פורום אוצר החכמה

המציאות הינה שכמעט בלתי אפשרי לומר את כל ספר הקינות בתשעה באב בקצב אמירה סביר עם התבוננות מינימלית בתוכנן, ולהספיק לסיימן עד חצות, לא כולל שמיעת איכה, אלא א''כ אולי אם מתפללים ''ותיקין''.
כל שנה אני במירוץ הזה.. (המניין אצלנו הוא כמובן לפי זמן קר''ש מג''א), מחד גיסא- אינני מוכן סתם לגרוס בחצץ שיניי את המילים בהמהום טיסתי כמעט מבלי לבטאם לא כ''ש להבינם... מאידך- עקב התעקשותי לומר את הקינות בקצב אמירה הגיוני (מהיר!) וגם לשים לב למשמעות הנכתב בהן במידה סבירה, אני מוצא את עצמי, קרוב לשעת חצות היום הרחק מקו הגמר (סליחה על הביטוי)....

האם לדעתכם אכן נכון להתאמץ כל שנה לומר במרוצה את כל הקינות של יום תשעה באב?
או שמא הרצוי הוא לומר בנחת בהטעמה ובעיקר בתשומת לב למשמעות, ככל שמספיקים?
או שמא, אין הכ''נ, יש לומר בנחת ולהמשיך גם אחר חצות...

טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה.
שמעתי שיש גורסים: טוב מעט שלא בכוונה מהרבות שלא בכוונה.

פעם קראתי על הרב אלישיב שהיה אומר בקצב שלו ולא בקצב של המתפללים, ואחר כך היה ממשיך לומר בבית.

אני מזדהה עם הרב פ"ת. בכל שנה אני מצטרף למירוץ, ומצליח בנשימה עצורה לסיים בשעת חצות ממש.

השנה מסיבות שונות השכמתי קום והתפללתי מוקדם מאוד, ואז היה לי זמן בנחת...

הלוואי ויהפכו הימים לששון ולשמחה במהרה.

לא הבנתי שאלה מעיקרה, ברור הדבר שהנושא מהווה מעט כאב פנימי בכל שנה מחדש.

מי כמוני יודע כמה מרוחקני מלהיות מחובר לנושא, אך לתמוה שרי, על מה בהלת המרוצה? וכי מה יש לעשות בט' באב [חוץ משינה רבת שעות]?, ברור שזהו תוצאה מחוסר חיבור רגשי לאבילות, שמחפים את חסרונם במסווה אמירת הקינות, ואי לכך ממהרים לגמרם.

על זה נוכל לומר שהתאבלנו כדבעי?, כל דור שלא נבנה כו' וכל המתאבל על ירושלים כו'. והא כל עיקר הקינות מקורם אינם מהגמ' ורק איזכור ישנו באיכה רבה לומר קינין, והקליר והראשונים סדרו על הסדר למען נוכל להתאבל כדבעי,ומה בצע א"כ לומר הקינות בלא הבנה? [ואולי מי שאינו מבין, ולא מתכונן להבין, שיאמר פסוקי אבילות ותו לא? לכא' כן עדיף, אך ח"ו לשנות מנהג ישראל], ....

גדולי עולם כבר זרזו בזה מכבר להכין הקינות לפני, ומהגרי"ש אלישיב זיע"א ידוע שקם בשעתו הקבועה [שתיים בלילה] בט' באב לאמר הקינות במתינות, ולאחר מכן המשיך כשהתחילו הציבור הקינות, ואף נותר להמשיך הקינות אחר התפילה, וכן ידוע על עוד, ואכמ"ל.

אם אתה קורא קינות עם ביאור על הדף אתה יכול לגמור קודם חצות.

תלוי בשעת התחלת התפילה [ובנוסחי אשכנז וספרד]...

ניסית כן ובהבטחה שהבנת הבנה פשוטה - רוב אם לא כל הקינות?, הפירושים המקובלים ואף המכובדים שבינהם, תרגומים הם ולא ביאורים, [למעט עוז והדר, שעד כמה שניסיתי קשה לומר מזה בלא הכנה], ועד כמה שהשקיעו בחיבורים הללו ניכר חסרון ביאורי בינותם.

כד הוינא טליא, הייתי נמצא בת"ב במניין בישיבת קיץ (קראו לזה כולל קיץ)
התפילה התחילה ב7:15 (למיטב זכרוני. אז עוד לא ידעתי על החיוב של ותיקין)
הרב היה מסביר (באנגלית) את עניינה הכללי והפרטי של כל קינה לפני אמירתה , והיה גם תרגום מילולי בספר הקינות.
והיינו מסיימים ממש לפני חצות.
אני מכיר ישיבה שהיה בה שיעור מקיף על הקינות לפני ת"ב, כך שבת"ב עצמו אמרו את הקינות מתוך הבנה, וסיימו עד חצות.
אני הקטן אומר אחרי ותיקין את הקינות בבית, במתינות, ומסיים זמן מספיק לפני חצות.

ברוב המקומות שהייתי [למעט בישיבה"ק, שם כל אחד אמר את הקינות בשקט והחזן סיים בקול], הקינות נאמרו בקול ובמתינות בידי אחד המתפללים, כל אחד בתורו, והשאר הקשיבו או אמרו עמו בלחש. אמנם, בכל אותם מקומות לא אמרו את כל הקינות שבספרי הקינות, אלא את רובן. בבית הכנסת שההורים מתפללים בו הונהג קצת לפני כעשור שבכמה קינות [שתיים או שלוש, איני זוכר], מתעכבים ואחד המתפללים שהוא בר הכי נושא הסבר קצר על כל אחת מהן. שם גם ישנו מנהג, אולי יקי או הולנדי, שאיני זוכר אותו ממקומות אחרים - את הקינות 'אש תוקד בקרבי' ו'אז במלאת ספק' שר כל הקהל יחד [גם את הקינה 'אלי ציון' אבל זה נהוג בהרבה מקומות],
כאן, השנה, לרגל המצב, נאמרו בציבור בצורה זו רק חמש קינות, ואת היתר אמר כל אחד בביתו.
צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים - במהרה בימינו אכי"ר.

פרנקל תאומים כתב:המציאות הינה שכמעט בלתי אפשרי לומר את כל ספר הקינות בתשעה באב בקצב אמירה סביר עם התבוננות מינימלית בתוכנן, ולהספיק לסיימן עד חצות, לא כולל שמיעת איכה, אלא א''כ אולי אם מתפללים ''ותיקין''.
כל שנה אני במירוץ הזה.. (המניין אצלנו הוא כמובן לפי זמן קר''ש מג''א), מחד גיסא- אינני מוכן סתם לגרוס בחצץ שיניי את המילים בהמהום טיסתי כמעט מבלי לבטאם לא כ''ש להבינם... מאידך- עקב התעקשותי לומר את הקינות בקצב אמירה הגיוני (מהיר!) וגם לשים לב למשמעות הנכתב בהן במידה סבירה, אני מוצא את עצמי, קרוב לשעת חצות היום הרחק מקו הגמר..

אינני מבין כלל.
לדברי כבודו שמתפלל מג"א והיינו באר"י לא יאוחר מ8 שעון קיץ.
גם אם מתפללים במתינות עצומה בשעה 9 לערך כבר מתחילים קינות.
חצות היום באזור עשרה לאחת,
האם קרוב ל4 שעות(!) לא מספיקים לכת"ר להגיד במתינות והתבוננות?! אתמהה...

לרובא דאינשי - אינו מספיק, אא"כ מקיימים בעצמם מאה"כ 'ויגרס בחצץ שיני', וממלמלים התיבות כמי שכפאן שד.

אלישע לוי כתב:

פרנקל תאומים כתב:המציאות הינה שכמעט בלתי אפשרי לומר את כל ספר הקינות בתשעה באב בקצב אמירה סביר עם התבוננות מינימלית בתוכנן, ולהספיק לסיימן עד חצות, לא כולל שמיעת איכה, אלא א''כ אולי אם מתפללים ''ותיקין''.
כל שנה אני במירוץ הזה.. (המניין אצלנו הוא כמובן לפי זמן קר''ש מג''א), מחד גיסא- אינני מוכן סתם לגרוס בחצץ שיניי את המילים בהמהום טיסתי כמעט מבלי לבטאם לא כ''ש להבינם... מאידך- עקב התעקשותי לומר את הקינות בקצב אמירה הגיוני (מהיר!) וגם לשים לב למשמעות הנכתב בהן במידה סבירה, אני מוצא את עצמי, קרוב לשעת חצות היום הרחק מקו הגמר..

אינני מבין כלל.
לדברי כבודו שמתפלל מג"א והיינו באר"י לא יאוחר מ8 שעון קיץ.
גם אם מתפללים במתינות עצומה בשעה 9 לערך כבר מתחילים קינות.
חצות היום באזור עשרה לאחת,
האם קרוב ל4 שעות(!) לא מספיקים לכת"ר להגיד במתינות והתבוננות?! אתמהה...

אמור לי אתה, האנשים בביהכ''נ אומרים את הקינות בקצב סביר או מטיסים אותן? (אולי בהתחלה אומרים קצת יותר לאט).

יש דרך לכוון במהירות.
((השנה לא עשיתי כך, וסיימתי את הקינות בשעה 5-6 בערך.
( אחרי הפסקה באמצע))

בתחילה להכניס ללב חזק את עניין האבילות,
ואחר כך הכל רק תוספת פרטים
כך עשיתי פעם אחת לפני כמה שנים.

מדברי הכותבים כאן נראה דיש ענין להגיד את כל הקינות.
לענ"ד אין כלל דין לומר את כולם.
צריך לקונן על חורבן הבית בפרק זמן מסוים, נניח מאחרי תפילת השחרית עד חצות היום, וזה כלל לא משנה כמה קינות הספקת להגיד.
העיקר הוא רק לאומרם בהתעוררות ובכוונה.
אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים.

אצלינו אומרים את הקינות בנחת, ומי שממהר ימצא את עצמו משועמם. התחלנו את התפלה בשמונה וחצי, וגמרנו את קריאת איכה בשתים עשרה ועשרים.
אמנם הרוצה לעיין בפירושים ולהתחבר להעניינים, תוך כדי הבנת המליצות והחידושים שנאמרו שם, יצטרך לעוד שעה או משהו כזה.

פעם אחד בימי נעורי הלכתי להקינות אצל הרב שלמה ברעוודה זצ"ל, והוא דרש ביין הקינות ולקח לו עד שלש בצהריים. אבל לדעתי הדרשות גורעות מתחושת האבלות שהבדד מרגיש בעת שמעיין בקינות לבדו. אין זה יום תפלה שצועקים ביחד, אלא יום בדידות שיושבים לבד ומתבוננים בעניינים.

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:אצלינו אומרים את הקינות בנחת, ומי שממהר ימצא את עצמו משועמם. התחלנו את התפלה בשמונה וחצי, וגמרנו את קריאת איכה בשתים עשרה ועשרים.
אמנם הרוצה לעיין בפירושים ולהתחבר להעניינים, תוך כדי הבנת המליצות והחידושים שנאמרו שם, יצטרך לעוד שעה או משהו כזה.

פעם אחד בימי נעורי הלכתי להקינות אצל הרב שלמה ברעוודה זצ"ל, והוא דרש ביין הקינות ולקח לו עד שלש בצהריים. אבל לדעתי הדרשות גורעות מתחושת האבלות שהבדד מרגיש בעת שמעיין בקינות לבדו. אין זה יום תפלה שצועקים ביחד, אלא יום בדידות שיושבים לבד ומתבוננים בעניינים.

פרנקל תאומים כתב:המציאות הינה שכמעט בלתי אפשרי לומר את כל ספר הקינות בתשעה באב בקצב אמירה סביר עם התבוננות מינימלית בתוכנן, ולהספיק לסיימן עד חצות, לא כולל שמיעת איכה, אלא א''כ אולי אם מתפללים ''ותיקין''.
כל שנה אני במירוץ הזה.. (המניין אצלנו הוא כמובן לפי זמן קר''ש מג''א), מחד גיסא- אינני מוכן סתם לגרוס בחצץ שיניי את המילים בהמהום טיסתי כמעט מבלי לבטאם לא כ''ש להבינם... מאידך- עקב התעקשותי לומר את הקינות בקצב אמירה הגיוני (מהיר!) וגם לשים לב למשמעות הנכתב בהן במידה סבירה, אני מוצא את עצמי, קרוב לשעת חצות היום הרחק מקו הגמר (סליחה על הביטוי)....

האם לדעתכם אכן נכון להתאמץ כל שנה לומר במרוצה את כל הקינות של יום תשעה באב?
או שמא הרצוי הוא לומר בנחת בהטעמה ובעיקר בתשומת לב למשמעות, ככל שמספיקים?
או שמא, אין הכ''נ, יש לומר בנחת ולהמשיך גם אחר חצות...

מחלוקת במציאות, אם בין שמונה וחצי לשתים עשרה וחצי, (13.30) זה במתינות או במרוצה

איש גבעות כתב:מדברי הכותבים כאן נראה דיש ענין להגיד את כל הקינות.
לענ"ד אין כלל דין לומר את כולם.
צריך לקונן על חורבן הבית בפרק זמן מסוים, נניח מאחרי תפילת השחרית עד חצות היום, וזה כלל לא משנה כמה קינות הספקת להגיד.
העיקר הוא רק לאומרם בהתעוררות ובכוונה.
אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים.

וכן נהגו בגור כמדומני.

איש גבעות כתב:מדברי הכותבים כאן נראה דיש ענין להגיד את כל הקינות.
לענ"ד אין כלל דין לומר את כולם.
צריך לקונן על חורבן הבית בפרק זמן מסוים, נניח מאחרי תפילת השחרית עד חצות היום, וזה כלל לא משנה כמה קינות הספקת להגיד.
העיקר הוא רק לאומרם בהתעוררות ובכוונה.
אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים.

הו הו... זאת בדיוק היתה שאלתי, וכשלעצמי אני נוטה כדבריך.
האמנם כולם מסכימים איתנו? או שמא יש הסבורים שמנהג ישראל הוא לומר את כל ספר הקינות ויש להקפיד לא לשנות את המנהג גם אם המחיר הוא ריצת מרתון של מלמולי קינות מחוסרת הבנה והרגש?

כדאי לשים לב שהמנהג לומר את כל הקינות הוא ודאי מחמש מאות השנים האחרונות ולא יותר דרק אז נתחברה הקינה האחרונה שאומרים איני זוכר כעת מי היא אך בקינות של גולדשמיט על אחת הקינות הפותחות 'ציון' מצוין שנה זו בערך וכנראה שכל פעם נוספה קינה שהתאימה לרוח וסגנון התקופה אז הוסיפוה אך בימינו שהכל מיושן בשבילנו ודאי שאין עניין באמירת כל הקינות הישנות(אך ראוי שיוחברו קינות חדשות לשפתנו ומצבנו גם אם לא על הצרות החדשות לפחות בסגנון חדש)

אתה מערב שני נושאים.
1. חובת אמירת הקינות שנתקנו על ידי ראשונים.
2. חיבור קינות חדשות.
לענין השני התנגד החזון איש בתוקף. דורנו דור יתום שיפה לו השתיקה, גרס.
ואם בימיו כך, בימינו על אחת כמה וכמה.

איש גבעות כתב:לענין השני התנגד החזון איש בתוקף. דורנו דור יתום שיפה לו השתיקה, גרס.
ואם בימיו כך, בימינו על אחת כמה וכמה.

למיטב ידיעתי אמר את זה רק לגבי תקנות חדשות(צום) וגם אם אמר את זה לגבי קינות על השואה היינו שאיננו יכולים לחדש על מה ראוי לומר קינות, אבל לקונן בלשון המתאים לנו לכאו' פשוט שאנחנו כן יכולים, ואף על השואה נאמרו קינות ע"י כמה מגדו"י.
כלפי הטענה שאם בימיו כך בדורנו על אחת כמה וכמה ראוי לצטט את לשונו המובא בעניין זה של תענית על השואה בפאר הדור עמ' קכד "הלוא הדורות שיבואו אחרנו יהיו טובים יותר מדור שלנו; איך ביכולתנו לקבוע תקנות למענם".

אשכול על אודות קינות על השואה ישנו כבר כאן -
viewtopic.php?f=43&t=35381&p=647690#p647690

לארץ ולדרים כתב:

איש גבעות כתב:לענין השני התנגד החזון איש בתוקף. דורנו דור יתום שיפה לו השתיקה, גרס.
ואם בימיו כך, בימינו על אחת כמה וכמה.

למיטב ידיעתי אמר את זה רק לגבי תקנות חדשות(צום) וגם אם אמר את זה לגבי קינות על השואה היינו שאיננו יכולים לחדש על מה ראוי לומר קינות, אבל לקונן בלשון המתאים לנו לכאו' פשוט שאנחנו כן יכולים, ואף על השואה נאמרו קינות ע"י כמה מגדו"י.
כלפי הטענה שאם בימיו כך בדורנו על אחת כמה וכמה ראוי לצטט את לשונו המובא בעניין זה של תענית על השואה בפאר הדור עמ' קכד "הלוא הדורות שיבואו אחרנו יהיו טובים יותר מדור שלנו; איך ביכולתנו לקבוע תקנות למענם".

פשיטא שאמר זאת גם על נוסח הקינות, ואדרבה סביר להניח שעיקר חששו היה מנוסח הקינות.
שהרי פשוט וברור שראויה היא השואה האיומה לקונן עליה קינות הרבה. אם על גזרות תתנ"ו אנו מקוננים, על השואה האיומה שהכחידה ששה מליונים ומהם אדירי התורה וארזי הלבנון עאכו"כ.
אלא שחשש החזון איש מנוסח שאינו ראוי, וכמובן שיש לחשוש לזה הרבה, ופשוט.
ובקשר לדורנו מול דורו של החזון איש. אף אם השתעשע החזון איש בתקווה שהדורות הבאים יהיו טובים יותר, עינינו הרואות שלא כך הוא.
ואף אנו נמשיך ונאמר: שמא הדורות הבאים אחרינו יהיו טובים מאיתנו, ואיך ביכולתנו לקבוע תקנות למענם.

פרנקל תאומים כתב:

איש גבעות כתב:מדברי הכותבים כאן נראה דיש ענין להגיד את כל הקינות.
לענ"ד אין כלל דין לומר את כולם.
צריך לקונן על חורבן הבית בפרק זמן מסוים, נניח מאחרי תפילת השחרית עד חצות היום, וזה כלל לא משנה כמה קינות הספקת להגיד.
העיקר הוא רק לאומרם בהתעוררות ובכוונה.
אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים.

הו הו... זאת בדיוק היתה שאלתי, וכשלעצמי אני נוטה כדבריך.
האמנם כולם מסכימים איתנו? או שמא יש הסבורים שמנהג ישראל הוא לומר את כל ספר הקינות ויש להקפיד לא לשנות את המנהג גם אם המחיר הוא ריצת מרתון של מלמולי קינות מחוסרת הבנה והרגש?

לא מסתבר שיש מי שחולק על כך וס"ל שיש ענין במילמול חסר הבנה אלא שיתכן לומר שהקיצוץ באמירת חלק מהקינות יביא בהמשך להפסקת אמירתם לחלוטין כפי שראיתי בעיני בחור שבזמן הקינות ישב וקרא ספר דרשות על חורבן ביהמ"ק ופה הבעיה.

כבר הבאתי בעבר את לשונו של ספר האשכול - ואחר שמסיימים התפלה נפטרים לבתיהם וקורין בקנות ובאיוב ובדברים הרעים שבירמיה ובדברי הרשות מחורבן הבית ומבנינו והמנהג הזה מחוור מפני עמי הארץ שלא ישוטטו ברחובות ויש מן החכמים שיושבים יחידים ולא ברבים כדי שלא יפליגו עצמן בדברי תורה ויצטערו ויהיו אבלים ודוים.

אם כוונתך לדברי, הבעיה היא כמובן בביטול אמירת הקינות ולא בקריאת הדברים הרעים בענין חורבן בית המקדש.

איש גבעות כתב:ובקשר לדורנו מול דורו של החזון איש. אף אם השתעשע החזון איש בתקווה שהדורות הבאים יהיו טובים יותר, עינינו הרואות שלא כך הוא.
ואף אנו נמשיך ונאמר: שמא הדורות הבאים אחרינו יהיו טובים מאיתנו, ואיך ביכולתנו לקבוע תקנות למענם.

החזו"א לא אמר אולי יהיו יותר טובים.
אך לא כאן המקום לדון בזה שאין הדברים פשוטים כפי שאתה מציג אותם.

אין לדקדק בלשון "פאר הדור" כבלשון ראשונים.
לא מסתבר כלל שהניח החזון איש בוודאות שהדורות הבאים יהיו טובים יותר, שהרי זה נוגד את כל ענין ירידת הדורות ו"אם ראשונים כמלאכים" וכו'.
יש אמנם מגדולי ישראל שראו בדורם דברים גדולים שלא היו בדורות קודמים, אך החזו"א הוא בר פלוגתתם.

קשה שלא לזכור את תשעה באב אצל מו"ר ר' שריה דיבלצקי זצוק"ל
שכמובן היו מתחילים ותיקין, אבל היו גומרים אחרי כולם, כיון שהייתי בחור צעיר אינני זוכר אם היו אומרים הכל או רק חלק, אבל היו אומרים במתינות ובכוונה, והיו גומרים יחסית מאוחר מכולם.
לעצם הענין לענ"ד כמו שרובא דאינשי אומרים תפילת שמ"ע במרוצה יחסית, ומכוונים למחצה לשליש ולרביע, וכך כבר נפסק בשו"ע וברמ"א שהיום לצערינו לא מכוונים,
אין סיבה בעולם שפתאום במשך שלש ארבע שעות יאמרו את כל הקינות ויכוונו בכולם.
לכן לענ"ד בדווקא תיקנו אמירת הרבה קינות, שכל אחד יאמר את כולם [בקצב נורמלי] וכל אחד יתחבר לקינה שתדבר אליו ותביא אותו לידי צער ובכי,
המתקנים לא חשבו לרגע שכל עם ישראל יכוון בכל החמישים קינות ויבכה בכולם, זה דרגה מאד גבוהה, ומי שיכול אשריו ואשרי חלקו,
ידעו שמתוך כל העשרות קינות יבכו ויצטערו בחלקם, וזה המטרה באמירתם.
לכן אין כלל ביקורת על כלל ישראל שאומרים כל הקינות יחסית במרוצה.

כמדומה שאף מהרמ"א והפוסקים משמע כן, דהרמ"א כותב שנוהגים להאריך באמירת הקינות עד חצי היום, ומבארים הפוסקים שטעם הדבר הוא כדי שלא יסיחו דעת מהאבלות.
חזינן דעיקר מה דמאריכים באמירתם הוא לא משום חשיבותם העצמית אלא כדי למנוע הסחת דעת.

לבי במערב כתב:לא זכיתי להבין את התלונה על אותו הבחור העסוק בקריאת 'דברים הרעים' חֵלֶף ה'קינות'.
מודינא דודאי דרך לרבים אינה, אך ליחיד (שעבורו ה'קינות' הינן כטקסט בלתי־נגמר ומעייף עד כלות) אינו מופרך; וכבר הובאו לעיל דברי ה'אשכול'.
[ומה ייטב יותר, שימאס בַכּׂל ח"ו?! כמובן, זוהי הקצנה - אך חשובה היא להבנת הענין].

אחזור שוב. הבעיה היא לא ספציפית באותו בחור. הבעיה היא, שאמירת רק חלק מהקינות לכתחילה, יכולה להביא לביטול אמירת הקינות כליל וקריאת דברים הרעים כתחליף לקינות.

גביר כתב:ברוב המקומות שהייתי [למעט בישיבה"ק, שם כל אחד אמר את הקינות בשקט והחזן סיים בקול], הקינות נאמרו בקול ובמתינות בידי אחד המתפללים, כל אחד בתורו, והשאר הקשיבו או אמרו עמו בלחש. אמנם, בכל אותם מקומות לא אמרו את כל הקינות שבספרי הקינות, אלא את רובן.
צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים - במהרה בימינו אכי"ר.

השנה ראיתי שזו מחלוקת מג"א וט"ז.

במג"א מובא- 'ומהרי"ל כתב להדליק עוד נר א' שאם יכב' נר החזן ידליק ממנו משמע שהקהל לא יאמרו איכ' וקינות רק ישמעו מהש"ץ' [תקנ"ט, ג, סק ד] - וזה המנהג שהכרתי מילדות. אבל הט"ז שם כותב - 'במנהגים כתב נר א' לחזן ותמוה לי והלא כל הקהל צריכים לומר קינות ובודאי לא סגי בלא"ה ומה יועיל אמירת החזן לחוד ע"כ נראה דבכל שכונה יהיה נר א' שע"צ הדוחק יוכלו לומר קינות לאורו ומ"ש במנהגים לחזן היינו בב"ה קטנה שכל הקהל יוכלו לומר קינות לאותו אור אפילו ע"צ הדוחק כנ"ל' - וזה המנהג שהכרתי לראשונה בישיבה"ק.

ומי כאן מספיק זמנו עוד לומר מגילת איכה גם ביום [כמ"ש בשלה"ק]?....

אראל כתב:ומי כאן מספיק זמנו עוד לומר מגילת איכה גם ביום [כמ"ש בשלה"ק]?....

במקומות שהייתי חלק ניכר מהציבור הלך לביתו בתום הקינות [ אחרי אשרי ובלצ"ג וכו'] והשאר נשאר לקריאת איכה.

אראל כתב:ומי כאן מספיק זמנו עוד לומר מגילת איכה גם ביום [כמ"ש בשלה"ק]?....

לדוגמא השנה קמתי באיחור-יחסית, ולא הצלחתי להתפלל במנין המרכזי אצלנו שהתחיל ב7:30 אלא התפללתי במנין שהתחיל בסביבות 8:15-8:30, ואמרנו את כל הקינות בנחת, מילה במילה בקול הנשמע לציבור, עם הפסקות מעטות מדי פעם להסביר לציבור את הרקע של קינות מסוימות וכיו"ב, וסיימנו בסביבות 12:00-12:15, ואז הלכתי הביתה ואמרתי איכה (בניגונה ובטעמיה) עם ב"ב, וסיימנו מעט אחרי חצות היום.

אגב, לפני כמה שנים (כנראה למעלה מעשר) רכשתי קינות עם ביאור מתחת המילים (כמו התהילים "יסוד מלכות" של שי-למורא), ואמנם הביאור איננו מושלם, ומצאתי בו כמה טעויות (לדוגמא מְתיכם - הוא כתב "הרוגיכם" במקום "אנשיכם"), אך זה כמובן מסייע מאוד להבנת התוכן וכו'.

מהכ"ת שיש איזה עניין להגיד את כל הקינות, יש עניין לקונן עד חצות, הלא כל הקינות הצטרפו במשך שנים רבות עד שנוצרו מה שהם היום, ובעבר כל אחד אמר הקינות שלו. בעקרון אפשר לכל אחת לחבר קינות פרטיות, או לומר אותם שלא בנוסח מליצי אלא בשפת הדיבור שלו. (באופן ציבורי נוהגים לומר את הקינות האלו, אבל אין זה שייך ליחיד)

השנה התפללתי במנין שמדלגים חלק מהקינות וא' הרבנים הודיע לפני כן שמי שיכול עדיף לומר הכל.
רב אחר אמר לעומתו שעדיף מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה אפילו בתפילה וכ"ש בקינות ולכן רק מי שיכול גם לומר הכל וגם לכוון עדיף שיאמר הכל.
אני סברתי (ולא אמרתי בקול מפני כבוד הרב השני) שהין של מעט בכוונה עדיף הוא דווקא בתפילה ולא בקינות מפני שהענין בתשעה באב הוא לקונן ולאו דווקא אם מכוונים בכל מלה.
אמנם אחרי שכתבתי כאן שמתי לב שאין זה דומה לנידון כאן כי הנידון כאן הוא אם לומר הכל עד מאוחר או מה שמספיקים עד חצות ואילו אצלנו הממעטים בקינות גם סיימו אותן לפני חצות באופן משמעותי.

גביר כתב:

גביר כתב:ברוב המקומות שהייתי [למעט בישיבה"ק, שם כל אחד אמר את הקינות בשקט והחזן סיים בקול], הקינות נאמרו בקול ובמתינות בידי אחד המתפללים, כל אחד בתורו, והשאר הקשיבו או אמרו עמו בלחש. אמנם, בכל אותם מקומות לא אמרו את כל הקינות שבספרי הקינות, אלא את רובן.
צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים - במהרה בימינו אכי"ר.

השנה ראיתי שזו מחלוקת מג"א וט"ז.

במג"א מובא- 'ומהרי"ל כתב להדליק עוד נר א' שאם יכב' נר החזן ידליק ממנו משמע שהקהל לא יאמרו איכ' וקינות רק ישמעו מהש"ץ' [תקנ"ט, ג, סק ד] - וזה המנהג שהכרתי מילדות. אבל הט"ז שם כותב - 'במנהגים כתב נר א' לחזן ותמוה לי והלא כל הקהל צריכים לומר קינות ובודאי לא סגי בלא"ה ומה יועיל אמירת החזן לחוד ע"כ נראה דבכל שכונה יהיה נר א' שע"צ הדוחק יוכלו לומר קינות לאורו ומ"ש במנהגים לחזן היינו בב"ה קטנה שכל הקהל יוכלו לומר קינות לאותו אור אפילו ע"צ הדוחק כנ"ל' - וזה המנהג שהכרתי לראשונה בישיבה"ק.

א. לשון הכלבו - 'יש מקומות חולקין בקריאתו [של מגילת איכה], כי יש מקומות שקורין אותו כל הקהל ויש מקומות שאין קורין אותו כי אם החזן לבד וכ הציבור שותקין ומכבין כל הנרות. ואצלנו מנהג לקרוא [איכה] כל אחד ואחד ואחרי כן מכבין כל הנרות ואחר כך פותח שליח ציבור קינות לעגם הנפשות ולשבור הלבבות'.

מדבריו משמע שכאשר כל הקהל קורא - הנרות דלוקים, בעוד שכאשר החזן לבדו קורא מכבים אותם. אם אכן כך, עולה מדבריו שבמקומו היה המנהג שאת איכה קורא כל אחד ואילו את הקינות קורא החזן בלבד.

ב. מנהג שראיתי לפני שנים הרבה בליל ת"ב בבית הכנסת הספרדי בוונציה - האורות היו כבויים וכל אחד קיבל לידו נר ארוך דק מאד, ולאורו עקב אחרי הש"ץ הקורא איכה וקינות [דומה שלא הספיק לכך נר אחד, ובאמצע הקריאה כל אחד, בשעה שראה שהנר שבידו הולך ודועך, הדליק ממנו נר נוסף].