הסיפור הזה -ששמעתיו זה מכבר מכלי ראשון- חביב עלי מאד, ויש בו בכדי לאזן את כל הדיבורים שכנגד וכפי שציינת.
אלא שמאז הוקשה לי על זה, שהרי הילדים הנ"ל בעצמם, ודאי לא בחטאם נענשו שיבוא עליהם כל זאת, אלא בסיבות אחרות הנכונות לפני המקום, ולא לנו לנסות להבינם אשר לא היינו ביסדו ארץ ולא ידענו בינה. וא"כ מאי גרע האב הגה"צ הנ"ל, אשר הוכרח לתלות את הגזירה בסיבת מעשיו.
ובהשגח"פ נתקלתי כעת באתר 'אקשיבה' בתשובה שנכתבה היום על שאלה דומה, ומחמת אריכות התשובה עדיין לא עיינתי בה כראוי, אבל עכ"פ העתקתי כולה כאן, וכפה"נ יכול להביא תועלת.
אם רואה אדם שייסורים באים עליו
שאלה מקטגוריה:
אמונה, עבודת השם
שלום רב!
מגיל צעיר אנחנו מחונכים להבין שייסורים הבאים על האדם הם עונש על מעשיו הרעים. ובדיוק לכן, אם יש לאדם צרה או מחלה, עליו לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה על חטאיו, שהרי הם היו סיבת העונש. אמנם, יש הרבה מקרים בהם א"א לתלות שהצרה באה בגלל עבירות, שהרי לפעמים אדם נולד נכה וחולה, או שזה אירע לו בילדותו, טרם נתחייב במצוות. ואם כן, במקרים כאלו ודאי ההסבר לצרה אינו בגלל החטאים, אלא בסיבות אחרות שיש לבורא העולם, כמו למשל שזה התפקיד שהוא מייעד לאותו אדם שנולד נכה, ועוד כל מיני חשבונות שמים שאין אדם יכול להשיגם. אם כך אינני מבין למה כאשר אדם נהיה חולה או נכה 'באמצע החיים' זה כאילו ברור שזה בגלל החטאים, והוא צריך לחזור בתשובה וכו', למה לא נאמר שגם זה אירע מחמת חשבונות שמים אחרים וזה התפקיד שלו וזה נסיונות להבא וכד', בדיוק כמו שאמרנו על מי שנולד כך. אני מקווה שהסברתי מספיק את השאלה, ומקווה גם לקבל מענה המניח את הדעת. אמנם השאלה מפריעה לי כבר זמן רב, אבל האירועים האחרונים (ה"י) מציפים לי אותה שוב ושוב.
תשובה:
שלום וברכה.
בפתח דבריי אבקש את סליחתך על איחור תשובתי, היא הגיעה אלי בערב חג השבועות עת בה הייתי עמוס בהכנות לחג השבועות. ואחר כך לצערי נוסף אסון נוסף, והעיסוק בסוגיית הייסורים אמנם נעשה יותר רלוונטי, אבל מאידך יותר קשה להתבוננות. וכיון שסוגיית הייסורים סוגיא קשה היא לא רציתי לכתוב תשובה בחיפזון ללא התבוננות ראויה.
לפני שאפתח אני חייב לציין שסוגיית היסורים היא סוגיא עמוקה ורחבה מאד הקשורה לבירור סוגיית הרוע בעולם, סוגיא שיש ללמוד היטב מדברי חז"ל והראשונים וארוכה ועמוקה היא מאד, ובמסגרת הזו לא ניתן לברר אותה עד תום, דברי לא יהיו אלא הצעה מסוימת בסוגיא זו, יש ללמוד את הסוגיא הזו בעיון רב עם כל מה שנכתב על כך בדברי הראשונים, ואין בדבריי אלא הצצה לסוגיא העמוקה הזו, ותן לחכם ויחכם עוד. [אנצל את ההסתייגות שלי הזו לומר דבר חשוב, יש נטייה לבני אדם להפריח באוויר בקלות הסברים על דבר הייסורים, על מטרתם, על חשבונות שמים למה הם מגיעים, חשוב לציין שסוגיית הייסורים היא מהסוגיות הקשות ביותר, ויש ללמוד אותה היטב ולא לדבר בה בשטחיות, מה שנכון אמנם על כל סוגיא, ודאי בסוגיא עמוקה כל כך].
השאלה כמו שהצגת אותה היא שאלה מצוינת, אתה כותב שכאשר אדם נולד עם מום מולד, הגורר ייסורים וקשיים, מובנים על ידינו כי ייעוד מיוחד הציבו לו משמיא, שליחותו שונה, שליחות הכרוכה עם ההתמודדות עמה הוא נולד. מדוע אם כן כאשר אותו מום נוצר באמצע חייו של אדם, רגילים לומר שזה אירע לו בעבור עונש על מעשיו, מדוע מום הנעשה באמצע החיים לא יתפרש גם כן, כהתמודדות המובילה את האדם לייעוד מסוים שנועד לו משמיא, אלא כעונש. שאלה זו שאלה יפה מאד, עמוקה מאד, שיש להתבונן בה היטב. נראה כי בכדי להתבונן בשאלה זו יש להתבנון ביסודות אותם כתבת ולהעמיק בהם.
השליחות המיוחדת לבעלי קשיים
תחילה אבקש למצוא מקור, לכך שאדם הנולד עם קושי מסוים, אותו מום לא מחסיר ממנו מאומה, אלא סך הכל מציב לו יעד שונה. נראה, שפסוק מפורש הוא בדברי הנביא (ישעיהו פרק נו פסוק ג – ה) "וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ: כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת". הסריס טוען, הן אני עץ יבש, האדם משול לעץ, הנותן פירות, עץ שאינו נותן פירות הוא לכאורה עץ יבש כל ייעודו לא קיים. הסריס זועק על חוסר הייעוד שלו בעולם, ועל כך עונה ה' לסריסים, כי יש להם שליחות משלהם, אם הם יעשו את שליחותם כראוי, יישאר להם זכר בעולם שהוא "טוב מבנים ומבנות" "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם", יכול האדם להשאיר פירות שונים בעולם, לאו דווקא פירות שגדלים עליו, יש על כך דוגמאות רבות, החזון איש זצוק"ל לא זכה לפרי בטן, אך שם עולם ניתן לו, הוא מוזכר יותר מהרבה אנשים שהיו להם צאצאים, ופירותיו ופירות פירותיו קיימים עד היום ויהיו קיימים לעולם. הייעוד של האדם נקבע משמיא, וכך לפעמים המום, הקושי המולד, שיש לאדם מציב לפניו אתגרים והתמודדויות שבכחם להובילו לעשות את שליחותו עלי חלד.
האם רק כאשר הדבר מולד, יש לומר כן? האם כאשר באמצע החיים נוצר קושי, אי אפשר לומר שאין זה אלא הצבת יעד ושליחות?
מדוע לחשוב שייסורים הבאים באמצע החיים הם עונש?
ובכן, כתבת שמגיל צעיר אנחנו מחונכים להבין שייסורים הבאים על האדם הם עונש על מעשיו הרעים. מה המקור לאמירה הזו?
נראה שאמירה זו מושתתת על דברי חז"ל הקדושים (מסכת ברכות דף ה עמוד א): "אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח".
כלומר המחשבה הראשונית שצריכה להיות לאדם כשיסורים באים עליו, היא פשפוש במעשיו. רק אחר שבדק היטב את מעשיו וראה שנקי הוא מכל עוון יש להוכיח שיסורים של אהבה הם. נמצא אם כן שהאמירה מבוססת, כשבאים ייסורים על אדם הוא צריך לחשוב שהם באים עליו כעונש, מדוע שלא יתייחס אל הייסורים כהצבת יעד חדש, הכרוך בהכרח עם הייסורים שהוא קיבל?
בכדי להבין את הדברים יש להמשיך וללמוד את סוגיית הגמרא שם:
"אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו מדכאו ביסורין, שנאמר וה' חפץ דכאו החלי, יכול אפילו לא קבלם מאהבה תלמוד לומר אם תשים אשם נפשו מה אשם לדעת אף יסורין לדעת, ואם קבלם מאהבה מה שכרו יראה זרע יאריך ימים ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו שנאמר וחפץ ה' בידו יצלח".
כאן היחס אל הייסורים כדבר חיובי שמגיע אל אלו שה' אוהב אותם.
האם מאמר זה סותר את המאמר הקודם? האם הוא עוסק במקרה אחר מהמקרים האמורים לפני כן? מדובר כאן באדם בעל מדריגה גבוהה שבאים עליו יסורים של אהבה? או מדובר באותם ייסורים, שלעיל כתוב שהם באים כעונש, וכאן כתוב שהם מגיעים אל אדם אהוב.
עונש – הכוונה
נראה שאכן מדובר על אותם ייסורים, אלא שמשמעות המילה 'עונש', צריכה קצת הבהרה.
יש שני נושאים נפרדים שנראה שיש בהם קצת בלבול. יש נושא אחד, שהוא ההבנה מדוע הגיעו הייסורים. ויש נושא שני מי מקבל אותם, רשעים או צדיקים. בחשיבה שטחית נראה, שאם הייסורים הם עונש, ודאי שמי שמקבל אותם הוא רשע, או לפחות לא צדיק. ובאמת לא כך הם פני הדברים. מי שמקבל עונש, לא מחייב שהוא רשע, פעמים ודווקא את הצדיק מענישים, יש על כך הרבה בדברי חז"ל, האחד מהם הוא בדברי הגמרא דלהלן (תענית דף יא עמוד א):
"אל אמונה ואין עול אל אמונה כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושין כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין ואין עול כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושין כך משלמין שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושין".
שים לב, מן הרשעים נפרעים בעולם הבא מן העבירות הקלות, ומן הצדיקים נפרעים בעולם הזה מן העבירות הקלות. לעומת זאת, שכר, מקבלים הרשעים על מצוות קלות שלהם בעולם הזה, והצדיקים גם את השכר על מצוות קלות שלהם לא מקבלים אלא בעולם הבא. הטעם לכך ברור, העולם העיקרי הוא עולם הבא, העולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם הבא, צדיק שהיחס שלו לעולם הוא כאל פרוזדור, ובאמת גם מוכן לו מקום בעולם הבא כראוי לו, שם הוא מקבל את שכרו, כי שם הוא מקומו העיקרי, הרשע לעומת זאת, מתייחס אל העולם הזה כעיקרי, לכן הוא גם מקבל בו את שכרו.
אך לא זו בלבד. יש טעם נוסף. העונשים, אינם נקמה חלילה, לעונשים יש מטרה ברורה, לצרף ולזכך את האדם. הבורא יתברך הוא טוב ומטיב ורוצה להטיב עם ברואיו, כשיש צער בעולם, הבורא יתברך מצטער, הטעם שיש צער הוא לגרום לאדם לזכך את עצמו ולחדד את מטרותיו בעולם. רשע שלא מטיב את דרכו, אין טעם לייסרו, הצדיק לעומת זאת שיודע להסיק מסקנות מהייסורים שהוא מקבל, יש טעם לקבלת הייסורים שלו. מתקיימת המטרה שלשמם הייסורים באו, הם גורמים לאדם להתעלות בעבודת ה'.
את אשר יאהב ה' 'יוכיח'. הוא לא מעניש, הוא מוכיח. אם הוא לא מקבל את היסורים באהבה, אם הוא לא מצליח להתעלות על ידי הייסורים אין טעם בהם.
עונש, אינו אלא כלי עזר, לסייע ביד האדם להגיע אל היעד שנועד לו. בדרך כלל כשמציבים בפני האדם כלי עזר, מסתמן שהוא לא השכיל להבין לבד, ולכך מציבים לפניו כלי עזר למצוא את ייעודו. נכון זה לא מחייב, יתכן ואין כאן הערה על כך שלא מצא יעד מקודם, יתכן ואותו היעד שנועד לו מאז שנולד כרוך עם הייסורים האלו שתוכננו להגיע עליו באמצע חייו, אך המחשבה הראשונית, שהם באו כעזרה אחר שנראה שהוא לא הצליח לעשות את ייעודו שנועד לו. ההבדל אם זה בא כעונש או כיעד חדש ולא כהערה על מעשיו הקודמים לא משמעותי כל כך כל עוד ואנו מבינים שעונש לא מחייב רשעות.
ובכן, כתבת נכון, יש אנשים שנולדו עם חיסרון מסוים, יש להם מום מולד, שבגינו הם סובלים. שם ברור לכולם, שזה לא עונש, זה רק ייעוד שונה שיש לאותו אדם. הם באו לכאן לשם שליחות משלהם.
אדם שנולד עם קושי מסוים, נבחרה לו שליחות מסוימת. וכך ממש, אדם שבאמצע החיים נעשה לו קושי מסוים, נבחרה לו כעת שליחות מחודשת, פעמים והוא כבר לא יכול לעשות את מה שהוא חישב עד היום, הוא צריך מעתה לחשב מסלול מחדש ולבחור לעצמו יעוד מחודש. זה נקרא עונש, לא במובן של ילד רע שכועסים עליו, אלא במובן של הצורך לחדד את השליחות, פעמים והוא רק צריך לחזק דבר מה מסוים, ולפעמים הוא צריך בעקבות השינוי לשנות את כל חייו וממילא את שליחותו.
כיון שהעולם מושגח, הדבר הראשון עליו צריך האדם לחשוב, זה שמא הוא לא קיים את שליחותו כראוי. אין הכוונה שהוא רשע חלילה, הוא יכול להיות יותר טוב מכל הסובבים אותו, הוא סך הכל מקבל יחס יותר מכוון, ממנו דורשים לחדד את שליחותו, הוא קיבל הארה משמים לחיזוק השליחות שלו. ולכך עליו לפשפש במעשיו.
קראתי פעם מאמר, שאנשים שלקו בגיל צעיר באירוע לבבי, פעמים רבות יותר בריאים מחבריהם שלא לקו. האירוע שקיבלו בגיל צעיר שינה להם את חייהם והציב להם תמרור אזהרה, לשמור על בריאותם, הם שינו את חייהם לטובה, והשיבו את גופם לתיקנו. חבריהם שלא קיבלו את התמרור, לא נזהרו, וכשהגיעו לגיל זקנה אחר שגופם הרוס מחוסר שמירה על הבריאות והמצב כבר אל חזור. פעמים ועונש הנראה בשעת מעשה רע, מתברר לבסוף כהצלה, כתמרור המכווין את האדם אל הטוב.
יתלה בביטול תורה – חוסר העמקה והתבוננות בשליחות
אם נתבונן עוד בדברי חז"ל שם נראה כי בדברים אלו יש לפרש היטב את האמור בסוגיא שם, ישנה קושיא ידועה על דברי הגמרא האמורים, כתוב בגמרא, "פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה" הדברים קשים מאד, איך שייך לומר "פשפש ולא מצא" אם יש לו עוון ביטול תורה, שהוא עוון גדול מנשוא, מדוע הוא לא מצאו קודם, מדוע עוון ביטול תורה לא מגיע אלא כאפשרות אחרונה. תירוצים רבים נאמרו על כך, אך אני רוצה להתמקד בתירוצו של הגר"א מוילנא, הוא יישב, שכאשר האדם "לא מצא", יתלה את חוסר המציאה שלו בביטול תורה, כי אילו הוא היה לומד תורה כדבעי, הוא היה לבטח מוצא במה הוא צריך להתחזק. נראה שאין כוונת הגר"א שמדובר בביטול תורה של ממש, שאם כן, הרי ודאי הוא יודע שהוא לא מנצל את זמנו כדבעי, ולשם כך לא צריך ללמוד תורה, האדם יודע אם כל זמנו מנוצל או לא. נראה שהכוונה על ביטול תורה באיכות, אם הוא לא מצא, מסתמן, שהאדם לא יודע מספיק את תפקידו, אילו האדם היה יודע את תפקידו ושליחותו, ודאי שהוא היה מוצא מה האיתות שמסרו לו משמיא, כי ודאי יש לו דבר מה מיוחד משלו שהוא צריך להתחזק בו, יותר מכולם. אם הוא לא מצא, מסתמן שהוא לומד תורה בשטחיות, והוא לא מעמיק חקר בלימודו לדלות מהתורה הכוונה לחייו, ולכן הוא גם לא מוצא דבר מה שבו הוא צריך להתחזק ולעשותו יותר טוב. זו הכוונה "יתלה בביטול תורה".
ייסורים של אהבה – הכוונה ממוקדת
בדברים אלו יש להסביר דבר פלא המובא בהמשך הגמרא שם:
"אמר רבי יוחנן נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה ונגעים לא והתניא כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה לא הוו ואי בעית אימא הא לן והא להו ואי בעית אימא הא בצנעא הא בפרהסיא ובנים לא היכי דמי אילימא דהוו להו ומתו והא אמר רבי יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר אלא הא דלא הוו ליה כלל והא דהוו ליה ומתו. ופירש רש"י; דהוו להו בנים ומתו – הוו להו יסורין של אהבה, שהאבלות מכפרת על עוונותיו".
מבואר בגמרא שאדם שהיו לו בנים ומתו נחשבים ייסורים אלו ייסורים של אהבה, יותר ממי שלא היו לו ייסורים כלל, ורש"י מפרש שהסיבה נובעת מכך שהאבלות מכפרת. הדבר צריך ביאור, ייסורים של אהבה אינם ייסורים גדולים יותר, להיפך בגמרא שם נראה שייסורים גדולים מידי אינם ייסורים של אהבה, איך יתכן שמי שבניו מתו ייסוריו ייסורים של אהבה, ומי שלא היו לו בנים כלל, אין אלו ייסורים של אהבה.
נראה, שההבדל הוא על פי האמור, הייסורים, לא מגיעים לעשות לאדם רע כמטרה בפני עצמה. חלילה, הבורא טוב ומטיב, ואין בעולם דבר שנעשה לשם רוע, אין בעולם סבל לשם סבל. כל סבל נועד לחדד ולחזק אצל האדם דבר מה. וככל שהסבל יותר מסוגל לגרום לשינוי כך הסבל נחשב יותר ייסורים של אהבה, ככל שהייסורים יותר ממוקדים בתפקידם, הרי הם ייסורים של אהבה, בדברי הגמרא שם מבואר למשל, שאם הייסורים מבטלים את האדם מלימוד תורה או מתפלה, הם כבר לא ייסורים של אהבה, הסיבה פשוטה, ייסורים של אהבה, הם ייסורים הממוקדים לעליית האדם בעבודת ה', אם יש בייסורים גורם מפריע לעבודת ה', הגם שהם מחדדים אצל האדם את תפקידו, הם כבר לא ייסורים של אהבה.
לפי זה יתכן לפרש את דברי הגמרא, מדוע כאשר מתו בניו של אדם דווקא הוו להו יסורים של אהבה, ולעומת זאת מי שאין לו בנים אין זה יסורים של אהבה. אדם שאין לו בנים סובל אמנם סבל איום, אך סבלו תדיר, אין הסבל בא באופן של תפנית של הערה על חייו, כל חייו הוא מלומד סבל וסבלו עמו, אין יום שלפתע מתעורר לו הסבל ומפציע לו פתח של מבט חדש על החיים, סבל בסגנון כזה הוא אינו סבל שביכולתו לעלות את האדם ולחנכו.
לעומת זאת כשמתו בניו של אדם, והוא מתאבל עליהם, הסבל מופיע בפתאומיות, הוא מופיע בתוך חייו, לפתע טרגדיה קשה פקדה אותו, והוא יושב ומתאבל על בנו. אופיה של האבלות יותר מכל סבל אחר, שהיא נותנת לאדם מבט אחר על החיים, מבט מפוקח יותר, מיתת בניו של אדם נותנים לאדם מבט נכון יותר על החיים היא מאשרת לאדם את הידיעה כי העולם הזה איננו אלא פרוזדור, ומוטל עליו למהר לעשות את תפקידו עלי חלד.
ולכך אף שייסורים גדולים ביותר המה, בכל אופן יסורים של אהבה הם, יסורים אלו ודאי יסורים עם מטרה ועם יכולת ברורה לעלות את האדם למקום אחר, לזככו ולטהרו במחשבת הלב. לעומת זאת אדם שאין לו בנים על אף היות היסורים גדולים אולי באותה המידה כמו מיתת הבנים בכל אופן אינם יסורים של אהבה.
מטרות חשובות שכרוכות בהכרח עם ייסורים
חשוב לדעת עוד דבר, בדברי חז"ל מבואר [בגמרא שם] כי ישנם דברים שלעולם מגיעים עם ייסורים:
"תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא".
מדוע שלושה דברים אלו כרוכים בייסורים?
נראה שאלו דברים שכפי הנראה בכדי לקיימם כראוי חייב האדם להזדכך ולחדד את תפקידו כראוי ולכך תמיד הם יהיו כרוכים בייסורים.
סיכומם של דברים – אין חילוק בין עונש, לבין ייעוד התפקיד השונה בתחילת החיים, עונש פירושו, חידוד של התפקיד. כשבאמצע החיים התפקיד מתחדד או משתנה, יש לאדם לערוך בדיקה האם הוא מקיים את תפקדו כראוי. או שמא הוא צריך למצוא את תפקידו. אין הדבר מלמד עליו שהוא לא צדיק, חלילה, פעמים וזה רק מלמד עליו שהוא צדיק גדול יותר. סך הכל הוא מקבל הארה משמים על תפקידו וייעודו כאן עלי חלד.
חיים חדורי מטרה – זירה של חיים: לעומת חיים ללא שליחות שהם זירה של מוות
אני רוצה להוסיף ולהתבונן במאמר חז"ל נוסף המובא בדברי הגמרא שם, בו מבואר גם כמו התפיסה הרווחת שהייסורים מתפרשים כעונש:
"אמר רבי שמעון בן לקיש כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו, שנאמר ובני רשף יגביהו עוף, ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו, ואין רשף אלא יסורין שנאמר מזי רעב ולחמי רשף, אמר ליה רבי יוחנן הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו שנאמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, אלא כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקדוש ברוך הוא מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו שנאמר נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".
כאן מבואר כי תינוקות של בית רבן יודעים את הדבר הפשוט הזה, שמי שעוסק בתורה יסורין בדלין הימנו, והחידוש הוא רק שמי שלא עוסק בתורה כשהוא יכול לעסוק, יסורין באין עליו.
בכל מקרה כאן נראה שהיחס הפשוט יותר אל סוגית הייסורים היא שהם מגיעים כעונש על ביטול תורה או על כל עבירה אחרת. וכמו התפיסה הרווחת. שוב זועקת הקושיא שלך, מדוע שלא נתייחס אל הייסורים כהצבת יעד חדש לשליחות שנועדה לאדם משמיא?
כאן הקושיא מתחזקת, חז"ל מביאים על דבריהם פסוק מפורש "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". האם אכן כך הם פני הדברים, האם לא מצאנו אנשים חולים ל"ע המקיימים תורה ומצוות כראוי?
דבר נוסף, כאן ממקדים חז"ל את הופעת הייסורים ואת סילוקם בהקשר של לימוד תורה, בו בזמן שבתורה לא כתוב אלא "אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו" משמע קיום כל התורה ומצוותיה, מדוע אם כן תלו חז"ל את הופעת הייסורים וסילוקם דווקא בעיסוק בתורה.
חכמי המדרש (ילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח רמז רנז) דרשו על הפסוק הזה: כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, ומה תלמוד לומר כי אני ה' רופאך, אלא אמר המקום לישראל דברי תורה שנתתי לכם חיים הם לכם רפואה היא לכם שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. גם כאן חכמי המדרש הבינו שעיקר הנושא הוא עיסוק בתורה, מדוע?
ועוד, האם כוונת המדרש שהתורה מרפאה, ואין צורך ללכת להתרפאות אצל רופא, האם מצינו הנהגה כזו אצל חכמי התורה [יש אמנם את שיטת הרמב"ן (ויקרא פרק כו פסוק יא) שכתב "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם", אך שיטה זו שיטת יחיד היא].
בכדי ליישב את הדברים יש לעיין בגופה של פרשה, ההבטחה הזו, "וכל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" נאמרה אחר קריעת ים סוף, כשהומתקו להם המים במרה, צריך להבין האם עם ישראל התמודדו שם עם מחלה? והיו זקוקים להבטחה על רפואה? האם הם חששו שמכות מצרים יחזרו? וכי יש מקום לחשוש שמכות שאינם אלא מעשה ניסים יחזרו?
שמעתי מהרב עזרא ביק שליט"א ביאור נכון מאד על כך. החיים מלאים בהתמודדויות, חיים של הישרדות מפני המוות, מפני מחלות, מפני נזקים, האם חיים כאלו הם זירה של חיים או זירה של מוות? כל החיים אנו עומדים בפני סכנות של בריאות של פרנסה, של מלחמה. לכאורה אין כאן אלא זירה של מוות.
בני ישראל יצאו ממצרים, הם כבר יצאו, ומצרים רודפים אחריהם, המים אמנם עמדו להם כחומה מימינם ומשמאלם, אך מימין ומשמאל נמצא המות, כששביל צר נחצב להם שבו יש חיים. המציאות בים סוף שם המים היו להם חומה מימינם ומשמאלם. כל סכנות הים מימין ומשמאל והם עוברים באמצע ביבשה. ולעומתם מצרים מקברים הם נטבעו בתוך הים. אמנם אירע כאן נס, אבל המציאות הזו היא מציאות של זירה של מוות, משם הם יצאו למדבר הצחיח ללא אוכל ללא משקה. וכשמצאו מים לא היה זה אלא מים מרים.
וכאן עמדו עם ישראל בזעקה, האם כך הם החיים, האם החיים הם זירה של מוות?
על כך השיב להם הבורא, העץ – התורה מיתקה את המים. וזה גם המסר המתבקש, ללא התורה החיים הם אכן זירה של מוות, התורה ומצוותיה הופכים את החיים לזירה של חיים!!! כי אני ה' רופאך!!! כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. הנידון לא אלו סכנות יהיו בחיים אלא איך יהיה היחס אליהם. האם עיקר החיים יהיה ההישרדות מן המוות או עיקרם של חיים יהיו דבקות במקור החיים הלא הוא הבורא יתברך. על ידי התורה ומצוותיה.
המציאות שנוצרת בעקבות היחס הזה זה רפואה!!!
הבינו חז"ל שעיקר הדבר תלוי בעיסוק בתורה, לא רק בקיום המצווות באופן מעשי, אלא בעיסוק בהם, בהבנת המשמעות של המצוות, ותפיסת החיים הנובעת בעקבות הבנה זו, זו הכוונה "עסק התורה". הייסורים תלויים ברמת העיסוק – העסק של האדם בתורה.
ובכן, המושג ייסורים, התמודדויות שיש לאדם תלויים לא רק בקושי שיש לאדם אלא במשמעות שהאדם נותן להם. כאשר האדם מכווין את חייו לעשות כאן את שליחותו, כאשר כל חייו הוא מחפש מהי שליחותו עלי חלד, הוא מרוכז בשליחות, וההתמודדויות הפוכים לו לכלי עזר לאותה שליחות. לעומת זאת, כאשר האדם מנוטרל ממחשבת שליחות, הוא ממילא מרוכז ברצון ליהנות והוא מתרכז בקשיים ובהתמודדויות שהופכים לו לזירה של קרב, וכל חייו הופכים לזירה של מוות.
העוסק בתורה ייסורין בדלין הימנו. הייסורין מקבלים אצלו משמעות אחרת, של הכוונה לעשות את שליחותו, חייו הם זירה של חיים. לעומת זאת, מי שמבטל תורה, באין עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו, ביטול התורה שלו גורר בעקבותיו חיסרון בתפיסה נכונה על משמעות החיים וכל קושי הופך את חייו לזירה של מוות.
אך חשוב לומר, אחרי כל מה שלמדנו, כי אמנם בעלי ייסורים הם בעלי מדרגה גבוהה, הם זוכים לשיעור פרטי משמיא, ולהכוונה, אך על האדם לשאוף שלא יהיו לו ייסורים, כי הייסורים יכולים גם להכשיל את האדם ולהפריעו בעבודת ה'. באותה סוגיא אחר שלימדונו חז"ל את גודל מעלת הייסורים, מובא בהמשך הסוגיא, סיפורים על כמה אמוראים שסבלו מאד, וביקשו שייסוריהם יפסיקו וכלשונם "לא הם ולא שכרם", האדם צריך לשאוף לחיים שבהם יהיה לו יותר קל לקיים את תפקידו, הגם שייסורים הם אותות משמים המסייעים ביד האדם לחדד את תפקידו, הם גם עשויים לגרום לאדם לניסיונות גדולים מידי שיגרמו לו לרפיון בעבודת ה'. ולכך כולנו תפלה, שחיינו יהיו חיים טובים ומאושרים ללא סבל כלל, שנוכל לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב.
יתן ה' ונזכה לעלות ולהתעלות והזדכך ולהטהר בלא יסורים, אלא על ידי עבודת ה' צרופה מתוך טהרת הלב ותפיסה נכונה וברורה על תפקידנו עלי חלד. שנזכה לידיעה ברורה על תפקידנו עלי חלד על ידי התבוננות מעמיקה בתורה הקדושה, מתוך חיים של שמחה של שלווה בריאות וכל טוב.
בברכה מרובה
שלמה
