו
ההבדל בין דברי לדבריכם הוא הנוסח! ולדעתי זה נקודת המוצא של הדיון.
ד.
לעמל יולד כתב:
היפלא בעיניך צער האדם שהכניס ידו לאש בזדון? הלא כל עונשי התורה מפורשים בשתי פרשיות, והברכות מצוים לאורך ולרוחב כל התורה כולה, והחוטא אינו אלא כמי שמכניס ידו לאש במזיד וביודעים.
אין כאן שום ערפול מה ה' שואל מעמך, כי הרי פירש וביאר אף הזהיר על הכל בתורתו.
אני לא יודע אם לצחוק או לבכות על מי שכל העולם כולו דומה עליו כמישור, ולדידו הכל כל כך פשוט וגלוי וידוע.
מה לדעתך אמור לחשוב אב שילדו נהרג פתאום, או אדם שגילו אצלו פתאום סרטן? "אין כאן שום ערפול מה ה' שואל מעמך, כי הרי פירש וביאר אף הזהיר על הכל בתורתו"?!
אבל במקום לצחוק או לבכות אבקש ממך להתכבד ולחזור ולקרוא את הדוגמאות שהבאתי בפתח האשכול על מאה אנשים מישראל שמתו בכל יום, ועל הרעב בימי דוד. בהצלחה!
קודם כל, העולם מלא בורות שיחים ומערות, ומי יאמר שלום עלי נפשי. אין העולם דומה למישור, אלא מה שפשוט בעין שכלו של האחד יתקשה בו חבירו מאד, וכן להיפך. וכל אחד יראה בדעת חבירו כמי שדומה לו העולם למישור בעניין שהוא מתקשה בו, ואינו כן, ודב"ז. ובקיצור נמרץ, ברור שאלו שמתו בימי דוד מתו במשפט, רק הקב"ה רצה לגלות את ניסיו הנסתרים בכדי שדוד יתקן תקנותיו, לכן זימן את הכל לפונדק אחד וכדלעיל. וזה הביאור ברוב האגדות על דרך זה.
ובאמת העניין נוגע לרוב יסודות הבריאה כולם, ולרוב גופי תורה, ואף אם היה לאדם חכמה לענות על השאלות על תכליתו, הלא לא פורום זה לא יוכל שאת דבריו מרוב הכמות ועומק האיכות, ואני אנה אני בא שאין לא דעה ולא דיבור ואף בשיחת חולין של חז"ל אין לי מצח להרים ראש.
אמנם, כבר כתבו המלך החכם מכל אדם, וצמצם את כל דבריו בפסוק אחד, ראשית חכמה יראה ה' , שקודם לכל חקירה צריכים אנו לשים את לבנו ליראתו ית' ולדעת את היסודות, ומשם נוכל להתבונן וליישב את ליבנו. וזה יסוד כל דברי, ואני לא באתי לתת מוסר, אלא הציק לי את הלשונות, נקודת המוצא, וקלות העט והמקלדת מידי דברו בו ית'.
ואין בליבי להאריך יותר כאן, אז אכתוב כמה דברים לכתורת בלבד.
כל אי בהירות וערפול הוא יסוד היצה"ר, הבחירה, והניסון. והכל מעת החטא הראשון כשהכניס זוהמת הנחש (ע' נפהח ש"א פ"ו).
ומהות עבודתנו בעולם זה להשתחרר מכל הערפול ע"י התורה, שבנתינתה פסקה הזוהמה.
וכן יש לדעת את ההבדל בין היסורים והניסיון, (מבואר במרחבי כתבי הרמב"ן ע' שער הגמול, ומה שכתב בעקידה, וניסיון המן וכו').
ודי בזה