ליטוואק פון בודאפעסט כתב:החשבונות של כמויות הרפורמים והחילונים אינם נוגעים לאיש הפרטי
האיש הפרטי המתגורר בלעיקוואד, לעומת האיש הפרטי המתגורר בבני ברק. בא נעריך זה לעומת זה, ונראה את מעלות אחד על חבירו. מצד אחד, בבני ברק יש לו להאברך הרבה יותר תלמידי חכמים מסביבו, שיכול לדבר בלימוד וליהנות מידיעותיו בכל מקצועות התורה. בלעיקוואד, יש כאלה אבל לא בכמויות שיש בבני ברק. בבני ברק מתגוררים אחד על גב חבירו, כך שיש סיכויים יתרים לפגוש את התלמיד חכם. לעומת זה, בלעיקוואד מתגוררים רחוק יותר אחד מחבירו, כל אחד בביתו הפרטי, על אף שהרבה בתים מהזן של פעם עדיין נמצאים כאן. לזה יש מעלה גדולה ג"כ, שיותר קל להכניס ערכים לילדיו, ואינו מסתמך על הרחוב. עבור גרים ובעלי תשובה, עדיף הרחוב. אבל עבור בני תורה הספוגים ברוח התורה ומסורה, עדיף להשאיר הדבר בידיהם. יש יותר גשמיות בלעיקוואד, וזה לא פוסח על בתים הכי חרדיים. אבל בארץ יש רוח של רדיפת וחמדת הממון שאין בחו"ל, חוץ מכמה גבירים. ההנהגה בארץ ישראל מסורה בידי גדולי תורה, דבר שאינו קיים בחו"ל. הישיבות הם יותר רחוקים מחלק החילוניות, אבל הפוליטיקה נכנסת לתוך הביהמ"ד פנימה (אני זוכר כאשר הגעתי לארץ כשהייתי בחור, תמהתי לראות אנשים מכובדים וראשי ישיבות, נעצרים לקרות מודעות רחוב)
בקיצור, אין כלל בדבר, ויש מעלות וחסרונות בשתי המקומות
הם יודעים זאת היטב (ובכלל כמה בסתר לבם אם היו נותנים להם אשרת הגירה היו באים לכאן) אך למען האמת צריך להצדיק את שיטתם שיש לא"י מעלות סגוליות וכן מכלול מצוות שניתן לקיים רק בה וראוי להתעלם מהחסרונות למען כך, שנאמר אין א"י נקנית אלא ביסורים. אך מצד שני נאמר בואו חשבון וסתם כך לעלות לא"י בלי חשבון מאין אפרנס את משפחתי וכו' זה חוסר אחריות. היו כאלו שאכן עלו לארץ והפקירו את משפחותיהם אך איני סבור שזה נכון (מסופר גם במעילו של שמואל שהאמא התחתנה בשנית ועלתה עם בעלה לארץ והפקירה את ילדיה בחו"ל ושם יש סיפור מרתק כיצד שלשת האחים עלו לארץ).