איך השמחה על מות אויבים?

[נחומצ'ה]

בוקר טוב ומשמח בארה"ק.
ב' אויבים מושבעים של העם בציון, אבדו רוח ונשמה [אם היה...].

מצ"א ידוע בנפל אויבך אל תשמח. מצד שני, מאחינו ובשרינו הי"ד לא נוכל להתעלם..

[אור עולם]

בעוד שבועיים כבר נהיה אחרי קריאת מגילת קינות
עיי"ש איך בתוך כל הצער הנורא, כל סוף פרק עוסק בבקשות על הנקמה

[בברכה המשולשת]

מצ"א ידוע בנפל אויבך אל תשמח.

בנפל אויבך לא נאמר עליהם, כמפורש בגמ' מגילה.

[יהושפט]

כמו שכתבו אין כאן שני צדדים
מגילה טז ע"א
סליק בעט ביה אמר ליה לא כתיב לכו בנפל אויבך אל תשמח אמר ליה הני מילי בישראל אבל בדידכו כתיב ואתה על במותימו תדרוך

[נחומצ'ה]

האמת שספיקותי נעלמו.
התפללתי עכשיו את 'שיר של יום רביעי'..

אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. עד מתי רשעים יעלוזו וכו'
לכו נרננה לה' בזמירות נריע לו

[כמהים_]

בפרשנות אחרת לשאלה שכותרת,
כיצד ראוי לשמוח על מות האויבים? מצ"א נראה ברור שא"א להתעלם ולנהגו כדאתמול, וזו כפיות טובה כלפי המקום, ומצד שני איני מכיר הנחיה ברורה כיצד ראוי לבטא את השמחה וההודיה לקב"ה. [בפעמים קודמות היו שדנו על ברכת שהחיינו והטוב והמטיב וכו', ועכ"פ נראה שהעולם אינו נוהג כן.]

[לכשיבקע]

בעוד שבועיים כבר נהיה אחרי קריאת מגילת קינות

יש לקוות שתחזיתך תתבדה, וניווכח בכך כבר היום.

[צופה_ומביט]

יש בגמרא מגילה י, ב שני מקרים שמהם הביאו שגם במות אויבי ישראל שהם אויבי השכינה אין השמחה שלימה לפני המקום. לגבי טביעת המצרים בים, אמר הקב"ה למלאכים מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, [משא"כ ישראל אמרו שירה על ישועתם, כך החילוק הפשוט, ויש בזה עוד ביאורים מהמפרשים, וראה גם מיד את מסקנת הגמרא], ואצל יהושפט שלא אמרו הודו לה' כי טוב אלא רק הודו לה' כי היתה אז מפלתם של רשעים. ולזכור שהמצרים היו אויבי ישראל ואויבי ה' היסודיים ביותר, ועכ"ז. ואולי כי לא רצו לכלותם אלא רק לשעבדם. ועכ"פ מסקנת הגמרא שם שהוא אינו שש אבל אחרים משיש.
יש בנושא זה הרבה סתירות, והסוגיא טעונה בירור ויישוב.
ראה לדוגמא כאן.

עריכה:
נ.ב.
חס ושלום שלא ישתמע ממני איזו נימה שמאלנית מטורללת ח"ו. פשיטא שאני שמח על מפלת רשעים, באופן טבעי, ומזדהה לגמרי עם באבוד רשעים רינה ובתפילה בכל לב כן יאבדו כל אויביך ה' שהם אויבי ישראל. רק כתורה וללמוד אנו צריכים, הבאתי שכסוגיה זו סוגיה שטעונה בירור ויישוב. ובעיקר כי אמרו בצדק שהשאלה היא על אופן השמחה [והשבח, והתודה], ועל זה הבאתי מהסוגיה שאין השמחה שלימה לפני הקב"ה, ומאידך - אחרים משיש, ואומרים הללויה [דוד אמרה רק אחרי מפלת רשעים], והודו, אבל בלי "כי טוב" [וברש"י שקאי על הקב"ה, שהוא מצדו לא מורה שדבר טוב הוא שיקלסו לפניו על זה (ולא כהשקפה ראשונה לפני רש"י שעצם המאורע אינו טוב שלם)]. ושירה אומר רק מי שהרוויח מזה ונושע מזה, וכיו"ב חילוקים, ויש "מפלת רשעים" ויש "נקמה", ולא בהכרח חד הוא, וכו'.

[בברכה המשולשת]

יש בגמרא מגילה י, ב שני מקרים שמהם הביאו שגם במות אויבי ישראל שהם אויבי השכינה אין השמחה שלימה לפני המקום. לגבי טביעת המצרים בים, אמר הקב"ה למלאכים מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, [משא"כ ישראל אמרו שירה על ישועתם, כך החילוק הפשוט, ויש בזה עוד ביאורים מהמפרשים, וראה גם מיד את מסקנת הגמרא], ואצל יהושפט שלא אמרו הודו לה' כי טוב אלא רק הודו לה' כי היתה אז מפלתם של רשעים. ולזכור שהמצרים היו אויבי ישראל ואויבי ה' היסודיים ביותר, ועכ"ז. ואולי כי לא רצו לכלותם אלא רק לשעבדם. ועכ"פ מסקנת הגמרא שם שהוא אינו שש אבל אחרים משיש.
יש בנושא זה הרבה סתירות, והסוגיא טעונה בירור ויישוב.
ראה לדוגמא כאן.

ויעויין עוד בזוה"ק בחק לישראל של היום.

[כדכד]

ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע

[אור עולם]

"בא"י אמ"ה הרב את ריבנו, והנוקם את נקמתנו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, והנפרע לנו מצרינו. בא"י הא-ל המושיע".

[כדכד]

שם הברכה היא על מפלת האויבים באופן שבזכותה ניצלו ישראל מצרתם
כאן השאלה היא על נקמה בגויים לאחר שעשן מה שעשו

[הוה אמינא]

אותם ארורים היו בני מוות, אבל הצרה לא פחתה בהריגתם והלוואי שלא התעצמה.
ועם כל השמחה שעולם נקי כעת מעצם קיומם, עדיין לא הגיע זמן לומר שירה אלא להתפלל יותר בכוונה.

[נחומצ'ה]

אסור לשכוח את רש"י בפרשתן (לא ג):
נקמת ה' - שהעומד כנגד ישראל, כאילו עומד כנגד הקב"ה.

רק חוזרים לתסביך הקבוע, אם נקמת ה' יכולה להיעשות בידי......
ואם יחושו במעט בכוחי ועצם, עדיין לא תלוי בשמחת מחיית אויבינו...

ופטור בלי רמז אי אפשר:
"ואם הנייה אביה אותה". פירש"י הניא- לשון הפרה..
כן יאבדו כל אויבי ה'

[בן מיכאל]

ברלב"ג פרשת יתרו כתב על ויחד יתרו... אשר הצילו מיד מצרים, שאין לשמוח ברעת האחר אלא בהצלתך, ולזה רמז הבית יוסף על ברכת האל המושיע שהביאו כאן.
ואכן בגמרא מגילה הנ"ל מפורש איפכא.

[כמהים_]

שם הברכה היא על מפלת האויבים באופן שבזכותה ניצלו ישראל מצרתם
כאן השאלה היא על נקמה בגויים לאחר שעשן מה שעשו

דוקא תליית המן לא הביאה (עכ"פ ישירות) להצלת ישראל מצרתם, ואחרי כן עוד הוצרכה אסתר ליפול לפני רגליו ולהתחנן על אגרות שניות, וגם אחרי אגרות שניות עוד לא היו בטוחים עד שנחו מאויביהם בי"ג באדר.

[צופה_ומביט]

ובאמת לא מצינו במגילה שמחה על מות המן, ומכאן לכאורה שאכן אין מה לשמוח על הריגת ראש הצוררים אם טרם נגמרה הישועה.
אמנם בשלב השני, שלא בוטלה הגזירה כי א"א להשיב, אלא רק ניתן להם רשות להיקהל ולעמוד על נפשם בתמיכת המלך [ובי"ג של שנה אח"כ עדיין היה יום קהילה לכל, מלחמה וצום], כבר העיר שושן צהלה ושמחה מעצם יציאת מרדכי בלבוש מלכות תכלת וחור וכו', ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב. כאילו כבר נושעו לגמרי, אף שעדיין היתה מלחמה לפניהם, כי כבר השתנה המצב מ"נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד" למצב שיש תקוה ואפשרות להינצל.
ויו"ט נוסף [ספונטני] עשו בישועה השלימה [למחרת המלחמה, ואח"כ קבעום לדורות].
וכל זה למרות שאכתי עבדי אחשוורוש אנן, כי סוכ"ס ממוות לחיים כבר ניצלו.

[עזריאל ברגר]

במגילה לא מצאנו, אבל ב"ועל הניסים" מצאנו שהודאתו מסתיימת (לנוסחנו) ב"ותלו אותו ואת בניו על העץ", וכמעט שלא מוזכרת ישועת ישראל, אלא מודים בעיקר על הנקמה בהמן ובניו!

[צופה_ומביט]

צודק, וזו באמת תמיהה, הכיצד מודים [רק] על זה ולא על עיקר הישועה. כשמפורש במגילה שבזה לא נגמר עדיין כלום.

[נערי האוצר]

צודק, וזו באמת תמיהה, הכיצד מודים [רק] על זה ולא על עיקר הישועה. כשמפורש במגילה שבזה לא נגמר עדיין כלום.

כל הישועה היתה בין תליית המן לתליית בניו.

[לבי במערב]

ובאמת לא מצינו במגילה שמחה על מות המן

לכאורה צ"ע אם יש להוכיח מכך, שהרי מיד אחר תלייתו (ונתינת בית המן לאסתר ומרדכי) ותוסף אסתר גו' ותבך ותתחנן גו' ונתעכבה כתיבת האגרות יתר על ב' חדשים, ומובן הקושי לשמוח בעיצומה של הפעולה לישועה.

[כדכד]

שם הברכה היא על מפלת האויבים באופן שבזכותה ניצלו ישראל מצרתם
כאן השאלה היא על נקמה בגויים לאחר שעשן מה שעשו

דוקא תליית המן לא הביאה (עכ"פ ישירות) להצלת ישראל מצרתם, ואחרי כן עוד הוצרכה אסתר ליפול לפני רגליו ולהתחנן על אגרות שניות, וגם אחרי אגרות שניות עוד לא היו בטוחים עד שנחו מאויביהם בי"ג באדר.

נחו מאויביהם בי"ד באדר.
בכל מקרה אני לא אמרתי שבתליית המן היתה ישועה אלא שבמפלת הויבים היתה ישועה
והברכה לא נתקנה אלא אחר גמר הישועה ואז מודים על הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם
וגם זאת לא אמרתי שאין להודות על עצם הנקמה אלא שהברכה לא נתקנה על כך

[כמהים_]

שם הברכה היא על מפלת האויבים באופן שבזכותה ניצלו ישראל מצרתם
כאן השאלה היא על נקמה בגויים לאחר שעשן מה שעשו

דוקא תליית המן לא הביאה (עכ"פ ישירות) להצלת ישראל מצרתם, ואחרי כן עוד הוצרכה אסתר ליפול לפני רגליו ולהתחנן על אגרות שניות, וגם אחרי אגרות שניות עוד לא היו בטוחים עד שנחו מאויביהם בי"ג באדר.

נחו מאויביהם בי"ד באדר.

לא דק. עי' אסתר ט', טז.

[כדכד]

דק גם דק
עיין בפסוק שלאחריו

[ענ'י לעצמי]

יש בגמרא מגילה י, ב שני מקרים שמהם הביאו שגם במות אויבי ישראל שהם אויבי השכינה אין השמחה שלימה לפני המקום. לגבי טביעת המצרים בים, אמר הקב"ה למלאכים מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, [משא"כ ישראל אמרו שירה על ישועתם, כך החילוק הפשוט, ויש בזה עוד ביאורים מהמפרשים, וראה גם מיד את מסקנת הגמרא], ואצל יהושפט שלא אמרו הודו לה' כי טוב אלא רק הודו לה' כי היתה אז מפלתם של רשעים. ולזכור שהמצרים היו אויבי ישראל ואויבי ה' היסודיים ביותר, ועכ"ז. ואולי כי לא רצו לכלותם אלא רק לשעבדם. ועכ"פ מסקנת הגמרא שם שהוא אינו שש אבל אחרים משיש.
יש בנושא זה הרבה סתירות, והסוגיא טעונה בירור ויישוב.
ראה לדוגמא כאן.

וע"ע כאן בקצור נמרץ

[גביר]

שיעור קצר בנושא מהרב שמואל דביר מרבני עיר האבות באר שבע ת"ו -

https://www.youtube.com/watch?v=6P2u6hGqdUY