מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

גליונות שבועיים להורדה. עצה ותושיה בעניינים טכניים
נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

בּוֹאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה / הגרמ"י קנר שליט"א

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' אוגוסט 20, 2020 11:42 pm

בּוֹאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה...
חובת ההודאה בתקופה הזאת

לר' ישראל יקירי שליט"א!

"בתקופה זו חייב כל יהודי להודות לה' באופן מיוחד על שנשאר בחיים!!!". דברים אלה שמעתי לאחרונה ממש, בשם כ"ק הגה"צ אדמו"ר מפשעווארסק שליט"א. ואמנם, כל יותר שנתבונן במה שקרה, ירחם ד', נראה כמה פשוטה ומובנת היא חובה זו כעת, להכיר ולהודות לאלקי חסדנו יתברך, השם נפשנו בחיים... הוי! הַשם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים!!! במדה מסוימת כל אחד הוא כיום בבחינת "שריד". יעזור ה' הלאה!!! בעזרת השם שרדנו עם משימה מיוחדת. ולפני הכל: תפקיד ההודאה...

אי לכך ראוי לעסוק כעת ביותר, במזמור לתודה, פרק ההודאה שאומרים בתחילת פסוקי דזמרה. הרי כך כתב אחד מחכמי היראה הידועים: תקנו חכמינו ז"ל לומר בכל יום מזמור לתודה כי בכל יום ויום אנו צריכין ליתן שבח והודיה על ניסים ונפלאות שיש לנו בגלות המר הזה, ועל כן באמרו מזמור לתודה הוא יוצא ידי חובת הבאת תודה כי אין אדם מרגיש בניסו בכל יום... ובפרט בהעלותינו על לבנו השגחת הבורא יתברך ב"ה עלינו בגליותינו אשר אין האדם מרגיש בנסים ונפלאות הנעשים לו, בתחלה נראין לו שיגיע לו איזה רעה ואלקים חשבה לטובה ועל זה תקנו חז"ל לומר בכל יום מזמור לתודה... [קב הישר פ"ח ופח"י וע' ב"י וא"ר או"ח רפ"א]

הריעו לה' כל הארץ... מה נפלאו דברי הרד"ק, מלבד הודאתו הוא, צריך המודה לה' על החסד שעשה עמו, לעורר גם אחרים לשמוח עמו. מזמור לתודה הריעו כל הארץ! והיינו, שנודה להקב"ה על כל החסד בשמחה כל כך עד 'שנדביק' בשמחה את כל הארץ... "ואתם תאמרו: הריעו לד' כל הארץ, שכל הארץ ישמחו לשמחתכם!".

וידועים דברי ה'אמרי אמת' זי"ע שאמר פעם שקרבן תודה נאכל רק ליום ולילה, מפני שקרבן תודה בא על נס, ובכל יום יש נסים חדשים' כמו שאומרים "ועל ניסיך שבכל יום עמנו, ולכן הוגבל זמן אכילת התודה ליממה אחת בלבד...

*

בשבוע שעבר שהיתי כמה ימים בסביבות העיר מונטריאל. כשעלה בלב לכתוב לך על נושא זה יצאתי לשביל הכפר, כשאני משנן לעצמי שוב ושוב את המזמור הזה. הרי חמשת פסוקיו הנאדרים כוללים עולמות מלאים. עבודת ד' בשמחה, ידיעת ד' והכרתו, צורת התפילה לפניו, התקוה והאמונה כי טוב ד' לעולם חסדו, לעולם! ועד דור ודור אמונתו! בכל דור ודור וכמובן דורנו בכלל. הזדמנות מיוחדת יש כאן, להתחזק בהודאה בשירה לפני ד', בשמחה, באמונה ובתקווה...
הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ? [עמוס ג'] בדרך הליכתי פגשתי אז יהודי ת"ח יקר ממונטריאל, שבשעתו חלה בנגיף. הוא היה מורדם ומונשם כמה שבועות במצב נורא ר"ל. מכיון שאני מכיר את משפחתו, זכרתי היטב את מה שעבר עליו. הנה בריאה חדשה לפני. לא מזמן מרחף היה בין שמים לארץ וכעת ב"ה הנני רואה אותו מטייל בעוז ובמרץ. נס חי וקיים עומד לפני והולך לדרכו... והנה שפתותי לוחשות: מכלכל חיים בחסד... סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים. צהלתי לקראתו בשמחה ובקשתי ממנו שנטייל כעת בצוותא, הואיל ואני עוסק במזמור ההודאה.

וכך הלכו להם שני יהודים יחד אי שם בכפר עוסקים ב"מזמור לתודה". שוחחנו קצת והוא אמר לי בין הדברים, שכעת הוא רואה חובה לעצמו להשתדל יותר בתפקידו בעולמו, מכיון שנשאר בחיים.

ההשגחה העליונה זימנה אותנו לטייל יחדיו. ואז עלה בלב רמז במזמור ההוא המתייחס לתקופתנו. מזמור לתודה הריעו לד' כל הארץ. אף בזמן "תרועה" של כל הארץ, של "רוע התרועעה הארץ", כשתבל ומלואו מתריעים על המאורעות, אף בשעה של גניחה ואנחה ח"ו המרומזת בתרועה, בכל זאת אין לו ליהודי להפסיק מלהודות בזמרה על חייו ולהמשיך את עבודת ד' בשמחה; מתוך ידיעה ברורה ומוחלטת שד' הוא אלקים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו. אנו בניך ואתה אבינו, אנו צאנך ואתה רוענו...

ורמז נוסף נמצא במזמור על התקופה שלנו. "בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה". בין אם זוכים אנו להתפלל בבית הכנסת ובין אם עדיין מתפללים בחצרות, בכל זאת לא תמוש התודה והרננה מליבנו. כי חיים אנחנו. אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים!!!

*

אחרי שעה קלה הביט האיש על שעונו. הוא התנצל כשחיוך מאיר על פניו. "יש לי שיעור כעת ואני חייב להפסיק" וכך חזר על עקבותיו מיד. הסתכלתי אחריו בחיבה ובהתרגשות כשדמותו מתרחקת ממני. התבוננתי בפסיעותיו הזריזות והנמרצות ושמחתי גדלה. מה גדלו מעשיך ד'! הוא חזר מעמק הבכא וכעת הוא חוזר לתפקידו בגבורה יהודית. הודו לו ברכו שמו כי טוב ד' לעולם חסדו. פחד ורחב לבבי. שוב המשכתי לשנן לבדי את הפסוקים שקיבלו כעת משמעות חדשה ומעוררת את הלב. יחד עם "מזמור לתודה" שלו, המשיך יהודי חשוב זה להסמיך תיכף ומיד "עבדו את ד' בשמחה"! אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד'!!!

*

רושם נפלא נשאר בזכרוני מדברי אחד מגדולי הפוסקים, בעל "חיי אדם", שחתם את ספרו בסיום מעניין מאד. ברצותו להודות בשעתו לד' על שזכה לגמור ספר בהלכה, אמר אז "מזמור לתודה" כדי שתהיה אמירתו חשובה לקרבן, ולא עוד אלא שכתב פירושים וביאורים על המזמור הזה. וזה לשונו: "וראיתי שנגמר חיבורי חיי אדם, אמרתי אודה לה' כי טוב, אבוא ביתו בעולות ואזבחה לו תודה. ויהי רצון שתהיה האמירה נחשבת לקרבן כאלו הקרבתי תודה ואמרתי עליו המזמור, וזה פירושו...".

מתוך דבריו הבנתי שכל מה שמתעמקים יותר בפסוקי מזמור זה, מתקיימת ההודאה לד' ביתר שאת. "נשלמה פרים שפתינו" של קרבן זה מתקיים אז ביתר הידור. לא הסתפק ה'חיי אדם' באמירת המזמור בלבד, אלא אף השתדל לבארו כדי להכנס לעומק המשמעות ולהרבות בתודה עוד ועוד...

אנא נקיים זאת אף אנו. בכלל, כמה הודאות חייבים אנו לבורא יתברך בכל עת ובכל שעה, על כל נשימה ונשימה. הרי כך אמר החידושי הרי"מ שעם היהודי נקרא כן על ענין ההודאה "שנקראו 'יהודים' על שם שמודין להשי"ת על כל דבר קטן וגדול, שיודעין שהכל ממנו יתברך [שפ"א ויגש תרל"א]. ר' ישראל הבה נתגבר ביהדותנו עוד...!

מחבר ספרים רצה פעם להביע את הכרת טובתו להקב"ה על חיבורם מתוך סעודה ערוכה ברוב פאר. הוא פנה אז אל גדול אחד והוא הורה לו: "מוטב שתשפוך את הלב יותר בברכת מודים. לייג אריין מער הארץ אין מודים"... רחמנא ליבא בעי. הקב"ה רוצה את הכרת הטוב האמיתית שבלב, הודאה יהודית של יהודים...

*

ואגב, מכיון שהזכרנו את בעל 'חיי אדם' וענין קרבן התודה, אוסיף לך דבר שאולי תמצא בו חידוש. לפני זמן רב סיפר לי ידיד שבשעתו קרה לו נס. באישון לילה החליקה מכוניתו על הקרח בכביש המהיר, בדרך מניו יורק ובחסדי שמים ניצלו אז כל הנוסעים מהתנגשות איומה... הוא פנה אז אל צדיק אחד ושאלו איך ינהג בהודאתו. הוא הופתע מן התשובה המקורית שקיבל. אותו גדול אמר לו, שיברר כמה מחירה של בהמה לקרבן תודה וכסף זה יתן לצדקה... לימים מצאתי אף הנהגה נפלאה זו בספר חיי אדם [כלל ס"ט]. וזה לשונו בענין מי שנעשה לו נס: "ראוי ונכון שיפריש לצדקה, העשיר לפי עשרו, והדל כפי השגת ידו, שהרי כשהיה בית המקדש קיים, היה צריך להביא כבש או עז או עגל או פר או פרה, ואם כן לא מסתבר שעל ידי חורבן בית מקדשנו ירויח... ולכן יפריש כפי השגת ידו כפי שווי א' מהבהמות הנזכרים ויחלק ללומדי תורה. ויזהר שלא יאמר המעות הללו יהיו לתודה, דא"כ אין להם תקנה בזמן הזה, אלא יאמר "הריני נותן זאת לצדקה, ויהי רצון שיהיה נחשב כאלו הקרבתי תודה". וכך עשיתי בשנת תקס"ד שנעשה לי הנס...".

*

מזמור לתודה נקבע ב'פסוקי דזמרה' במקום הקרבת קרבן תודה, ולכן מנהגנו [שמקורו מדברי רש"י ראה שבלי הלקט סי' ע"ו] הוא שלא לאמרו בשבת ויום שאין מקריבים בו קרבן יחיד [וכן בחג הפסח משום עשר לחמי החמץ שבו ובערב הפסח שלא ימעט בזמן אכילתו]. מדברי הטור [או"ח נ"א] משמע שחששו הנוהגים כן, שכשיבנה בית המקדש יטעו אנשים ויחשבו שמותר להביא קרבן תודה בזמנים אלה. מכל זה מבחינים אנו, עד כמה חשו פעם את מעמד הקרבת הקרבן בשעת האמירה וכמה דבקו במחשבת 'ונשלמה פרים שפתינו'... [בספר שבלי הלקט [שם] הביא מנהג מקומו, לומר מזמור לתודה רק בשבת ולא בחול, מפני שהוא יום מיוחד להודאה...]. בשו"ע הרב [או"ח סי' א'] פסק שיש לומר מזמור לתודה בעמידה, דוגמת הקרבתו שהיתה בעמידה... [וע' שע"ת סי' נ"א].

*

מפירוש האלשיך הקדוש על פרק מזמור לתודה, נראה שהדברים מתייחסים בעיקר אל אלה שלא שפר עליהם גורלם ורואים את מדת הדין מתוחה עליהם ר"ל. ועל זה מכוון המשורר האלקי "דעו כי ד' הוא אלוקים ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו". כידוע יש במשמעות שני שמות קדושים אלה, רחמים ודין. האלשיך, מחזק ומנחם במקרא זה שהכל בא מידיו יתברך רועה עם מרעיתו, שהכל לטובה והכל יובן. דעו! דעו! "שיתו לבכם אל דברי אלה ותוסר דאגה מכם ותשמחו בו יתברך"! בתקופה הנוכחית ירחמנו הקב"ה במהרה. צריך להעמיק בדברים אלה ולהחזיק בהם ביתר שאת. ירחם ה' על עמו ונחלתו במהרה!

*

ובכלל, כבר אמרו ראשונים, הרי ההודאה גופה, סגולה נפלאה יש בה לצאת מן המיצר [ע' שערי תשובה לרבינו יונה שער הרביעי [אות י"ב]. שמעתי לפני שנים מאת רב גדול וחסיד מחרוזת של ארבעה עובדות קשורות זו בזו, איך שיהודים נושעו מתוך הודאה. הוא סיפר זאת פעם בשעת ביקור חולים לבני המשפחה שישבו שם וזה בעצמו הוסיף את הסיפור החמישי...

הסיפור הראשון היה עם יהודי תלמיד חכם שבישרו לו הרופאים שאחד מן החושים יפסיק במשך הזמן לתפקד ח"ו. הוא יצא משם מדוכדך מאד, ועם זאת התגבר ואמר לבני ביתו, שמעתה הוא מקבל עליו לערוך את חשבון הטובות שקיבל ויש לו. הרי לעומת אותו ענין שסובל ממנו, נתן לו הבורא יתברך טובות כהנה וכהנה. בבדיקה הבאה נדהמו הרופאים על השינוי הפתאומי לטובה ולברכה. בסעודת ההודאה פרסם אותו תלמיד חכם דבר זה, ואחד השומעים שהתקשה מאד בעניני שידוכים עם שתי בנות הגיע לביתו וביקש לקבל קבלה דומה. צריך להודות ולהודות על מה שיש לנו. חיים ובריאות וקורת גג ועוד ועוד. תוך כדי תקופה קצרה נושעה אותה משפחה בשמחה בכפליים...

יהודי אחד ממונטריאל שמע את הדבר מפי בעל המעשה [השני], בהיותו בארץ ישראל. כששוב חזר לעירו ישב פעם בבית מדרשו והבחין בקרובו שיושב ומתחנן בדמעות. אף עליו עברה עליו תקופה ממושכת ומעיקה בענין שידוכים. הוא ניגש אל המתפלל וסיפר לו על שני הסיפורים ששמע בהיותו בארץ הקודש. אותו קרוב נזכר אז שכבר היה מעשה דומה אצל הרה"ק ר' שלֹמקה מזוועהיל זי"ע, שפקד על הנזקק לישועה, לערוך את הודאותיו ואמנם כך נושע. תוך כדי דיבור קיבל עליו היהודי ממונטריאל את הדבר ואף אצלו, ב"ה, לא איחרה הבשורה הטובה לבוא... ארבע סיפורים קשורים זה בזה סיפר הרב שבא לבקר את החולה האנוש, כשכולנו מאזינים... לא אאריך בהשתלשלות הענינים, אמנם החולה ההוא שיחיה לאורך ימים טובים, נהיה ה'טבעת החמישית' בשרשרת פלאים זו, מתוך ההודאה וסגולתה...

*

ההודאה יסודה ביטול והכנעה לפניו שהוא אדון הכל... וכך כתב המהר"ל "כל ברכת מודים, שאנו נותנים הודאה אל השם יתברך שאנו שלו ואין אנו מצד עצמינו שום דבר רק הכל להשם יתברך, ולפיכך אומר על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך...". [נתיבות עולם, נתיב העבודה פ"י]. "ההודאה, שאנו מודים לו כי הכל אליו. כלומר, כי האדם הוא מודה אל השם יתברך שהכל הוא שלו, שהרי השם יתברך ברא את הכל, ומפני שהוא יתברך ברא אותם, הכל הוא שלו!". [נצח ישראל פ' י"ט]. בזה יתבאר לנו עוד יותר, למה מדגישים במזמור לתודה: "הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו"...

וידועים דברי החידושי הרי"מ שה"הכתיב" הוא "ולא אנחנו" והקרי הוא "ולו אנחנו". נמצא שהקרי והכתיב יחד ["לו" עם "לא"] מרמזים על חודש "אלול" והביאור בזה הוא שכפי ה"לא" כלומר הביטול אל הקב"ה, יכולים להתקרב אליו, ואז יתקיים ה"לו". [שפ"א שופטים תרל"ח ועוד].
*

רבי צדוק הכהן זיע"א בונה על פסוקים אלה שבמזמור לתודה, את יסודות האמונה, מציאות ד' והנהגתו. אין שום צורך של הוכחה על כך מתוך חקירה. הרי האמת האלקית משתקפת בצורה ברורה כל כך, מתוך פסוקי "מזמור לתודה! בספר הזכרונות שלו [מצות אנכי] מעורר ה"כהן" מלובלין לעיין היטב בתוכן המקראות: "דעו כי ה' הוא האלקים הוא עשנו". הקב"ה ברא ומהוה את הכל מתחילת הבריאה ואף בהמשך כל הזמנים, "לו אנחנו עמו וצאן מרעיתו", הוא אלקינו ומנהיגנו. ואיך נדע זאת? על זה בא המקרא האחרון "כי טוב ה' לעולם חסדו" שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ולעולם חסד הקֵל הטוב להצילנו מידם, ועין בעין נראה תשועת ה' כביציאת מצרים, ולכן עד דור ודור אמונתו. האמונה מאתו יתברך מתקיימת בלב, לדור דור וגם חסדו, כמו כן לעולם..." ומתוך כך ברור לנו בתכלית הברירות, כי ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד! קיומנו בגלות וקיום האמונה בליבנו עד עצם היום הזה, הם עדים נאמנים על כך!

*

מה נפלאו דברי קדמונינו ז"ל שקבעו לומר מזמור לתודה בפתחה של תפילה! הרי כך אמרו חז"ל על הפסוק "עבדו את ד' בשמחה": "בשעה שאתה עומד ומתפלל יהא לבך שמח כי לאלקים עליון אתה עובד, שאין כמותו" [מדרש תהילים ק' וילקוט שם תתר"ג]. הכנה עצומה לתפילה נמצאת במזמור הזה. יום חדש הגיע, קמנו בבוקר ואנחנו חיים וקיימים. והנה זוכים אנחנו שוב לעמוד בתפילה לפני אלקים עליון שאין כמותו. וכמה משתלב פסוק זה כעת עם "דעו כי ד' הוא אלקים" עומק פירושו של עבדו את ד' בשמחה הוא, לשמוח על הזכות והאושר לעבוד את ד'!!! וכל מה שתגדל הידיעה וההשגה לפני מי אנחנו מתפללים, כך תגדל השמחה על הזכות לכך. מה יקרת היהודי שעבודתך מתבקשת לפני מלך עליון ברוך הוא; שתפילתך רצויה לפני אדון הכל. במרום מחכים ומצפים לכך...

בואו לפניו ברננה... ה'אבן עזרא' הדגיש כאן שלא די כאן בשמחה נסתרת בלב, אלא שתהיה גלויה לכל. בואו לפניו ברננה!

*

עבדו את ד' בשמחה בואו לפניו ברננה! כמה מקום צריך לתפוס דבר זה בחיינו וכמה עודדו והשרישו מאורי הדורות דבר זה... הנה אמרו חז"ל [תנחומא תזריע ה'] "אמר הקב"ה אם אתם משמרים את המצוות ותשמחו בהן אני מוסיף לכם שמחה"...

ב'משנה ברורה' [סי' תרס"ט סקי"א] כתב "והעידו על האר"י ז"ל שאמר שהמעלה העליונה שהשיג, באה לו על ידי שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצוה..." [ע' הקדמת ס' חרדים]. אומרים אנו פסוק זה בתחילת "עבודה שבלב" היא התפילה...

רש"י הקדוש מקשר מקרא "עבדו את ד' בשמחה וגו" עם הפסוק שלאחריו דעו כי ד' הוא האלקים, כלומר, נאמן הוא לשלם שכר וזה בעצמו גורם הוא לשמחה... בכיוון זה כתב פעם אלופי ומיודעי איש האשכולות האציל באדם, הרב משה רייס זצ"ל בספר "פעמי מועד" שלו, בענין שמחתו של חודש אדר [ח"ב ע' 10] ... איש המחשבה והחינוך מצא בהקשר פסוקים זה, את סוד עבודת ד' בשמחה, והיא, על ידי האמונה המבוטאת במקרא הבא: 'דעו כי ד' הוא האלקים הוא עשנו ולו אנחנו'. וכמה קולעים הם דבריו: "הכרת האמונה בד' כמלך העולם שכולנו שייכים לו ונתונים להשגחתו, היא המירשם לשמחה!" וכיד ד' הטובה עליו סמך לזה את דברי המהר"ל [גבורות ד' פ"ז] "כי האמונה בו יתברך מחדש שמחה"... ודפח"ח.

*

מי חיבר את פרק 'מזמור לתודה'? מפי מי יצאו דברים נאדרים בקודש אלה? משה רבינו!!! כך לימדונו חז"ל במדרש תהילים [צ'] וכבר רמז לזה רש"י בפרשת פקודי [ל"ט מ"ג] שאחד עשר מזמורים שמ'תפלה למשה' [פרק צ'] עד מזמור לתודה ועד בכלל, משה רבינו אמרם. [וכבר שאלו שם חז"ל, שאם נאמרו מפי משה רבינו, למה לא הוזכרו המזמורים בתורה? והשיבו: "אחד עשר מזמורים שאמר משה, בטכסיס של נבואה אמרן. ולמה לא נכתבו בתורה? - אלו דברי תורה ואלו דברי נבואה". הדברים שנאמרו בתורה, נצטוה משה לכתבם בתורה ולא דברי הנבואה שאמר].

מתי אמר משה רבינו מזמור לתודה? את התשובה לכך מוצאים אנו בירושלמי [שבועות פ"א ה"ה] : "בשעה שאמר לו הקב"ה למשה "והתודה עליו את כל עוונות בבני ישראל : התחיל ואמר מזמור לתודה...

אהובי! כשנרצה לומר 'מזמור לתודה' ברגש עז בלב, יהיה נא 'בעל השמועה עומד לנגדנו' ומטה האלקים בידו. נבואת משה רבינו היא, שנבואתו למעלה מנבואת כל הנביאים ו'איכות' אחרת של "הסתכל באספקלריא המאירה" [יבמות מ"ט:] ! אם תרצה לקבל מושג בענין נבואתו משה והנביאים, הרי ביאר זאת הרמב"ם, מעלה אחר מעלה, עד שסיים בסילודין: "ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים..." [פ"ז מהל' יסודי התורה ה"ו].

*

סיפר זאת בשעתו יהודי יקר מבני ברק, נהג הסעות למקומות הקדושים. זה קרה בדרך חזרה ממירון, שם שהו הנוסעים כשעה. מבלי מֵשֹים קלטה אזנו בדרך נסיעתו שיחה אי שם ברכב. סבתא ונכדתה הכלה נסעו אז יחד למירון להתפלל לפני הנישואין. הסבתא שאלה את הכלה על מה שהתפללה, והמענה היה: "על בני חיי ומזוני ועל כל מה שבית יהודי צריך לו". כעת שאלה הנכדה את אותה השאלה: " סבתא! על מה התפללת את? מה בקשת?".

"לא התפללתי"... באה התשובה לתדהמת הנכדה. "מה פירוש 'לא התפללתי'? הרי שהינו שם שעה שלימה. עמדת לידי. מה עשית אז?" ואז באה התשובה המפתיעה: "לא הפסקתי להודות...!!! לא היתה לי הזדמנות לבקש כלום... לא היתה לי אלא שעה אחת בלבד - - לא הספקתי להתפלל, לא היה לי זמן לבקש". דברים אלה מבטאים תמימות ישרה על המקושרות בעוז, במסורת אמהות של אמונה פשוטה, וחָיוֹת בפשטות גמורה את מה שאומרים בנשמת: "אין אנחנו מספיקים להודות"...

לא הפסקתי להודות! לא הספקתי להתפלל! איזה מבט יהודי, הוד שבהוד! איזו השקפת נפלאה על יחסינו עם הקב"ה ועל החיים בכלל! דבר זה צריך לימוד ושינון! "לא הספקתי להתפלל!". עוד לפני שמתחילים לבקש דבר מהקב"ה, צריך להודות, על הכל! על הכל! על כל תנועה, על כל צעד, על כל נשימה, על כל קרן אור, על כל פירור מזון וטיפת מים, על קורת גג, על כל פרטי החיים והדורות, על כל מתנת אלקים בחיינו, על בחירתנו מכל העמים, על יהדותנו, אמונתנו ותורתנו. על נצחיותנו על פני כל אומה ולשון שכבר אבד זכרם. לא מגיע לנו כלום! עוד לפני שמבקשים על צרכינו, אנו חייבים להודות על מה שחונן אותנו הבורא יתברך. האם תספיק לכך שעה אחת בלבד? והרי על זה נאמר 'ואילו פינו מלא שירה כים... על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות...'.

והרי כך כתב רבינו משה חיים לוצאטו. "הואיל ואינו יכול ודאי לגמול לו טובתו יתברך, לפחות יודה לשמו ויקיים מצותיו. והנה אין לך אדם באיזה מצב שימצא, אם עני ואם עשיר, אם בריא ואם חולה, שלא יראה נפלאות וטובות רבות במצבו. כי העשיר והבריא כבר הוא חייב לו יתברך על עושרו ועל בריאותו. העני חייב לו שאפילו בעוניו ממציא לו פרנסתו דרך נס ופלא ואינו מניחו למות ברעב. החולה על שמחזיקו בכובד חוליו ומכותיו ואינו מניחו לרדת שחת, וכן כל כיוצא בזה, עד שאין לך אדם שלא יכיר עצמו חייב לבוראו" [מס"י פ"ח].

*

ר' ישראל! מן הסתם ידועים לך דברי ה'מחבר' [או"ח סי' נ"א ה"ח וט'] על 'פסוקי דזמרה: "אין אומרים הזמירות במרוצה כי אם בנחת. מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה" [ב'חיי אדם' כלל ח"י כתב: "בשמחה"] והנימוק הוא מפני ששירת התודה לא תתבטל אף פעם. רבינו הלבוש הוסיף "ויש לאומרו בנגינה, מפני שהוא שיר נאה ומשובח שהיו אומרים אותו על כל קרבני התודות שהיו מקריבין לתת שבח ותודה לאלקים על כל הטובות אשר גמלנו".

כדי להבין את הענין יותר, כדאי לעקוב אחר הדברים במקורם בדברי הראשונים בספר 'ארחות חיים' לרבינו אהרן הכהן מלוניל [הלכות מאה ברכות י"ז] נמצא כדלהלן: "במקומות שאומרים מזמור לתודה, כתב הרב נתן [רבינו נתן ב"ר יהודה תלמיד תלמידו של הרמב"ן] שמצוה למשוך אותו בנגינה ולנגן כדאמרינן כל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה. מתוך שורש הדברים נראה שאין הדגש כאן על נעימת הניגון בלבד, אלא על המשיכה, כלומר, להאריך בדברי המזמור, ועל ידי המשיכה בנגינה, יביא לביטוי גם את נצחיות השירה הזאת שלא תיבטל לעולם. בכך מובן הקשר הנגינה הנמשכת עם ההודאה הנמשכת לעד... על ידי הניגון נמשכים הדברים ואז שייך להתבונן בהם יותר ולהביע את נצחיות ענינם על ידי אמירה נמשכה...

אמנם שייך לשמוע ב"משיכת הנגינה" ההיא של מזמור, את הד אמונתה של אם בישראל: לא הפסקתי להודות...

*

ידוע מה שהביאו הספרים בשם האר"י ז"ל, שראשי התיבות של [מזמור לתודה –] "הריעו לד' כל הארץ" הם "הלכה". ונתפרשו הדברים, על פי מה שאמרו חז"ל "כל הקרבנות בטלים לעתיד לבא חוץ מקרבן תודה, וכמו כן אמרו שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, לכן נרמזה "הלכה" עם קרבן תודה כי כל אלו קיימים לעד. [ס' הלקוטים].

ב"הלכה" בעצמה גם כן מתקיימת התודה...! משה רבינו המנהיג לכל הדורות אף בימי הגלות, הוא שמסר לנו תורה שבעל פה עם כל צדדי ההלכה, לימדנו איך להודות תמיד, אם אין הקרבת קרבן אז נקיים זאת באמירת דברי תורה... הרי דבר זה רצוי ומקובל תמיד, לפני קֵל ההודאות, אדון הנפלאות...


ועם זאת נעורר את הלב בעובדה של צדיק! בוקר אחד בחיי ה"דברי חיים" מצאנז זי"ע. הרבי הקדוש קם משנתו הקצרה והתחיל לומר מודה אני לפניך מלך... מלך... מלך... הוא לא היה מסוגל להמשיך מרוב התרגשות. ה"דברי חיים" הפסיק אז את אמירת "מודה אני" והתחיל לומר ברכת התורה בהתלהבות עצומה... מיד אחר כך למד כשעתיים בצמאון בוער. רק אז הניח ידו על לבו, נשם לרווחה ואמר אה! "מלך חי וקיים". ואז המשיך לומר "שהחזרת בי נשמתי...

*

אחרי הטיול בכפר עם אותו ת"ח שניצלו חייו, כאמור, פגשתי בבית המדרש המקומי שבכפר יהודי נוסף שהכרתי, שאף הוא היה במצב דומה. אלא שלדאבוננו עדיין לא חזר לעצמו. גוו רופף, הליכתו קשה וחולשתו ניכרת על פניו. מה שעבר עליו נתנו בו אותות, ירפאהו ד' במהרה. בבית המדרש ישב על מקומו כשמסוה על פניו. הגמרא עירובין פתוחה לפניו והוא מתאמץ להבין את הסוגיה. מן הסתם היו בידו כמה טעמים ללמוד מסכת קלה יותר, אלא שבכל זאת אין רצונו לפרוש כעת מלימוד הדף. אף הוא איננו רוצה לוותר. הוא נשאר בחיים ורוצה להמשיך בעסק התורה בכל טפה של כוח... הוי! מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה... לא שלטא בה עינא. העין איננה יכולה להשיג גובהם של יהודים כאלה, העמלים אף במצבם זה על סוגיות מסכת עירובין... במזמור לתודה כתוב "בואו לפניו ברננה", ופירש זאת רבינו החיד"א, ברינה של תורה, אף זו צורת הודאה היא...

*

דברים נפלאים כתב בענין זה גדול בדורו הגאון רבי שמואל יהודה קצנלנבוגן זצ"ל רבה של ויניציה בזמן ה'בית יוסף והרמ"א, [שנקרא גם 'מהר"י מינץ" בנו של מהר"ם פאדוואה וקרוב משפחתו של הרמ"א]. באחת מדרשותיו אמר זאת בשעתו. הסביר את המנהג לומר דברי תורה תמיד בשעת שבת חג ומועד וזמן שמחה: "כי ראוי להקריב קרבן תודה לפני הקב"ה אשר גמלנו כי ממנו הכל, ואין דבר רצוי ומקובל לפניו כדברי תורה שהם שעשועיו של הקב"ה...". [דרשות מהר"י מינץ דרוש ד'].

*


כאמור נאמר "מזמור לתודה' מפי משה רבינו. הוא שאמר במשנה תורה [דברים כ"ח] כשהשכינה מדברת מתוך גרונו: "תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה" והוא הוא שאומר לנו כעת בנבואה "עבדו את ד' בשמחה"!

"דעו כי ד' הוא הוא האלקים" מי מדבר אלינו כעת? משה אדון הנביאים אשר זכה לקירבת אלקים יותר מכל אדם אשר על פני האדמה. "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים". הוא עומד כעת כנגדנו, זועק ומזהיר, מזכיר ומחדיר על מציאות ד', אלקותו, הנהגתו והשגחתו. דעו, דעו, דעו, כי ד' הוא האלקים. לא היה יצור בעולם שידע והכיר זאת טוב ממנו. "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ד' יביט...". הוא שעלה לשמים ולמד תורה מפי הגבורה, הוא שנאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא" ואין עד נאמן ממנו, מבקיע אל לבנו את המלים "דעו כי ד' הוא אלקים" שלא נשכח זאת לעולם!!! ועם זאת נזכרים אנו בדברי הרועה הנאמן, שאמר לנו בעבר הירדן מפי הגבורה: "אתה הראת לדעת כי ד' הוא הוא האלקים אין עוד מלבדו"; "וידעת כי ד' אלקיך הוא האלקים, הקֵל הנאמן שומר הברית והחסד...".

*

הוא עשנו ולו אנחנו... רבינו יונה [אבות פ"ד מכ"ט] מפרש זאת להפליא... בני האדם בכל עת וזמן צריכים לבוראם, כמ"ש "דעו כי ה' הוא אלקים הוא עשנו ולו אנחנו", רצונו לומר, כי אנחנו צריכין לו בכל שעה ורגע...". "ולו אנחנו נשמע כהד מדברי משה רבינו במשנה תורה, שהזהיר לזכור תמיד את ד', "המוליכך... המוציא לך מים... המאכילך... וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל... [דברים ח']. ולו אנחנו זקוקים לטובתו יתברך בכל רגע בחיים, תמיד!

לפי הכתיב נאמר "ולא" אנחנו ופירשו זאת חז"ל "הוא עשנו ולא אנחנו בראנו את נפשנו, לא כפרעה שאמר לי יאורי ואני עשיתני" [בר"ר ק'] . משה רבינו בא להוקיע כאן את הכופרים והמהבלים כפרעה שדימה שיש לו כח יצירה. הוא שגדל בארמון פרעה שראה מקרוב חיי הבל ודמיון אלה, רצה לעקור כל תחושה של "כוחי ועוצם די", בהכרזת "ולא אנחנו", הוא הבורא ולא אנחנו!

*

"אנחנו עמו וצאן מרעיתו"! משה רבינו שעמד ליד הסנה הבוער ושמע "ראֹה ראיתי בעני עמי". הוא ששמע במדין כה אמר ד' בני בכורי ישראל, הוא ששמע במצרים "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים, הוא ששמע בסיני והייתם לי סגולה מכל העמים... הוא שמסר לנו בערבות מואב "כי עם קדוש אתה לד' אלקיך בך בחר ד' אלקיך להיות לו לעם..." והוא משה רבינו משמיע לנו כעת ב'מזמור לתודה' שלו: דעו שאתם בני ישראל "עמו וצאן מרעיתו" ואל תשכחו נא זאת לעד, אף באפסי ארץ ובפזורות הגלות...!

והוא משה רבינו שמדתו "מדת הנצח" חותם בענין הנצחיות את מזמורו זה, ומתוך כך גם את כל אחד עשר המזמורים שאמר: "כי טוב ד' לעולם חסדו ועד דור ודור אמונתו... טובתו וחסדו לעד, אמונתו לעד ואף שירה זו תושר לעד בפי ישראל, כי לעולם לא יתבטל מזמור לתודה...

*

מתוך פרק "מזמור לתודה", צומחים רגשי הודאה נוספים. מתורתו של האלשיך הקדוש למדנו זאת, על המקרא "בואו שעריו בתודה"... לבד ממה שצריך אדם להודות על כל דבר בחיים, על כל טובה גלויה ונסתרה ועל כל נשימה ונשימה, יש לייחד הודאה מיוחדת בלב על שזכינו להכנס לשערי בית ה' וכך כתב האלשיך: "בואו שעריו בתודה. שתודו לה' שזיכה אתכם לבוא שעריו". הרי סברא הגיונית היא, שאורח יש לו להכיר טובה למארחו על שהכניסו בצל קורתו. על היכנסו לבית יתרו אמר בשעתו משה רבינו : "ומי שהוא פותח פתחו לחבירו, נפשו הוא חייב לו"! [תנחומא שמות ט"ז]. הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע אמר פעם, שהמקרא הבא "כי טוב ד' לעולם חסדו לדור ודור אמונתו" מכוון הוא לבתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל דור ודור...

ואם כן, כמה צריכים אנו להודות, כשזוכים להיכנס תחת קורת גג של מקום קדוש, כבתי כנסיות ובתי מדרשות וביותר, אחרי תקופה שנמנע זאת מאתנו! בואו שעריו בתודה!

ואמנם כך קבע לנו רבינו ה'מגן אברהם' פעמיים, כפלים לתושיה, [רסי' מ"ו סק"א ורסי' צ"ג] שבבואו לבית הכנסת יאמר "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך... " לפני הכניסה לשער בית ד' יש להעריך את גודל הטוב והחסד שנשפע עלינו מן השמים בכניסה זו!!!!

*

זאת ועוד פירש האלשיך, ב"בואו שעריו בתודה" ועל עצם ההודאה גם צריך להודות. "על מה שזיכה אתכם להודות כי החשיב אתכם לרצות הודאה מפיכם, חייבים אתם להודות לו".

ואמנם כבר פירשו רבותינו הראשונים בסיומו של "מודים דרבנן": על שאנו מודים לך ברוך קֵל ההודאות. "על שאנו מודים לך - על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך". [רש"י סוטה מ.]. כאן בא רש"י ולימד אותנו לימוד מפעים, ההודאה באה מתוך דבקות...! זה שוב נבין ביתר שאת מה שנקבע "דעו כי ד' הוא אלקים ולא אנחנו עמו וצאן מרעיתו" בתוך מזמור לתודה... גם ענין דבקות יש כאן! אם נתבונן היטב בדברי רש"י אלה, יתחיל יומנו ב'מודה אני" של דבקות ונתעורר על התחושה של "ואני קירבת אלקים לי טוב".

*

בואו שעריו בתודה! כל השערים בכלל. ב'שער' בוקרו של אדם פותח הוא במודה אני, בשער תפילתו אומר "הודו לד' קראו בשמו, מזמור לתודה, בשערי שבת קודש, כבר הנהיג הבעש"ט זי"ע לומר 'הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו' והרי באמת עומדים אנו לקבל אז את המתנה היקרה שביקרות, מתנת השבת, שהקב"ה בכבודו בעצמו העיד עליה ש'מתנה טובה' היא...

ראוי לזכור את דברי ה'שפת אמת' שרואה בהודאתו של יהודי את ה'מפתח' לפתח הראשון בעבודתו ומשם יזכה לקנות שביתה בחצרות ד' על ידי תהלתו יתברך "בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה, כי על ידי הודאה נפתח הפתח ועל ידי הלל יכול לשכון בחצרותיו"... [מקץ תרל"ז].

*

ישנו "מאמר העולם" קולע על מליצת-לשון "בת ק' - כבת כ'" [רש"י ברא' כ"ג א']. שמזמור לתודה שהוא מזמור ק' שבתהילים, צריך להיאמר לאחר הישועה באותו כח ועוצמה והשתפכות הנפש כמו: פרק "יענך ה' ביום צרה" שהוא מזמור כ'... כשם שמתחננים בכל עוז בשעת המיצר, כך יש להודות בשעת המרחב. אולי נרמז גם זאת במזמור לתודה הריעו לד' כל הארץ... כלומר, אף אז בשעת הודאה "תהפוך עולמות" ברתיחת הנפש...

אמר לי פעם יהודי עממי פשוט. "נוהג אני כשאני מרגיש רווחה באיזה ענין שיהיה, אני מודה מיד להקב"ה ובלשון משֶלי. ולדוגמא, אם אני מוצא דברים שאבדו לי; כשהנני מרגיש יותר טוב, כשמפסיק איזה כאב; כשנמצא פתרון לבעייה. על כל דבר קטן וגדול הנני מרים את ראשי לשמים להודות לה' תיכף ומיד. "איך הייב אויף די אויגן צום הימל". אם אני מודה על כל דבר אף להדיוט כמוני, איך שייך שלא אעשה כן לאלקי חסדי שהיטיב מטיב וייטיב עמי תמיד? אינני עובר אל סדר היום כאילו קרה כאן דבר המובן מאליו. ולמה באמת לא ישווה רגש ההודאה, אל הבקשה והתחינה שיצאו פעם מקרב לב?".

*

אחד מרבותינו הראשונים, ה'אבודרהם' שסידר 'פסוקי דזמרה' כתב שתיקנו את סדר הדברים כנגד עשרה מאמרות שנברא בו העולם. ומזמור לתודה הוא כנגד "יהי אור"... ובכן ר' ישראל! על ידי ההודאה וודאי יתגבר האור באפילת תקופה זו. אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו! יקירי! עוד נצא מן הסבך הזה! בידו הכל!!! עוד נודה ונשבח על זה והלוואי בקרוב! בינתים נודה עוד עוד על חיינו ועל כל מה שיש לנו וכאמור, אף זה יועיל לישועתנו הקרובה!

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון!!!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: בּוֹאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה / הגרמ"י קנר שליט"א

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' אוגוסט 20, 2020 11:51 pm

מאמר זה האמור להתפרסם מחר ב'המודיע' תוספת תורנית מדור 'אגרת לידיד', הגיעני ע"י ידיד משותף לי הקטן ולכותב המאמר.

לאחרונה נחשפתי שוב ושוב לכתיבותיו המדהימות של הרב קנר.

אני לא מהסס לקבוע שכיום הינו הכותב העמוק והמקורי ביותר, ומכל הבחינות.

הוא משלב בכתיבתו חדות ועדינות של הרגשות מרוממות, חריפות נוקבת, רגישות יוצאת דופן, עשירות שפה ורוחב דעת.
אופטימיות ואמונה, ראייה חיובית ומציאת זכות, ועל הכל מרחפת דמות אצילית של תלמיד חכם עם נפש פיוטית החובקת זרועות עולמות מנוגדים,
למדנות בריסקאית - מיראית עם חסידות קוצקאית - גוראית, ומעליהם חופפת השראה עליונה - ברדיצ'ובית.

הבו לנו עוד כתיבות כאלו, שהינם בבחינת 'שתה מים מבורך',
נחל נובע מקור חכמה. לא העתקות ולא ליקוטים,
מאן דנפח מדיליה נפח.

מי ישקני מים מבור בית לחם?

דרומי
הודעות: 7368
הצטרף: ב' פברואר 20, 2017 11:26 am

Re: בּוֹאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה / הגרמ"י קנר שליט"א

הודעהעל ידי דרומי » ו' אוגוסט 21, 2020 9:46 am

ייש"כ על העלאת הכתבה.

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

'סידור קידושין' לשבת / הגרמ"י קנר

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ב' ספטמבר 14, 2020 9:07 am

'סידור קידושין' לשבת
חוויה בין ההרים, התקשרות לשבת קודש, לפיד אש בקיסריה...

לר' ישראל יקירי שליט"א

עוד נשארה לפנינו שבת אחת ויחידה בשנה זו, "שיעור גאולה" יש בזה. הבה נחטוף הזדמנות זו בשתי ידים, הבה נרוץ לקראתה בחיבה לכבדה לענגה ולשמרה וכמו שהורה לנו ה'שפת אמת': "ובאמת צריכין להתחזק בשבת אחרונה שבסוף השנה, כמאמרם ז"ל [מדרש תהלים צ"ה] אילו שמרו ישראל שבת אחת כראוי מיד נגאלין. ויכולה השבת שתרחם". [נצבים תרנ"ה] וכמה צריך לעורר רחמים כעת! אחינו כל בית ישראל מצפים לישועת ה'.

*

הרה"ק ר' יששכר דב מבעלזא זי"ע ביאר את הטעם שנקבעו הסליחות הראשונות לפני מנהגנו, בסמוך לשבת קודש. הרי אמרו ז"ל [שבת קי"ט:] ש"כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית", והרי לפני שותף, שערי "העסק" פתוחים תמיד, וכמובן שיש לו "דעה" בעניני השותפות. ולכן במוצאי שבת דוקא מתחננים אנו להקב"ה: "הרי 'שותפים' היינו עד עכשיו, אנא תאריך לנו את זמן השותפות, כדי שנתקבל בפנים ונוכל לומר סליחות לפניך... לכך אומרים "במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה".
ולחביבותך, הנני לתאר רשמי שבת אחת במחיצתם של ממשיכי דרכו של אותו קדוש. לפני שבועות מספר, התארחתי בשבת קודש, בנוה קיץ של ישיבת חסידי בעלזא ממונטריאל. ישיבה קטנה שהמשיכו שם את לימודיהם כרגיל במסכת קידושין, פרק האיש מקדש. שבת מברכין אלול היה אז. התנהגותם של בחורי חמד אלה, תורתם ותפילתם, יראתם ודבקותם חיזקו את נפשי בימים אלה. לראות אבוקות של יראת שמים בירכתי ארץ, בצפונו של עולם תמיד מחמם את הלב. מיוחד נשא חן בעיני, שמתקבלים ולומדים שם גם בחורים מֵעֵדוֹת אחרות, ומוצאים את מקומם שם מתוך קירוב לבבות והבנה הדדית.

כמנהג בעלזא, אמרו עוד לפני תפילת המנחה את הבקשות שב"ריבון כל העולמים" "וברוכים הם מלאכיך הקדושים והטהורים שעושים רצונך". בהטעמה מיוחדת ביטאו "וזכנו לקבל שבתות מתוך רוב שמחה... ובאתי לביתך להפיל תחינתי לפניך... ושויתי ד' לקראתי שתרחמני עוד בגלותי לגאלני ולעורר לבי לאהבתך ואתפלל כדת". התרגשתי ברגעים אלה. כבר חדשים שכמעט לא יצאתי מן הבית וכאן זכיתי להתפלל עם ציבור של בחורי ישראל טהורי לב.

*

מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. להפתעתי מצאתי במקום מרוחק זה, ידיד ותיק שמשמש בישיבה זאת כמגיד שיעור, הגה"ח ר' אברהם אהרן הכהן שטראסער שליט"א מיקירי חסידי ויז'ניץ במונטריאל. שמחת הלבבות כשנפגשנו לא היתה לה גבול. באותה שבת ישבנו והשתעשענו יחד מתוך דברי תורה וניגונים ערבים. ובאחד הרגעים המרוממים בליל שבת קודש, שרנו את הניגון המופלא "ובשופר גדול יתקע" של ה'דברי ישראל' ממודזיץ זי"ע בהתעוררות הנפש ובדקדוק ה'תנועות' העילאיות...

עלז לבי כמה גדל אברך זה בתורה במשך השנים. בקיאותו והבנתו הבהירה במקצועות ההלכה הפליאו אותי. מה יקרו חסידיך ישראל! הרבה למדתי אז מיהודי גדול בתורה ובחסידות; יקר רוח ואיש תבונות, מלא מרץ יוזמה וחיות וכושר מנהיגות, שבאמת ראוי להיות רב בקהילה גדולה בישראל והוא מצטנע בפינתו, ממלא תפקידו בלהט ומתמסר בכל לב לכל תלמיד צעיר לגדלו ולחכמו על פי דרכו. הרבה הרבה העניק לי ידיד נלבב זה תענוג רוחני של שבת זו, שהנני מנסה לשרטט את חוויתה על הגליון. תשואות חן לו.

*

מה נפלא היה לראות את הבחורים הנכספים מתכוננים לקבל את פני שבת המלכה כשאורה של שבת מפציע עליהם. לקראת שבת ביקשוני לישא דברים כהכנה לחמדת הימים. הואיל ולימודם היה כאמור, בפרק ה"איש מקדש" בחרתי לומר על דברים שעסקו בהם אז ביגיעה ושקידה. למדנו אז יחד את דברי חז"ל [שבת קי"ט.] על רבי חנינא שהיה מתעטף בטליתו בכניסת השבת ואומר "בואו ונצא לקראת שבת המלכה". רבינו חננאל [ב"ק. ל"ב.] גורס שם: רבי חנינא הוה מרקד". ברקידה היה יוצא לקראת שבת...

הגמרא ממשיכה שם שרבי ינאי היה עוטה את מלבושי השבת ואומר "בואי כלה בואי כלה". המהרש"א [ב"ק שם] מבאר זאת על פי דברי רבי שמעון בר יוחאי, [בר"ר י"א ח'] שהקב"ה אמר לה לשבת קודש "כנסת ישראל יהיה בן זוגך" ולכן, בשעת כניסת השבת יש כאן כעין קידושין וכניסה כלה לחופה. ומכיון שישראל הם בני מלכים, לכן נקראת כלה זו, שבת המלכה. חז"ל [בר"ר שם] מוסיפים ואומרים בענין "כנסת ישראל יהיה בן זוגך" שעל זה נאמר בסיני "זכור את יום השבת לקדשו" שמתפרש מלשון קידושין [מהרז"ו שם]

*

"בחורים יקרים!" אמרתי אליהם אז. "הרי מתוך לימודכם מסכת קידושין, כולכם יודעים שלצורך קנין זה צריכים לתת דבר מה, לפחות פרוטה או שוה פרוטה, כפי שמוזכר מיד בפתיחת המסכת. ואם כן איך חלים הקידושין שלנו ל"קנין" שבת קודש, מה נותנים לה לשבת המלכה שתתקדש לנו כעת, בזמן "זכור את יום השבת לקדשו"? בטוחני שכבר אין בכיס קפוטת השבת שלכם לא פרוטה ולא שוה פרוטה. הרי בפירוש אמרו חכמינו ז"ל [שבת י"ב:]: "חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשכה"...

אי שם בכפר בין ההרים בפאתי מערב, נטתה השמש לשקוע והכל התעטף בקדושת השבת. שם הקשיבו בחורי חמד לומדי מסכת קידושין בצימאון ורצו לשמוע את התשובה. ואז נאמר לפניהם הדבר שנתחדש ב"ה בזכותם.

"יתכן לבאר זאת על פי דברי הגמרא [קידושין ס"ג.] שבקנין קידושין יש מושג לקדש בהנאה של הרננת הלב כמו "שְׂחוֹק לפָנַי, רקוד לפני". הנאת השמחה המתעוררת בלב, שוה כסף היא אצל המקבל. בזה מתפרש לנו סוד ריקודו של חנינא לקראת שבת. וכמובן גם שירה וכדומה בכלל, כל זה נחשב לנתינה הפועלת את קנין הקידושין. הגמרא [קידושין שם] מביאה דוגמאות נוספות לכך כגון: "אדבר עליך לשלטון" כלומר דיבור והמלצה טובה אל השר או המלך, גם זה פועל את קנין הקידושין...".

עם כניסת שבת קודש נשמע הֵד "הרי את מקודשת לי" לעבר שבת קודש, עם צורת קנין הקידושין שלה: "השבת מצפה מאתנו כעת: "תביע נא שמחה לקראתי ברינה, בשמחה ובצהלה ואז אתקדש לך. תעורר את לבי בשירתך ואז יחולו קידושי "בואי כלה שבת מלכתא". פניתי אז אל צעירי צאן קדשים: "כשאתם שרים כעת "לכה דודי" ומקבלים פני שבת בשמחה וברננה, יש גם בזה משום קנין קידושין... הנאה נפלאה נגרמת בזה לשבת קודש, המתרצית להתקדש לישראל קדושים"...

*

ואז הוספתי לתלמידי ישיבת בעלזא: "כעת נבין ביותר, את מה שהשריש הרה"ק ה"שר שלום" מבעלזא זי"ע כפי המקובל מפי המשורר האלקי רבי שלמה אלקבץ, שבשעת שירת "לכה דודי" שחיבר, יצטרף כל אחד ואחד לשירה, בעמידה ובריכוז ללא היסח הדעת. הרי בפירוש למדתם כעת: "האיש מקדש בו ובשלוחו - ומצוה בו יותר מבשלוחו" [קידושין מ"א.] . השירה הזאת, כאמור, היא מעין קידושין של "שחוק לפני". והרי האיש מקדש בעמידה ובריכוז, והבעת שמחה זו ראוי מאד שיפעול המקדש בעצמו ולא יסמוך על חבירו או על שליח הציבור...".

"ולא זו בלבד, בחורים נלבבים. הזכרנו את הנאת הקידושין של "אדבר עליך לשלטון". השוואה זו לקידושי שבת קודש מעוררת ומרגשת מאד. הרי ישראל עומדים כעת ומשבחים את השבת לפני שליט בעולמו, יתברך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא...

הוי! "אדבר עליך לשלטון"... מאז ומתמיד עומדים ישראל לפני ד' בבתי מקדש מעט ומהללים את השבת בפני מי שהעניק לנו אותה: ""חמדת ימים אותו קראת", "וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים" כי היא מקור הברכה, מראש מקדם נסוכה", "בואי בשלום עטרת בעלה גם ברנה ובצהלה".
"אדבר עליך לשלטון!" ישראל מעידים על השבת [תוספות חגיגה ג:] לפני בורא כל העולמים, מקַדש השבת ומברך שביעי ומניח בקדושה לעם מדושני עונג...

"ואף "שב עמי בצוותא" שייך לקנין ההוא [קידושין שם]. ודבר זה שייך ביותר לשבת קודש. היא מצפה זאת מכל אחד מאתנו. "שב עמי בצוותא", לשבת ולהתוועד עם שבת קודש, לכסוף נועם שבת ולא להסיח דעת משבת המלכה המתקדשת לנו בקנינים אלה היוצאים מן הלב...

יום קדוש הוא מבואו ועד צאתו. ואת כל כולו ראוי למלא ב"קידושין" אלה, להנות ולשמח את שבת המלכה בשירות ותשבחות בבחינת "שחוק לפני", "אדבר עליך לשלטון", "שב עמי בצוותא" מתוך תורה ותפילה, מתוך סעודות מרוממות רצופות כבוד ועונג עילאי. 'מסכת קידושין' מיוחדת מאד יש לה, לשבת קודש...

*

שמח לבי כשפנו אלי אחר כך כמה בחורים יקרים והציעו לי צורת 'קנין קידושין' נוספת של שבת קודש. הרי במסכת זו יש מושג של קבלת אדם חשוב. אם אדם חשוב מקבל ממך מתנה, הרי ההנאה ההיא בהתייחסות כזו, נחשבת כאילו הוא הוא הנותן ואתה המקבל; הוא המעניק לך חשיבות בזה שמתרצה לקבל. קבלת אדם חשוב גם פועל מעשה קידושין כאילו נתן. [קידושין ז. ובכל קנין כסף –חו"מ ק"צ ו']. צורבים אלה טענו שהואיל ונחשבים אנחנו לעם סגולה ו"ישראל בני מלכים הם" לכן אם מקבלים ישראל את מתנת השבת והשפעתה, גם זה נחשב לנתינה, כדי שיחול על ידי כך ה'קידושין' שלנו לקנות את השבת... אה! אשרי העם הם לומדיך...

*

ועם הקהל הקודש המשכנו ללמוד בצוותא את דברי הגמרא בשבת [קי"ט. שם] במעשה שהיה. רבה בר רב הונא איקלע לבֵי רבה בר רב נחמן. ביאתו של רבה בר רב הונא לשבות בבית רעהו היה כנראה פתאומי מכורח הנסיבות, אולם בכל זאת כיבדו אותו בכמות עצומה של מעדני שבת. שלשה סאה של רקיקים משוחים בשמן... [ראוי לתאר את כמות ה'כיבוד' הזה. שלש סאים הוא מידת נפח של עשרות ליטרים. שולחן די גדול היה שייך למלא ברקיקים אלה. החשבון יוצא ל288 פעמים שיעור יין לקידוש של רביעית הלוג...]

האורח הדגול תמה ושאל אז: "האם ידעתם שאני מגיע?" בני הבית ענו לו בשלילה. הם לא ידעו על ביאת האורח החשוב: אלא שעם זאת הוסיפו לו טעם להנהגתם זו: "מי עדיפת לן מיניה?". על זה פירש רש"י: "כלום אתה חשוב לנו מן השבת? לכבוד שבת הכננום, ולא היינו יודעים שתבוא.". הם אמנם לא ידעו על ביאת האורח הנעלה ובכל זאת טרחו מדי שבוע בשבוע, על סעודה חשובה ומעודנת לכבוד אורח ששמו שבת... "מי עדיפת לן מיניה?". איזה הוא אורח חשוב יותר משבת המלכה, שבאה לבקרנו בכבודה ובעצמה...?
סיפרתי להם אז על הגה"ק רבי פינחס אליהו מפילץ זי"ע, שהיה נחשב כגדול עדת חסידי גור בימי ה'שפת אמת' זי"ע. פעם אחת התארח רבו הקדוש אצלו בשבת. רבי פינטשע ביקש אז מהרבנית שתכין לכבוד שבת מיוחדת זו מאכל חשוב. וכך תיקנה והכינה ליפתן מיוחד מאד. לאחר השבת אמר לה רבי פינטשע. "המאכל היה מוצלח מאד. אולם יש לדעת שאף יום השבת כשלעצמו אורח חשוב הוא. מן הראוי להכין מהיום והלאה מאכל זה לכל שבת ושבת... נראים הדברים שייסד את דבריו על פי דברי הגמרא הנ"ל. השבת בעצמה זכאית לכיבוד לא פחות מאורח קדוש רם ונישא אפילו אם הוא במדרגת האמוראים...

*

הגמרא [שבת שם] מוסיפה ומלמדת לנו: "רבי אמי ורבי אסי מכתפי ועיילי מכתפי ונפקי. אמרי: אילו איקלע לן רבי יוחנן מי לא מכתפינן קמיה?" האמוראים קדושי עליון, רבי אמי ורב אסי היו מתעסקים בצרכי השבת בעצמם. וכך היו מכניסים ומוציאים משאות על כתפיהם לכבוד השבת. הם הוציאו את משאות החול והכניסו את משאות השבת [שו"ע סי' ר"נ] וכך אמרו: אילו היה רבינו רבי יוחנן נמצא כאן, האם לא היינו עושים כזאת בשבילו לייקרו ולכבדו? הרי זכינו שגדול שבגדולים נתאווה לשבות אצלנו!

בלשון רש"י שם מוצאים אנו 'מטמון': "מכתף ועייל מכתף ונפיק: יוצא ונכנס להביא תמיד משאות... כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו". אה! רש"י לא כתב אות אחת מיותרת וכן לימד אותנו אבי הפרשנים, את תחושות האדם לקראת שבת. כך צריך כל יהודי להרגיש לפני השבת. גוואלד! דער רבי קומט! הרבי מגיע! כמה יש להראות כעת חשיבות, נכונות לטרוח ולהיות חרד לכבודו. חרד! מיט א ציטער אין הארץ. ברעדה שבלב ניגשים להכין את עצמנו וכל אשר לנו, לכבוד האורח ששבת שמו...

רב אמי ורב אסי דימו לעצמם כאילו מגיע רבם הנערץ, גדול הדור וקדושו, רבי יוחנן. כאילו עוד מעט יתמלא הבית אורה מזיוו של צדיק יסוד עולם. מה לא היו עושים בכדי לכבדו ולהנעים את שהותו בבית? ומזה נשווה ונלמוד לשבת קודש עצמה. יום גדול וקדוש מאז ומקדם. יום שנשא את עמנו על כתפיו מאז היותו לגוי. וכי לא נטעין משאות עבורו...?

והשבת אף היא נחשבת כעין 'מנהיג ישראל'. היא מלמדת אותנו תדיר להתרומם ולהתקדש מתוך יראת ד' ואהבתו. היא מורה לנו את הדרך איך להיות בנים למקום ואף לימוד התורה בשבת מעולה הוא ביותר. הוי! השבת נועם הנשמות והשביעי עונג הרוחות ועדן הנפשות להתעדן באהבתך ויראתך...

*

בכדי להדליק את נר ההכנה לשבת קודש, ראוי להמחיש ענין קבלת אורח חשוב ולהחדיר בכלי המחשבה את מי אנו עומדים לקבל בבתינו, בבית המדרש ובחדרי הלב... צריך להרגיש בפועל כאילו בא אורח דגול ונערץ ומכינים לו את הבית, את כל פרטי האירוח, בלב ונפש ומאוד.

וכך פקדו עלינו רבותינו הפוסקים. ה'משנה ברורה' [ר"נ סק"ג] מביא זאת בשם "חיי אדם". וידמה בדעתו כאלו יבוא אליו להתאכסן מלך בשר ודם כמה מכבד הבית ומציע המטות וכל שכן שבת מלכתא. וידמה בדעתו! כל אחד יודע על החיוב בליל הסדר לדמות בעצמו כאילו יצא ממצרים. בערב שבת קודש גם יש חיוב לדמות לעצמו שמצפה לביקור מלכותי בבית. מה לא היה עושה כדי להשביע רצון המלך?


ננסה להמחיש זאת לעצמנו. הנה נתבשרו שגדול ומנהיג העדה, מתכונן לשהות אצלנו לשבת. הוא בחר בנו להיות בעל אכסניא שלו! האם לא היינו מתרגשים בגילה וברעדה כאחת? האם לא היינו מתחילים מיד בהכנות קדחתניות? האם לא היינו רצים, מתכוננים ומתבוננים לראות מה חסר עוד? מה עוד אפשר לעשות? איך מכינים את הלב ואת הנפש כראוי וכיאות? איך נוכל לכבדו כרום ערכו ולהראות חשיבותו? גוואלד! דער רבי קומט! והרי באמת כך לימדנו רש"י במתק לשונו: "כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו".

*

ר' ישראל! מיוחדות מאוד הן השבתות בשנת תש"פ ונסיונותיה. תאר לעצמך שאתה נמצא באנייה בלב יום סוער. הגלים גבוהים ושוצפים והאנייה מיטלטלת בחזקה. פתאום מבחינים מקרוב במקום יבשה. הנה מתקרבים עוד ורואים אי נחמד שהגלים מתנפצים ומשתברים על קצה גבולו. אי קטן נטוע עצי פרי נהדרים. הקברניט מזדעק: "להתקדם לעבר ההוא!", המלחים עובדים במשוטיהם במלוא כוחותיהם. לב הנוסעים זע מציפייה דרוכה . עוד מעט ונגיע לחוף מבטחים. עוד מעט נשקוט מן הזעף ונזכה למנוחה ושלוה...

כך צריך יהודי להרגיש לפני השבת. עוד מעט ונגיע אל איי המרגוע, איי מלכות שמים, מנוחה וקדושה. והרי באמת נרמז באחד ממזמורי קבלת שבת: "ד' מלך תגל הארץ ישמחו איים רבים..."!

אולי ראוי לזכור גם מחשבה זאת באמירת "הודו" של ערב שבת קודש. "יורדי הים באניות. עושי מלאכה במים רבים. יעלו שמים ירדו תהומות. נפשם ברעה תתמוגג. יקם סערה לדממה. ויחשו גליהם. וישמחו כי ישתקו. ויַנחם אל מחוז חפצם יודו לד' חסדו ונפלאותיו לבני אדם- - -. השבת קודש בעצמה מהווה "מחוז חפץ" של כל יהודי. שבה גנוזים חסדים ונפלאות, נפלאותיו לבני אדם...

*

ה"שפת אמת" פירש את כפל הלשון בזמר "אזמר בשבחין" שחיברו האר"י ז"ל.: "צווחין אף עקתין – בטילין – ושביתין", שמתוך שהאדם מבטל ועוצר בעד זעקותיו הקב"ה משבית את הצרה ואת המועקה לגמרי. וזה לשונו: כשהם בטלים מתוך שמחת השבת, בזה הם נשבתין. - - שבחינת השבת שהוא שמו של הקב"ה שלום, משבית מהם כל הצרות והצער שלהם." וזה הפירוש עמו אנכי בצרה.... [ויצא תרנ"ד]. אם מבטל אדם את הרגשת הצער בלב ושמח בשבת, ישבית הכח האלקי בשבת אף את מציאות הצרה, מכל וכל ... כמה ראוי לנצל הזדמנות כזו בתקופה הזאת. כמה זקוקים כולנו כעת ל"צווחין אף עקתין בטלין ושביתין"

והס"ק מסלונים, בעל "יסוד העבודה" זי"ע פירש באופן נפלא את מאמר חז"ל "לוו עלי ואני פורע" שנאמר על הוצאות השבת [ביצה ט"ו.] כלומר, שאם יש לאדם ענין של צער והוא מתחזק ומסיח דעתו ממנו בשביל כבוד השבת וסומך על ישועתו של הקב"ה שהוא בבחינת 'הלואה'; אומר הקב"ה לעומתו: "ואני פורע" שהוא גם לשון 'גילוי' [רש"י שמות ל"ב] כלומר שיגלה לו הקב"ה מעתה את החסדים... [תורת אבות ע' רי"ט].

*

ו"ביום החופה" לפני התקדש השבת שעוד נשארה לנו בשנה הזאת, נאחוז נא בידינו, כדרכם של חתנים, את ה"קוויטל" של כנסת ישראל, שכה קשה לה בזמנים אלה. נחשוב נא על בניה היקרים השרויים בצער, שירווח להם במהרה, שיוושעו ויפקדו בפקודת ישועה ורחמים. וניזכר וניפקד שניכתב כולנו בספר חיים ברכה ושלום, פרנסה טובה, גזירות טובות ישועות ונחמות אנחנו וכל עמך בית ישראל...

נזכור נא שוב את דברי ה'שפת אמת' ובאמת צריכין להתחזק בשבת אחרונה שבסוף השנה, כמאמרם ז"ל אילו שמרו ישראל שבת אחת כראוי מיד נגאלין. ויכולה השבת שתרחם". געוואלד! ! ש-ת-ר-ח-ם!

*

חביב ביותר עלי מאז, פירושו של בעל "באר מים חיים" על מאמרם ז"ל: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל.... ואעתיק לך שוב את הדברים, ובפרט מפני שנוגעים הם להרבה מבני דורנו מקדשי שבת ומקדשי השם...

הוא שואל שאלת 'פשט' חריפה: למה קרא הקב"ה לשבת כבר לפני שניתנה לנו: "מתנה"? הרי שם מתנה מתייחס למקבל ולא לנותן. "והיה לו לומר – חפץ יש לי בבית גנזי ואני מבקש ליתנה במתנה לישראל"?

וכך מחדש לנו בעל "סידורו של שבת". ידוע שבימי שעבוד מצרים, השתדל משה רבינו אצל פרעה שינתן לישראל יום מנוחה ובחר ביום השבת.. ובני ישראל היו נחים בו ממלאכה, מתאספים וקוראים בתורה, במגילות שהיו בידם והיו מתחזקים בכמה מצוות ובגאולתו של הקב"ה העתידה לבוא עליהם.

והדבר היה יקר וחשוב על הקב"ה עד מאד. הרי ייחדו ישראל יום זה לקירבת אלקים ללא שנצטוו על כך. הם לא פנו אל הבטלה לבדר את מרירות לבם, אלא נתדבקו בשבת לד' מדעת עצמם. ודבר זה נחשב לו להקב"ה כאילו קיבל מתנה. ולכן אמר "מתנה טובה יש לי בבית גנזי" מתנה שקבלתי מעם ישראל... שבת לד' מאת עם אהובו השקוע בסבלות ובעבדות. ובבוא הזמן העניק הקב"ה מתנה זו והחזירה לישראל כלולה בהדרה...

*

אהובי! נעצור נא ונעביר דרך חדרי הלב, את כל אותם היהודים היקרים, ישראל קדושים, החולים והסובלים יסורי הנפש והגוף ר"ל והם וכל בני ביתם; הנאנחים מצער אבידות קשות ל"ע; הרובצים תחת משא הפרנסה וצער גידול בנים ושאר דאגות המוצצות את לשד עצמותם; הגלמודים והבודדים והמבודדים בעמנו; זקני ישראל העוברים כעת תקופה קשה ביותר. ירחם נא ד' על כולם במהרה! שליט בעולמו יודע ושומע את תחנוני האמהות בשעת הדלקת נרות שבת.

והם נמצאים במשפחתך, בסביבתך, בעירך. הנה בא יום השבת והם מתאמצים בכל בדל כוח ורצון שנשאר בהם, לקבלו במאור פנים, להכנס אל תוכו במנוחת אמת ואמונה, לכבדו ולענגו, להזיז ולסלק את משאם הכבד ולהאיר את נשמתם באור השבת.

במידת מה דומים הדברים לשבתות של גולי מצרים. הנה שולחים כל סובלים אלה מתוך המיצרים שלהם, כעין מתנת שבת למרום, מתנה שהשיגו במאמצים ובדמעות והקב"ה יעניק לכולם בחזרה, מתנה טובה ששבת שמה, מתוך ישועה ורווחה.

ושבת קודש מעידה כעת עליהם: "חזו בני חביבי, המתאמצים לכבדני ולענגני אף בשעה שקשה להם, בשעה שלבם בל עמם. בשארית כוחותיהם ובטיפת האומץ שנשאר ברוחם, עמלים הם להכין את בתיהם ואת בתי הנפש שלהם לקראת שבת... למרות הכל מתעסקים הם ב'סידור קידושין' של "שחוק לפני, רקוד לפני, אדבר עליך לשלטון, שב עמי בצוותא" הם מתנחמים בי ועין נושאים לך לשמים: "והראנו ד' אלקינו בנחמת ציון עירך ובבנין ירושלים עיר קדשך, כי אתה הוא בעל הישועות ובעל הנחמות".

*

יהודי יקר ונעלה היה בעירי בשם הרה"ח ר' ישראל שלמה לאנגער זצ"ל, מזקני חסידי באבוב. בימי זקנותו נשאר גלמוד ל"ע. תולדות חייו אפופי צער היו מצעירותו. הוא נתייתם בבחרותו, איבד משפחה בימי המלחמה ושנים ארוכות התמסר למען בריאות זוגתו ע"ה, עד שנשאר בודד בעולמו. והוא חי את חייו בדרכי חסידות תמימה וישרה ומתחזק בלימוד התורה, באמרות צדיקים ובדבקות בהם.

פעם בקרתי בביתו בערב שבת כשהיה כבר זקן מופלג. הכל היה מסודר ומטופח להפליא. חן קדומים היה שפוך על בית זה חדור האמת והאמונה. הישיש עמד אז ליד הכירה וערך את קדרותיו לכבוד השבת ועל השולחן הקטן היתה מונחת גמרא.

הוא פנה אלי ואמר "משה יעקב, וואס דארף איך שוין פאר זיך?" מה אני כבר צריך לעצמי? את הכל ערך לכבוד השבת... הוא טרח ועמל שיהיה הכל מסודר לסעודת מלכים.

השתוממתי על המראה הזה והתרגשתי. מושג "בית נאמן בישראל" קיבל אצלי משמעות חדשה של נאמנות לרבון כל העולמים., נחלה בלי מצרים של התקשרות... במטבח זעיר זה נתגלה ההוד וההדר שבנשמה היהודית כשהיא מעוטרת בכבוד השבת. הסירים התחממו על גבי אש קודש של "חבוקה ודבוקה בך".

רבונו של עולם! מה נפלאו יהודיך! "מה יקרו רעיך קֵל מה עָצמו ראשיהם"! הרי לימדו אותנו בעלי התוספות בשם המדרש "שהקב"ה ושבת מעידים על ישראל, שהם יחידים באומות". [חגיגה ג: שם].

ואז בשעה מרוממת של הכנת שבת קודש, הפליג ר' ישראל שלמה עמי בשיחה ארוכה על ארחות חייו מאז. הוא סיפר לי את כל תלאותיו ובתוך כך גם מה שפעל על אחרים שישארו יהודים נאמנים. שיחת מוסר היתה זאת מלאה גבורה חסידית.

איך יכולתי להכיר טובה ליהודי יקר ומופלא זה על מה שלמדתי ממנו אז? לא נחה דעתי עד שהדפסתי על דף באותיות נאות, את ההלכות ברמב"ם [פרק ל' מהל' שבת] בענין ההכנות לשבת. הרמב"ם מזכיר שם פעמיים "הרי זה משובח" על מי שמסדר ביתו ושלחנו וטורח בעצמו בהכנות השבת ומוציא הוצאות עליהן.

שיבצתי את הדברים במסגרת בתוספת ברכה. רציתי שדברים אלה יהדרו את המטבחון המקודש של חסיד נאמן זה. אמרתי לו אז "ר' ישראל שלמה! על המרבה בסיפור יציאת מצרים נאמר "הרי זה משובח" פעם אחת בלבד, ואילו על הכנות שבת שלא על ידי שליח כתב הרמב"ם זאת פעמיים!".

ההעתק עדיין נמצא אצלי. "להרב החסיד רבי ישראל שלמה שליט"א, בברכות אין קץ שימשיך בעבודת הקודש שלו עוד הרבה שנים בריאות וטובות עד מאה ועשרים ויזכה לקדש שם שמים מתוך שמחה וחן כדרכו בקודש, בתודה עמוקה על השיעור הנפלא באמונה והשגחה שזכיתי לשמוע ממנו... אייר תשנ"ח". הזקן סבר וקיבל וכך היו דברי הרמב"ם מפארים בשנים הבאות, את אותן ד' אמות של הכנת שבת...

וסיפר לי אברך יקר שהיה מגיע לעזור לו ולשמשו במסירות; שפעם בהיות ר' ישראל שלמה כבר יותר מבן תשעים, היה לו ניתוח קשה ביום ערב שבת. הוא התחיל להתעורר זמן קצר לפני כניסת השבת ושאל את האברך כשהוא עדיין מורדם למחצה: "בנימין, האם הכל מוכן לשבת?". איך אוכל להתכונן? מה עלי לעשות כעת? איפה הנרות? האברך נדהם מדבריו. עד כדי כך היתה קדושת השבת מושרשת בתת הכרתו של אותו חסיד זקן. הוא אמר לו: "ר' ישראל שלמה! הכל מוכן לשבת. אינך צריך לעשות כלום". על זה ענה לו הישיש: "אם כן, הבא נא לי סידור לומר בו שיר השירים, לפחות בכך אתכונן לקראת שבת"...

ומרגלא בפומיה של ה"לב שמחה" זי"ע. וואס מען טוט פארן שבת ווערט מען אליין שבת'דיק". כשעושה האדם למען השבת, נהיה בעצמו יהודי של שבת...

*

נמשיך נא ללמוד ולהפנים שׁוּרה - שירה נוספת באותה הסוגיא [שבת קי"ט.] של קבלת שבת במעשיהם המופלאים של האמוראים הקדושים. הבה נייחד את מחשבתינו בהוד דמותו של אחד משרפי מעל אלה ובמיוחד לכבוד ראש השנה, שכן כונן וכיוון והתקין קדוש זה, רבי אבהו, שהיה מגדולי האמוראים שבארץ ישראל, את הליכות תקיעת שופר שלנו, כדלהלן.

בסערת נפש הנני כותב לך את הדברים בערב שבת קודש, כשהדיו והדמעות מתמזגים. היד כותבת והכתפיים רועדות. בדברי הגמרא מתגלים הוד ואימה של שבת. הוד ואימה של קדושי הדורות...

ר' ישראל! א שטיקל גמרא! "רבי אבהו הוה יתיב אתכתקא דשינא ומושיף נוּרא". רבי אבהו תלמידו הגדול של רבי יוחנן, מנהיג דורו בתקופה קשה לישראל, היה יושב על כסא יקר של שנהב וכך היה מנפח את האש, שישתמשו בה לכבוד השבת".

חזקה על חסידי קמאי, שכשהיו לומדים מאמר זה בגמרא, היו דורשים את ה"מושיף נוּרא" גם על המשמעות הרוחנית המופלאה שבדבר, על ההתלהבות העצומה לקראת שבת... הרי כך פירש מרנא החתם סופר זי"ע "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", שצריך להדליק את אש התלהבות עוד לפני השבת ולא לחכות ל'הבערה' זו עד עצם יום השבת...

הוי! יתיב אתכתקא דשינא ומושיף נוּרא. רבי אבהו היה מתיישב על כסא יקר ורוממות והיה מגביר ומלהיט את האש לקראת השבת... בכל כוחותיו האדירים היה רבי אבהו נופח מרוחו הגדולה אל תוך גחלים הלוחשות עד שליבה את להבת השבת... והאש ההיא עדיין היתה בוערת בצאת השבת. אף סעודת 'מלוה מלכה' היה רבי אבהו חוגג כעין סעודת יום טוב, מתוך הכנת "עגלא תילתא" משובח לכבוד שבת מלכתא. עדיין לא כבו אותן הגחלים...

עיניהם העורגות של חסידים ואנשי מעלה וודאי היו מוצאים ברמזי הכנתו זו של רבי אבהו, פורקן לאוצר כיסופיהם... ובלחש היו הומים לעצמם, "ומושיף נורא – און ער האט געבלאזן דאס פייער, דאס פייער פון שבת..." עד שהיו פניהם מאדימות כאש ממחשבת קדושת השבת... הרי כך אמר החידושי הרי"מ זי"ע חוצב להבות אש, סופי תיבות, שבת...

*

הייליגער רבי אבהו! 'מושיף בנורא' בכבשן קדושת ישראל. רב אבהו! דאס הימלדיקע פייער! עליך נאמר "רבי אבהו היה יושב ודורש ואש מלהטת סביבותיו". [שהש"ר א' נ"ג]. בכמות ואיכות עילאית לימדת אותנו תורה מן השמים, במרחבי ההלכה והאגדה בתלמוד בבלי, בירושלמי ובמדרשים. פניך זהרו מאד באור יקרות של חכמת התורה [ירו' פ"י דספחים ה"א (ס"ט.)]

אתה רבי אבהו הוא שפירשת את ה"ענֵני" של אליהו בהר הכרמל. "ענני שתרד אש מן השמים". [ברכות ט:]. אתה רבי אבהו היית עמוד האש לפני המחנה כשנשאת את עול הדור על כתפיך בהוראה, בהנהגה והשתדלות. עליך שרו בשעתו: רבה דעמיה מדברנא דאומתיה, בוצינא דנהורא! [סנהדרין י"ד.]. ואתה רבי אבהו גילית דוגמא איך שלמד משה רבינו מפי הגבורה, הלכות טריפות, הראה לו הקב"ה למשה גולגולת של אש... [ילקו"ש רמז תקל"ו]

*

אתה רבי אבהו אש קודש הקדשים, קיימת כל מעשיך 'בלתי לד' לבדו' מתוך ביטול גמור. על דגל הנהגתך היה כתוב "יתקלס עילאה"... כששמעת שהמתורגמן שלך מתנשא עליך שאיננו זקוק לתורתך, טענת בעומק הענווה למי שכאב לו על הדבר, בכמה מילים בוערות באש "בלתי לה' לבדו': "ומאי נפקא ליך מינה? מיני ומיניה יתקלס עילאה!!!". [סוטה מ.]

מה איכפת לך מי הוא מוסר התורה בפועל ומי הוא המתורגמן? מה ההבדל למעשה, מי המסדר והמחדש ומי השליח למסור את הדברים. למאי נפקא מינה, אם זה אני או הוא? הרי סוף סוף מבין שנינו אני והמתורגמן שלי גם יחד יוצא קילוס קֵל עליון, הבורא יתברך. ה"אני" לא תופס מקום. רק על דבר אחד יש לחשוב ולהתמקד תמיד ולא להסיח דעת: על כבוד שמים, על תורת ד' שנלמֶדת, ועל נחת הרוח שיש לפניו יתברך מזה.

*

ואתה רבי אבהו באש הענווה ו'ביטול היש' שלך, כשביקשו להושיב אותך על כס ההנהגה ונודע לך אז על חבירך רבי אבא דמן עכו, שהוא דחוק במצבו ושקוע בחובות. נענית ואמרת: "אִיכָּא רבה!" יש כאן אדם גדול ממני שראוי לאותה איצטלא, אנא מנו אותו במקומי. [סוטה שם] ידעת שבמינוי זה ירווח לו לרבי אבא ויוכל ללמוד ולהרביץ תורה מתוך הרחבה...
*
הוי! רבי אבהו, מתגבר ומתלקח באש אהבת ישראל! כשהיה חבירך רבי זירא חולה, קבלת על עצמך שכאשר יתרפא בחסדי שמים, תערוך אתה בלהבת אש קודש את סעודת ההודאה, את "יומא טבא לרבנן". [ברכות מ"ו.] שכן אם הוא חולה הרגשת זאת על עצמך בבחינת "יחלה עצמו עליו", וכשהוטב לו, הרגשת מתוך אהבה ואחווה עמוקה, מתוך השתתפות בצער וברווחה, שעליך להלל להודות ולערוך יום טוב. לשיטתך של "יתקלס עילאה" למאי נפקא מינה, אם זה אני או הוא?

רבי אבהו הקדוש! הדגמת בכל מעשיך והנהגתך את ה"הוא היה אומר", את מה שאמרת בעצמך שאין העולם מתקיים אלא בשביל 'מי שעושה את עצמו כמי שאינו' שנאמר 'ומתחת זרועות עולם'... [חולין פ"ט.].

*

ומכל זה ועוד הרבה יותר מזה, מתבהר ומתברר למה זכית אתה, רבי אבהו להיות שליח הציבור של העם כולו לתקן את סדר התקיעות לדורות עולם, כמאמר הגמרא [ר"ה ל"ד.] "אתקין רבי אבהו בקסרי". אתה שתמיד עשית את עצמך "כמי שאינו" ובזכותך התקיים כל העולם כולו, זכית להנהיג את סדר תקיעות ישראל שבהם מכתירים את הקב"ה ב"מלוך על כל העולם כולו"...

אתה שתמיד החדרת את רוח הויתור והאחדות בישראל, ב"יתקלס עילאה" שלך, זכית לאחד את ישראל בתקיעותיו ביום שמבקשים "וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". וכפי שביאר רבי האי גאון "אל תחשבו בלבבכם, כי בימי ר' אבהו נפל ספק בדבר זה". אלא שרבי אבהו בא להשוות את המנהגים בישראל, ולכן תיקן תקנה שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד...". [הובא בר"ן ר"ה שם] כמה מתאימה לזה דרשת חז"ל על המקרא: 'כי ירֵא אלקים יצא את כולם', זה רבי אבהו בקסרין [קה"ר ז' ומהרז"ו שם].
*

אתקין רבי אבהו בקסרי... מושבך רבי אבהו היה בקסריה, מושב המלוכה הרומאי בשעתו, זה לעומת זה, לבער באש קדושתך את הכח הנגדי, למגר את כוחות הרשע, הטומאה והכפירה של בני עשיו. ודווקא שם בקסריה נוסד סדר התקיעות להמליך מלכות שמים, שמכוחן מתקיים "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה – כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ".

בראש השנה תחילת עשרת ימי תשובה התמנית רבי אבהו מן השמים, לסדר להם לישראל תקיעת שופר המעוררת את "עורו ישנים משינתכם" לתשובה. הרי אתה היית ה"מושיף נוּרא" בישראל, אש התורה והיהדות היתה מלהטת סביבותיך, וכך העלית להבת חיזוק, בלב בעלי תשובה כשחקקת באש שחורה על גבי אש לבנה, במאמרך [ברכות ל"ד:] ש'במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד'...
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
כמה יכולים לפעול עוד בשבת אחת ומיוחדת זו
זכור את יום השבת לקדשו, שמור את יום השבת לקדשו
מתוך התקשרות של קנין, מתוך מסכת קידושין שלנו...
ומתוך "מושיף נוּרָא", ליבוי האש בערב שבת קודש!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

מוטוש
הודעות: 186
הצטרף: ג' פברואר 19, 2019 12:07 am

Re: 'סידור קידושין' לשבת / הגרמ"י קנר

הודעהעל ידי מוטוש » ב' ספטמבר 14, 2020 5:12 pm

מיהו המיועד הזה ר' ישראל?

תורה מפוארת
הודעות: 585
הצטרף: ד' פברואר 20, 2019 12:29 pm

Re: 'סידור קידושין' לשבת / הגרמ"י קנר

הודעהעל ידי תורה מפוארת » ב' ספטמבר 14, 2020 5:32 pm

זה השם הבדוי של מכתבי הרב קנר המתפרסמים מידי שבוע בעיתון המודיע, או יותר מדויק מכתב לר' 'עם ישראל'.

לבי במערב
הודעות: 7225
הצטרף: א' מאי 14, 2017 12:58 pm
מיקום: לענינים נחוצים - נא לפנות בהודעה־פרטית. בתודה מראש.

Re: 'סידור קידושין' לשבת / הגרמ"י קנר

הודעהעל ידי לבי במערב » ב' ספטמבר 14, 2020 7:38 pm

וכלשון השגורה 'ר' איד'.

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

"ומי יודע אם לעת כזאת הגעת"...

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' אוקטובר 29, 2020 7:52 pm

הכותרת ממני,
זוהי אכן השייכות המובהקת למדור זה.

מאמר נפלא ועמוס תובנות ואוצרות
חצוב מעמקי לבבו של הגרמ"י קנר שליט"א

------------

בס"ד
עמודו של עולם...
שחר ימיו של אברהם אבינו,
מעיין חיזוק אדיר של ה"אבני נזר"

לר' ישראל יקירי שליט"א

"צור העולמים, לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו, אלא יחידים בעולם - ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו". [רמב"ם פ"א מהל' ע"ז ה"ב].

החידושי הרי"מ היה אומר, היה אומר שכשהגיע הרבי מלובלין, החוזה זי"ע, לפרשת לך לך, היה מרגיש הבדל כמו מאור לחושך, שכן אברהם אבינו ע"ה מאיר את העולם...

העולם כולו התגלגל במורד תלול עד שניצב בו עמוד ההצלה. 'עמוד שחר' חדש התחיל להאיר עם הופעתו של אברהם אבינו, צדיק יסוד עולם, פשוטו כמשמעו. אור האמונה ואור החסד. והאור הזה קיים אתנו לנצח. חז"ל ביארו את הפסוק שבתחילת הבריאה על הדורות הראשונים; 'תוהו' זה אדם הראשון, בוהו זה קין, חושך זה דורו של אנוש על פני תהום זה דור המבול... "אמר הקדוש ברוך הוא: עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבוא האורה! ויאמר אלקים יהי אור: זה אברהם". הוא הביא אור לעולם שהיה שרוי בתכלית החושך, בערות, הכפירה והאנוכיות...

וכך היה אומר החידושי הרי"מ על שבת פרשת לך לך: על השבת הזאת אמרו רבותינו ז"ל: עד מתי תתנהג העולם באפילה תבוא אורה. כל אחד ואחד שיש לו געגועים להוציא את עצמו מן האפילה, בודאי תבוא עליו אורה מאברהם אבינו...

והוא היה אומר: הלא אמרו חז"ל [ירו' שבת ו:] ש"יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו". בפרשיות אלה, אברהם אבינו הוא בעל השמועה...

*

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ" [ישעי' מ"א] כך דרשו זאת חז"ל: [מדרש תהילים ק"י] "ישנים היו אומות העכו"ם מלבוא תחת כנפי השכינה, ומי העירן לבוא לחסות תחת כנפי השכינה? אברהם! שנאמר, מי העיר ממזרח. ואל תאמר לזה בלבד, אלא אף הצדקה היתה ישינה והֵעירהּ".

צדק יקראהו לרגלו! אבינו הראשון התעורר והעיר לאמונה ולחסד גם יחד, בדוגמתו האישית. אברהם אבינו תיקן תפילת שחרית. הוא 'העיר את השחר' בזריזותו הלוהטת, הוא פעל להתגלות חסד ד' בעולם, ועד היום חוט של חסד נמשך ממנו תדיר... [שפ"א וירא תרנ"ג].

*
בעל השמועה עומד כנגדו... ראוי לנו להתבונן איך התעורר השחר אצל אברהם בעצמו מתוך חשכת הלילה. אולי לא ידוע כל כך על "טרם השחר" של עמוד העולם. תקופת חייו הראשונה של אברהם אבינו היתה שרויה בעלטה גמורה, שנות נעוריו עברו עליו בחושך בפועל ובמציאות. הוא לא ראה את אור היום במשך שנים ארוכות מאד. ודווקא שם העיר אברהם את השחר. דווקא משם הביא את בשורת האמונה והבטחון...

ב'פרקי דרבי אליעזר' למדנו על שני הנסיונות הראשונים של אברהם אבינו, בחושך ובמאסר, שנים על שנים. זה היה עוד לפני נסיון "לך לך מארצך". לדעת המדרש הזה, הראשון במדרשי חז"ל, התחיל סדר הנסיונות כך: "נסיון הראשון. כשנולד אברהם אבינו ביקשו כל גדולי המלכות להרגו ונחבא מתחת לארץ שלש עשרה שנה, שלא ראה לא שמש ולא ירח. לאחר שלוש עשרה שנה, יצא מתחת לארץ מדבר בלשון הקודש, מאס אֲשֵׁרִים ושיקץ את הפסילים ובָטח בְּצֵל יוצרו ואמר: ה' צב-אות אשרי אדם בוטח בך....".

והרי ההמשך: "נסיון השני. נתנוהו בבית האסורים עשר שנים, שלש ב'כותא' ושבע ב'קרדו' ויש אומרים שלש בקרדו ושבע בכותא. לאחר עשר שנים שלחו והביאו אותו ונתנוהו בתוך כבשן האש. ומלך הכבוד פשט יד ימינו והצילו מתוך כבשן האש, שנאמר [בראשית טו ז] ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. [פרד"א מהד' הרד"ל פ' כ"ו].

*

געוואלד! ילדות שסועה טמונה מתחת לאדמה, ללא רחמי אב ואם, ללא קשר עם אדם. שלש עשרה שנה לא ראה הילד לא שמש ולא ירח. ודווקא משם יצא אברהם מחוסן ומחושל נגד סערת היצר, יצרא דעבודה זרה האיום ששרר אז בכל פינה. בדרך הטבע היה הילד מרגיש במצב הזה עצור ועזוב ומוזנח. ולעומת זאת בניגוד גמור, אברהם אבינו היה כולו נאזר בבטחון, בטח בצל יוצרו ועל טוהר שפתיו מרחף הפסוק: ד' צב-אות אשרי אדם בוטח בך".

לא רק את חובת הבטחון הזכיר הנער, אלא את האושר שבבטחון... "אשרי אדם בוטח בך". מתהום הארץ עלה ונתעלה אברהם אבינו ונעשה עמודו של עולם, משפיע דת האמת, לנשיא אלקים, אב המון גויים, מורה דרך לרבבות אלפים, קברניט הספינה ומנהיגה... ממחשכיו יצא להאיר על פני תבל ומלואה...

ר' ישראל! היסודות הראשונים של היהדות הונחו במעבה האדמה, במעמקי חושך אטום וסתום. משל למה הדבר דומה? לבנין אדיר המתנוסס ברום קומותיו על פני הארץ. לעומת גובהו למעלה, נמצאים יסודותיו קבועים למטה בעומק, מתחת לאדמה, במקום שאין מגיעה לשם אף טיפת אור...

*

ומענין לענין באותו בנין... על הכנסת אורחיו של אברהם אבינו נאמר: "עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים והניח מאכל ומשקה". [אבות דרבי נתן פ"ז] אברהם אבינו בנה ארמונות במדבר... בבנייני פאר אלה נרמז אז דבר גדול לעוברי אורח, הולכי מדבר... גילה זאת אחד מגדולי צפת, רבינו יום טוב צהלון, שחי בדור דעה של מרן הבית יוסף. בפירושו "מגן אבות" על אבות דרבי נתן [פ"ז שם] ביאר זאת באופן נפלא ביותר. כוונת אברהם אבינו היתה להחדיר את האמונה בעוברי הדרכים.

הנה נודד לו אדם במדבר שממה ופתאום רואה לפניו ארמון... הדבר מפתיע ומעורר, מושך ומגרה את מחשבתו להתעניין בתופעה הזאת. הרי לא גדל בנין זה כאן מאליו. מישהו היה כאן וטרח לבנותו. דבר זה ישמש לו כמופת ודוגמא לבנין העולם כולו. עובר האורח יבוא לחשוב על השמים וארץ וכל צבאם, מי ברא אלה? "ומתוך כך יכירו גדלו וממשלתו" ויבואו לברך את הבורא יברך ולהודות לו. נמצא שגם בנין ארמון במדבר, היה בו עילה להמשיך את הבריות לאמונה, שיש בורא ומנהיג. וכפי שאברהם עצמו הגיע לאמונה בשכנוע מוחלט וגמור, שאי אפשר לבירה בלא מנהיג...

ולאור הדברים דלעיל, אולי מסתתר רמז נוסף בארמון כזה... חוזקו, תקפו ורומו של הבנין, תלויים בעומק היסודות במעבה האדמה, במקום אפל ושפל. בנין האמונה של אברהם אבינו התחיל להיווצר במחשכים מן היסוד בו, מתחת לארץ ובעמקי הבור ב'כותא' וב'קרדו' במשך שנים ארוכות...

*

שם מתחת לאדמה קיים אבינו הראשון עוד בילדותו את מאמר הכתוב "שכן ארץ ורעה אמונה". שם הכיר בפועל בעומק ההתבוננות את "ועל הארץ מתחת אין עוד". אין עוד מלבדו! שם בבדידותו התבסס והתחזק מעמדו כאברהם ה'עברי' וכמו שדרשו חז"ל: "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". ללא התפעלות וללא התייחסות לעוברי רצונו יתברך, התועים בימיו, הנבערים מדעת, רודפי ההבל ועובדי האלילים.

וכך היה הדבר בזמן הנסיון השני, שנמשך אחרי הראשון. וכפי שלמדנו בפרקי דרבי אליעזר [וכן בגמרא ב"ב צ"א.]: "נתנוהו בבית האסורים עשר שנים, שלוש בכותא ושבע בקרדו"... כותא נמצאת בסביבות באיזור ארם נהריים ואילו קרדו שוכנת בהרי אררט [תרגום ברא' ח' ד'].

מה פעל אברהם אבינו ב'כותא' וב'קרדו' במשך המאסרים ההם? הרמב"ם [מו"נ ח"ג פכ"ט] ואחריו הרמב"ן [ברא' י"א כ"ח] הביאו מספרי קורות הימים ההם, שאף שם התווכח אברהם עם גויי הארצות. הוא לא הפסיק מלשכנעם ולהטות את רוחם לאמת ולאמונה. אברהם אבינו הוסיף להתחזק ולהתגבר עוד יותר באמונה ובידיעת התורה... שם נתלבתה הגחלת והתלקחה אש האמונה עד לב השמים... מיד לאחר שנות המאסר הוטל אברהם אבינו לכבשן האש על קדושת שמו יתברך. אש הקודש שבאברהם עמדו בפני להבות נמרוד. ומלך הכבוד פשט יד ימינו והצילו מתוך כבשן האש...

*

וכאן המקום, אהובי, לעסוק בצוותא ברעיון מרעיש עולמות, שייסדו מרן ה"אבני נזר" זי"ע באש שחורה על גבי אש לבנה. דברים חוצבי להבות ומרקיעי שחקים, שופכים אור על תקופה זו של אברהם אבינו, איך שנבנה עמודו של עולם, ומשם נמשכים על פני כל גלויות ישראל, לנחם ולחבש, לחזק ולאמץ לבבות ישראל עד אין שיעור, עד עצם היום הזה...

ר' ישראל! הדברים יצאו מפי גאון עולם וקדוש עליון במלוא עוז ואורה, בתוקף החריפות והרחמים כאחת, לחמם עצמות יבשות עד סוף כל הדורות, לרבות דורנו זה ותקופתינו זו, ירחם ה'. בכל לב אבקש ממך יקירי, אנא קלוט את הדברים והעבר אותם הלאה. למבטים חיוביים כאלה זקוקים כולנו כעת, כאויר לנשימה... בבוקרו של שבת קודש הראיתי זאת לתלמידי חכמים מובהקים, עובדי ה' והבחנתי שהזדעזעו מהתפעלות הנפש...
*

ואלה הדברים אשר הביע אביר רועים זה ה"אבני נזר", כפי שמסר זאת בתוספת הסבר, בנו ה"שם משמואל", כלי ראשון העומד על גבי האש... שנות ילדותו של אברהם אבינו עברו עליו בחושך, בצל טומאת עבודה זרה של תרח ובני דורו, והיה נרדף על צוארו על אמונתו, דווקא בכדי שיתגבר עוד יותר בהכרת האלוקות, על ידי ההתקפה מבחוץ... כך נקבע הדבר מן השמים כדי להלהיט את גחלת התשוקה להקב"ה מתוך המניעה דווקא! מפני שלפי טבע האדם, כל דבר שיש לו חשק אליו, אם נמנע הדבר ממנו, הרי תשוקתו מתגברת עוד יותר, מתוך ההתנגדות!!!

המניעות והרדיפות לִיבּוּ את אש אמונתו אברהם אבינו ביתר שאת וביתר עז. כל טיפה של קדושה, כל השגה חדשה באמונה, קיבלו אצלו חשיבות נפלאה. הכל נדלק בקרבו, הכל התלקח בתגבורת אור וחדווה. "כשהרגיש דבר מה של קדושה, נתגדלה אצלו התשוקה ביותר כי יתרון האור מן החושך, וכל דבר של קדושה היה חדש אצלו וחביב עליו עד למאד" ודווקא מתוך החושך העמוק הזה התעורר אברהם אבינו בתשוקה אדירה והגיע למדרגות רמות ונישאות מאד מאד...

*

ומתוך אותם הדברים ממש, ניגש כעת ה"אבני נזר" למטרת הגלות בכלל, בצורה חיובית ומופלאה ביותר. חז"ל [סוטה י"א:] קראו לגלות: "עצה עמוקה של אותו צדיק" הוא אברהם אבינו. הוא "היה מתיירא שזרעו אחריו ברבות הימים, באשר יולדו ויגדלו על ברכי הקדושה, לא יהיה הדבר חדש אצלם ולא יהיה חביב בעיניהם כל כך ולאט לאט יתקרר הדבר על כן היתה עצתו שישתעבדו בגלות, למען יתחדש אצלם הדבר ותתגדל התשוקה"

אברהם אבינו ראה איך שהצליח הדבר אצלו וכך רצה שיתעורר לב בניו בגלותם מתוך ההפכה דווקא, מתוך האפילה וההעדר... "כי ידוע שבדרך שאדם דָרך בה והולך ומצליח בעבודת השם יתברך, באותה דרך עצמה הוא מוליך את זרעו ואת הנלוים אליו".

ר' ישראל! 'מהפכה' יש כאן במחשבת היהדות, במושגי גלות, בגילויים שבתוך ההסתר, אוצר מדהים של חיזוק וקירבת אלקים נמצא כאן! אין הדברים פשוטים כלל ועיקר!

*

וה"אבני נזר" מגלה לנו כעת מַהלך מסעיר נפש, במה שכתוב בתוכחה [דברים כ"ח] "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לב". וכבר תמהו על זה, וכי על מניעת השמחה בלבד, כבר ראוי עונש כזה? וכך מלמדנו אותנו ה"אבני נזר": "שהגלות אינה באה בעיקרה לעונש, רק היא עצה מרחוק להגדיל התשוקה וההתלהבות, ועל כן כאשר לא עבדו את השם יתברך בשמחה, והיינו שלא היתה עבודתם בתשוקה והתלהבות, על כן באה הגלות להחזירם אל חיק אביהם שבשמים באהבה רבה ותשוקה עצומה ברשפי אש שלהבת קה"... [שמ"ש שנת תער"ב]

ובפרשת לך לך שנת תְּרַפֵּ"א לפני מאה שנה בדיוק, הוסיף והדגיש ה"שם משמואל" על דברי אביו הנ"ל, שלא מדובר כאן דווקא על התעוררות האהבה לעתיד בשעת הגאולה בלבד, אלא שאף בתוך עומק הגלות, תתעורר האהבה והרוממות מתוך ההעדר והמניעה, וכמו שאמרו חז"ל [שהש"ר ד' י"ב] שעמדו צדיקים לישראל בימי החורבן, יותר מאשר בימי הבנין...

*

ר' ישראל! הדברים מרעידי לב ונשמה! פקח נא עיני רוחך וראה! לפנינו עומדים קדושי עליון, "אב ובנו שראו את החידוש". ה"אבני נזר וה"שם משמואל" וקולם הולך מסוף העולם ועד סופו. הם מדברים גם אלינו כעת על רקע תקופה זו. הבה נספוג את המסר שלהם בשקיקה. "האזינו יהודים יקרים. עם אלקי אברהם! הנגיף, ההסגרים והבידודים, המניעות והרדיפות, שיעברו במהרה, אף הם עצה עמוקה יש בהם ללַבּות את גחלת התשוקה, לעורר את ההתלהבות והגעגועים, לחמם את הלב לקראת התקרבות להקב"ה, לעבוד את ה' בשמחה, עד אשר ניגאל בקרוב ממש!".

"אנא! דורשי ה' זרע אברהם אוהבו! לא להישבר ולא להיכנע למצב, לא להתרופף ולא להתכופף מתוך החושך והערפל ובלבול הדעת, אלא ללבות את גחלת הפנימית בדרכו של אברהם אבינו, טרם עלות השחר שלו, עד שלא התנוסס עמודו של עולם... המצב יעבור ברצות ה' במהרה, ויש לחטוף את ההזדמנות. לא להתרפות ולהיחלש ח"ו, אלא אדרבה להתגבר עוד יותר! וכלשון קדשם: על כן באה הגלות להחזירם אל חיק אביהם שבשמים באהבה רבה ותשוקה עצומה ברשפי אש שלהבת קה - - -".

*

מתחת לארץ ובבור 'כותא' ו'קרדו', השתרע רקע נסיונותיו הראשונים של אברהם אבינו. שחר ימיו עברו עליו במחשכים ושם נוצר האור הגדול מתוך ההיפך וההתנגדות. שם הוכרז משמים "יהי אור – זה אברהם אבינו. אברהם אבינו תיקן תפילת שחרית [ברכות כ"ז:] ובעצם כל ימיו בבחינת 'שחרית' היו זריזות עלומים שלטה בכולן, כל מעשיו נתמלאו באור עולם ואהבת עולם, בזריחת אמונה וחסד, בהתלהבות אש קודש, בזרם דבקות בלתי פוסקת, בלהט בלתי נדלה; וכאור בוקר יזרח שמש, בתוקף רעננות, בזהרורי שמים, בקרני חום, לך טל ילדותך...

*

אחד מגדולי הפוסקים ה"שבות יעקב" כתב בפירושו על 'עין יעקב' ששם במאסריו ב'כותא' וב'קרדו' "היה אברהם אבינו מחובשי בית המדרש ולמד כל החכמה". [עיון יעקב ב"ב צ"א.] מה נפלא הדבר! איזה בית מדרש היה שם בבור מעמקים ומרחקים? וכי נמרוד הרשע התקין לו שם בית תלמוד להגות בתורה...?

דומה שנקודה עמוקה טמונה כאן. אברהם אבינו ייחד את הלב בנסיבות ההן. הוא החליט בדעתו בנחישות, שבית האסורים בין ב'כותא' ובין ב'קרדו' הוא כעת בית המדרש שלו. הצינוק הפך בעיניו למוקד אמונה ודבקות. הוא קידש את המקום בקדושה עילאית, קדושת בית המדרש, ושם קבע את מקום לימודו ועבודת ה' הנשגבה...

ה"חפץ חיים" קבע זאת כיסוד בחיי כל יהודי! "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". בכל מצב שהוא. בכל נסיון שהוא נמצא בו, יֵדע נא היהודי שעומד הוא על אדמת קודש מיוחדת שבמצבו זה ובידו לחולל פלאים ולקדש שם שמים. זוהי מטרתו באותה שעה, אשר ד' שואל מעמו.

*

כמה פעמים קבע ה'שפת אמת' שנסיונותיו של אברהם אבינו היו הכנה לכל הדורות... "כי הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו הי' הכנה לדורות, כי הקב"ה ידע את לבבו. אבל כשהוציא אברהם אבינו ע"ה אלה הדברים מכח אל הפועל, נעשה מזה הכנה לכל איש ישראל, שיוכל לבטל את הטבע בשביל מצות המקום ברוך הוא". [וירא תרנ"ט].

ואמנם ללמד על כל הדורות יצא. כך אמרו חז"ל: "אמר הקב"ה לאברהם אבינו צא וכבוש את הדרך לפני בניך". אברהם כבר עסק בכיבוש הדרך הזאת בשחר נעוריו. הוא הראה איך שייך להיות חובש בית המדרש בבדידות גמורה בחוסר חֶברה ואמצעים, בבתי הסוהר של נמרוד ולהמשיך שם לגמוע בשקיקה את לימוד התורה. הוא קידש במחשבתו את האדמה הקרה בבור תחתיות, להיות שם כבתוך בית המדרש, מקום תורה קנין חכמה אלקית ודבקות בבורא העולם יתברך שמו...

*

עם אלקי אברהם... מעשה שהיה במוצאי יום הכיפורים תשפ"א במלונית למאובחני קורונה. אחרי תפילת מעריב, הצטופפו משפחות שלימות אל חדר האוכל לשבור את הצום, אנשים, נשים וטף. המזון כולו היה ערוך במקום אחד על שולחן...

פתאום הופיעו שני אברכים שגררו עמהם שולחן נוסף, כשעיניהם למטה ולבם למעלה. תשושי צום היו ועם זאת הכריזו בעוז: יהודים! כולנו התקדשנו היום וכולנו רוצים להישאר כך גם אחרי יום הכיפורים! הבה נערוך את הדברים כדת וכדין ובדרכי צניעות. וכך אמרו ועשו מיד בנועם ובכבוד. הם דאגו שהאוכל יסודר גם במקום אחר על שולחן הנוסף שהביאו. ומתוך השלטת סדר הקדושה, התחילה לשרור, בו זמנית, רוח רוממות גם בגישה אל האוכל בעדינות ולא בחטיפה. היהודים נזכרו בקדושת הזמן וגם במעלתם הם...

אברכים אלה קידשו גם את המקום. הם נשארו "חובשי בית המדרש" גם במלונית הסגורה. אם לא זכו ביום כיפורים זה להיות בבית המדרש ובשטיבל שלהם, הרי בכל זאת נטלו את קדושת המקום עמהם, להיכן שהיו. כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא...
*

ראיתי פעם סיפור נלבב. אברך חסידי נקלע לפתע לבית חולים בערב שבת והוצרך להישאר שם לשבת, בבגדי חול וברוח נמוכה... הוא היה רגיל מדי שבת בשבתו לקבל את השבת ברגשי קודש סוערים בצוותא בקול רם ובנפש רוממה, ועכשיו נמצא הוא בנכר במצב עגום כזה.

במסדרון פגש יהודי מבוגר שנראה היה כ"אדם של צורה". היה זה המשפיע הידוע מכפר חב"ד, רבי מענדל פוטרפאס זצ"ל, ששהה שם אף הוא בשבת זו. איש חסיד נערץ היה ר' מענדל, גבר בגוברין, פיקח וחריף, שריד לחסידי קמאי. הוא מסר נפשו על קיום תורה ומצוות ברוסיה וגם על הצלת יהודים ואמצעי בריחתם משם. שנים על שנים היה בסיביר ולא חילל את השבת ולא התגאל במאכלות אסורות. הוא הוכה ועונה על יהדותו ולא נכנע כמלוא נימא. בצעירותי זכיתי לראותו באנטוורפן מולדתי. דיברו עליו אז גדולות מתוך הערצה רבה.

האברך שלא הכירו, ניגש לברכו לשלום. ר' מענדל הבחין במצב רוחו הירוד ושאלו על כך. הלה השיח לפניו את לבו: "רגיל אני לקבל את השבת תוך אמוני עם סגולה, עטור שטריימל ועטוף בגדי שבת, תוך כדי שאגת "לכו נרננה" עד לב השמים, וכעת הנני כאן בין מחיצות הדוי ואנה אני בא...".

החסיד ר' מענדל ענה לו תיכף ומיד: "אצלנו בסיביר לא היה לנו יותר טוב. אלא מה? אותו רבונו של עולם שהיה שם, נמצא גם כאן". הוא הראה אז על ה'טלית קטן' שלו ואמר: "גם זה לא היה לנו שם". וכאן נשא ר' מענדל את עיניו למרום ואמר: אבל "לכו נרננה", הרִינָה להקב"ה, זה כן היה לנו שם!!! זה כן היה לנו שם!!!

ארץ הכפור הנורא, הרדיפות על הדת, החקירות והסבל, הגבירו והלהיטו את הנקודה היהודית לרינה ותפילה, שמירת התורה והמצוות, ברצון, בחשק, בצמאון ובשקיקה. צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים...

*

וצלילי אמונה צרופה מאור המערב, מצטרפים למנגינת הגלות הזאת שבסיביר, וכך מפרש רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, את הפסוקים הנאמרים בקבלת שבת: "לכו נרננה לד'!!! אל תשקעו בעצב! הבה נשמח ונביע את שמחתנו בקול רם. הבה נריע לו דווקא מתוך התוגה, מתוך מצב הגלות המדכא, לצור ישענו, צור החיים האמיתיים. נקדמה פניו בתודה. לא בתלונה נבוא לפניו כי אם בתודה. לא בדכאון רוח אלא "בזמירות נריע לו". אין לך קידוש ד' לפני העולם הגדול ומשיכת תשומת לבו לאמונה, יותר ממראה בני אדם סובלים ממצבם החיצוני, ובכל זאת עומדים הם באמונתם וחייהם חיים רוחניים ומוסריים, מתוך אושר ושמחה! כי קֵל גדול ד'! הוא אדון לכל כח, הוא השליט על כל גבוה וחזק, עמקים והרים, ימים ויבשות הכל שלו. "כל מקום שהולך שם היהודי – לעולם הוא נמצא תחת שלטון היחיד והמיוחד העומד לנגד עיניו כנגיד ומצַווה...". [הרש"ר הירש בפי' לתהילים צ"ה].

*

ומדי דברי בחסיד מופלא זה ר' מענדל פוטרפאס זצ"ל וזכרונותיו מסיביר, עולה בזכרוני מעשה מרעיד של מוסר השֹכל שהיה מספר בדמעות, דמעות של גיבור שידע את חובתו בעולמו.

בשעתו כשהיה בארץ גזירה, אמר לו אסיר יהודי בסוד שהוא רוצה לברוח ממחנה האסירים ההוא, דבר שהיה נראה כבלתי אפשרי. הלה הסביר את תכניתו לר' מענדל. הוא תיכנן לבצע את הבריחה בשעת חילופי משמרות בין הסוהרים. ר' מענדל הלך לעקוב אז אחרי פעולה זאת. למרבית הפלא הצליח אותו אסיר לברוח. אלא שבכל זאת הבחין בו אחד השומרים מרחוק ושיסה בו את כלב השמירה. הכלב האימתני רדף אחרי האסיר ולא הצליח להשיגו. השומר הוציא אז אקדח וירה בכלב...

ר' מענדל קשר פעם שיחה עם אותו השומר ושאל אותו: "למה ירית בשעתו בכלב מאומן כזה, שוודאי מחירו רב והפסדו גדול לממשלה?". וכך ענה לו השומר: "בכלב הזה הושקע עמל ויגיעה במשך תקופה ארוכה, לאלפו ולאמנו אך ורק לתכלית אתגרים כאלה, לתפוס אסירים במרוצתם. ואם לא עמד בתפקידו בשעה כזו, אז מה הוא שווה...?

ר' מענדל בכה כשסיפר את הדברים. כל אחד יש לו תפקידים בחייו שעליו לעמוד בהם, וזהו תכליתו עלי אדמות...

כמובן שהמשל חריף ביותר ואין הנמשל זקוק אלא לחלק ממנו. פלגינן דיבורא. הצורה שהגיב בפועל פרא-אדם סובייטי זה וכילה את חמת זעמו מתוך לחיצה על ההדק, איננה נוגעת לנו כלל. בעולמנו היהודי, כל מי שנכשל עדיין יש לו תקנה ותקומה. מה שהסעיר את רוחו אותו חסיד, היו התזכורת והרמז שנשמע לו משם. ישנם תפקידים מסוימים שלמענם הגענו לעולם זה. ותמיד ראוי לחשוב, אולי למען משימות או שעות נסיון אלה באנו לכאן. ואם כן יש להתאזר עוז לעמוד בהם.

וזהו הפלא שבמעשה, ששם בעמק הבכא, נרדף וקפוא, מרוחק, נדחה ומנוגב מכל טובה, מקיום מצוות בפועל. דווקא שם היה בכוחו של חסיד ללמוד מוסר השֹכל על חובתו בעולמו, אפילו מברייה שפלה ואפילה... מתוך ההתנגדות הקומוניסטית התלקחה גחלת היהדות שבו יותר ויותר, בדרכי אברהם אבינו...

בספר "מפענח צפונות" לבעל "שבט מוסר", מראה על רמז לדורות בנסיונו הראשון של אברהם אבינו "הוא נחבא בקרקע י"ג שנים, דוגמתו בתלמידי חכמים שנחבאים ללמוד תורה...".

*

ובענין זמני נסיון בחיי אנוש, מסופר על אברך נעלה בארץ הקודש שהיה מחנך. פעם, בהפסקה בין לימוד ללימוד נודע לו מתוך שיחת טלפון שנאבד מביתו סכום כסף גדול, שהצניעו לצורך נישואי אחד מצאצאיו. נזרק לאשפה בגד ישן ששם הסתיר את הכסף. האברך לא הגיב על הדבר, אלא חזר לתלמודו והוראתו כאילו לא קרה כלום...

לשאלת המנהל שידע מכל הנעשה, איך שלט על עצמו במדה כזו, ענה המחנך: "שמעתי פעם דברים ממורי המשגיח הנודע רבי גד'ל אייזנר זצ"ל, שישנם רגעים בחיי האדם שלמענם בא לעולם... חשתי כעת שאולי הגיעו הרגעים האלה, רגעי נסיון שעלי לעמוד בהם. לא להתרעם, לא להאשים ולא לאבד עשתונות, אלא לחזור אל הגמרא באמונה ובתום לב. יתכן שבזה אני ממלא כעת את התפקיד העילאי, המיוחד לי בחיי...".

חשבון כזה ראוי לערוך במיוחד בשעת מתח, ובפרט כשיצר הזעם עומד להתפרץ ח"ו. אז ראוי להעתיק את המחשבה לערבות סיביר, ולהבדיל לכיתתו של אותו מלמד. אולי באמת כעת הגיעה ההזדמנות לקנות עולמו בשעה אחת...

*
בפרשת לך לך מתחילים לחיות עם אברהם אבינו... מתוך מעשה מופלא שקרה בדורות האחרונים מתברר שמצידו, אף הוא ממשיך לחיות עמנו בפועל. הוא חי אתנו... סיפור נפלא זה מופיע בספר קדמון 'עמק המלך', שחיברו הגאון המקובל רבי נפתלי בכרך מפרקנפורט זצוק"ל, מגדולי המקובלים באשכנז לפני ארבע מאות שנה.

הדבר קרה בעיר חברון: המחבר הקדוש מקדים וקורא בנעימה: "עוד אודיע לכם, בני קֵל חי, מה שנעשה בחברון דבר פלא ביום הכיפורים...". כפי הנראה קרה הדבר בימיו. מתי מספר חסידי עליון גרו אז בחברון. למנין היו מצטרפים גם בני הכפרים מסביב. פעם אירע הדבר שביום הכיפורים היו להם רק תשע אנשים בלבד. מן הכפרים לא הגיעו הפעם כי נסעו לירושלים. היהודים בחברון בכו אז מאד. הם הצטערו על שיצטרכו להתפלל ביום הקדוש ללא מנין. השעה כבר היתה קרובה לשקיעת החמה "והנה איש זקן בא מרחוק". עשירי קודש! הם שמחו עמו עד לאחת והגישו לפניו בחיבה סעודה המפסקת. הזקן בירך אותם וסירב להצעתם בנועם. הוא אמר להם שכבר סעד בדרך.

וכך זכו יושבי חברון להתפלל במנין עם הזקן, שכיבדו אותו מאד. במוצאי יום הכיפורים "התחילו מדיינים זה עם זה, כי כל אחד רצה להביא את האורח לביתו". הגורל נפל על החזן שהיה איש חסיד, מורם מעם ומגיד תעלומות. כשהגיעו לבית ביקש בעל הבית לכבד את האורח שייכנס לפניו. "וירא והנה איננו וביקשו אותו ולא מצאוהו בכל החצר שלהם והיו כולם בצער גדול, כי חשבו שהלך בלילה לדרכו כי לא רצה ליהנות מהם"...

בלילה ההוא התגלה אותו זקן בחלום אל החזן המארח. הוא גילה לו את זהותו. "ואמר לו שהוא אברהם אבינו ע"ה שבא אליהם להשלים המנין כי ראה אותם בצער גדול שלא יתפללו ביחידים" וכך מסיים בעל "עמק המלך": "ושמחו שמחה גדולה וברכו את ה' הגדול כי הפליא לעשות"... [הקדמה ג' פ"י]. ה"תפארת שלמה" זי"ע הביא סיפור זה בספרו. והוא מוסיף על זה רמז במתיקות. על אברהם אבינו אמרו חז"ל: "בך חותמין" והוא עמד והתפלל עם יושבי חברון עד שעת נעילה שהיא החתימה... [תפא"ש פ' לך לך].

*

ביום הכיפורים עקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, ביום הכיפורים נכנס לברית כשהוא בן צ"ט, וביום הכיפורים השלים מנין של חסידי עליון בחברון יותר משלשת אלפים שנה אחרי זה. הוא לא שכח את בניו שהלכו בדרכיו והצטערו על השראת השכינה בעשרה. הוא התלבש במעטה אנוש, התפלל עמהם וענה עמהם אמן אחרי ברכת "מגן אברהם", שהקב"ה מגין על הנקודה היהודית לנצח... בך חותמין...

והלב אומר שגם בימינו יש הארה נסתרת מאברהם אבינו ע"ה, בכל מקום שמצטערים על העדר תפילה בציבור כראוי. הלב אומר שהוא נמצא עם אלה המוכרחים להתפלל ביחידות ובבדידות, עם אלה הכואבים על חסרון תורה וקדושה בכלל, ועם אלה שתשוקתם להקב"ה מתגברת עוד יותר מתוך ההסתר וההתנגדות... ואמנם כך אמר החידושי הרי"מ, כנזכר לעיל, שכל אחד ואחד שיש לו געגועים להוציא את עצמו מן האפילה, בודאי תבוא עליו אורה מאברהם אבינו...

*

והדברים מתקשרים להפליא עם מעשה נוסף המובא באותו ספר קדמון "עמק המלך". פעם אחת ישב האר"י ז"ל ותלמידיו ישבו לפניו. פתאום נכנס רבי שמואל אוזידא [בעל "מדרש שמואל, על מס' אבות] שהיה עוד בחור צעיר בכדי לדבר עם האר"י ז"ל "וכראותו הרב ז"ל שנכנס, קם מלפניו מלוא קומתו, ואמר לו ברוך הבא! ולקחו בידו והושיבו לימינו, ודיבר עמו כל צרכו"...

רבי חיים וויטאל שתמה על הנהגה זאת, שאל אז את רבו הקדוש, למה נהג כך עם הבחור, לקום בפניו ולכבדו במדה כזו לעיני העם. האר"י ז"ל גילה לו אז, שלא קם מלפניו, כי מפני התנא רבי פינחס בן יאיר, שנכנס עמו. נשמתו נתלבשה אז באותו הבחור, מפני שעשה מצוה, שנהג רבי פנחס בן יאיר לקיימה...

רבינו חיים וויטאל רץ והשיג את הבחור ושאל אותו איזה מצוה זכה לקיים היום. ר' שמואל ענה לו שבאשמורת הבוקר בדרכו לבית הכנסת, שמע קול בכי מתוך בית אחד. כשנכנס לשם נודע לו שבלילה פרצו גנבים לבית ושדדו את הכל ממש. רבי שמואל נתן אז את בגדו לבעל הבית והוא בעצמו מיהר לביתו ולבש בגדי שבת. הוא אמר לרבי חיים וויטאל: "והנך רואה בעיניך, שאני לבוש בגדי שבת..." רבי חיים העביר את הדברים לרבו האר"י ז"ל, שאמר לו: " ודאי כך היה, ובעבור זאת המצוה זכה שנתלבשה בו נשמת ר' פנחס בן יאיר, שנהג לילך לפדיון שבוים ולגמול חסד עם האומללים והנדכאים...". [שער ט"ז פ' מ"ה].

*

החידושי הרי"מ הזכיר את הסיפור ב'ספר הזכות' שלו, בר"ח אלול תרכ"ד. והוא הוסיף על כך עמודי יסוד נפלאים ביותר בקיום המצוות. דברים מרחיבי לב ונפש. וזה לשון קדשו: "ולזאת נראה כשאדם עושה גמילות חסדים כראוי, מתחבר עמו אברהם אבינו... ומזה בא רפואה על ידי ביקור חולים, שעל ידי גמילות חסדים בא עמו נשמת אברהם אבינו שכשחולה רואה, מתרפא, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, ועל כל פנים מקצת רפואה, כפי ערך כוונת המצוה של המבקר...".

מה נפלא הדבר! המבקר את החולה, הרי בכוחו לרפאות ממש, מכוחו של אברהם אבינו המתלווה עמו בדרכו. ועליו הרי אמרו חז"ל [ב"ב ט"ז:] "אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא". אותה אבן טובה מתגלגלת לכל מקום בעולם, בו עוסק יהודי לטובת חולה...

*

איך שהוא מתחברים שני הסיפורים המופלאים הנ"ל שהובאו ב"עמק המלך". חסידי עליון שבחברון, דאגו לראשונה שאותו הזקן יתכבד בסעודה המפסקת לפני הצום, והם הם שהתאוו כל אחד להזמין ולארח את הזקן לביתם לאחר הצום, להשיב את נפשו. הם התקשרו בדרכי אברהם אבינו בין בצימאון העז לקדושה כשהשתוקקו למנין, בין בהכנסת האורחים הנלבבת. והנה הגיע אבינו הראשון אברהם אבינו להיות בחברתם, במשך כל היום הקדוש והנורא - - -

*

הזכרנו את מקום מאסרו של אברהם אבינו ב'כותא'. כדי להרבות את חביבות התורה הקדושה לכל פרטיה, כדאי להדגיש עד כמה עמל רבינו הרמב"ן [ברא' י"א כ"ח] להשיג את דברי חז"ל בתכלית הדיוק, אפילו בנוגע למקום זה. וזה לשון קדשו בנושא אברהם אבינו בעיר כותא : "חקרנו וידענו על פי תלמידים רבים שהיו יושבי הארץ ההיא, כי כותא עיר גדולה בין חרן ובין אשור רחוקה ממדינת בבל, ובינה ובין חרן כמו ששה ימים"...

תורה היא וללמוד הוא צריך! תלמיד אחד או שנים לא נאמר, אלא 'תלמידים רבים'. את כולם יוצאי האיזור ההוא, קרא אליו וחקר זאת מפיהם בצימאון עד שקבע את המיקום בדיוק. גם על פרט זה לא רצה להישאר בספק ובחוסר הבהרה. וכך עמד לו ענק בענקים בין רבותינו הראשונים. כך נשמע מתוך בקשת הרמב"ן אל תלמידיו הרבים: "אנא! הגידו נא לי בדיוק איפה נמצאת העיר כותא? זה נוגע מאד, להבנת דברי תורה ומאמרי חז"ל שכל דבריהם כגחלי אש, ללא יוצא מן הכלל". וללמד על כל התורה כולה יצא, "שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך" בבהירות וללא גמגום, בכל ענפי הפרד"ס שבתורה הקדושה...

ומי יודע? אולי נבע הדבר גם מחביבות המקום הזה. הרי היה "כותא" מקום שנתקדש בו שם שמים בסתר במשך שנים, על ידי היהודי הראשון. שם בהיחבא בבור כותא, נטע אברהם אבינו חיי עולם ואמונה לדורות, ושם נתלבתה גחלת היהדות להפליא. לך טל ילדותך, טל ילדות של ישראל עם קדוש...

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנצא במהרה מאפילה לאור גדול
מתוך תשוקה מחודשת, מתגברת ועולה!

ידידך אוהבך בלב ונפש
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' נובמבר 13, 2020 2:15 pm


לאורו של חסיד קדמון...

לקחי השגחה פרטית

חייו ומשנתו של עמוד האמונה,
ה'חסיד יעבץ' זצוק"ל.



לר' ישראל יקירי שליט"א

מפעם לפעם ראוי לבחור בדמות מאירה ומחזקת מקדמונינו ז"ל, מאורי הדורות. בעיני רוחו יתבונן בזה האדם ויאמץ את דרכיו באמונה ובקיום התורה והמצוות. בתקופה זו בפרט, שכולנו זקוקים לחיזוק ועידוד, עולה במחשבה דמות קדושה ונערצת של חסיד שבחסידים, שחי ופעל בימי גירוש ספרד. אור עולם, רבינו ר' יוסף יעבץ שנקרא בישראל: ה"חסיד יעבץ".

*

כעמוד ברזל וחומת נחושת, התייצב החסיד יעבץ בתקופה קשה לישראל לעורר את העם לאמונה פשוטה ולהשגחה פרטית גלויה. לימין עַמו עמד החסיד בעוז לחזקו ולאמצו ולהדריכו לתורה בטהרה, לימודה וקיומה ללא פשרות. מורה דרך היה לקיום "שויתי ה' לנגדי תמיד". לפיד אש היה בוער ביראת שמים ויראת חטא. יסודותיו האיתנים בדרכי היהדות, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים...

רעיונותיו של החסיד יעבץ מפעימי לב, פירושיו בפסוקי התנ"ך ובדברי חז"ל מפליאים ביותר. לשונו הצחה והזכה, הברורה והשנונה פותחת שערי הבנה נרחבים. רעיונותיו המקוריים חודרים לעומק הלב. כל מלה - זהב מזוקק, תענוג עצום לנפש...

כמה היטיב קדוש ישראל זה להבליט את ההבדל שבין ה"טרקלין והפרוזדור", העיקר והטפל, הארעי והקיים, הפנימיות והחיצוניות; את ההפרדה שבין האמונה הנאמנה וההתפלספות ודרך החקירה. מעומק גלותו יצאה תבערת אש קודש להאיר דרך לישראל, בדרכי האמונה וההשגחה בבהירות נפלאה מאד מאד...

*

על 'החסיד יעבץ' כתב הרב הגה"ק החיד"א: "צדיק הראשון מחסידים האחרונים". [שם הגדולים א' נ"ג] השפעתו היתה עצומה גם לדורות אחריו. דבריו המאירים נמסרו בלהט מפי גדולי התורה והקבלה, החסידות והמוסר, עד עצם היום הזה. בעל "תולדות יעקב יוסף" זי"ע, פה ראשון לבעש"ט הקדוש, מביא את דברי החסיד יעבץ, עשרות פעמים בספריו. הגאון הנודע רבי שאול מאמסטרדם [נכד ה'חכם צבי'] שהיה מגדולי דורו, כתב באיגרתו לכבוד הדפסת ספר "אור החיים" שחיבר החסיד יעבץ: "הן הן הדברים שנאמרו וניתנו מסיני בקדש הקדשים הוא הרב הגדול, החסיד שבחסידים הראשונים כמוהר"ר יוסף יעבץ זצ"ל הנודע בשערים מתוך ספרי הגדולים שבאו אחריו, אשר שתו בצמא את דבריו...".

והדברים מתפרשים מתוך דברי הרה"ק רבי אברהם יעקב מסדיגורא, בן קדוש ישראל מרוז'ין זי"ע. "מי לא שמע פרשת גדולת קדושת המחבר בין תקיפי קדמאי רבותינו הראשונים זי"ע אדירי כל חפצנו בם, ומי לא ראה כי כל דיבור ודיבור היוצא מהספר הלזה לאבני נזר יחשבוהו הקדושים בעל ראשית חכמה, ומדרש שמואל, והשל"ה ודומיהם וישימו עליהם משבצות זהב"... אף הרב הקדוש ר' שלמה אלקבץ בעל ה"לכה דודי" מביא הרבה את דברי החסיד יעבץ.

*

כך האירו דברי החסיד יעבץ את שמי עמנו לדורות. את חיבוריו מנה ה"אמרי אמת" זי"ע יחד עם ספרי רבינו יונה: "אשר לשונם אש אוכלת להמעמיק בהם". [אוסף מכתבים מ"ג] ידוע שכתב היד של ספר "חסדי ה'", היה ברשותו של ה'אמרי אמת' ומסר אותו לדפוס.

הגאון ר' מאיר שפירא זצוק"ל כתב בהסכמתו להדפסת הפירוש על תהילים: "כי כל הגה היוצא מפי אותו צדיק, החסיד יעבץ ז"ל מלא קדושה וטהרה ונותנת חיים של יראת שמים ללומדיו".

*

ר' ישראל! הבה נפליג יחד חמש מאות שנה אחורנית. הבה נעקוב אחרי תולדותיו ומאורעות דורו ושוב נאזין לדבריו הנאדרים של אותו קדוש. מתוך רקע חייו ותלאותיו נבין ביתר שאת את גבורת הנפש העצומה בדבריו, את רוחו הקדושה העשויה ללא חת, לאמץ את אחיו באמונה צרופה ולהוכיח להם שלעת ההסתר, ההשגחה הפרטית היא חזקה ביותר...

רבינו הגאון והקדוש רבי יוסף יעבץ חי בזמן גירוש ספרד. הוא ראה בעני עמו וחווה על בשרו את מאורעות התקופה. כרועה נאמן עמד להם לישראל לחזקם ולאמצם בכח האמונה הפשוטה בצור העולמים ברוך הוא. ידוע מה שכתב בספרו "אור החיים", שדווקא אותם פשוטי העם, היהודים התמימים שהאמונה הפשוטה היתה כנר לרגלם, הם היו אלו שמסרו את נפשם על קידוש השם בתקופת גזירת השמד בספרד, ואילו החוקרים והפילוסופים שמגמתם להבין ולהוכיח כל דבר לפי ההגיון והשכל האנושי, ל"ע לא עמדו בנסיון. [ה"בני יששכר" זי"ע כתב את פירושו "מעין גנים" סביב דברי החסיד יעב"ץ בספרו הנ"ל].

*

ספרים מיוחדים כתב החסיד יעבץ על נושא האמונה התמימה וההשגחה הפרטית, ופניניו היקרות על נושא זה שזורות בספריו. בפתח ספרו "אור החיים" חקק החסיד. " פינת יקרת תורתינו הקדושה ויסוד אוצרות מרגליותיה: אמונת ההשגחה בכל היצורים ובפרט במין האנושי. ויותר ויותר במקבלי התורה על הר סיני אשר בעבורם נברא העולם, כי אין דבר הווה לאיש יהודי בין מן הטובות בין מן הרעות, כי אם בהשגחה".

*

החסיד יעבץ נולד בעיר ליסַבון שבפורטוגל בסביבות שנת ר'. שם קיבל תורה מפי אחד מגדולי הזמן, רבי יוסף חיון, שעליו כתב בהערצה: "זקן ונשוא פנים, הוא הראש הגדול, מלא תורה כאחד האמוראים".

בתקופה מסויימת היה משומעי לקחו של השר הדגול, רבי יצחק אברבנאל, שהיה אף הוא מתלמידי הגאון רבי יוסף חיון. החסיד יעבץ היה חתנו של רבי משה עראמה, אבי רבי יצחק עראמה, הידוע בשם 'בעל העקידה'.
אשנב לעבודת הקודש של אותו חסיד פותח לנו בנו רבי יצחק: "הנני מעיד עלי שמים וארץ, כי פעמים רבות בקומו חצות לילה לעיין בהלכותיו וחידושיו ופסקיו, אחרי לחמו לחם אלקיו, ואחרי העמל הרב בעמלה של תורה ראיתיו בוכה ומקונן...". [הקדמתו לס' חסדי ה'].
*
בשנת רנ"ב ניתכה על עם ישראל הגזירה הנוראה של גירוש ספרד, שעליה קונן מהר"י אברבנאל: "בכור הגלויות, והעצום שבהם, הוא הגירוש המר והנמהר, והשמד הגדול והנורא... אשר כל שמעו תצילנה שתי אזניו..." [הקדמת אברבנאל לספר מלכים].
'גולה אחר גולה' נדד אף החסיד יעבץ. הוא הגיע לנאפולי שבאיטליה וגם לשם הגיעה הרעה. שכתב: "ומי ימלל את כל תלאותינו וכפי אשר נתחדשו אלינו במלכות נאפולי שם כרענו ונפלנו סחוב והשלך, גדולה חמת ה' ונצתה בנו קוה לשלום ואין טוב לעת מרפא והנה בעתה [ע"פ ירמי' ח']". [אור החיים ד':]

משם גלה החסיד יעבץ לעיר פירארא ומשם למאנטובה , שמצא בה מנוח. על גליות אלה כתב והודה להקב"ה: "בכל התלאות הקשות והרעות, אימת מוות, אימות הגירוש ומהסער הגדול, סער הים ברעב זנתנו, בשבע כלכלתנו, מחרב הצלתנו, מדבר מלטתנו, ומחליים רעים ורבים דיליתנו, עד הנה עזרונו רחמיך... בימים ההם התאזר החסיד יעבץ עוז לחזק את לב אחיו ביותר. "מזכה את הרבים ודורש טוב לעמו" היה החסיד. [בנו בהקדמת ס' חסדי ה']. הוא החליט אז לנסוע מעיר לעיר ולחזק את לב אחיו הגולים, לעורר את רוחם בטללי תחייה. כלביא יקום וכארי יתנשא להקים את הריסותיו באמרי פיו.

*

והרי דוגמא לדבריו בימים ההם: "האמונה הזאת תקוותינו ונחמתינו בגלותינו ודלותינו ובה נחם השם יתברך את יעקב אבינו בצאתו מבית אביו מגורש, יחיד, בורח ועני, כי אפילו לפרוע המלון לא היה בידו, - כי הוצרך לשום אבן תחת מראשותיו - שגזלו אליפז – וכן עשה ליעקב אבינו לפייסו ולהניח לו מרגזו ומעצבונו, הראהו אמונת ההשגחה במראה הנבואה". וכך מוסיף החסיד לבאר נפלאות בחלום הסולם, שמרמז על הקשר ההדוק בין שמים לארץ בתוקף ההשגחה של "והנה ה' ניצב עליו"... [מאמר האחדות פ"ז. בדרך אגב, הראה כאן חידוש, למה הוצרך יעקב אבינו ללון בחוץ].

עם זאת עורר את העם בתוקף, להתמדת התורה לשמה ובטהרתה וגם ללימוד ההלכה הפסוקה. מתוך מאורעות הגירוש כתב זאת. דברים אלה אם היו מתחזקים בהם בשעתו, היו מצילים ומגינים על העם.

*

את אחד הרעיונות המופלאים של החסיד יעבץ בנושא השגחה פרטית, קבע ה'חפץ חיים' [שם עולם א' ג'] כיסוד ברזל בתודעת היהדות. החסיד יעבץ ייסד בכל עוז, שהשגחתו של הקב"ה בעולם השפל, היא חזקה עוד יותר מאשר בעליונים, בשמים ובעולם המלאכים. משל למה הדבר דומה? לאב רחמן שיש לו בנים שחיים במצבים ותנאים שונים. לאיזה בן מן הבנים יתמסר יותר האב, אם לא לבן החולה והנכאב, העני והסובל?

מכיון שהקב"ה ברא את עולמו בתכלית להיטיב לבריות, שכן "מדרך הטוב להיטיב לזולתו", אם כן וודאי מסתבר שההשגחה העליונה קשורה ביותר דווקא בברואים שהם חלשים, נדכאים ונתונים בשפל המצב. וכאן הוסיף ה'חפץ חיים': "וכאשר האריך בזה הרב רבינו יוסף יעבץ בספרו"... כוונתו היתה לספרו "מאמר האחדות" [פרק ב'].

*

ר' ישראל! את דבריו האלה צריך לאמץ אל הלב בתקופה הזאת בפרט. "לב עמך שבור וחולה". המצב בהרבה מישורים, לחוץ ושפל, ירחם ה' במהרה. ועל פי האמור, יש להתחזק בידיעה כי ההשגחה הפרטית חזקה עוד יותר!

ה"שם משמואל" זי"ע כתב זאת על תהפוכות סדרי העולם בימיו, אחרי מלחמת העולם הראשונה והמאורעות שנמשכו ממנה: "ובזמנינו אלה יכול כל אדם לראות פלאות משינוי העתים המו גוים מטו ממלכות, וההשגחה הפרטית מרחפת על פרט ופרט באופן מופלא, וצריך כל אדם להיות נשמר מ'מכת סנוירים'... [וירא תר"פ].

*

החסיד יעבץ בספריו מוכיח בעליל את מציאות ההשגחה פרטית היתירה, במקומות והמצבים השפלים והנדכאים ביותר, מתוך פסוקי התנ"ך. "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". החסיד שופך בזה אור חדש על המקרא: "ד' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, הקֵל הגדול הגיבור והנורא... עושה משפט יתום... [ס' אור החיים ובפי' על אבות א' י"ז].

וכך הראה החסיד יעבץ את גבורותיו ונוראותיו של הקב"ה בעמקי הגלות. "והן הן נוראותיו כי אנו יכולים לגור בין שיני אריות... בהיותנו בגלות ואין אנו כָּלים, ראיה גדולה על השגחתו יתברך ושכינתו אשר אתנו ושומרת אותנו, וזהו אצלי אומרו: [דברים ל] "והשבות אל לבבך בכל הגוים, אשר הדיחך ה' אלקיך שמה".

מה נפלא הדבר! דווקא מתוך גלות ישראל למקומות הנידחים, לומדים לקח זה של השגחה פרטית, להשיב אל הלב ולשוב אל ה'! "כי בהשיבנו אל לבבנו איך נתפזרנו בכל הגוים ועדיין אנו קיימין, נתעורר על התשובה לומר: כי ה' בקרבנו!" [פי' אבות א' א'].

*

ידועים דברי ירמיהו הנביא על ההשגחה הפרטית: גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקוּחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם..." [ל"ב י"ט]. אלא שראוי להתבונן מתי נאמרו הדברים האלה. בימי חורבן הבית היה זה. צבאו של נבוכדנצר כבר עמד בשערי ירושלים הנצורה. ירמיהו הנביא ישב אז בכלא שב"חצר המטרה" על פי פקודת המלך צדקיהו. ודוקא אז קרא ירמיהו בעוז את המלים האלה על ההשגחה הפרטית, המתחזקת כעת עוד יותר: אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם...
*

ר' ישראל! הנושא הזה של השגחה פרטית רחב מני ים. ננסה נא ללקט דוגמאות המעוררות את הלב, דווקא מימי חושך ואפלה בדור הקודם, בהם נראתה ההשגחה הפרטית ביותר. הנני נזכר כעת קטע מדברי הימים של הדור הקודם, סיפור פלאים שהתחולל דווקא בימי ההסתר של חורבן אירופה. איש צדיק בדורו הורה תדיר להתבונן בהשתלשלות זו היטב, בכדי לחזק את האמונה בהשגחה הפרטית ...

במזרח הרחוק קרה הדבר. יהודי מתבולל, איל הון ידוע בשם צלאח חרדון, חי אז ביפאן והצליח מאד במסחרו. כבר שנים רבות שהיה האיש מנותק ר"ל מכל קשר עם יהודים. בלילה אחד חלם חלום. אביו, אהרן חרדון, נגלה אליו והוכיחו מדוע אינו עושה דבר לנשמתו להנציח את זכרו. כשהוא נפעם מחלום זה, פנה אל אחד מחכמי הספרדים בעיר שאנחיי בשם רבי אברהם ואמר לו שהוא מוכן לקיים רצון אביו המנוח.

החכם הציע לו אז לבנות בית כנסת גדול באיזור המסחרי בעיר שאנחיי, ולקראו על שם אביו: "בית אהרן". באיזורים אחרים בעיר, במקום היישוב היהודי, כבר היו בתי כנסת שונים. על דעתו של רבי אברהם עלה אז, שמאחר והרבה סוחרים מחוץ למדינה היו באים אז לסחור בשאנחיי הבין לאומית, ומהם כנראה ישתקעו באיזור זה בעתיד, ראוי שיהיה להם מקום תפילה מכובד.

הרעיון נשא חן בעיני צלאח חרדון שכבר היה אז למעלה משמונים. הוא החליט לגשת לענין במלוא הקיטור ופיזר על זה הון רב. הוא קנה מגרש די יקר ובנה עליו בנין מפואר בעל שלש קומות. בית הכנסת היה מרהיב עין ביפיו וריהוטו עד מאד. רבי אברהם דאג גם לאוצר ספרים. שני אולמות גדולים היו שם לשמחות ומטבח משוכלל מאד, ומערכות כלים למאות איש... קרוב למאתיים אלף דולר עלה הדבר. הון עתק לפי מושגי הימים ההם. בר"ח תמוז תרפ"ז נערכה חנוכת הבית ברוב פאר והדר. נדפס 'קונטרס מיוחד לכבוד האירוע. בין הדברים נאמר שם שהרב יקרא את הפסוק : "יאמרו נא בית אהרן כי לעולם חסדו...

ובכן, בית הכנסת המפואר "בית אהרן" הוקם על מכונו ותפארתו, אלא שבתוך זמן קצר להקמתו, נעזב בית הכנסת כמעט לגמרי מבאי הבית. היכל הפאר ושאר האגפים והאולמות היו נעולים והתכסו באבק שנים על שנים ...

*

כך נמשך הדבר עד שפרצה מלחמת העולם השניה. ישיבת מיר שבליטא קיבלו בדרך נס אשרות יציאה ונדדה דרך רוסיה ליפן. בשנת תש"א הגיעו לעיר 'קובה' ומשם המשיכו לשאנחיי. הפליטים לא היה להם מושג איך ישתכנו בעיר הזרה והגועשת ואיך תמשיך הישיבה להתקיים שם... כשהגיעו לעיר שאנחיי באניה, אף לא ידעו היכן יניחו את ראשם בלילה הבא. אולם ההשגחה העליונה כבר הכינה מזמן עבורם את המקום הנכון, בו יתעלו בתורה בהתמדה במשך השנים הבאות...

בנמל חיכו להם נציגי הקהילה. הם בישרו להם שהכל מוכן בשבילם... אוטובוסים מחכים לקחתם לבית הכנסת "בית אהרן" ושם תהיה האכסניה שלהם... רבה הראשי של שאנחיי, הגאון החסיד ר' מאיר אשכנזי זצ"ל, מחסידי חב"ד, השתדל רבות בשבילם, השיג את המקום בעבורם ודאג לצרכיהם. הוא ראה את בית הכנסת המפואר, הכי מתאים לשכן בה את הישיבה הגדולה. אף מקומות לינה לתקופה הראשונה סודרו שם.

תלמידי ישיבת מיר כשהגיעו לבית הכנסת וראו את תפארתו, לא האמינו למראה עיניהם שמקום זה מיועד להם ויצאו בריקוד עד השעות המאוחרות של הלילה. פלאי פלאים! מספרים שאף מספר מקומות בית הכנסת תאם את מספר בני הישיבה ששוכנו שם, למשך השנים הבאות...

*

קורא הדורות מראש כבר הניח שם אז את אבן הפינה למקום תורה מרווח ונאה, בירכתי מזרח בין יפנים וסינים. יהודי אובד ונידח חלם חלום ותוך זמן די קצר קרם הדבר עור וגידים. הוקם בנין פאר, עם שלש קומות שפעם יתאים להפליא לכל צרכי בני הישיבה...

בתענית אסתר תש"ב עלה על הבימה המשגיח הדגול הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל שכל ימיו חיזק את ענין האמונה וחי בה באופן מוחש. הוא עורר את הלבבות בהשתלשלות מופלאה זו להתחזק באמונה בהשגחה פרטית, וכמו כן עשה בהזדמנויות רבות...

בית הכנסת "בית אהרן" בשאנחיי הזכיר בעוז שיש מנהיג לבירה בכל פרטי פרטים, מסוף העולם ועד סופו ואף בזמני ההסתר של ימי החורבן... מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור. [והשוה למ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ, שלפעמים יבנה עשיר ארמון כליל יופי, וכל תכלית הדבר הוא לצורך העתיד, שיופיע שם אי פעם חסיד אחד לחסות בצלו].

*

כבר כתבתי לך בעבר שאת ספרו של החסיד יעבץ על מסכת אבות קבלתי מאיש ת"ח יקר, הרה"ח המופלא ר' יצחק מאיר לעזער זצ"ל מאנטורפן, ידיד נפשו של המשגיח הנודע הגה"ח רבי גד'ל אייזנר זצ"ל. מושלם במעלות היה רבי איטשע, תלמיד חכם וידען נפלא, פקח ורחב דעת. [הוא הלך לעולמו בערב פסח תשל"ב. שמעתי מאיש נאמן בלונדון, שהיה אז בירושלים במחיצת מרן ה'בית ישראל זי"ע. הרבי פנה אליו ובצער כבוש התבטא בשלש מלים: "איטשע איז נישטא" איטשע איננו.].

מפני חביבות הדברים וזכרון לאיש חסיד מופלא זה שלא השאיר דורות, אעתיק מה שכתב בדף השער. "הספר היקר והעמוק הזה הוא מר' יוסף יעבץ ז"ל, שהיה מילידי ספרד ואחרי הגירוש בשנת רנ"ב הגיע למנטובא באיטליא – ובכן הפך בה והפך בה שאין לך מדה טובה הימנה...".

מסתבר שיהודים תקיפי אמונה אלה ששרדו את החורבן, התחזקו ביותר בספרי החסיד יעבץ, שנסכו בשעתו רוח חיים בלב שרידי גלות ספרד. בשפה ברורה ובנעימה, הזכיר החסיד לכולם באמונה מוחשית שיש מנהיג ל'בירה הדולקת' והוא עשה עושה ויעשה את כל המעשים.

*

פירוש החסיד יעבץ על אבות בפרט, מלא על כל גדותיו ביסודות מופלאים ביהדות, בפירושים מקוריים מעוררי לב ומחשבה במרחבי התורה הקדושה. והדברים נאמרים בתכלית האמונה הברורה, ביראת שמים לוהטת ומלהיבה, וביושר הסברה העמוקה. דיוקיו המפתיעים והשנונים בלשון המקרא ודברי חז"ל מפעימים ביותר, כאמור. מבטו העילאי, הזך והחריף חודר לגופו של ענין ומתוך כך גם לנשמת הנושא... גם לשון הלימודים שלו משיבה את הנפש בהודה והדרה. משליו המחוכמים מאלפים מאד.

ביותר ראוי להעמיק בדברי החסיד יעבץ בענין ההשגחה הפרטית, הפזורים על פני ספריו הקדושים. וכך השריש אותו חסיד: האמונה והתורה צריכות להיות מושרשת בלב ולא במחשבה בלבד. "כי לא יספיק מן האמונה - ההגיון בלבד, כי צריך שידבר בפיו ובידו ימלא... [פי' אבות א' י"ז]. כמה נוקב הפירוש שהביא על משנת "אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם: "טעם שווי השוגג והמזיד, כי כל אדם חייב לכתוב על לוח לבו שיש מלך מושל על הכל ושראוי לירא מפניו ולהזדעזע לכבודו... היתכן שיאמר אדם למלך: שכחתי והכיתיך, שכחתי וקללתיך?". [שם ד' ה'].

*

הבה נראה כעת בכיוון ההוא, דוגמאות נפלאות במשנת החסיד, איך שדייק בעומק ובחריפות בלשון פסוקי התנ"ך ובתוכנם. שלמה המלך אמר: "בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה, וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ". [משלי י"ד ל"ג]. החסיד יעבץ ממשיל את הדבר לשני כלים שונים. קנקן של זכוכית מכיל את היין, הוא נמצא ומשתמר בו, אלא שאין היין נבלע בו כלל. לעומת זאת היה נהוג אצל חיילי רומי, שהיו מספיגים את יינם החזק היטב בכלי חרס מיוחדים. את החרס היו שוברים ונושאים עמהם ומן השברים היו מייצרים יין משובח תוך כדי שרייתם במים. [חרס הדרייני – ע"ז כ"ט: - ל"ב.].

וכך מבאר החסיד את הפסוק כדרכו: בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה, וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ: החכמה שוכנת בלב הנבון ונספגת היטב בתוכו כדוגמת החרס ההדרייני, ולעומת זאת ישנם יודעי חכמה, שהחכמה נמצאת בקרבם ולא בלבם. "תיוודע"! ידיעה יש כאן ותו לא. יודעי חכמה הם ולא חכמים. "כי לא פעלה בהם החכמה [את] מה שדרכה לפעול". [אבות ד' א'] ואמנם כך אמר הרבי מקאצק פעם לתלמיד חכם אחד שהודיע לו מה שהספיק בלימודו: "ומה לימדה התורה אותך?".

*

ועתה ישראל נתפעם יחד על גילוי נפלאות בתורה הקדושה. בפרשת בארותיו של יצחק אבינו נערמו למראית העין קשיים ונסיונות, עשֹק ושטנה, עפרוריות ואפרוריות עגומה. הפלישתים התנכלו לו שוב ושוב. אלא שכאן גילה לנו החסיד יעבץ שכל המעקשים והמכשולות שבפרשת הבארות, כל המאבק כנגד הפלישתים ועזיבת המקום, היה הכל לטובת יצחק אבינו! רצון ד' היה מעיקרו ממש, להיטיב עמו גם בגשמיות וגם ברוחניות. והכל התגלה למפרע אחרי זמן, בשעת ההרחבה...

הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו סיבב את הכל לתועלת גמורה של יצחק אבינו מכל הבחינות! ראשית כל, רצה הוא יתברך שיתרחק יצחק אבינו מסביבת פלישתים. שלא ימצא צדיק זה בקירבת מקום לאיזור כזה של רשעות שפלה ואפלה.

ולא עוד אלא שגם צד רווח מעשי היה בדבר, בשפע המים עצמם בריווח, לשתייה ולרוויה! הקב"ה הכיר וידע את רוחב לבו של יצחק שאף מן הפלישתים לא היה מונע מלדלות מן הבארות, עד שלא ישאיר לעצמו כי אם מעט מים... עקירתו של יצחק משם, למרות המצב שהיה נראה כעלוב, עצוב ועזוב, היתה דווקא הסיבה שיהיו לו יותר מים! ממש ההיפך הגמור, ממה שהיה נראה ממציאות הסתימות העויינות, יחס הקנאה והשנאה של פלישתים! [אבות ג' י"ג].

*

כל ילד יודע על עלילתם של בגתן ותרש. הבה נתבונן בזה מזוית ראייתו המדהימה של החסיד יעבץ, בתוספת הסבר קצת. מרדכי הצדיק הודיע למלכות את זממם של בגתן ותרש שרצו להרעיל את המלך. בעצם לא הגיעה מבית המלך שום תגובה כלל. בדרך הטבע היה מביא הדבר לידי אכזבה והתמרמרות. יהודי מציל את חיי המלך ונתקל באדישות נרשעת?! "לא נעשה עמו דבר" בטח עורר ריטון חרישי מלבבות יהודים כאובי גלות. טעם מר נשאר מתוך אי התייחסות כזאת...

אלא שכאן בא הכתוב ומלמד ומודיע. "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן". והחסיד יעבץ אוחז בידינו ומכריז. צאו וראו! "הבט כמה עמקו מחשבותיו יתברך כי הקדים רפואה למכה...". במלים: "אחר הדברים האלה" הודגש הסוד ההוא.

נניח שהיתה מגיעה חבילה נאה של "חור כרפס ותכלת" מבית המלך למרדכי כהכרת טובה. הרי היה כל הדבר נשכח למחרת, כדבר המובן מאליו... אמנם הקב"ה ברוב חסדיו שמר וגנז את הדבר לעת הצורך, להחיות את האומה כולה. "ולא נעשה עמו דבר אז, בהשגחת השי"ת עליו, ושמר אותו לזמן שהיה סבה להציל כל ישראל".

וכך מסיים החסיד על פי הזוה"ק. "לה' הישועה! לה' בחירת הישועה ולא לאנשים, וכיון שכן: על עמך ברכתך סלה, "יש להם לברך על הספק, כי אינם יודעים מהו טוב ומהו רע". [שם ב' ד']. ר' ישראל! החסיד מורה שעל כל תהפוכות העולם ראוי לברך. לה' הישועה! ולמרות אי הידיעה, על עמך – ברכתך!!!

*

מה נפלאו דברי החסיד יעבץ בביאור "היטיבו נגן בתרועה" [תהילים ל"ג]. זוהי הנקודה היהודית בתוקף זהרה אף בסערת הזמנים. ברעיון מרעיד כזה מתחזה תעצומות נשמת מאורינו שהוסיפו שמחה ודבקות בה' בכל מצב.

וכך פירש אותו קדוש שחי בתקופה איומה ביותר. ה'תרועה' מרמזת כידוע על גניחת צער ושבר. ובמצב הזה שלא יארע, יש לו לאדם להרבות בשמחה ואף כנגד רצונו... "ולפי שלא יתעורר הלב לרנן על הייסורים כמו על ההצלחות, אמר: "היטיבו נגן!" כלומר הרבו עליו כלי הניגון לכופו בשמחה". מי שיודע במקצת על הסבל היהודי בזמן גירוש ספרד, תתעטף נפשו בפירוש זה של החסיד יעבץ על "היטיבו נגן בתרועה"... לא קם עם גיבור כישראל. גיבור באמונתו וגיבור בשירתו ונגינתו...

ובקשר לזה, סיפר פעם הרה"ח המופלג ר' ראובן אייזנר ז"ל, שבזמן המלחמה, שמע פעם מעין הנ"ל, בשם הרה"ק מקאצק זי"ע. היטיבו נגן ב'תרועה', שבזמן שלב האדם נשבר, צריך לנגן אל תוך עצמו [מען דארף גוט אריינזינגען אין זיך]: "כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה". ר' ראובן אמר כי מימרא זו החזיקה אותו במשך כל השנים הנוראות. הכרתי את האיש. הוא נשאר בלהט חסידותו כבימי קדם, בכל מקום שהיה. ללא שינוי.

*

כתב ה"קדושת לוי" זי"ע: "כי השם יתברך יודע מחשבות בני אדם ומשגיח תמיד בהשגחה פרטיות על כל דרכי בני אדם, וזה העיקר עבדות האדם שאדם יעלה על מחשבתו שהשם יתברך משגיח עליו על דרכיו". [פ' שלח]. ובכן נעסוק קצת בזה בפועל לספר נפלאות ה'. משמים הביט ה' השגיח אל כל יושבי האדם. ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ. היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם... אגב, החסיד יעבץ פירש ש"כל יושבי הארץ" מוסב על יושבי ארץ ישראל, להודיע כי הישובים בה יהיו יותר קרובים אל ההשגחה"... [פי' תהילים ל"ג].

*

את הסיפור הבא שמעתי בשעתו וממקור ראשון, מבעל המעשה בעצמו שמסר לי את כל פרטים זמן קצר אחרי שקרה הדבר. יש בו לעורר את הלב, להיווכח איך שההשגחה העליונה מוצאת דרכים נסתרות אל לב כל יהודי, באשר הוא שם. דבר זה קרה עם אברך אחד ממכירַי, שהיה מתגורר אז בטורונטו. נפעמתי מדרכי שמים המתגלות ומאירות לתוך הסתר דורנו... ר' ישראל תן יד ונעקוב אחרי מסילות נעלמות אלה ותחי נפשנו באורות עולם, אור ההשגחה ואור התשובה גם יחד...

באחד מימי החורף, נסע אותו אברך לדרכו עם משפחתו מטורונטו שבקנדה ללייקווד במכונית, נסיעה בת עשר שעות בערך. באמצע נסיעתו על כביש המהיר ה"טרוּ-וויי", החוצה את מדינת ניו יורק לרחבה, הבחין שעוד מעט ואוזל הדלק במכונית. הוא פנה אל אחד הכבישים הצדדיים, כדי למצוא שם תחנת דלק. זמן ממושך תעה בדרכו ואת התחנה לא מצא. כפור שרר ושלג רב כיסה את הארץ והמיכל פוחת והולך... הוא החליט לעצור ולשאול מישהו שיורה לו את הדרך הנכונה. בעצרו את המכונית עלה מבלי משים על גל של שלג והמכונית נתקעה... מה עושים הלאה? צמרמורת עברה בו, מסביב קור ושלג ובמכונית התקועה במקום נידח, ילדים קטנים...

"יצאתי מן המכונית והלכתי לחפש עזרה" סיפר האברך "ממרחק מה ראיתי כמה צעירים בעלי חזות נכרית מובהקת, שעמדו לפני בית מגורים. על אף רתיעתי ממגע ומשא עם ברנשים אלה, בפרט במקום מרוחק ובלתי ידוע, ניגשתי אליהם באין ברירה. אחד מהם פנה אלי באנגלית ואמר: "מה עושה יהודי חסידי במקום כזה?". "הופתעתי מנימת השאלה והסתכלתי בפני השואל. הלה הציג אז את עצמו בשמו היהודי ושם עירו, עיר מולדתי והמקום שגדלתי בו באירופה...".

"השם היה מוּכר לי מאד, התבוננתי בו שוב, וכמעט שקפצתי ממקומי... לפתע נזכרתי מי הוא האיש הזה, אם כי היה כעשר שנים יותר צעיר ממני. בהתרגשות אחזתי בזרועותיו. פניתי אליו בחיבה, מתוך התעלמות כליל מחזותו וממצבו הנוכחי ושמחתי כאילו מצאתי בו ידיד ותיק קרוב ללבי...".

מהיכן היה האיש זכור לו? כך סיפר לי האברך: "אבי שיחיה, היה בעל תפילה בימים הנוראים בבית מדרש מסוים בעיר וצעיר זה שעמד לפני, היה לו קול נאה. כנער היה פעם אחד המשוררים שלו... מחשבותי הלמו והתרוצצו בי. געוואלד! מה קרה לו בעשר השנים האחרונות? איך הגיע למצב כזה? איך נקלע מאחת הבירות באירופה לעיר נידחת בארה"ב בין גויים? מה הוא עושה כאן? אולם לא שאלתי אותו כלום. החברה כולה נרתמו לפעולה, חילצו את המכונית והראו לי את הדרך הנכונה לתחנת הדלק. נסענו לדרכנו בשמחה על ישועת ה'... ".

והאברך ממשיך לספר: "לפני חג הפסח, נפגש אבי עם אביו של הצעיר הנ"ל והלה אמר לו ברגש: "דע לך שמאותו רגע שנפגש בנך עם בני באותה עיירה נידחת מתוך הארת פנים ומלים טובות, חל בו ב"ה פתאום שינוי לטובה והחליט לצעוד בדרך חזרה, הוא כבר חובש כיפה כיום ומתכונן להגיע בקרוב לארץ ישראל ולחפש ישיבה מתאימה... עדיין הדרך ארוכה לפניו, אבל ב"ה הוא בכיוון חזרה, אמר האב. בנך התייחס אליו בחום והחשיב אותו, כמובן שגם הנסיבות המפתיעות עשו את שלהן..."

כאמור, שמעתי את הסיפור מפי בעל המעשה בעצמו. בשנת תשע"ד קרה הדבר. העד חי וקיים עמנו ודבריו עדיין מהדהדים באזני!

יקירי! מה נפלאו דרכי ההשגחה! הרי אלה מוסיפות לחזקנו עד עצם היום הזה! אברך תעה בדרכו, נתקע ונחלץ, אולם התברר שרק נדמה לו כן... היה זה מישהו אחר שתעה ונתקע בדרכו בין הנכרים ונחלץ משם בדרכים נעלמות. יד נסתרה שלחה לו גואל לנשמתו ונגע ללבבו במלים חמות וכך נחלץ לאט ממצוקתו הנפשית... "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו ידח" [שמואל ב' י"ד]. - - ופירשו הראשונים ז"ל "והוא חסד ה' יתברך לישראל, שלא יהיו אובדין מן העולם הבא, אלא שיזכו הכל לפניו" [רבינו בחיי שמות ל"ד ז'] .

מחשבות עליון דאגו ותיאמו שיחסר הדלק באיזור מסוים, שיתקעו בשלג, והכל בכדי לשפוך דלק למיכל נפש אומללה שנתרוקנה... אבינו שבשמים סידר ותיאם את הרגעים המדויקים ש'חברה' אלה ימָצאו בדיוק במקום הזה. ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ. הוי! היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם! שם יפָּגשו לבבות יהודים שהכירו זה את זה לפני זמן רב, מעבר לים האוקיינוס, אי פעם בתפילת ימים נוראים...

*

כל אחד יודע לספר דברים שחווה בהם השגחה פרטית גלויה. מו"ר הגה"צ רבי חיים ברים זצוק"ל בקשני בשעתו לפרסם את הדברים הבאים שראיתי במו עיני. לפני כארבעים שנה היה הדבר. למדתי אז בישיבה בירושלים ומשום מה נמשך לבי ללמוד לעצמי פרק "השואל" במסכת בבא מציעא. וכך ישבתי לי בפינתי בשעה קבועה מדי ערב ולמדתי פרק השואל, לימוד שנתן לי אז סיפוק מיוחד, "במקום שלבו חפץ...".

ויהי היום והורי ז"ל באו מחו"ל לבקר בארץ הקודש. לעת פרידתם התלוותי עמהם לנמל התעופה בלוד. כבר נטו צללי ערב כשעמדתי לחזור לישיבה. בלב התנוצץ חשק ללימוד החביב בפרק 'השואל'. לא ידעתי כמה זמן תימשך הנסיעה עד לירושלים.

*

לפני הנמל נעצרה אז משאית. הנהג היה יהודי חרדי. שאלתי אותו אם הוא נוסע לירושלים ולשמחתי ענה הלה בחיוב. הוא הציע לי לטפס ולעלות תיכף אל אחורי המשאית הפתוחה...

לתדהמתי ראיתי שישב שם בחור מישיבת פרשבורג, ובידו מסכת בבא מציעא... הוא אחז בפרק השואל דף צ"ו. במשך כל הנסיעה הזאת ישבנו ולמדנו את אותו הדף יחד, עד שהגענו לעיר הקודש.

איך מסבירים תופעה כזאת? בדיוק במקום זה, ברגע זה, במסכת זו, בפרק זה ממש...? על סיפור זה יש להכריז במלוא העוצמה: "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". התיאום המדוייק והמכוון בכל פרט ורגע שבבריאה...

ואכן, כששמע זאת אותו גאון וצדיק רבי חיים ברים, אמר לי שמצוה לפרסם זאת. והנני לקיים מצוה לשמוע דברי חכמים.

כמה ראוי לכל אחד מאתנו לספר לבני המשפחה, בפרט בשולחן השבת; על גילויי השגחה בחייו, בכדי לנטוע ולהחדיר את ה"אני מאמין" הראשון בלב הדורות הבאים!

*

"לשונם אש אוכלת להמעמיק בהם" כך כתב ה'אמת אמת זי"ע על ספרי החסיד יעבץ. אוצרות נפלאים ומלהיבים נמצאים בדבריו: בחיזוק הדת, במוסר לקיום התורה עמלה והתמדתה וקיום המצוות כתיקונן. וכדאי מאד לקבוע שיעור בהם, בפרט בספרו על מסכת אבות; בכדי להעשיר את הרוח ולחזק את הנשמה ביסודות איתנים ביהדות. אלא שצריך ללמוד זאת במתינות, בהעמקה ולהפנים את הדברים. לא די בהצצה כל שהיא בשבתות הקיץ. לשונם אש אוכלת להמעמיק בהם...

פירושיו של החסיד יעבץ מלאים אהבת ישראל והדרכה למידות יקרות ונדיבות הלב. הוא רואה בסמיכות המשניות "הוי מקבל את כל האדם בשמחה" ו"חביב אדם שנברא בצלם" שצריך לקבל פני חבירו כמקבל פני שכינה. [ג' י"ד. וע' ילקוט שמעוני רמז ע"ר].
נקודות מחודשות מאד גילה החסיד יעבץ במושגים שבין אדם לחבירו בענין עין טובה, חבר טוב, לב טוב ושכן טוב ולב טוב. [אבות ב' ט'] ובהקשר לדרך חייהם של תנאים הקדושים שאמרו זאת.

מדרגתו העילאית של רבי עקיבא בתורה לשמה, נבעה ממידותיו היקרות עוד לפני שהתחיל ללמוד. [אבות ו' א'] על קבלת פני אדם בסבר פנים יפות לחזקו כתב החסיד: "אם אין מעות בכיסו יהי לו דבש בְּכַּדוֹ" [שם א' ט"ו].

מבט תבונתו חודר ומוסרו נוקב בנועם. "הֱוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. אל תאמר ש"אני בן טובים, בן חכמי קדם" והשכנת שלום בבתי ישראל היא למטה ממדרגתך! אהרן היה כהן גדול ואחי רבן של ישראל ומלך ישראל. אם לו התאים הדבר, אף אתה הֱיֵה מתלמידיו...

מה נפלאה הבנתו בנוסח "הָשַׁתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין" שבתחילת ההגדה. בדברים אלה מחזק בעל הבית את אורחיו "כלומר: אל תתביישו מהיותכם אוכלים על שולחני, כי כמוני כמוכם, אנו עבדים עכשיו ולשנה הבאה נהיה כולנו בני חורין". [שם א' ה'] ר' ישראל! וויפיל הארציקייט ליגט דא! כמה מתיקות נלבבת ומחוכמת חבויה במלים אלה...!!!

*

ויחד עם זאת, כשהגיע הדבר לקיום התורה והיהדות, עמד החסיד בגבורת פלאים כעמוד ברזל, למרות המצב המדכא בתקופתו שגם הוא סבל מזה איומות. הוא לא וויתר על קוצו של יו"ד מקדושת ישראל, עבודה לשם שמים, שמחה של מצוה, יראת שמים ויראה חטא בצורה פנימית; בתכלית האמת, בלהט שבלב ודבקות המחשבה, בהתחדשות ולחימה נגד סכנת ההרגל. תורה בטהרתה ובהבדלה גמורה מן הפילוסופיה וחכמות חיצוניות.

שוב מגיעים אנו לכח דקדוקו המופלא בכל מלה. שנינו במשנה: "ודע מה שתשיב לאפיקורוס". לא נאמר כאן "ודע להשיב לאפיקורס", שכן "אין ראוי להתווכח עמו". אל תבוא בכלל במגע אתו, [אם לא לצורך גדול של קידוש שם שמים] הרי אף בפניו אסור להסתכל... אין "ודע" זה, כי אם 'שיעור' ומַדד בתוקף ואיכות הידיעה! "שתהיה חזק בידיעתך, אפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בך לא יזיזו אותך". [שם ב' ט"ז].

החסיד יעבץ חינך ודירבן לרוממות הרוח, לייחד את המחשבה כלפי מעלה, אל ה'טרקלין' האלקי וכך ניחם וחיזק החסיד הקדוש את דורו ואת דורות ישראל, בתבונה, בנועם, במלים קולעות וברעיונות משובבי לב ומרוממי רוח... הוא היה מורה דרך לחסידות אמיתית, פנימית ללא רבב, ללא כחל ושרק...

על הזהירות בקריאת שמע ובתפילה כתב החסיד, שהמצוות כולם צרכי הנפש הן, אלא
ש"אלה המצוות הרמות והנישאות הם צורך גדול לנפש, כמים וכתבואה שאי אפשר לחיות בלעדם...". מה נפלא ביאורו בדברי הפסוק "ואני כזית רענן בבית אלקים". על הזהירות בקריאת שמע ובתפילה, בקיץ ובחורף, כזית הזה שהעָלים שלו רעננים בכל התקופות, "ולא ימנעהו קור וחורף, וקוצֶר לילות הקיץ, להשכים לבית אלקים". [אבות ב' ט"ו ופי' תהילים נ"ב י']. בימים אלה שזמן קריאת שמע מוקדם יותר, ראוי לשים לב אל הפירוש המופלא הזה...

[בנושא התפילה הראה לי מורי וידי"נ הגה"ח הנעלה רבי אברהם מרדכי מרקסון שליט"א, את דברי החסיד יעבץ הנפלאים בפי' לתהילים [ל"ב ו'] "על זאת יתפלל אליך כל חסיד לעת מצוא" ופירש "לעת מצוא" על מציאת הלב האובד בעסקי העולם. כשימצא את לבו מוכן לעבודת ה', מציאה גדולה מצא...! וכמה קולע הוא המקור לזה: פסוק מפורש בספר שמואל [ב' ז' כ"ז] שאמר זאת דוד המלך בעצמו: "על כן מצא עבדך את לבו להתפלל אליך". הפלא ופלא! דאס הארץ דארף מען טרעפן...]

*

ולקראת שבת קודש, נסיים נא בחיזוק הגאולה מדברי החסיד יעבץ. במזמור "הודו" [תהילים ק"ז] נאמר "יאמרו גאולי ד'"... בפירושו על תהילים, מיזג החסיד את הארבעה הצריכים להודות, יחד עם גאולי ד' בעתיד והוא מוציא מתוך הפסוקים האלה, חיזוק נפלא להאמין ולבטוח בגאולת ישראל השלימה.

אם נתבונן במה שהקב"ה מחולל נפלאות בכל עת בארבעה אופנים אלה שבמזמור, בהולך במדבר, נחלץ ממאסר, חולה שנתרפא והניצל מן הים; נדרוש כעת קל וחומר על גאולת הכלל כולו!!!! וכלשון קדשו: "ומי שעושה כן, כל שכן שיקבץ עמו, נחלתו בני בחוניו אברהם יצחק ויעקב...".

*

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

פלוריש
הודעות: 1543
הצטרף: ה' ינואר 15, 2015 6:17 pm
שם מלא: אריאל דוד

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי פלוריש » א' נובמבר 15, 2020 1:52 pm

יתכן שלא הפילוסופיה המקררת גרמה לכך שאלו שאחזו בה התנצרו יותר, אלא עצם העובדה הפילוסופים היו "למדנים" יותר.
בדומה לכך, במישור ההלכה, שפעמים רבות בעת תקלות במטבח, הלמדן מתחיל לחשוב שכאן זו מחלוקת ש"ך וט"ז, וכאן בשעת הדחק הפמ"ג היקל, וכו', בזמן שיהודי פשוט מיד זורק את האוכל ומכשיר את הכלים.
התם מתרחק מכל נדנוד איסור והלמדן מתקרב אל הגבול, ולפעמים ל"ע עובר אותו.

פילווישוק
הודעות: 168
הצטרף: ו' יולי 19, 2019 1:06 pm

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי פילווישוק » א' נובמבר 15, 2020 5:54 pm

בעקבות הדברים הנלבבים על החסיד יעבץ זי"ע, האם נכתב עליו ביוגרפיה?

לבי במערב
הודעות: 7225
הצטרף: א' מאי 14, 2017 12:58 pm
מיקום: לענינים נחוצים - נא לפנות בהודעה־פרטית. בתודה מראש.

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי לבי במערב » א' נובמבר 15, 2020 6:03 pm

ראה ב'קישורים חיצוניים' שבערכו ('המכלול' יצ"ו).

פילווישוק
הודעות: 168
הצטרף: ו' יולי 19, 2019 1:06 pm

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי פילווישוק » א' נובמבר 15, 2020 9:18 pm

לבי במערב כתב:ראה ב'קישורים חיצוניים' שבערכו ('המכלול' יצ"ו).

ייש"כ.

הייתי רוצה משהו יותר מקיף, אולי עבודה אקדמאית מעודכנת.

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' נובמבר 26, 2020 10:20 pm

עַל שְׂפַת הַנַּחַל...

מעשי אבות ותשוקת בנים
הכנה לקראת ימי "מוסיף והולך"


לר' ישראל יקירי שליט"א


החידושי הרי"מ זי"ע כותב בספרו "ספר הזכות", שבלב כל אחד מישראל נמצאת "נקודה יהודית" היא הירושה הנצחית שנשארה לנו מאברהם אבינו, ועל הנקודה ההיא מגין ושומר הקב"ה מכל משמר. ואכן על זה מברכים אנו בכל תפילת העמידה, ברכת "מגן אברהם".

בסדר הפרשיות מסתיימת כעת ה'מסכת' הנאדרה של אברהם אבינו ע"ה, האדם הגדול בענקים שהזריח על העולם כולו את אור האמונה. גם על המסכת הזאת צריכים לומר "הדרן עלך"; לחזור ולאצור בתוכינו את מה שנלמד מאבינו הראשון. בפרט כשמתכוננים כבר לימי החנוכה, ימי "מוסיף והולך" שומה עלינו להתבונן ב'תורת ההוספה' של האבות הקדושים...

אברהם הוליד את יצחק. את ההולדה הזאת פירש ה'אור החיים הקדוש: "בנה בו אברהם בנין אהבת הטוב". כעת עוברת מורשת הקודש ליצחק וליעקב. ומשם המשיך הדבר לדורות. בנין עולם זה חי וקיים עד עצם היום הזה.

*

לא מזמן פניתי לשעה קלה אל נחל קטן הזורם במרחק מה מן הבית. פינת יקרת בעולמו של הקב"ה, מקום ריק מאדם ומעורר השראה. רש"י הקדוש אומר על הפסוק "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב" [משלי ט"ו] שהנהרות המושכים משמחים את הלב. בגמרא [כריתות ו.] שנינו, שרב משרשיא אמר לבניו: "וכי גריסיתו שמעתא גרוסו על נהרא דמיא, דכי היכי דמשכי מיא תמשוך שמעתכון". מרוצת המים מסוגלת לגירסא שתזרום, תימשך ותתווסף עוד עוד...

מראה מופלא התגלה אז לפני. בנחל ההוא הבחנתי בלהקה של דגים השחים נגד זרם המים. נפלאות הבורא! דגי אילתית [סַלמון] היו אלה, הידועים בטבעם המופלא. בתקופה מסוימת בשנה הם עוברים מרחקים עצומים מן הים וחוזרים בדיוק למקום גידולם, להעמיד שם דור חדש וכך מסתיים תפקיד חייהם. לפעמים קופצים דגים אלה במעלה הנהר על סלעים ומכשולות שוב ושוב בכדי להמשיך את דרכם. הם נופלים לתוך המים ומנסים שוב ללא הרף, בלי להיכנע למצב. כבר בדורות הקודמים הפליגו צדיקים בשבח דג זה והידרו בו את שולחנם הטהור לכבוד שבת. דגים אלה הזכירו לי כעת את הנקודה יהודית מימי אברהם אבינו, לשחות נגד הזרם בכדי למלא את תפקיד החיים בתוקף ההוספה... אברהם העברי, שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד... [ילקוט ר' ע"ג].

*

התבוננתי במאבקם של הדגים עד שעברו ופנו להם למחוז חפצם. נזכרתי בסיפור קצר וממצה, שסיפר בשעתו מיודעי הנעלה ר' יוסף פרידנזון מניו יורק ז"ל, איש יקר מאד, עסקן ותיק ועורך בטאון 'דאס אידישע ווארט" בניו יורק. אביו איש החינוך והחסד, הרה"ח ר' אליעזר גרשון הי"ד, ממייסדי 'בית יעקב' והעומדים בראשה, היה מחשובי חסידי גור בלודז' ופרנס הקהילה.

זה היה בימים הראשונים של מלחמת העולם השניה. בעיר לודז' יצא צו מאת הממשלה הפולנית, שכל הגברים מגיל 17 עד גיל 60 יתקדמו לכיוון ווארשה, בכדי לחזק את החזית נגד הגרמנים. מיותר לומר כמה טיפשות היתה בפקודה זו, למלאות את הכבישים באזרחים, בכדי ללחום מלחמה אבודה. בסופו של דבר נפלו הרבה קרבנות בדרכים אומללות אלה, מהפגזות הגרמנים ימ"ש. אולם בכל זאת, יצאו המוני תושבי לודז' באלפיהם, לעבר ווארשה הבירה.

ר' אליעזר גרשון ובנו יוסל, צעדו יחד עם ההמונים, דרך רובע 'באלוט' שבלודז'. פתאום עצרה אותם אחד ממורות בית יעקב, תלמידתו של ר' אליעזר גרשון בשם זֶליצקי [שהיתה מפורסמת אח"כ במעשי החסד שלה בגיטו לודז'] . ושאלה בחרדה: "אדון פרידנזון! לאן?".

האב עוד היה המום עוד מצער הפרידה ממשפחתו והפליט בחפזה דרך מרוצתו: "וכי לא רואים? כולם הולכים, כולם רצים... - אלע גיין. אלע לויפן!". המורה זֶליצקי השמיעה אז משפט שהדהים אותם: "אבל אדון פרידזון, הרי תמיד לימדו אותנו ללכת נגד הזרם, נ-ג-ד ה-ז-ר-ם...!!!

אני זוכר היטב איך שחזר ר' יוסל על דברים בהתפעמות ובהטעמה מיוחדת: "אבער העֶרר פרידנזון, מען האט דאך אונז תמיד געלערנט, צו גיין קעגן דעם שטראם.". מה פירוש "כולם רצים"??? מאימתי אנחנו מתחשבים ב"כולם"?

ר' אליעזר גרשון התעורר אז לפתע מתרדמת הבהלה. מתוך עוצמת השאלה החודרת, אחז בזרוע בנו וחזר מיד על עקבותיו, נגד הזרם... משפט רב משמעותי זה, הביע אף באותם רגעים של 'אימה חשיכה', של מהומה המונית, את הנקודה הפנימית היהודית.

*

קול ה' על המים... בעמדי שם על שפת הנחל מצאתי בכיס מעילי ספר 'שפת אמת' בפורמט קטן. ליד הנחל הזורם פתחתי את הספר לרגע. אור השמש זרח על פני המים והוסיף גם הוא לחדוות הלב. לפני עיני עמד קטע יסודי ומעורר מאד על תהלוכות אברהם אבינו בזקנותו, בערוב ימיו, דברים הפותחים שער נרחב לחיי כל יהודי ומשימותיו...

*

וכך הבהיקו דבריו הקדושים אז לאור היום. "ויוסף אברהם". "הרבותא של הצדיק – התוספת"...

כדי לקלוט את דבריו ולוּ אף במקצתם, צריך להעמיד את 'בעל השמועה' לנגדנו. אברהם אבינו כבר עמד אז לעת זקנותו. הוא פעל והשפיע אז על עולם ומלואו. הוא הגיע לפסגות. את עשרה הנסיונות עבר במדרגה גבוהה מאד. הוא התחיל כיחיד וקירב אלפים ורבבות נפשות לאמונה. הוא ביער את הרע והחליש את כח הטומאה ועבודה זרה. הוא נהיה לנשיא אלקים ולאב המון גויים. מידת החסד החדיר בכל הארץ. בן מאה שנה היה כשנולד יצחק ובעת הזאת כבר זכה להשיאו ולהעמיד את ההמשך בקודש. הבנין שעליו מסר את נפשו, כבר עמד על מכונו. הדרך היתה סלולה. "ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". והכל שריר וקיים...

*

ודווקא על אותה שעה כשכבר עמד ברומו של עולם, זקן ושבע ימים, נאמר: "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה". וחז"ל [תנחומא חיי שרה ז'] דרשו על זה את הפסוק "ויוסף אברהם זה שאמר הכתוב: ואני תמיד אייחל והוספתי על כל תהלתך".

אברהם אבינו התחיל אז בעבודה חדשה ונעלמה. כבשי דרחמנא... חשבונות נסתרים הנוגעים לעתיד הדורות. הוא ראה שלנצח בנין העם, זקוק הוא להסתייע ב"מסמרים" מן החוץ. "אברהם בירר לו את המלכויות – והכין למצוא הארת וניצוצי קדושה בהאומות".

לתועלת בני ישראל בגלותם עשה זאת אברהם אבינו, לברר את הטוב מן הרע, שיוכלו פעם להתקיים בין אומות העולם. הוא פנה אז ליצירת עולמות רחוקים לצורך מרחקים. עולמות זרים למהותו האלקית מן הקצה אל הקצה. זמרן, יקשן, מדן, מדין ישבק ושוח... אשורים, לטושים ולאומים... עיפה ועפר...

אברהם אבינו חזה וידע היטב את טיבם ואת מעשיהם. ובכל זאת פנה אל התועלת, אל נקודות הטוב והתועלת בעתיד, האורות, ניצוצות הקדושה, נפשות הגרים שיתווספו פעם... והוספתי על כל תהלתך, הוא ידע שבזה יתווסף פעם כבוד שמים, תהילת ה'... "אברהם אבינו היה עובד ה' תמיד ולא יכול לשקוט עד הרגע האחרון, הגם שכבר נולד לו יצחק חיפש שוב עצות חדשות" [אמרי אמת חיי שרה תרצ"ב].

בספר "נתיבות שלום" מבאר בבהירות זוהרת כדרכו את מגמתו של אברהם אבינו בתוספת ליקוחין אלה, והיא: להסיר את הסיגים לצורך העתיד, לברר לטהר ולנפות את האמונה, החסד והאהבה. ודווקא על זה מלמדנו המדרש. "וכל אשר יעשה יצליח – אלו בני קטורה שנאמר ויוסף אברהם...".

*

מגבהי מרומיו, משֶֹגב מדרגותיו ירד אז אבינו הראשון אל "ערפל הלאומים", אל אוצרות האפילה, אל גלי המפולת והפסולת, לטפל בזה בזקנותו. הוא לא השאיר מטרה כזאת לאחרים. בשום אופן לא! "ויוסף אברהם!!!" בזריזותא דאברהם עשה זאת. בעוז ובגבורה בקע לו דרכים בהרי חושך, להוסיף מחול על הקודש, למען ישראל בגלותם. בלהט, בשמחה של מצוה, באש קודש פעל כל זאת, כי הוא ידע שכך רצוי הדבר לקונו יתברך. מה ששייך להוסיף לרצון ה' קורא הדורות מראש, צריך להוסיף למרות הכל. הוי! ויוסף אברהם, אין לנו מושג כמה גבורת רוח, כמה מסירות נפש, כמה ביטול לרצון ה', גנוזות בשתי מלים אלה, שנקבעו להדריך את הדורות כולם, שתמיד, בכל זמן, גיל ומצב, צריך להוסיף כרצון הבורא יתברך שמו...

וכך בא ה'שפת אמת' ומלמד אותנו: "כי עיקר זרע ישראל שהיה מיוחד לצאת מאברהם אבינו ע"ה אין בזה רבותא. הרבותא של הצדיק – התוספת, כמו שנאמר והוספתי על כל תהלתך והוא בחינת תוספת מחול על הקודש". כמו שיש תוספת קדושת שבת בכניסתה ויציאתה, בבחינה זו היתה עבודת ההוספה של אברהם אבינו, לפני לידת יצחק בבן הגר, ואחר לידת יצחק, בבני קטורה... [חיי שרה תר"מ].

*

כ"ק מרן ה"בית ישראל" זי"ע, לקח לו את דברי ה"שפת אמת" האלה כיסוד מוסד, לחזק ולבנות בו את דורו מתוך הריסותיו. במשך שנים רבות, כמעט מאז תחילת הנהגתו, התנוסס והתלקח ה"ויוסף אברהם" בסערת קודש ב"שמועסן" שלו. הוא תבע תדיר את ההוספה, מידתו של אברהם אבינו.

במדה מסוימת היתה זאת עבודת הקודש של ה"בית ישראל" בעצמו. הוא לא עצר אף פעם. לא שקט ולא נח. שרשרת ארוכה ומזורזת כמהירות האש, של תוספת קדושה וטהרה. במיטב ימיו ואף בזקנותו, פנה תמיד ממרום מדרגותיו, להיכנס לכל מיני מקומות. יד קדשו הגיעה עד למרחקים, בכדי להוציא יקר מזולל. על דגלו היה חרות ה"מוסיף והולך".

וכך היה קדוש ישראל זה מלהיט ומעורר את הלבבות: "פרשתו [של אאע"ה] מתחיל ב'לך לך' ומסיים ויוסף אברהם, לא פסק, היה הולך כל ימי חייו" [חיי שרה תשכ"ז] "לימוד לכל עובד ה' שילך בלי הפסק" [תש"ל] "כנראה עוד לא נשלם עוד הבירור להפריש הטוב מהרע – והיה נצרך עוד בירור" [תשכ"ג] "והלך והתגבר ביראת שמים - ויוסף אברהם ויקח" [תש"כ] "להראות לבל יפסיק מעבודת ה' כי אין הפסק, אברהם אבינו ע"ה שהגיע למעלה היותר גדולה ולא חסר לו כלום, גם כן כתיב ויוסף אברהם ויקח" [תשי"ד] "ויוסף אברהם. לרמז לבניו שבעבודת ה' אין הפסקה" [תש"י] "ויוסף אברהם... רק להיות מוסיף והולך. וזה גם כן מעשה אבות סימן לבנים, להוסיף ולילך..." [תשכ"ד]

עולם, שנה נפש. המקום, הזמן ונפשות האדם. כמו שבזמן מצאנו הוספה מחול על הקודש, כמו כן במקום ובנפש. בדרכיו הנסתרות פעל זאת אברהם אבינו. קדושתו בקעה לה דרך במלכיות ובגליות, לזרוע אורות במרחקי תבל , להוסיף ולהכניס נפשות תחת כנפי השכינה...

*

"תורת ההוספה" נתחדשה על ידי האבות הקדושים. מתוך דבריו המדוקדקים של הרמב"ם נלמד זאת. עד זמנו של אברהם אבינו נצטוו בשבע מצוות בני נח. וכך כתב הנשר הגדול: "וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם. בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית... [פ"ט מהל' מלכים ה"א]. רמז לנו הרמב"ם שאברהם אבינו היה אב למוסיפים ואחריו המשיכו בזה שאר האבות הקדושים והניחו יסוד לכל בית ישראל, יסוד ה"מוסיף והולך"...

*
אברהם הוליד את יצחק. יצחק אבינו הוסיף ללמד לדורות את תורת ההוספה, אף בשעה קשה כשנסתמה תחילת העבודה... מפרשת בארותיו של יצחק שסתמום פלישתים חפר וחזר וחפר. לימדנו ה'חפץ חיים' לימוד אדיר.. "לעולם לא ירפה האדם את ידיו מלהמשיך בכל דבר שהתחיל, אַל ייאוש ואַל כישלון. אם יצחק אבינו חפר ולא מצא מים, חפר באר אחרת עד שמצא מים, ואם רָבו עליה, חפר באר אחרת, וכל כך המשיך במלאכת החפירה עד שסוף סוף חפר ומצא באר שלא רבו עליה וקרא את שמה רחובות... כן הדבר בכל הענינים. ואם מי שהוא אינו מצליח בלימודו אל יעזוב את התורה... לעולם אסור לו לאדם להתייאש. חלילה לו לאבד אף פעם את מרצו ותקוותו בכל מה שהוא פועל ועושה. עליו לעשות את שלו ולבטוח בה' שסוף סוף יגיענו לידי "רחובות" [ס' חפץ חיים עה"ת].
*
ויעקב אבינו ירש את "תורת ההוספה" וחידש בה בדרכיו הוא. ולדוגמא: "יושב אהלים" נאמר עליו בלשון רבים ולא "אהל". "כי היה לומד עם כל חכם שהיה מוצא, עם זה ועם זה, כי כל חפצו היה בזה" [רד"ק ברא' כ"ה כ"ז] והוא עבר מאוהל לאוהל והתעלה עד אין סוף. בישיבת שם ועבר לא עצם עין במשך י"ד שנה אלא המשיך והוסיף וצירף יום ליום ולילה ללילה בתורה ועבודת ה'.

לקראת משימתו הקשה להעמיד דורות בחרן, נאמר "וישא יעקב את רגליו" וכפי שפירש רש"י הקדוש: "נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת". הלב שהיה בוער לעשות רצון ה', להוסיף ולהוסיף, לכונן את בנין בית ישראל. הוא הוסיף תפילת ערבית בזמן שכיבה בלילה וגם הוסיף מצוות גיד הנשה המרמזת על הזמנים הקשים [ראה רמב"ן ברא' ל"ב כ"ו]

כל עשרים השנים בבית לבן לא שכב יעקב אבינו, הוא היה אומר שירות ותשבחות מסדר "שיר המעלות" וכמו שנאמר שם: שיר המעלות לולי ד' שהיה לנו יאמר נא ישראל". [בר"ר ס"ח].
*
ואמנם כך אמר הרה"ק ר' מנדלי מרימאנוב זי"ע "אלה תולדות יעקב – יוסף". כל איש ישראל נקרא בשם יעקב וכל אחד משימתו: "יוסף" ההוספה, שלא יעמוד במקום אחד, אלא יוסיף התמדה בתורה ומצוות ומעשים טובים וילך מחיל אל חיל בעבודת השם...

יהודי אינו נעמד בדרכו ואומר "עד כאן"! קדמונינו פירשו את המקרא "ונתתי לך 'מהלכים' בין ה'עומדים' האלה [זכריה ג'] שהאדם נועד להיות 'מהלך' תמיד, בזה שונה הוא ממלאך שנקרא "עומד". יהודי מוסיף והולך במה ששייך, באמצעים שיש בידו, אם רב אם מעט.

אמרו עליה על הרבנית אדל ע"ה בתו של הבעש"ט הקדוש, שתדיר היו שפתיה ממללות. "וואס נאך קען איך טון פאר כבוד שמים" מה עוד אני יכולה לפעול למען כבודו יתברך? ומאד מאד החשיב מדה זו שלה, אביה הגדול...

נפלא הדבר שמושג "מוסיף והולך" בנר חנוכה "כבש" את העולם כולו. האם יש לך הדיוט בישראל שאינו מקיים את המצוה בהידורה, להוסיף נר בכל יום? האם נמכרה אי פעם בכל דברי הימים שלנו, בכל קצוי תבל, חנוכיה בעלת נר אחד בלבד...?
*

התוספת היא הרבותא... ה"שפת אמת" מגלה במקום נוסף, שבמדה זו של 'הוספה' ניכרת מעלת בני ישראל, שהם מוסיפים מן החול על הקודש. שמיני עצרת החג המיוחד אך ורק לבני ישראל, היא תוספת על ימי הסוכות. השתוקקותם ודבקותם הביאה להם את החג ותוספתו של הקב"ה מרובה מן העיקר. הם קיבלו יום טוב שאין בו מגע נכרי כלל... [סוכות תרל"ט] כנסת ישראל השתוקקה וביקשה על זאת. רבונו של עולם עליך להוסיף לנו מועדות, ואז ניתו לה את חג השמיני עצרת... [במדב"ר כ"א כ"ג].

*

ר' ישראל! כעת נענג את הנפש יחד מתוך "שטיקל גמרא". פעמיים בש"ס מופיע אותו סיפור עם אותו אמורא קדוש: רבי זירא. והלֶקח ממנו רחב ועמוק ביותר. הבה נראה שם השתלשלות נפלאה ביותר...
זאגט די הייליגע גמרא [ברכות כ"ח.] "רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה, הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי רבי נתן בר טובי. אמר, כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא". רבי זירא היה עייף מלימודו שעסק בו עד כלות הנפש. מה עשה אז? הוא התיישב בפתח בית מדרשו של רבי נתן בר טובי. וכך אמר: כשיעברו חכמים אקום מפניהם. אין בכוחי ללמוד כעת מפני חולשתי. לפחות אקיים מצוות "מפני שיבה תקום"...
רבי זירא היה עייף וחלש. הוא התעמק בתורה עד מיצוי הנפש. ובכל זאת אינו הולך כעת הביתה לנוח ולהחליף כח מעמלו. הוא פונה לבית המדרש לחטוף מצוה אחרת ולכבד את התורה. רבי זירא נקרא חסיד שבבבל [חולין קכ"ב.]. וחסיד שואף בכל לב, להרבות להוסיף ולהרחיב...
למרות שהוא עייף ומותש, יזנק כעת רבי זירא ממקום ישיבתו לעמוד מפני תלמידי חכמים ולספוג מזה יראת שמים, כמו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ד'".
רבי זירא איננו הולך הביתה. חסיד שבבבל זה לא אומר די. הוא אף פעם אינו מרגיש שיצא ידי חובתו... אף פעם לא! כעת משתרך לו עייף ויגע, לקיים מצוות קימה בפני תלמידי חכמים אחרים... אוהב מצוות לא ישֹבע מצוות!
וכך לימד ה'שפת אמת' "וכן בכל מצוה שאדם עושה צריך להיות המכוון לבוא על ידי זה ליותר קדושה, שיוכל להוסיף בכל עת ממדרגה למדרגה. כענין מצוה גוררת מצוה. ולא יהי' נעשה המצוה רק להיות נפטר מחיובה, רק אדרבא לזכות על ידי זה למצוות אחרות..." [אחרי תרל"ט].
*
והענין לא הסתיים כאן. זאגט די גמרא ווייטער: "נפק אתא רבי נתן בר טובי, אמר ליה: מאן אמר הלכה בי מדרשא? אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אין הלכה כרבי יהודה...".
רבי נתן בר טובי יצא אז מבית המדרש. רבי זירא עמד מפניו, אלא ששוב לא אמר די בזה... הנה כבר פגה כל עייפותו. הוא התחזק מחולשתו ושאל את רבי נתן על ההלכה שנאמרה אז בבית המדרש. רבי נתן מסר לו אז את דברי רבי יוחנן בהלכות תפילה [בדיני קדימת מנחה למוסף, כשהגיע זמן שניהם]. כשהתברר לרבי זירא שכך אמר רבי יוחנן, חזר אז ושנה על המקום את ההלכה ארבעים פעמים...! וכעין הדברים נשנה הדבר במסכת עירובין [כ"ח:].
*

יסודו של הענין האמור בתורת ה"הוספה" למדתי פעם מפי ילד מישראל, בן שש... בלילה אחד מלילות החנוכה הסברתי לו את קושיית ה'בית יוסף' הידועה, אם היה לחשמונאים שמן ליום אחד, הרי היו רק שבעה ימי נס ולמה אם כן תיקנו שמונת ימי חנוכה?

בא ללמד ונמצא למד... הילד ענה לי על אתר בתמימות שבנפש ושנינות שבמוח. "לכבודו של הקב"ה צריך תמיד להוסיף... יום מיוחד אנחנו מוסיפים מעצמנו, אף ללא טעם הנס...". נדהמתי עד מאד. תירוצים לאין ספור שמעתי על קושיא זאת, אלא שתשובה זו היתה חצובה מעומק הנפש היהודית המשתוקקת להוסיף... א ייד דארף תמיד צולייגן. והוספתי על כל תהלתך...

*
הוספה מדעת בכדי למלאות את רצון ד' חביבה מאד כלפי מעלה. רבינו משה חיים לוצאטו מרחיב בענין הזה בלשונו הזהב. "מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל... אלא אדרבא יאמר: כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעינים, להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו, וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו". [מס"י פח"י].

חכמינו ז"ל הביאו על הנהגה זו דוגמאות שונות, אלקנה עלה למשכן שילה, יותר פעמים ממה שנצטווה עליו, דבורה הנביאה עשתה פתילות עבות לנרות המנורה "שיהא אורן מרובה", למרות שהיתה יוצאת ידי חובה גם בפתילות דקות יותר. ואמנם על דבר זה, נתברכו מן השמים ביותר... [תנדב"א פ"ח ופ"ט]. ייעודו של יהודי הוא לא להסתפק ביציאה ידי חובה, אלא להרבות, להרחיב ולהוסיף את קיום רצון ד' עד כמה שאפשר.

*

"בכל יום בא אור מן השמים והאדם שהוא תכלית המכוון של הבריאה צריך להוסיף על האור וזהו להעלות נר תמיד שיתווסף תמיד האור..."[אמרי אמת תצוה תרס"ו].

ברווח בין פרשה לפרשה בכתיבה זו, עוברים לפני עיני הרוח דמויות יקרות ברחבי העולם. מוסיף והולך... בעיר ווירצבורג שבגרמניה יושב לו ידיד נעלה, רב בישראל יקר נפש ולוהט ביהדותו. תלמיד ישיבת פרשבורג הוא הרה"ג ר' יעקב יצחק אברט שליט"א המתמסר להשפיע תורה ויהדות בקרב נשמות נידחות במקום. בשארית כוחותיו הוא עושה כן ואינו אומר די. הוא זוכר היטב את הרה"ק מבעלזא זי"ע וזכרונות הקדוּשה משם מחממים את לבו עד היום. בצעירותו הסתופף בצל צדיקים וחסידים בארץ הקודש. הנני עומד בקשר עמו ומשתומם על כוחו להתגבר ולהוסיף בתפקידו ומשימתו, עד כמה שקשה עליו הדבר. כך כתב לי פעם ממקום גלותו הנידח. "נפש עייפה הנמצאת בגלות לא קלה. נדרשים הרבה כוחות לאחינו בני ישראל תינוקות שנישבו. לתת מעט מן המעט שניתן, להזכיר להם מקור מחצבתם...".

*

והמחשבה מפליגה הלאה. הנה עולה בזכרון יהודי גלמוד, שבור ורצוץ, הגר אי שם בעיר מרוחקת באוסטרליה. מסבב כל הסיבות קישר בינינו. הנני מתכתב עמו לפעמים. הוא נולד למחרת החורבן להורים שרידי המלחמה. הם הרחיקו נדוד לאוסטרליה. בעירו לא היה אז בית ספר יהודי והוא לא הספיק ללמוד הרבה. שמונה חדשים בלבד למד אחר כך בישיבה. מאז המשיך לנדוד. הוא התגלגל לארצות שונות ביבשת אסיה, רחוק מיישוב יהודי. ובכל זאת שמר על יהדותו, נזהר בכשרות וכך הקים בית נאמן. נסיונות לא קלים לפי הנסיבות ההן. לא מזמן התאלמן האיש ל"ע ובדידותו קשה ומכבידה עליו מאד. ועם כל זאת משתדל הוא להיות "מוסיף והולך". הוא מנסה להשלים את לימודיו שהחסיר בצעירותו ולרשום רעיונות על פרשת השבוע. לפרשת בראשית שלח לי מערכה שלימה על "ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו" מתוך ידיעתו בבוטניקה... כמו כן החליט אותו יהודי לצום ביום כיפור קטן... ר' ישראל! גיי פארשטיי, מה אנחנו מבינים על גודל נשמת ישראל בנכר, בקצה העולם, המשתוקקת להוסיף בעשיית רצון ה', למרות בדידותה...

הוא לא גדל באהלה של תורה. הוא לא התחנך בשטיבל עם חברייא. אין לו מושג על דרכי חסידים שידעו להתגבר על שעות קשות. הוא נמצא לבד בבית. הוא אינו מאזין להדרכות עידוד וחיזוקי משפיעים. מאורעות הקורונה לא פסחו על פינתו. יהודי פשוט הוא שבקושי לומד גמרא. ולמרות כל זאת, עדיין ידו נטויה להוסיף... נקודת ה"מגן אברהם" שבתוך תוכו מלמדת אותו כעת, להוסיף ולדרוש מעצמו. הוי! וייראו אותו כל אפסי ארץ...

*

בעת כתיבה זו ממש, נתקבל מכתב קצר מאוסטרליה ונדהמתי. ר' מיכאל כותב: "נפלתי ועברתי ניתוח. הכל בסדר ב"ה. ידי האחת נתונה בגבס. לפני ראש השנה ראיתי במו עיני ב'מטה אפרים' שבחודש אלול ראוי לבדוק תפילין ומזוזות ולא עשיתי כן. אולי מפני זה נפלתי. בלי נדר אמהר לתקן זאת בהקדם. מיכאל".

ותתפעם רוחי. אני עובר שוב ושוב על המלים. ראיתי במו עיני במטה אפרים... געוואלד! יהודי זה מוסיף לתבוע מעצמו... לא מדובר כאן על בעל מדרגה של הדור הקודם. אלא מיהודי מדען מאוסטרליה בחורף תשפ"א, לב נשבר ונדכה. הוא נזכר בתלמודו ב'מטה אפרים': "ויש אנשי מעשה נוהגין שבחודש הזה מפשפשים בדקדוקי מצוות, להיות בודק ובוחן תפלין ומזוזות שלו"... [סי' תקפ"א]. בשיא התמימות והכֵּנות לוקח הוא את האשמה על עצמו. במו עיני ראיתי במטה אפרים... אולי מפני זה נפלתי?!

ר' ישראל! מה היה אומר לכך ה"קדושת לוי" מבארדיטשוב? רבונו של עולם! א צובראכענער ייד! א פארווארפענער ייד! א אנגעווייטיגטער ייד! יהודי מבוגר, גלמוד וכואב זה רוצה לתקן ולהוסיף.. מיכאל מתאונן על עצמו שראה זאת ולא קיים; שלא זכה להימנות עם "אנשי מעשה" ותולה בזה את נפילתו... בימים אלה ממש יתאזר עוז לחפש לו סופר לבדוק תפילין ומזוזות. רבונא דעלמא כולא! בזכות זאת תביא נא תקומה ומזור לנפשו הרוצה כל כך למלאות רצונך. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. בכל כנפות הארץ. גחלת היהדות עדיין בוערת בכל מקום... בירכתי תבל עולים דבריו עד לרקיע. אוי! במו עיני ראיתי במטה אפרים... ובת קול יוצאת מגבהי מרומים בלשון ישעיהו הנביא: וְאֶל זֶה אַבִּיט, אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי - - -".

"רבונו של עולם! תקופה קשה עוברת על עמינו. מאורעות הכלל והפרט. כאבי יחיד וציבור צורבים ודוקרים. כנסת ישראל עטופה יגון על ארזי הלבנון אדירי תורה ועל נפשות צעירות ויקרות גם יחד. חלל עצום נשאר. הדי שבר וצער ממלאים את חלל עולמנו. רבונו של עולם! אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו! הבט משמים וראה עד כמה משתדלים יהודים בכל מקום שהם, להוסיף בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, בכל מיני המצאות וחידושים, כפי שרק עמך ישראל מסוגל...".

*

ויוסף אברהם.... אברהם אבינו ע"ה התפלל:"מי יתן לי אבר כיונה אעופה... [תהילים נ"ה –מ]. תכונת היונה הוא, שהיא ממשיכה לעוּף, אם כי שהיא עייפה, שלא כדרך העופות. "לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים, הן נחין על גבי סלע או על גבי אילן, אבל היונה הזו בשעה שהיא יגֵעה, פורחת באחת ונינוחת באחת..." [בר"ר ל"ט ותוס. שבת מ"ט.] בדבר נפלא זה עולה היא בגבורתה על פני כל העופות, היא אינה עוצרת במעופה, אלא מוסיפה והולכת, מוסיפה ופורחת, ולו אף בכנף אחד בלבד...
וזו היתה משאת נפשו של אבי אומתנו: "מי יתן לי אבר כיונה"! הוא משווע להקב"ה על התקדמות תמידית, הוא מבקש להמריא ולהתעלות הלאה, בלי לעצור ובלי לנוח. אף כשהוא זקן וחולה, אורחים תחת השמש הלוהטת. בשום אופן אינו רוצה להפסיק אף ליום אחד, את שטף מעשי החסד, את הפצת האמונה, את קירוב אורחיו תחת כנפי השכינה. גופו חלש אמנם, אבל נשמתו בוערת עוד יותר מחום היום... התשוקה העזה לקיים מצוות הבורא יתברך היא הכנף היחידה שנשארה לו כעת, להמשיך עמה את עבודת חייו. הוא לא יעצור ולא ימַנה אחרים במקומו... מרוצתו אינה נפסקת!
ואף נקודה זו נשארה לדורות... מסוף העולם ועד סופו... לכל מקום שהיונה פורחת... הרצון היהודי בוקע חומות ועוקר הרים. בכנף אחת המשכנו לעוף על פני ימים וארצות, לאורך כל הדורות. עם עתיק היומין שלנו אין תפארתו על חיל וחוסן. הוא גלה ונדד על פני ימים וארצות, נרדף כיונה. ועם זאת שרד 'עם בזוז ושסוי' זה והאריך ימים יותר מכל אומה ולשון. האדירים שבהם כבר אבד זכרם. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד!... עם נצח אנו הממשיכים בכל ה"הוספה" של האבות הקדושים! תמיד, תמיד פרשֹנו כנף והמשכנו הלאה...
הוי! מיכאל היקר! בידך האחת שאתה משתמש בה כעת, אתה ממשיך "לפרוח". געוואלד! מיכאל באחת...
*

"פורחת באחת ונחה באחת". דבר זה נוגע לכל נפש מישראל. הרבה פירושים ורמזים להם ל"כנפים" אלה במהלך חיי אֱנוש: כוחות הנפש וכוחות הגוף, אמצעים וכישורים, מרץ, אומץ והשראה. בכל תקופה ומצב בחיים, ראוי לחפש את ה'כנף' שעדיין מסוגלת לעוף ולהמשיך עמה. כל גיל והמעוף שלו ובו שייך עוד להתקדם הלאה...

*


את הפסוק "כבד את ה' מהונך" פירש רש"י "בכל מה שחננך". [ע' תוס' קידושין ל"א. בשם הירושלמי]. לפעמים קורה שאנשים צעירים יחסית, מרגישים שכאילו כבר הגיעו למהלך מסויים בחייהם. הם בחרו להם רמה מסוימת ברוחניות ומחליטים שכך יכול הדבר להישאר גם הלאה לאורך כל ימיהם. על מה שלא השיגו עוד, הטביע היצר 'חותם' וסיסמה קבועה: "זה כבר לא בשבילי"... אני כבר לא אהיה...

מהלך מחשבה זה איננו תואם את רוח ישראל סבא. היהדות מתנגדת מהצנחת כנפיים בייאוש, קהוּת ורפיון ידים. אין רוח חכמים נוחה מנעילת דלתות, 'שריפת' גשרים וסולמות אל הישגים נוספים.

בכל מה שחננך. בכל תקופה ומצב יש לו ליהודי לתת לכבוד ה' ממה שחננו בעת ההיא, כשהוא בתקפו ועוזו – ירבה כבוד ה' ותורתו בריבוי בעוז ותעצומות. ובעת חולשה– ירבה כבוד ה' במה שמסוגל אז. כל מעשה, כל דיבור, כל מחשבה שבקדושה שווה כל הון דעלמא. תמיד שייך להוסיף במחשבה על מציאות הבורא יתברך שמו שהוא לבדו השליט בעולמו ובידו הכל, אין עוד מלבדו; תמיד שייך לחזור על עיקרי האמונה, על תוכן הפרשה הראשונה שבקריאת שמע. ובכלל, לקבל את רצון ה' והנהגתו עמו באהבה, לעבודה נשגבה תיחשב. אין לך "והוספתי על כל תהלתך" גדול מזה.

מספרים זאת על אחד מגדולי התורה בהונגריה, הגה"ק רבי יהודה גרינוואלד זצוק"ל בעל "זכרון יהודה", חתן בנו של החת"ם סופר ותלמידו המובהק של ה'כתב סופר' זכותם יגן עלינו. לעת זקנותו היה חלש ביותר. הוא סבל יסורים מכאב לב, על השתתפות בצערם של ישראל. באחד מימי הקיץ כחום היום, ישב פעם בחצר, לבוש באיצטלא שלו ועטור המגבעת הרבנית הרחבה. בקשו ממנו אז להוריד את הכובע בכדי להקל עליו. נענה הרב ואמר. "ללמוד ולהתפלל כראוי כבר קשה עלי. דבר אחד עדיין נשאר בכוחי לעשות, והוא: לשבת לפני יוצרי יתברך, במורא ובדרך ארץ. [הקדמת שו"ת זכרון יהודה].

*

והוספתי על כל תהלתך... הבה נפתח את ספר התהילים, יקירי, ונראה היכן משובצים מלים אלה של הוספה... מזמור ע"א "בך ה' חסיתי" נאמר בשעה שברח דוד המלך מפני אבשלום בנו. [רד"ק]. במזמור הזה אמר דוד "כמופת הייתי לרבים ואתה מחסי עוז". מה פשר מופת זה? רש"י הקדוש מבאר לנו זאת. רבים ראו את צרותיו של דוד ודאגו שמא גם להם יארע כזאת, פן אהיה להם לאות... מופת כאן היא דוגמא לצער. מתוך הפסוקים נרגש המצב של "רדפו ותפשוהו כי אין מציל" והזעקה של "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני". ואז הכריז נעים זמירות ישראל. "ואני תמיד אייחל והוספתי על כל תהלתך". מתוך התוחלת והתקווה כבר סידר לו אז את ההוספות [מצו"ד]. מה נפלאו דברי ה'בית אהרן' מקארלין זי"ע, שלזה גופא קיוה וייחל תמיד דוד המלך, שיזכה להוסיף על כל תהלתך...

מתקרבים לימי החנוכה, ימי "מוסיף והולך". יאירו נא לפנינו דברי המגיד מטריסק זי"ע: "ויהיה מוסיף והולך בכל יום בהתלהבות ולהמשיך עליו אורות חדשים, וההלכה כבית הלל. הלכה היא לשון הליכה, היינו שההילוך של האדם בדרכי השי"ת הוא כדרך הבית הלל שיהיה מוסיף והולך בקדושה שבכל יום ויום יוסיף אומץ וטהרת הלב...". [מגן אברהם וישב].

ובכן אהובי, נשתדל נא גם אנחנו להיות מן המוסיפים והולכים. עוד שיעור תורה נוסף ולוּ אפילו קצר של 5 דקות, שמצטרף במשך הזמן לחשבון גדול. עוד תפילה ביתר כוונה, עוד מטבע לצדקה, עוד צלצול לקרוב או מודע הזקוק למלה טובה בפרט כעת. ויקויים בנו מקרא שכתוב: כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל...

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת של יתרון הוספה והשלמה,
כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק
ונחל עדניך תשקם...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' נובמבר 27, 2020 1:57 pm

המשקפיים הקדושות...

חיזוק אדיר לתקופתינו מתוך מעיינה של סאסוב
ריקוד אחר ריקוד מול היכל הקודש...



תקופתנו נמצאת עדיין בעת צרה ובמידת מה גם ב'שביה'. ירחם נא ה' על עמו ועל נחלתו במהרה ממש. בעולם היהודי כולו ניצבות חומות מגבילות וקירות מפרידים. הרבה מן המבוגרים שבנו, יקירי עַמֵנו, כלואים בביתם מזה חדשים. רבים מחולי עמנו מרותקים בבתי הרפואה, שיזכו כולם לרפואה שלמה בקרוב. יהודים לאין ספור נמצאים בבידוד. הגבולות חסומים לארץ הקודש, ובמרחקים, הגעגועים הולכים וגוברים.

ולעת אשר כזאת בכלל, ראוי לרענן יחד את הרוח ולהעתיק את המחשבה אל מקומות מרחיבי דעת, מעוררי רוממות ותקוה. כמה ראוי כעת להפליג על כנפי רוח אל מוקדי קודש, ל'מעיינות מרפא' של חיזוק ולוּ אף במחשבה...

כבר הזכרתי תכופות את מה שקבע לנו הבעש"ט שבמקום שמחשבתו של אדם, שם הוא כולו. [דגל מחנה אפרים פ' שמות]. וה"אבני נזר" ייסד זאת בגאונותו ממשנה מפורשת בעירובין מ"ט. לענין עירובי תחומין: "היה מכיר אילן או גדר, ואמר: שביתתי בעיקרו קנה שם שביתה" ואמר הטעם: כי במקום שרצונו וחשקו להיות, שם הוא... [שם משמואל כי תבוא עת"ר ועוד]. הענין מבוסס אף ממקורות ההלכה!

*

ר' ישראל! ברצוני להציע לך "נסיעה" משובבת לב; אם טוב הדבר בעיניך, נפנה 'להסתופף' הפעם בצל אחד מצדיקי הדורות; בהיכלו של אוהבן של ישראל, הרבי ר' משה ליב מסאסוב זי"ע. צדיקים במיתתם קרויים חיים ואין לחכות עד יומא דהילולא. צורך השעה ושעת חירום היא ואנחנו זקוקים לאוצרות חיזוקו האדירים, עוד היום, ללא כל איחור!

הבה נתנתק אהובי, תיכף ומיד מתוך המציאות הכבדה; נעזוב נא את כל הדברים הלוחצים והמעיקים, ונרומם את לבבינו בעולמו של צדיק שהיה אהוב ומקודש כל כך על שדרות העם כולו.

מהיכלה של סאסוב נשאב הפעם חום וחיזוק. משם נלמד הליכות ואימרות חודרות לעומק הלב. ואז נרגיש שחרור ברוחנו... עולמו היה מלא שמחה על כל גדותיו. כשעוסקים באימרותיו ותולדותיו, מרגישים הקלה. אבנים מתגוללות מן הלב והנפש מתרוממת להפליא...

צדיק יסוד עולם זה יחלץ אותנו מן המיצר שבנפש וירחיב לפנינו את האופקים. שם בבית מדרשו נלמד פרק באמונה, בטחון ודבקות בקודשא בריך הוא; שם נתבשם באהבת ישראל, בהסתכלות החיובית על כל דבר בחיים, שם נתעודד במדת השמחה והיראה הבאה מכוחה, שם נשתומם עד היכן יכולים להגיע במדת החסד והרחמים. ארוז נא את כלי הקיבול והתכונן לדרך... ר' ישראל! נוסעים לסאסוב! טול עמך דליי ענק ואִתם נקַיים "ושאבתם מים בששון"...

היכלה של סאסוב מלאה בתענוגים עילאיים אין קץ. דברי תורתו של הרבי ר' משה ליב בכוחם לחמם עצמות קפואות אף בדורינו ובמצבינו. בחצרות צדיקים וחסידים מכל החוגים נמסרו דבריו וסיפוריו בחרדת קודש ובחיבת הקודש. [אף הגאון מלבי"ם הזכירו ביקר, בספרו 'ארץ חמדה' ריש פ' תולדות].

רבי לדורו היה וגם לדורות עד היום. זכורני שמרן אדמו"ר מהר"י מויז'ניץ שליט"א מב"ב, הזדעק פעם בכל חום לבו הנאדר בקודש, בנוגע להכרעה מסוימת בענין חסד ורחמים: "דער רבי ר' משה ליב סאסובער, וואלט נישט אזוי געזאגט!!!". קדוש ישראל ואוהב ישראל זה, היה בכל זאת קובע אחרת!!!

*

תן יד יקירי, וננסה להגיע לשם במוח ולב... מחכה שם עבורך 'אכסניא' הגונה ובה מעדנים לנפשך. 'סעודות גדולות', מזון לנפש מן הגורן ומן היקב, לחמה של תורה מן השולחן הטהור - ויינה של תורה רוויי מתיקות וחריפות שבקדושה. יין המשומר, יין עתיק יומין מאוצרו של הרבי הקדוש, רבי משה ליב, לשמו ולזכרו תאוות נפש...

*

הגה"ק "בעל מנחת חינוך" זצוק"ל, רבי יוסף באב"ד רבה של טארנופול, היה חתנו של הרה"ק ר' דוד מזאבלטוב זי"ע [חתנו של הרבי ר' משה ליב ובנו של הרה"ק ר' מנדל מקוסוב זי"ע] לא היה אז בהישג יד חמיו, דמי הנדן שהיה אמור לתת לזוג. ה"מנחת חינוך" ביקש אז שיתנו לו במקום זה, את המשקפיים שנשארו מעִזבון הסבא קדישא רבי משה ליב...

זו היתה גאונות של בעל מנחת חינוך... מלבד שגב ערכו של חפץ השייך לצדיק; הרי דרך המשקפיים של ר' משה ליב, עיינו והעמיקו עיניו הקדושות באותיות התורה וקלטו את קדושת התפילה. ולא זו בלבד, אלא שדרכן ראה אותו צדיק את העולם כולו באור מופלא, אור רום מעלה. הכל היה נראה משם במבט אחר, עילאי ונשגב יותר. עינים אלו הבחינו תמיד את כח ה' שבכל דבר, את כל הטוב האלקי, את כל הנאצל, המשמח, המחזק, המרומם שבכל זמן ומצב. הוי! המשקפיים הקדושות של הרבי ר' משה ליב, יקרו לו לגאון ישראל ה'מנחת חינוך', מזהב ומפז רב...

ר' ישראל! מתוך עיון בדבריו ומעשיו של הצדיק רבי משה ליב, אולי נזכה גם אנחנו בהצצה כל שהיא דרך 'המשקפיים' האלה. אולי נקלט גם אנו מבט על חובתינו בעולם, על התקשרות לאבינו שבשמים, על קיום התורה ומצוותיה בלהט, על התחסדות ואהבה. מבט על כל נפש מישראל, מבט על החיים ממקום גבוה... הלוואי ונזכה באחיזה כל שהיא באותן משקפיים קדושות... אוי! די הייליגע גלעזער...

*

כְּבַר שִׁבְיָא דְמִתְחַנֵּן... ואם תשאלני יקירי, איך נעיז בנפשנו לפנות אל קודש הקדשים, אל 'מחיצת' איש אלקים קדוש, שהאיר בדור דעה שלפני מאתיים וחמישים שנה. איזה נגיעה יש לנו עם צדיק מופלא יסוד עולם, שקדושי עליון נשאו את שמו על שפתותיהם ביראת הכבוד כל כך?

דע לך אהובי, שיש עצה גם לזה. צדיק זה היה נודע במיוחד במעשי "פדיון שבויים" שלו שפעל במסירות נפש כל ימיו. אף כשעלה למרום, אמר עליו הרה"ק ר' מנדלי מרימנוב זי"ע, שהתחיל לעסוק אז בפדיון נשמות ישראל המיוסרות...

בהכנעה ניגש נא יחד אל היכלו. ושם נודיע שבאנו לצורך פדיון שבויים! בני תקופה של 'שבי' אנחנו, בפרט ברוחניות, וכולנו זקוקים לתיקון ועידוד... והלב אומר שאוהב ישראל נשגב זה יפתח את שעריו לפנינו ברחמים וברצון, למרות שפלותינו.

וכשם שהתעסק צדיק זה תמיד ב'פדיון שבויים' במסירות נפש, כשם שאהב אז אף היהודי הירוד ביותר, מסתבר מאד שיתרצה לפתוח גם את כבלינו...

זאת ועוד, הרבי ר' משה ליב היה אומר רמז על הפסוק "כה תברכו". בפסוק ראשון של קריאת שמע נמצאים כ"ה אותיות. לרמז שאפילו אם אין לו ליהודי זכות, אלא במה שאומר "שמע ישראל" כבר ראוי הוא לברכה... [ועל פי הדברים, יובן למה מקדימים אנו לומר "כה תברכו" לפני "אשרינו שאנו משכימים" ולפני קיום מצוות קריאת שמע של שחרית...].

*
הרה"ק ר' יצחק מבוהוש זי"ע, בהסכמתו על הדפסת "לקוטי תורה להרמ"ל". קרא והכריז: "על מי לא יהל אורו? ועל מי לא זרח אור השמש בהיר בשחקים? וצדקו וקדושתו נודע באיים רחוקים...". גדול בענקים היה רבי משה ליב בתורתו ומעשיו הנפלאים. הן עוד בצעירותו בהיותו בישיבת רבו המובהק הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זי"ע, בה למדו גדולי עולם, התמנה רבי משה ליב על ידי רבו זה, להזכיר לציבור התלמידים תדיר את ה"שויתי ה' לנגדי תמיד", שאין להפסיק ממחשבה זו...

הצדיק מבוהוש הדגיש את "אור השמש" שלו הבהיר בשחקים. זכרונו של רבי משה ליב מזריח אור בנשמה, מפריח את העננים ודוחה את הערפל. דבקות המחשבה באורותיו ואורחותיו של הצדיק ר' משה ליב, סגולה בדוקה היא להארת הנפש, לשמחה ולרוממות... ואף באיים רחוקים! הוא מחדיר חיות ומזרים מרץ עד עצם היום הזה...

*
נתחיל נא בדבריו של הרבי ר' משה ליב, שלמרות היותם ידועים, ראוי מאד לחזור עליהם, ולא לשם "ווערטל" נחמד בעלמא, אלא לשם לימוד וקיום, בכדי שתהיה לנו קצת נגיעה בדרכיו. פעם היה רבי משה ליב אצל רבו הרה"ק ה"נועם אלימלך" מליזענסק זי"ע בפרשת בא. כיבדו הרבי ר' אלימלך שיאמר דברי תורה. פתח הצדיק רבי משה ליב ואמר: נאמר: "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים" וכי אפשר לפרש את הכוונה כפשוטה, והלא מלוא כל הארץ כבודו? ומה "דילוג ופסיחה" שייכים אצלו?
אמנם כשראה הקב"ה בית של יהודי המתגורר בשכונה של מצרים, היתה לפניו כביכול שמחה עצומה. "פסיחה" זו היא משל לבחינת ריקוד של שמחה על נוכחות יהודים. כאן גר יהודי! כאן גר יהודי! ובעודו שאמר הרבי ר' משה ליב את הדברים קפץ בהתלהבות על השולחן והתחיל רוקד ואומר: "דא וואוינט א ייד! דא וואוינט א ייד! כאן גר יהודי! ". חידוש זה נוצר מתוך אהבת ישראל הבוערת בלבו של צדיק זה לכל איש ישראל באשר הוא שם...
*
ר' ישראל! נתבונן נא לרגע! השמחה במרום היתה אז על בני ישראל במצרים שעדיין היו שקועים בשערי טומאה. יהודים שלא קיבלו עדיין את התורה והיו זקוקים לשתי מצוות בכדי להיגאל. ובכל זאת, לעומת שכניהם המצרים להבדיל, גרם מקום מגוריהם שמחה עצומה כזאת, כלפי מעלה. קל וחומר לבתי ישראל כשרים, שומרי תורה ומצוות...
בכדי שתהיה לנו מקצת "נגיעה" בכף המנעול של צדיק, נאמץ נא אל לבינו גישה זאת. הרי מבית מדרשו הנשגב יצאה כעין הוראה לישראל, שיש לשמוח על מציאות של יהודים; ושל שומרי תורה ומצוות, על אחת כמה וכמה.

בדרכנו היום, יקירי, כשנעבור דרך בתי בני ישראל, הבה נחשוב על אימרתו ורקידתו של הרבי ר' משה ליב. דא וואוינט א ייד! כאן גר יהודי המתמסר לקיים את התורה, המתאמץ כל כך בפרט בתקופה זו, להחדיר בבני משפחתו דרכי תורה ויראת ה'. מציאות כזאת כשלעצמה צריכה להרחיב את הלב, מתוך שמחה עצומה על היותינו חלק משארית עם קדוש... ר' ישראל! נצטרף נא ל'סאסובער ריקוד' בכל עוז, לאמיר כאפן א טענצל...

*

ועתה ישראל. בדחילו ורחימו ננסה נא לשרטט כעין נוסח של 'קוויטל' על מאורעות הזמן, לפני הרב הקדוש מסאסוב. בידים רועדות נכתוב שם את מה שהתחולל על פני תבל ומלואה בדרך פלא, מאז שלהי חורף תש"פ, דבר שלא קרה כדוגמתו בדברי ימי העולם, שלא כדרך הטבע. ומאותה שעה, עמך ישראל זקוק לישועה בכלל ובפרט, לבריאות ורפואה, לפרנסה ולכלכלה, לחיים טובים ולשלום, לשמירה יתירה, ליראת שמים ויראת חטא. הוי! לב עמך שבור וחולה...

*

ואת המענה של הרבי הקדוש ר' משה ליב על כך, נלמד מתוך דבריו הנפלאים בעצמם. משם יעלה וייראה אור במחשכים אלה שבדור הזה. ר' ישראל! עמוד נא והתרכז! הבה נאזין בשקיקה לדברי הצדיק. נדַמה נא לעצמינו שאנו עומדים ליד חלון בית מדרשו וקולטים את הנעשה ואת הנשמע. שבת בסאסוב... מעין עולם הבא... הכל מתרומם במנוחת אמת ואמונה. הכל שרויים ב"אות היא לעולם". חסידים, תלמידים קדושי עליון עומדים סביבו באימה, בשמחה ובדממה עמוקה, ומקשיבים לקולו, לשכינה המדברת מתוך גרונו...

הסכת ושמע ישראל! בעל השמועה ובעל הרחמים עומד לנגדנו, ראשו בשמים. הוא מגלה כעת נעלמות בסדר הבריאה ומעבר לזה... פתח את חדרי הלב ועשה אזניך כאפרכסת. דער רבי גייט זאגן תורה. החידוש המדהים שנשמע ממנו עכשיו יפעים את רוחינו ויחקק בנו לנצח. ה"שמועס" כאילו נאמר במיוחד לדורנו, למצבינו, ללבטינו, ולהתעוררות הבטחון באלקים חיים ומלך עולם!

*

והקול יוצא מבית קדשי הקדשים. הדברים מוסבים על ענין יעקב אבינו והשבטים בשעה קשה. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ...".

כשעמדו שבטי קה לנסוע למצרים בפעם השניה עם בנימין אחיהם. התחנן אז יהודה לפני יעקב אבינו: "שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה ונחיה...". ואז כשהסכים יעקב אבינו לכך, ביקש מהם לקחת עמם את המתנה הצנועה הזאת, למשנה למלך שבמצרים...

הרבי ר' משה ליב עמד ושאל בפשטות, למושל אדיר כזה, שולחים מנחה קטנה כזו? לשליט תקיף שכל העולם היה כפוף לו אז, משגרים מתנה מועטת כזו, מעט צרי ומעט דבש...? [והשאלה מתעצמת ביותר, כששנחשוב על המנחה האדירה לעשו, עדרים עדרים ורווח בין עדר לעדר, להשֹביע עינו מעוצמת הדורון...].

*

ר' ישראל! כאן סלל לו הצדיק דרך גאונית עמוקה ומופלאה, מתוך הבנת המצב וקליטת המציאות. יעקב אבינו התבונן בכל המתרחש והבחין שקרה כאן דבר חריג ביותר, יוצא מן הכלל בהחלט...

מה פשר הדבר? וואס טוט זיך דא? אלפים ורבבות פונים למצרים לשבור אוכל ואף אחד לא נעצר כמרגל. לאף אחד לא שואלים שאלות מוזרות כאלה. אין אחד מהם מוחזר לארצם בתנאים משונים כאלה, להביא אתם אח צעיר. רק את בני יעקב שנכנסו כל אחד בשער נפרד למצרים. הדברים מפליאים ומתמיהים! יש דברים בגו!

ואז קבע יעקב אבינו שלפניהם עומדת עכשיו גזירה שלא כדרך הטבע, וממילא מוכרח שהישועה גם היא תבוא שלא כדרך הטבע... "כשבא על האדם צרה שלא כדרך הטבע, אשר מובן שלפי דרך הטבע אי אפשר להיות צרה כל כך, אז יבטח בשם הוי"ה ברוך הוא [מדת הרחמים] המשדד כל המערכות, אשר משם יוושע למעלה מהטבע"...

*

והרבי ר' משה ליב ייסד זאת על פי דברי חז"ל [בר"ר י"ב ט"ו] שבבריאת העולם שיתף הקב"ה את מדת הרחמים יחד עם מדת הדין. הקב"ה הטביע בעולמו את דרך הטבע [שהוא בגימטריא 'אלקים – מידת הדין], אלא שעם זאת עומדת לה לעזר, מדת הרחמים המוכנה לשעת חירום, שעת הדחק, שאז תפעל ישועות שלא כדרך הטבע... כשפוסק כח הטבע ושוב אי אפשר להיוושע בדרכו, אז נפתח המקור של מדת הרחמים להביא את הישועה...

הוי! משל למה הדבר דומה? [אף המשל מדגים את מדת ההטבה הלבבית של אותו צדיק...] לסוחר עשיר המוסר סכום כסף לא רב לחבירו, בכדי להשקיע במסחרם. והוא אומר לו בחיבה: "אל תדאג. תתחיל בינתים להשקיע במה שיש בידך כעת. אצלי נמצא כאן סכום עתק, הון תועפות לאין ערוך, והוא מוכן לך כשיכלה הסכום הקטן. כשתצטרך ליותר אעזור לך במה שנמצא אתי... כך המשיל רבי משה ליב את שותפות מדת הרחמים למדת הדין ודרך הטבע. ה"סכום הענק" עומד הכן לזמן שיצטרכו לו...

*

וכך אמר יעקב אבינו אז לבניו. "לפי הסיפור שלפנינו, כל מאורע זה, הוא שלא כדרך הטבע, ויש לצפות למדת הרחמים שתשתתף כאן להושיע אותנו".

את המלה "איפוא" שבפסוק זה פירש רש"י הקדוש: צריך אני לחזור ולבקש "אֲיֵּה פֹה" תקנה ועצה... במצב נדיר כזה יש להתבונן לחפש ולגלות את מדת הרחמים, שם הויה ברוך הוא שיופיע ויושיע שלא כדרך הטבע... ולכך רמז רש"י הקדוש בפירוש "איפוא" כלומר ""אֲיֵּה פֹה"? איה מקום כבודו. יש לצפות שייפתח ה'כיס הגדול' הנוסף, ה'מאגר' המוכן לשעות הקשות. בלי ספק יתגלו כאן גילויי ישועה מפליאים, מתוך מדת הרחמים...

אם כן איפוא זאת עשו.. והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש... יעקב אבינו פנה אז אז לשבטי קה: בני! נראה שאנו עומדים עכשיו להיוושע למעלה מדרך הטבע. ואם כן אין צורך להפליג במתנות ענק לאותו שליט במצרים. מספיק לשלוח לו מנחה קטנה. אין הישועה קשורה לזה כלל... [עשר צחצחות ע' כ"ט. ויש להוסיף ביאור: במנחה לעשיו היה שם "דורון" במדה גדולה, מפני שכך ראוי לעשות בדרך הטבע, אמנם כאן היה ענין אחר לגמרי...].

*

וממרומי סאסוב החסודה והנשגבה, מגיעה בת קול לדורנו, המענה על ה"קוויטל" הנרגש. בנים יקרים! יהודים אהובים, סובלים וכאובים! הגזירה הזאת שלפניכם, היא שלא כדרך הטבע. הנגיף התפשט ממרחקי סין באופן משונה ביותר על פני תבל.

דעו לכם שמדת הרחמים עומדת הכן לסייע ולהושיע אף היא שלא כדרך הטבע. הוסיפו נא להתפלל ולקוות להקב"ה שהישועה בוא תבוא מיד... "הכיס הגדול" של מדת הרחמים המשותפת, עומד להיפתח וממנו יושפע שפע רב לכל העולמות, שקלי ישועה ייזרמו ממרום, מטבעות של אש... הוי! די הייליגע גלעזער, המבט העילאי החותר ומגלה בכל מצב, חן חסד ורחמים...

ר' ישראל! נצטרף נא ל"סאסובער ריקוד" בשניה וביתר שאת, על גאולתנו ועל פדות נפשנו בקרוב, שלא כדרך הטבע...

*

נזכר אני כעת, במה שסיפר לי אבי ז"ל בילדותי. הוא נסע פעם עם חבר לעיר קראקא אל הגה"ק ר' שמעון מז'עליחוב הי"ד, מגאוני פולין בנגלה ובנסתר, שהיה לפנים המשגיח של ישיבת חכמי לובלין. מגמתם היתה שיבחר הגאון עבורם, אברך להגיד שיעור לפניהם. בימי החנוכה היה זה. אבא תיאר לי את הדברים כהוויתם. רבי שמעו'לה ישב לפני הנרות ואמר פסוק זה בנעימה נפלאה, מלה במלה. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ".

ולפני נרות החנוכה המאירות, חזר על זה אבי בהטעמה, בקֶצב מרנין כפי ששמע אותן מפי אותו גאון. כשהוא מחייך אלי בחיבה ומוסר לי את חביון זכרונותיו: "אזוי האט ר' שמעו'לה געזאגט ביי די חנוכה' לעכט: מעט- צרי - ומעט – דבש, - נכאות – ולוט, - בטנים - ושקדים". הוי! מי יתנני ירחי קדם. רגעים חביבים, עטופים, מלאי אושר ילדות. נרות החנוכה בבית אבא...

וכעת עולה במחשבה שאותו גאון וקדוש רבי שמעו'לה ז'עליחובער, שהיה אדוק בדבריו של הרבי ר' משה ליב והיה מספר לתלמידיו ממעשיו הגדולים; אולי חזר דווקא על פסוק זה, בימי החנוכה, מפני שרמוזה בו מדת הרחמים וישועה שלא כדרך הטבע, כפי שאכן קרה בחנוכה...


*

הוי! המשקפיים הקדושות! כמה יועיל לכולנו המבט הזה מסאסוב, מלא אמונה, מלא שמחה, מלא אהבה, מלא חיוביות משיבת נפש. המבט המעורר לשמחה מתוך ראיית הטוב שנמצא.

למדנו כבר על ריקוד מתוך אהבת ישראל, הבה נלמד עכשיו על ריקוד נוסף, מאלף אף הוא... פעם אחת נסע הרבי ר' משה ליב בחורף עז, לצורך פדיון שבויים יחד עם אחד הצדיקים, בנן של קדושים. בלילה לנו באכסניא עלובה. בעל האכסניא הקצה להם חדר דל שתקרתו היתה בקועה. לכבודם הסיקו אז את החדר, אלא שחימום זה פעל שהכפור שבין הרעפים נמס לו ונטף על יצועם באמצע הלילה. הצדיק בן לוויתו נטרד מכך. הדבר גזל את שנתו והציק לו. והרי צריכים לאגור כוחות לעבודת יום המחר...

ואז פנה אליו רבי משה ליב לשמחו. הוא מנה לו שלשה עשר דברים שראוי לשמוח בהם כעת. אילו היה כואב לנו בצד ימין, הרי לא היינו מסוגלים לשכב בצד זה; אילו היתה המכה בצד בשמאל, היתה נמנעת השכיבה גם בצד זה... וכך המשיך ר' משה ליב למנות י"ג דברים כאלה בזה אחר זה, עד שמתוך כך התעורר בן לוויתו בשמחה עצומה. וכך קמו שניהם והתחילו לרקוד ריקוד של שמחה, על כל הטוב והחסד שנשאר להם... ברור שי"ג דברים אלה נמשכו ממצב אותם רגעים מכבידים בלבד. כמובן שהרבי ר' משה לייב היה יכול להוסיף על זה כהנה וכהנה, מתוך ברכות השחר ועל כל נשימה ונשימה, ועוד ועוד ועוד...

ואף הוראה זו שולח לנו רבי משה ליב מתוך היכל השמחה שלו. בנים אהובים! באותה ביקתה עלובה בשעת נשירת הקרח, עלה בידינו למנות י"ג עיקרי שמחה. אנא תתחילו למנות גם אתם, ספירה אחר ספירה. דומה שתגיעו לידי מספר פי אלף מתוך תנאי החיים בדור שלכם. הוי! זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו! ירננו!!!!

הרבי ר' משה ליב היה רוקד ומרקיד תדירות. הוא לימד את תורת ריקוד השמחה ההודאה והדבקות, ריקוד האמונה וההכרה, הבטחון, התוחלת התקוה, ריקוד ראיית הטוב, הטוב, הטוב... הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך...

ר' ישראל! נצטרף נא שוב ל'סאסובער ריקוד' בכל עוז, בשלישית... נאך א טענצל. צום דריטן מאל...

*

עולמו של הרבי ר' משה ליב היה מלא שמחה עצומה, למרות היותו מלופף ביסורים. הוא לא הפסיק לרקוד משמחה והודאה וראיית צד הטוב. עוד בחיי רבו, הרבי ר' שמעלקא היה זה. הם הפליגו בספינה יחד. רוח סערה נוראה עמדה עליהם. יעלו שמים ירדו תהומות. הרבי ר' שמעלקא הסתכל על תלמידו וראה אותו מפזז ומכרכר. הוא פנה אליו בשאלה: "משה ליב לעבן [כינוי של חיבה] עכשיו? לשמחה מה זו עושה?". והתלמיד הגדול אמר לו: "למה לא אשמח? עוד מעט אשוב אל בית אבי..." שמע הרבי ר' שמעלקא וקיבל. ואמר לר' משה ליב. "שמח בני וייטב לבך וישמח לבי גם אני". ואמנם תיכף ומיד קמה הסערה לדממה. כוחה של שמחה טהורה ואמיתית. וכך היה אומר הרבי ר' משה ליב. "שערי דמעות לא ננעלו, אלא שהשמחה גדולה מזו, היא שוברת את הדלתות ואת החומות".

גם בזה יש מסר לדורינו הסובל המבודד בין חומות המצב. מדת השמחה מסוגלת להשקיט סערות, לשכך סכנות ולנתוץ ולפרר חומות, קירות ומחיצות. כי בשמחה תצאו...

*

זאת ועוד, גם זה יועיל לחזק נפשות בישראל, שיזכו לרפואה שלימה. אומרים בשם הרבי ר' משה ליב, כי באמת הקב"ה, הוא לבדו הוא בורא הרפואות. אלא מכיון שאצל החולה מצויה מידת הדין ר"ל, לכן מזדמן לו רופא שעליו נאמר: "טוב שברופאים וכו'". לפעמים הרופא קשוח, נטול רגש ורחמים. וכל זה מועיל לזכותו של החולה, שכן ביחס לרופא כזה, הרי נחשב החולה כצדיק תמים... וממילא מתעוררים עליו רחמי שמים, שעל ידם יזכה לרפואה שלימה...

*

כאמור היתה השמחה שרויה תמיד בהיכלו של רבי משה ליב. ובעיקר שמחה של מצוה. אמרו עליו על אותו צדיק, שהיה עורך משתה ושמחה על כל מצוות פדיון שבויים שקיים והרבה מאד היו כאלה. הרי היה עוסק בזה תדיר...

וכך היה אומר הרבי ר' בונים מפשיסחא, בשם הצדיק ר' משה ליב, שהסתופף בצילו בשחר ימיו. בתוכחה שבפרשת כי תבוא נאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". בכל לבו הרחום שאל רבי משה ליב: "וכי בעד מניעת שמחה זו, מגיע עד כדי כך?".

וכך הסביר אותו צדיק: לא מדובר כאן על עונש על דבר זה כשלעצמו. אלא שבא הכתוב להודיע שחוסר השמחה בעבודת ה' וקיום רצונו יתברך, הוא השורש לכל מגרעת, מתוך כך מתפתח כל חטא. אילו ידע האדם את הטוב הצפון בתורה ובמצוות והיה שמח בזה; אילו היו התורה והמצוות חביבות עליו כראוי, לא היה בא לידי חטא. ואת הדברים האלה רשם לו ה'שפת אמת', כפי שקיבל מסבו חידושי הרי"מ. זכותם יגן עלינו.

הוא היה אומר... העונג הרוחני נמצא אצלו ברום עולמו תמיד. וכך התנהל הדבר בפועל בדרך חייו של אותו צדיק. מעשה שנכנס לבית פריץ אחד לצורך פדיון שבויים. חלש ומעונה מאד היה רבי משה ליב באותו היום. וריח המאכלים בבית הפריץ, הביאו אותו לסכנת בולמוס.
מה עשה אז? הוא החייה את נפשו באמירת 'נשמת'... הוא נשא ב"תרמיל" הקדושה שעמו, דברי תענוג מעולים יותר לאין ערוך. וכך נתעלה לעולם של תענוג רוחני ושוב לא היה גופו דורש ומבקש כלום. דעתו נתיישבה במנעמי שבת של דבקות, שבח ושירה... הוי! נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד... ומתוך עוצמת קדושת נשמת, נתבטלו מאליו, הפריץ וארמונו, חמדותיו ומטעמיו, כעפרא דארעא...
*

ואמנם בתוך חידושי תורתו, בתוך כדי בירור סוגיא עמוקה של "הפוגמת כתובתה" במסכת כתובות [פ"ז.], נמצא נקודה נפלאה זו. שם נפגשו יחד הגאון והצדיק שבתוכו, אחרי שיישב את קושיית הגידולי תרומה' שהביא הש"ך בחו"מ סי' פ"ג, התלהט הרבי ר' משה ליב בשוועת ענווה ושפלות וזה לשון קדשו: "ואל ה' המשגיח האמיתי אנכי השפל מצלי ומתחנן... ואזכה ללמוד עם תלמידי בחנם לשמה התורה הקדושה אשר נתונה באש שחורה על גבי לבנה, ואזכה לקיים כל מצותיה ודקדוקי מצוות הכל לשם הגדול, ואזכה להבין תורת ה' תמימה נגלה ונסתר ושעל ידי כן נוכל להבין שיש לנו יותר תענוג מכל האומות שהכל הבל וריק, אבל אנחנו עם הקודש, יש לנו תורה הקדושה אשר על על קוץ וקוץ תלויים כמה עולמות אלף אלפי רבבות...".

הריתחא דאורייתא והעמלות בתורה, השתלבו כאן יחד עם ה"שויתי" הנצחי שלו ומשם יצאו הדברים ברשפי אש קודש ובשמחת התורה. המלים האלה כאילו מרצדות ומרקדות ומודיעות מול עולם ומלואו, שאין תענוג ושמחה לישראל יותר מלימוד התורה הקדושה וקיום מצוות ה'...

*

וכך למד ולימד הצדיק רבי משה ליב בענין התפילה בשמחה: "מהולל אקרא שם ה' ומאויבי אִוָשֵעַ." [תהילים ח"י ד'] "שעיקר עבודת השם יתברך ב"ה הוא בשמחה ובחדוה. כי אם אדם מבקש תפילתו בעצבות, אין לו בטחון שישמע השם יתברך לתפילתו. אך אם מתוך שמחה הוא מבקש להשם יתברך, לזאת ממילא בא בקשתו, וזה מהולל - מרוב הלל וזמר, אקרא ה' – ממילא: ומאויבי אִוָשֵעַ...".

*

וניגון השמחה לא פסק גם בעלותו לגנזי מרומים... מסופר שפעם ערך הרבי ר' משה ליב שמחת נישואין לחתן וכלה עניים ושימח אותם מאד לקול כלי הזמר. בטוב לבו בשמחתו אמר הצדיק אז, שמי יתן וביום עלותו אל אביו לעולם שכולו טוב, ילוו אותו בניגון זה...

הרבה שנים עברו מאז והדבר נשכח מן הלב. ביום ג' ד' שבט תקס"ז, יום שנסתלק בו אותו צדיק, נסעו המנגנים של החתונה ההיא לדרכם לעיר ברודי. לפתע התחילו הסוסים לרוץ לכיוון בלתי נודע. 'יעלו הרים ירדו בקעות' מבלי שהיה בידי בעל העגלה לעצור אותם...

וכך הגיעה העגלה סמוך לבית עלמין שהתאסף שם קהל רב. המנגנים שאלו לפשר המאורע, וכך נודע להם שכעת מלווים למנוחתו את הצדיק ר' משה ליב מסאסוב. אז נזכרו החבורה בבקשתו של רבי משה ליב וגם עלה בלבם אותו ניגון שניגנו בשעתו. הם הודיעו אז את הדבר לציבור שעמד שם. על אתר הושיבו בית דין שדן והסכים על כך. וכך עזב אותו קדוש עליון את העולם הזה, שהשפיע עליו שמחה של מצוה כל כך, בניגון של שמחה... בצלילי שמחה עלה אל אביו שבשמים, בכדי להמשיך שם את עבודתו בשמחה...

ואמרו צדיקים שבכל שנה ושנה ביום ד' שבט, נמשך שפע שמחה בכל העולמות, מכוחו של הרבי ר' משה ליב...

*

ומעומק הלב בוקעת לה כעת, הבקשה וההזכרה על שמחות ישראל בתקופתינו: "רבינו הקדוש! הייליגער ר' משה ליב! הרי בכל לבבך, נפשך ומאודך, עמלת לרומם את שמחת ישראל קדושים. אנא ממחיצתך הגבוהה מעל גבוה, הלא תראה את צאצאי דורותיך נלחצים כעת בעריכת שמחותיהם. מעין 'מאסר' ולחץ טועמים אף בשעות שלפני השמחה, כשאינם יודעים מה יארע ברגעים הבאים. מאז ומתמיד היו "פנים חדשות" מוסיפות לשמחה וכיום, מתגנב החשש המדכדך שמא כבר נפרץ גבול הנאספים... לפעמים אף החתן והכלה לבם בל עמם.

הביטה נא אל דמעותיהם ופעול למענם לפני ה' שהשמחה במעונו... רבינו שופע החסד והרחמים! הרי כל כך השתדלת תמיד למען שמחותיהם של ישראל. תמליץ נא טוב בעד עמך האהוב! דא וואוינט א ייד וואס מאכט א שמחה! דא וואוינט נאך א ייד וואס גייט מאכן א שמחה ... הדורות חלשים והדבר כבד עליהם מאד... עם אהוביך צמא לשמחה של מצוה כראוי...

*

"ולמעלה מזה. רבינו הקדוש! בחיים חיותך, אחרי תפילת שחרית נלהבת, היית פונה בכל יום ויום לבתי האלמנות בעירך, לברך אותם ב"גוט מאָרגן", בבוקר טוב שלך... רבינו! הלא תראה ממרומיך את צערן של אלמנות כה רבות כיום, ה' ירחם. הבדידות, הנשיאה בנטל וגידול הילדים לבד. אנא תזכירן לטובה ותמשיך להן את ברכתך היומית, את ה'גוט מאָרגן' הלבבי שלך, שיבקע עליהן השחר ויופיע עליהן אור החיזוק והישע, שיתמלא ביתן בשמחת החיים והרחבת הדעת.

במו ידיך רבינו הקדוש, היית מטפל בפצעי יתומים לרפאם ולהקל על כאבם. געוואלד! תמשיך נא בעבודת קדשך משם להשפיע על כולם, מתוך שפע שמחתך וסגולת ראיית הטוב שלך, שיגדלו לתפארת, ברום כל המעלות..."

*

והשמחה העצומה הזאת שנוססה בלבו הגדול של רבי משה ליב. היתה נובעת מתוך ענוותנותו היתירה. מתוך שחי בתחושה שלא מגיע לו כלום, הכל מתנת שמים מלאה חסד עליון. בבחינת "ויספו ענוים בה', שמחה". [ישעי' כ"ט].


ומתוך מדת הענווה היתה השמחה שפוכה אף על אימרותיו... בדרך צחות היה מפרש את 'טענת' לבן ליעקב אבינו. "לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרוֹחַ וַתִּגְנוֹב אוֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי, וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתוֹף וּבְכִנּוֹר". יעקב אבינו הסתיר את מעשיו בבית לבן ולא הראה את צדקותו כלל. רק בחלום הלילה כשהוזהר לבן שלא לפגוע ביעקב, נודע לו שחתנו הוא צדיק ועובד ה'. ואז בא אליו בטענה. למה נחבאת? מדוע הסתרת ממני את צדקתך? אילו ידעתי שעובד ה' אתה, לא היית צריך לברוח ממני. מזמן כבר הייתי משלח אותך מפני בשמחה ובשירים... איך וואלט דיר שוין לאנג פארשיקט. וכי מסוגל אני להתגורר עם צדיק בכפיפה אחת...?

*

כל תלמודו, תפילתו, צדקותיו וכל פעולותיו, עטופים היו בטלית של ענווה ושפלות מוחלטת. חידושי תורתו בהלכה ואגדה מלווים בלשון של ביטול. והרי לדוגמא, בעומק סוגיא בכתובות ביישוב דברי התוספות דף כ"ג. נשתלבה שם מבלי משים לשון כזאת "ונראה לי השפל והנבזה, אשר יראתי פן לא אזכה להיות בגן עדן מגודל עוונותי, דכאן קשה גבי שנים אומרים...".

וכבר השתומם על תופעה נדירה זו הגאון האדיר הנודע בדורו, רבי מאיר אריק זצוק"ל מטורנא, בהסכמה להדפסת חידושי תורתו. "ומחזה נפלא הוא לראות לשונו הזהב הנובעת מקרב לבו הטהור, אשר גם בעת שוטטו רעיוניו בעמקי הלכות - אחז צדיק דרכו שפלות רוחו וענוות צדקו באימה וביראה. כל חכמי לב - יתבוננו על זה וישימו על לב...". יראתו באה מתוך שמחתו וגם מתוך אהבת ישראל שלו. הרי כך כתב ר' משה ליב: "אם אין אתה אוהב נאמן לישראל, עדיין לא טעמת טעם יראת השם..."

*

באימה וביראה... תלמידו של הרבי ר' משה ליב, הגה"ק רבי אברהם דוד מבוטשאטש זי"ע, בעל "אשל אברהם" אמר על רבו זה, שאצלו ראו באורח פלא את הענווה, היראה והשמחה משולבות כאחד... וסימנך "ועיש על בניה תנחם [איוב ל"ח] ענווה, יראה שמחה... פחד אלקים היה לנגד עיניו. מספרים כשבא פעם הביתה ביום השוק. בבית שאלו אותו אז: "מה הבאת? מה קנית ביום השוק?". ואז פרץ הצדיק בבכי ויש אומרים שגם התעלף. הדבר הזכיר לו שאלה בבית דין של מעלה. מה הביא עמו מ"יום השוק" העולם הזה...? מעצמו היה תובע הרבי ר' משה ליב, ללא הרף. מכל דבר למד והוסיף לקח, מכל אירוע, מכל דיבור יהיה ממי שיהיה, הטיף לעצמו מוסר ונרתם לפעולה מיד, להוסיף עוד ועוד... הוא תבע מעצמו וגם מתלמידיו, שלימות עקבית ביהדות, צרופה במדת האמת ללא וויתורים. הוא סלד מן השקר, מחיקויים ודיבורים שלא כראוי. בין דברי תורתו אף נמצאות אימרות שנונות וחריפות, יורדות אל השיתין שבנפש.

*

וכמובן שאף מעשי החסד האינסופיים של הרבי ר' משה ליב, היו כרוכים בענוותנותו הנפלאה. תלמידו הרה"ק "שר בית הזוהר" ר' הירש מזידיטשוב זי"ע, פעם עקב אחרי רבו איך שהתחפש בלבוש נכרי בכדי שלא יכירו אותו, וכך סחב חבילת עצים לבית עניים וחולים. הוא חתך את העצים לגזירים, הסיק בהם את התנור ובישל חמין עבורם, תוך כדי ששפתותיו ממללות תיקון חצות, תיקון רחל ותיקון לאה... ועל זה קרא עליו תלמידו הקדוש: "שבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו...". נסתרות היו דרכיו בין בדרכי החסד, בין בעבודת ה' שהרקיעה שחקים. טמיר ונעלם. ועקבותיך לא נודעו...

*

בערב שבת קודש סמוך לחשיכה, יצא פעם הרבי ר' משה ליב לרחובה של עיר ועצר כרכרה של פריץ, שאליה היו קשורים אסירים. משפחה יהודית נגררה שם בצורה מחרידה ומסוכנת מאד. הצדיק שהיה בעל קומה ובעל צורה, הרשים את הפריץ ושידלו לשחררם. הוא נשק אז את בן הפריץ שנסע עמהם, ושיכנע את הוריו שמראה איום כזה עלול להזיק לנפש הילד הנחמד... לאחר שפדה את היהודים משחת, הגיע הרבי לבית המדרש לקבלת שבת.

הוא התמרמר אז ואמר: פה זה שנשק לגוי, איך יאמר "לכו נרננה"? אולם כשעלה בדעתו, שהכלבים אומרים בשירתם את הפסוק: "בואו נשתחוה ונכרעה לפני ה' עושנו" [פרק שירה] נחה דעתו. אם כלבים אומרים שירה זו, אז גם אני ראוי לכך...

זכורני שראיתי בשם אחד הצדיקים, שהסיפור הנזכר צריך להישמר בלב כל אחד... מעשה זה עומק יש בו, המלמד על דרכיו של אותו צדיק נשגב. הוא לא החזיק טובה לעצמו כלל. הוא לא התחשב במה שהציל בשעה זו ממוות, כמה נפשות מישראל, עולמות מלאים. הוא לא שם לב כעת אל המצוה האדירה שקיים, דווקא מתוך נשיקה מוכרחת זו. הוא רק חש את המגע הנכרי על שפתיו וזה העיק עליו מאד. כשנכנס לקבל את השבת, נרתע כל כולו מאימת בוראו. הוא נעצר והזדעזע. איך אני ניגש לומר 'לכו נרננה לה' בשפתיים שנתחללה קדושתן?

ולא נתקררה דעתו עד שהסתייע משירת הכלבים. הוא לא לקח לו למשל על כך, אף יהודי אחד בעולם, יהיה מי ומה שיהיה. את כולם החשיב למעלה ממנו... לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל. ה' אלקיו עמו ... געוואלד! מה נשגבו צדיקיך ישראל...

ומאידך "תרועת מלך בו". הצדיק לא נתקע ולא נעמד במבוכתו. איך שהוא מצא לו פתרון אף ל'שיטתו'. לא ארכו הרגעים ומלב לבו התלקח "לכו נרננה" אדיר וחזק כמקדם. קול ה' חוצב להבות אש... גם זה צריך לימוד. פורצים דרך וממשיכים...

*

כמה חן נסוך על המעשה דלהלן, שאולי אינו ידוע כל כך. סיפור זה בלול בו מיגוון מסגולותיו של הרבי ר' משה ליב: התמדת התורה, אהבת ישראל והארת פנים ליהודי, חכמה וענווה, צדקה וחסד, כח התפילה, מדרגות נעלות עד רוח הקודש ועד בכלל... ר' ישראל! בעל נפש אתה ותתענג מזה.

מעשה שהיה בכפר אחד. נפש מישראל, אֵם לעתיד היתה שרויה בסכנה ר"ל. מאותו הכפר נשלח שליח מיוחד לסאסוב להזכירה לפני הרבי שיבקש עליה רחמים. השליח הגיע לסאסוב באמצע הלילה, בשעה שתיים אחר חצות. ברחובות שרר חושך והאיש מצא אור דלוק בבית אחד בלבד. הוא לא ידע שזה בית הרבי בעצמו ודפק על הדלת. הרבי ר' משה ליב שעסק בתורה, יצא לקבל פניו. האורח שאל אם יוכל ללון שם. הצדיק הכניסו בתשואות חן והגיש לו קצת יי"ש להחיות את הנפש.

הרבי הציע אז לשליח אולי יוכל להיות לו לעזר, במעשיו בעיר. הלה ענה שבא אל הצדיק שיבקש רחמים על אשה הזקוקה לישועה מיד. רבי משה ליב אמר לו שהשעה כבר מאוחרת מדאי לפנות כעת אל הרבי... אלא שבבוקר השכם יוכל לפנות עמו לבית הצדיק ולהזכיר את הענין, שכן יש לו קשר הדוק עמו... הוא ביקש מן האורח את שם האשה ושם אמה. ואז ניגש למצוות הכנסת אורחים בלהט. הוא הכין לשליח ארוחה נאה וסידר לו מקום לנוח.

בבוקר התעורר האורח והצטער מאד. הוא השיח את צערו לבעל הבית על שבא במיוחד אל הצדיק להזכיר את המסוכנת וכעת מעל בשליחותו. הוא אכל ושתה ונרדם.

אמר לו הרבי ר' משה ליב בחיבה. "אל נא תדאג יהודי יקר! כבר הייתי מזמן אצל הרבי להזכיר את הדבר... והוא בישר לי שכבר נולד אצלם בן למזל טוב, וב"ה כולם בריאים ושלמים. כעת אתה כבר יכול לחזור לכפר ולבשר זאת לקרובים...". במשך הזמן נודע לו לכפרי, מי היה המארח... הצדיק שהעלים את זהותו, דאג לכל מחסוריו ועם זאת שפך שיח לפני קונו בלילה בשעה שנח האורח, עד שנענה מן השמים שכבר הגיעה הישועה... הוי! שבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו...

*
הרבי ר' משה ליב לימד פרק מופלא במדת הבטחון. וכך פירש את הנאמר בברכת יעקב לנכדיו: "ויברכם ביום ההוא לאמר". הוא בירך אותם שלא ידאגו דאגת מחר, שיכוונו דעתם רק אל היום ההוא ולא יותר. ובדומה לכך פירש: "ואתחנן אל ה' ביום ההוא לאמר", שיזכה למדת הבטחון... להתרכז על ההווה ולא על העתיד. לבודד את קטע הרגע הקשה ולהפרידו משלפניו ושלאחריו. כך התחזק אותו צדיק בעצמו כשסבל יסורים שקיבל עליו, בפרט בערוב ימיו.

כמו כן חיזק הרבי את לב עוברי עבירה שנשרשו בחטא ר"ל. ידוע מה שאמר בחן לשון קדשו. "די גרעסטע בלאטע טריקענט זיך אויס, אז מען גיסט נישט צו קיין וואסער". הבוץ הכי גדול סוף סוף מתייבש, כשאין מוסיפים שם מים... תלמיד חכם חסיד אחד פירש לי פעם אימרה זאת בלי אומר ודברים, כי אם בתנופת יד גרידא. הוא הוריד את חוד כף ידו מלמעלה למטה, בתנועה מהירה, כסימן הפסק. כלומר, לעצור את המשך הרע, עד כאן ותו לא...

הוא חש בכל יום ויום את בריאה חדשה שבהם וכך ערך לו סדר עבודה בחיות מחודשת בתורה, תפילה וקיום המצוות. ולדוגמא, בכל יום ויום היה שולח דבר מזון לכבוד אביו, על ידי שליח מסאסוב לברודי. בערב שבת קודש היה שולח חידושי תורה לאביו שהיה תלמיד חכם גדול, להרנין את לבבו...
*

כך חי אותו צדיק את חייו עלי אדמות ועבד את בוראו יתברך בכל שלשה עמודי העולם. ה"ווארט" האחרון שאמר, היה אף הוא מלא חן וחסד וגאונות חריפה. בפיוט נאמר:
לְקוֹנֶה עֲבָדָיו בַּדִּין. לְרַחֵם עַמּוֹ בְּיוֹם דִּין. הקונה עבד עברי משתעבד בזה, לדאוג לטובתו של העבד. עד כדי כך, שאפילו אם יש לאדון כר אחד צריך למסור אותו לעבדו. ואם כן: "לקונה עבדיו" ממשיך עמו ממילא, את: "לרחם עמו"...

ולקראת שבת קודש, נסיים נא עכשיו באימרת נועם נוספת של הרבי הקדוש רבי משה ליב. "וקראת לשבת עונג". ו'עשית' או ו'אמרת' לא נאמר כאן, אלא וקראת. ה"קריאה" מתייחסת בעיקר לעומד ממרחק. ללמדך, שעוד בהיותו "מרחוק" יתחיל יהודי לקרוא את השבת, כלומר שההכנה לשבת קודש תתחיל בהקדם, מריחוק זמן...

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו!

בתוספת חיזוק מחייו ומשנתו של צדיק יסוד עולם זה,
בריקוד אחר ריקוד מול אור היכלו,
וב'הרכבת המשקפיים הקדושות', אוי! די הייליגע גלעזער!
מבטו העילאי של הרבי ר' משה ליב...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

דרומי
הודעות: 7368
הצטרף: ב' פברואר 20, 2017 11:26 am

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי דרומי » ש' נובמבר 28, 2020 9:24 pm

ייש"כ על העלאת המאמרים היפים.

המאמר האחרון ראוי להיקבע במדור 'משפחות סופרים'...

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' דצמבר 25, 2020 6:27 am

איש הפלאים הירושלמי...

קצות דרכיו של הגה"צ רבי יוסף זונדל מסלאנט זצוק"ל

לר' ישראל יקירי שליט"א
עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים ...מתוך געגועי לעיר הקודש שכבר לא הייתי בה כשנה, הנני רושם את הדברים הבאים. מימי החנוכה אשתקד לא זכיתי לחונן את עפר ארץ הקודש. כבר עברה שנה תמימה והנני מתרפק על זכרונותיה.

עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים... ה'אבן עזרא מפרש מלים אלה בהוד שבפשטות. "והנכון כי היא היתה מלאה אדם... לא נוכל להיכנס מרוב העם הבאים והיוצאים...". עמידה זאת בשער, היתה, פשוט מאד, מחמת ריבוי ישראל שנהרו מכל עבר אל בית ד', ששם עלו שבטים שבטי קה. בני הגלות מתחזקים, לדעת ה'אבן עזרא' בזכרון חג ומועד ועליית הרגלים. עומדות היו רגלינו! מפני שלא היה שייך להיכנס...

ובעזרתו יתברך בונה ירושלים, יש זכר לכך אף בימינו. זכורני שלפני שנים מספר, בליל אחד מעשרת ימי תשובה, הצטרפתי עם אברך אחד ברכבו בדרכו אל הכותל המערבי. מרוב העם שהתכנס אז לתפילה שם, לא היתה אפשרות להיכנס לעיר שבין החומות, כך עברנו משער לשער והכל היה סגור אז למעבר.
כשחזרתי סיפרתי זאת לאחד מידידי, תלמיד חכם ירושלמי והוא השיב לי במתק לשון: "הלא קיימת מקרא מלא בספר תהילים [מ"ח]: "סוֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ"...
לימים נודע לי, שכך נהג בפועל אחד מגדולי ירושלים, הגאון והצדיק ר' יוסף זונדל מסלאנט זצוק"ל. בחיבה יתירה היה מקיף את העיר וסופר את הבתים, מכח פסוק זה של "סובו ציון והקיפוה סִפְרוּ מגדליה". ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. כמה חן ירושלמי ישנו בתיאור זה...
*
צדיק זה רבי זונדל, היה מהלך לבדו באישון לילה ואפלה לשפוך שיח ליד הכותל המערבי. בימיו לא היה הדבר פשוט מפני הצוררים. כמו כן ראו אותו מתהלך על הרי ירושלים ובוכה על שוממותיה. עם זאת שמח מאד על כל בנין ובנין חדש שהתכונן. את מאמרם ז"ל [כתובות קי"א.] "כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא" קיים ר' זונדל כפשוטו יום ויום.
בימיו חי בעיר הקודש חייט ירא שמים ושמו ר' לייבצ'יק ז"ל. פעם באחד הלילות הגיע לבית רבי זונדל לתפור לו בגד. הצדיק היה לומד אז משניות מסכת 'מידות' ותוך כדי לימוד התרגש מאד. הוא צייר לפני עיניו את בית המקדש בבניינו ובכה תמרורים על חורבנו. החייט סיפר שהדבר ריגש אותו עד מאד ואף הוא פרץ בבכי עמו. וכך בכו שניהם יחד על הבית הגדול והקדוש... [ואמנם גם בלימוד זה של מידות המקדש, יש קיום "סובו ציון והקיפוה". כך אמרו חז"ל ב'משנת רבי אליעזר' פרשה שלישית].
*
אחד מדמויותיה המופלאות של ירושלים של מעלה מלפני כמאה ושמונים שנה, היה הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט, [חמיו של הגאון הנודע, עמוד ההוראה ר' שמואל מסלאנט זצוק"ל רבה של ירושלים] ענק בענקים היה בתורתו ומיוחד במינו ביראתו הקודמת לחכמתו, באצילותו, טוב לבו ופשטותו המדהימה. במקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו. ועד כמה שהסתיר את עצמו, השאיר מבלי משים את רושמו לדורות. שמו היה נישא בהערצה רבה בכל החוגים.
*
דרכו המיוחדת כל כך של רבי זונדל מסלאנט היתה, שאת כל מה שלמד, כל מלה שבתורה שבכתב ושבעל פה לרבות מדרשי אגדה, הוא חי בפועל והתמסר לקיים 'למעשה' עד כמה ששייך. כבר זמן רב שנמשכתי אחרי דמות פלאים זו. בימים שהיה קשה עלי הריכוז, נתתי את לבי לעיין יותר בתולדותיו של איש קדוש רם מעלה זה, מפני הלקחים העצומים איך לקיים את כל האמור בתורה הקדושה להלכה ולמעשה.
מתוך העסק ב"תולדותיהם של צדיקים". הגדלות, המקוריות, הישרות העילאית ואצילות המידות, מכל זה שייך להתחזק ולרומם את הרוח. על כל עובדא ועובדא מחייו, חתום מאמר חז"ל [יומא פ"ו.] על מי שמאהב שם שמים: "ראו! כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו!". יופי נאצל ותיקון של התעלות...
*
וכך כתב עליו תלמידו המובהק, הגה"צ רבי ישראל סלאנטר זצוק"ל, אבי תנועת המוסר, שרבו זה השאיר עליו רושם אדיר. "ויצקתי מים על ידי מורי ורבי הרב ר' יוסף זונדל היושב בירושלים תובב"א, ועד כה לא הגעתי לקרסוליו. הוא היה סולם מוצב ארצה, טרוד ברעיוני המסחר לבקש טרפו כדרך בעלי הבתים, אשר מחייתם כבד לפניהם. וראשו מגיע השמימה בטירדא גדולה - לחיי נפשו.
"משפט לימודו העיקרי היה בעיון הנצרך לו למעשה - וכשלמד הסעיף שו"ע או הענין עם כל אביזרייהו היה הציור לפניו כמו שבא הדין אליו למעשה ועיין וחקר היטב משפטו עד שהעמידו לפסק ניצב. ואז חזר פעמים רבות עד שהיה בידו בקופסא. כל לימודו בתנ"ך, גמרא, מדרשים וזוהר היה היסוד לחפש ידיעות המעשה. ועל כל אלה גודל הידיעה ליישר המידות ולחובת הלבבות. הארכתי מעט במעלת האדם הגדול הזה - יאריך ה' ימיו ושנותיו, למען ישמעו - וילכו באורחותיו". [הקדמת הגרי"ס לספר תבונה"].
*
רבי יוסף זונדל נולד בשנת תקמ"ו. הוא היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים מוולוז'ין זצוק"ל, שראה בו גדולות וחיבב אותו עד לאחת. הוא החדיר בו את דרך לימודו של רבו הגר"א זי"ע שדבק בה כל ימיו. רבו זה פקד עליו ללמוד ספרי מוסר והורה לו שספר "מסילת ישרים" יהיה מנהל את דרכי חייו.
עוד בימי נעוריו בישיבה, היה ר' זונדל מזכה את הרבים בצינעה, בחכמה ובצורה מקורית. תקופה ידועה היו חבריו רואים אז הולך מטייל ברחוב בבוקר השכם עם מקטרת קטנה בפיו, כמנהג בני האצילים. והדבר היה נראה להם מוזר מאד...
רבו הגאון רבי חיים שאל אותו לפשר הדבר. רבי זונדל ענה שנודע לו שמחמת דוחק השעה, ישנם יהודים המקילים לקנות לחם זול יותר במאפיות נכריות. בכדי להצילם ממכשול הוא נכנס למאפיות אלה בבוקר כשהולכים להסיק את התנורים. הוא מבקש מהם אש לצורך מקטרתו ותוך כדי כך זורק קיסם לתוך התנור...
אחרי פטירת רבו הגר"ח מוולוז'ין , [שאליו היה נוסע תכופות לקבל ממנו תורה ולשאול בעצתו גם שנים אחרי תקופת לימודיו בישיבה]; הפליג רבי זונדל לעיר פוזנא, לקבל תורה מאת הגאון ר' עקיבא איגר זצוק"ל וללמוד מדרכי חייו.
*
רבי זונדל לא הפסיק ללמוד ולשנן את תלמודו כל ימיו. על שיטתו בשקידת התורה אנו לומדים מתוך רשימה שערך לעצמו. "תיכף כשיעור משנתו – לקום מיד מהמטה, אף שיהיה קר למאד וראשו כבד עליו, ואל ישכב על המטה כעצל... לרחוץ מיד ויראה בכל האפשרי לילך וללמוד מיד אצל הספר... שלא לדבר תוך הלימוד... שלא יפסיק מהלימוד, אלא לצורך גדול וביישוב הדעת כגון להכין עצמו להתפלל... בעת אשר יצטרך לעשות צרכי הגוף ההכרחיים כמו לאכול - יראה לחשוב במחשבתו דברי תורה ויראה, לקצר בכל האפשרי... וככה ינהג עד שיהיה אצלו כטבע ממש...".
*
הוא חידש כל מיני עצות ותחבולות בכדי לחקוק את לימודו בזכרון, באופן מסודר ביותר. הוא העתיק ורשם קיצורי הדברים ממשנתו וחזר עליהם שוב ושוב. את חובת "ושננתם – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך" קיים בכל לב ונפש. והשינון הזה חדר לא רק לזכרון אלא שנבלעו בדמו ממש. התורה הקדושה התוותה את כל צעד בחייו בטבעיות גמורה...
וכך נכתב עליו: "היה אוחז בשיטת לימוד הדרגתי, לא לבלוע הכל בבת אחת כי אם לבוא מהמעט אל המרובה ומן הקל אל הכבד, והכל בדרך של מתינות ויישוב הדעת. הוא החשיב מאד את השינון המרובה ודווקא בביטוי שפתים שיהא סודרם ומוציאם בפה ולא בגמגום ובלחישה. הוא בעצמו דבק בשיטה זו, ודרכו מקדמת דנא היתה לשנן את כל לימודיו בעל פה. הוא היה מייעץ ללמוד מן החדש ולחזור על הישן, כדברי רז"ל [סוכה מ"ו.] אם שמוע בישן תשמע בחדש". [הרב דב כ"ץ זצ"ל, - תנועת המוסר ח"א פ"ה].
*
בליל שבת קודש, מתוך זהירותו הרבה שלא ללמוד לאור הנר. היה קובע שיעוריו לחזור על תלמודו בעל פה. ולא זו בלבד, אלא בשעה זו התכונן במחשבתו לעבודת הקודש במשך השבוע בסדר מופתי כדרכו, איזו מדה ואיזה תיקון עליו לערוך במיוחד לקראת הימים הבאים. והכל כמובן מתוך מקורות מדוייקים בדברי חז"ל ובספרי היראה, שנרשמו בתוך תוכו...
*
לימים התיישב רבי זונדל בעיר סלאנט, שהיתה בשעתה עיר של חכמים וסופרים. ביניהם היה גם חתנו לעתיד הגאון ר' שמואל סלאנט. הוא לא רצה לקבל עליו משרת רבנות ונהנה כל ימיו מיגיע כפיו בדוחק. במשך שעה קלה ביום עסק בסחורה ואת השאר הקדיש לתורה וליראה. יחד עם זאת השתתף 'מאחורי הקלעים' בעסקנות עניפה למען הכלל, כשהצניעות מכסה על מעשיו תדיר.
בימי ערב שבת קודש ניצל את שהותו בשוק, למצוה. הוא הכין יין וחלות וצרכי שבת לסוחרים שבאו מחוץ לעיר ונשארו לשבת. מרוב טירדה לא היו מספיקים להכין את הכל. ר' זונדל היה עובר אז מפונדק לפונדק ומאכסניה לאכסניה וממציא להם את צרכיהם. כך עשה כל ימיו שהיה גר בסלאנט.
*
נסתר בדרכיו היה רבי זונדל ופשטן באופן נדיר. "הליכותיו בין האנשים היו כשל אדם המוני, מתלבש כאחד ההדיוטות ומתנהג כפשוט שבפשוטים. תוארו החיצוני כשל רוכל או פועל עני, מתהלך בדלות ושפלות ושום מלאכה אינה בזויה בעיניו. במסעיו לן בפונדקאות העגלונים וישן על גבי ספסל קשה כדרך העניים החוזרים על הפתחים. נדחק תמיד בין עמי הארץ ופחותי העם ומתראה כאחד מהם. רק יחידים ממקורביו ידעו את הסוד שמתחת לאיצטלה החיצונית ההמונית, חבוי ענק רוחני, גאון עצום בכל מקצועות התורה, חכם מופלא במדע האדם והחיים, אדם מושלם בכל המעלות והמדות וחסיד עליון בכל דרכי ההנהגה והמעשה". [תנועת המוסר ח"א פ"ד].
כדרכו קיבל כל פסוק אצלו משמעות מעשית לקיים כפשוטו עד קצה האחרון. ואכן את מאמר הנביא [מיכה ו'] "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך" קיים בכל עוז. מכאן נבעה התנהגות מופלאה לכל אורך ימיו של צדיק זה. וכך עמל צדיק זה לתקן את מידותיו, זיכוך אחר זיכוך, עילוי אחר עילוי. כמה יגע על "בין אדם לחבירו" שלא לנגוע בכבודו של יהודי כמלא נימא; ומאידך, להתנהג בסלחנות ובאורך רוח ללא גבול. כמה התרחק מכל שמץ של כבוד ושררה. כמה דאג לטובת הזולת בין בחומר ובין ברוח!
*
הוא חי ונשם תמיד את דברי הרמב"ן באיגרתו הידועה לבנו: "והוי זהיר לקרות בתורה תמיד אשר תוכל לקיימה. וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת, אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו".

כל תנועה שלו היתה מחושבת, כאמור, על פי דברי חז"ל והפוסקים. ולאו דווקא הדברים הידועים והמקובלים, אלא כל הגה מדברי קדמונינו ז"ל, היה חקוק על לוח לבבו ובא לידי מעשה. מרוב שינון וחזרה זכר את המקורות לאשורן והם עמדו לו להאיר את דרך חייו בכל עת. הוא תמיד הרגיש את הפקודה, את הצו, את החיוב בפשטות, מתוך כל מה שלמד. זוהי מדרגה עילאית בכבוד התור, תחושה תמידית של: "כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם".

תורה נקראת על שם ההוראה. כל אות שבתורה דיברה אליו בשפת המעשה. גם מאמרי אגדה בכל מרחבי מדרשי חז"ל ובפרט ספר 'תנא דבי אליהו' שהיה הוגה בו תמיד, לימדו אותו אורחות חיים בפועל ממש. במכתב לאחד ממיודעיו בנושא עסקנות מסויימת, מנה לו כמאה ושלושים מקורות המדריכים את הפעולה הראויה...

*

רבי זונדל לא היה רב ולא ראש ישיבה. הוא לימד מתוך מעשיו, למי שרק היה מסוגל להבחין בהם. מסַפרים שביום נישואיו של רבי ישראל סלאנטר שהתקיימה בעיר סלאנט, השתתף גם רבי זונדל. הוא ישב כדרכו כעני ליד הפתח. החתן רבי ישראל שאל אז לחמיו לזהותו של האיש. חמיו ענה לו שקוראים לו: זונדה התגר... ר' ישראל הגאון הצעיר התפלא ואמר "איך אין אתם קוראים לו רבי?". והרי ברגעים ספורים אלה שיושב שם בפינתו, כיוֵון בהתנהגותו בשעת אכילה, בהלכות ברכות וכו' בעומק בירור ההלכה... לימים כששאלו את רבי ישראל סלאנטר אם למד אצל רבי זונדל, ענה ואמר "לא למדתי אצלו, אלא ראיתי אותו"... כל תנועותיו לימדו תורה...
דרכו של רבי זונדל היתה להתבודד בשדה ולעסוק שם בספרי יראה. פעם הלך בעקבותיו תלמידו רבי ישראל סלאנטר ורצה ללמוד ממעשיו. רבי זונדל הבחין בו ואז אמר לו חמשה מלים, שבמשך הזמן קבעו את מהלך חייו: "ישראל! למוד מוסר ותהיה ירא שמים" הדברים נכנסו ללב התלמיד והבעירו שם אש קודש לנצח. מכוחם הפך רבי ישראל עולמות בעתיד...
*
מכוחו של רבו זה, ר' זונדל, ייסד תלמידו הגדול רבי ישראל את תנועת המוסר שהשפיעה בעתיד על אלפים ורבבות. ולאו דווקא במדינתו. ידועים דברי ה"אמרי אמת" מגור זי"ע באחד ממכתביו על לימוד המוסר. "שיטת רבי ישראל סלנטר להנהיג בכל הישיבות לימוד המוסר – היא טובה מאוד גם לכל בר אוריין, לזאת נצרך שהצעירים יקבלום לחובה" [אוסף מכתבים סימן מ"ג]. על פי דברים אלה כתב הגה"ח איש האשכולות ר' אלכסנדר זושא פרידמן מווארשא הי"ד, מאמר [בכתב העת 'דגלנו' שבט אדר תרפ"ג] לעורר את לימוד המוסר. הוא סיים את מאמרו בדברים נלהבים: "תצלצל באזנינו הקריאה: של שמע בני מוסר אביך - ונשמע למוסר אבותינו היום, לשמוע מוסר אבותינו הקדמונים. [ראה ראש גולת אריאל ח"ב ע' תנ"ו].
בספר "חיי המוסר", שהוציאו בני ישיבות נובהרדוק [שם לוקטו הרבה מאורחות חייו של הגה"צ ר' יוסף זונדל מסלאנט] נמצאת הסכמה אחת בלבד. והיא של ה"אמרי אמת", שכתב בשמו חתנו הגה"ק ר' יצחק מאיר אלתר הי"ד. "נצטויתי בפקודת מו"ח מרן שליט"א לכתוב לכם הפסוק: החזק במוסר אל תרף נִצְרֶהָ כי היא חייך. וגם שולח לכם עשרה זהובים"...
[גם לשון "עשרה זהובים" צריכה לימוד, סכום זה תשלומי מצוה היא, ראה חולין פ"ז. נפלאים דברי רבינו ה'אור זרוע', (הל' כיסוי הדם סי' שצ"ט) בשם רבינו יהודה החסיד, שהדבר נלמד מאליעזר עבד אברהם, שנתן לרבקה צמידים, עשרה זהב משקלם, כתגמול מה שזיכתה אותו אז לברך את ה'].
ואמנם כן, תורת המוסר שהתפתחה בדורות האחרונים בפרט בעולם הישיבות, היה מפירות פירותיו של רבי יוסף זונדל מסלאנט זצוק"ל. הוא גילם זאת באישיותו.
*
כשעלה רבי זונדל לירושלים עיר הקודש בשנת תקצ"ח, פקדו עליו גדולי העיר שידעו על גאונותו, שעליו לעסוק בהוראה. הוא נעתר לכך, אמנם שלא על מנת לקבל פרס.

אופיינית היתה דרכו בהוראה, כשנכנס אליו השואל, יהיה מי שיהיה אפילו פשוט שבישראל קיבלו בסבר פנים יפות ואף אם שאל שלא כענין... רבי זונדל הסביר לו את יסודות ההלכה ב'שולחן ערוך' וכך הדריכו עד שיצא השואל, בתחושה שהוא בעצמו בירר את הדין... מאד היה חס על ממון ישראל ונזהר מחומרות יתירות. [ס' הצדיק ר' זונדל ע' ט]. בימים אלה השתלם והתייחד בהוראת המצוות התלויות בארץ.

פסוק "חבר אני לכל אשר יראוך" היה נר לרגלו וכך התחבר עם גדולי ירושלים מכל החוגים, לפעול יחד למען תיקון הכלל ותועלתו בהרבה מישורים. עם רבם של החסידים בירושלים הגאון החסיד רבי אליעזר יוסף ריבלין זצוק"ל שהיה מגדולי חסידיו של הרה"ק האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש זי"ע, היה רבי זונדל מיודד מאד. כמה תשובות כתב אליו בהדגשת "ידיד נפשי"...

[אגב, בנוגע לאחדות יראי ה' שבאותו הדור, נזכר אני כעת איך שהראה לי בשעתו הרבי מנובומינסק זצ"ל, בהמיית לב, את תשובתו של בעל 'נחלת דוד' [סי' ל"א] להגאון רבי דוד טעביל ממינסק, מגדולי תלמידיו של הגר"ח מוולוז'ין אף הוא, את מה שכתב אל ה"צמח צדק" זי"ע, "לכבוד המאור הגדול הגאון המפורסם, עין העדה רבא דעמא מדברנא דאומתיה, קדוש ייאמר לו – ולכל הנלוים בצילו צל החכמה והיראה..." ראה מפתחות שם והקדמת חי' צ"צ על הש"ס.].

עם הגה"ק רבי נחום משאדיק זצוק"ל, תלמיד ה"חמדת שלמה" מווארשא, למד רבי זונדל בלילות, סתרי תורה באין רואים...

*

כשאמרו חז"ל "זריזין מקדימים למצוות", "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", פעלו על רבי זונדל, אותיות של אש אלה, קיום למעשה לכל אורך יומו במלוא מובן המשמעות. את התפילות ערך בזמנן, בהקדם האפשרי.

אם ציוו חכמים [אבות פ"א מ"ו] "עשה לך רב וקנה לך חבר" קיים זאת בפועל, אף אם היה הדבר תלוי בנסיעה למרחקים.

כמה נזהר לדוגמא תמיד כשהזכיר שם תלמיד חכם לצרף לו ברכה "שיחיה" וכדומה. חז"ל אמרו [בר"ר מ"ט] ""כל מי שהוא מזכיר את הצדיק ואינו מברכו, עובר בעשה" ורבי זונדל לא זז מלקיים זאת בכל לבו.

"דע מה למעלה ממך עין רואה...". אצלו לא היתה זו בגדר ידיעה בעלמא, אלא ידיעה מוחשית בתכלית. פעם הבחין בבעל עגלה שבדרכו לקח מספוא שאינו שלו. רבי זונדל צעק אז אליו: "מען זעט!" רואים! העגלון הניח מיד את ידו, נמלט והמשיך בנסיעתו. כשהביט הלה לאחוריו וראה שאין שם איש, שאל את רבי זונדל בטרוניא, למה הפחידו על לא דבר? ורבי זונדל ענה לו בפשטות: "עין רואה! אחי, בשמים ממעל...". הוא לא ציטט את המשנה. הוא חי אותה וחש את מציאותה.

*
עד כמה שהגיעה גאונותו המפליאה, ליוו אותה המעשים. הוא השתדל לקיים אותם בגופו ממש. ובפרט במדת גמילות חסדים שבזה היה מיוחד מאד מאד.
הגה"צ ר' נפתלי אמסטרדם זצוק"ל, תלמיד רבי ישראל מסלאנט, שהיה גדול בתורה מאד ומופלג ביראתו [רבה של הלסינגפורס שבפינלנד]; היה יליד עיר סלאנט אף הוא. וכך כתב בזכרונותיו עליו. פעם מצאו את רבי זונדל באישון לילה ברחוב, מרצף במו ידיו דרך מאבנים שליקט, בתוך הרפש והטיט. כולו מלוכלך היה בבוץ מתוך עבודה זו. לכבוד אמו עשה זאת רבי זונדל, בכדי שתוכל ללכת לבית הכנסת בצורה מכובדת. איש המעשה היה גאון וקדוש זה, ולא עלתה על דעתו למסור מצוה זו לאחרים...
בערוב ימיו כשכבר היה גר בירושלים, כשירד שלג בחורף והיה קם בחצות ללמוד תורה, היה עמל לפנות את השלג סביב ה'חורבה' לעשות שביל לצורך המתפללים. התנהגותו בקודש בכלל, סללו הרבה דרכים נפלאים לזולת, המסילה העולה בית ה'...
*
והרי סיפור מאלף שכתב הגאון רבי נפתלי אמשטרדם בזכרונותיו. פעם ראו את רבי זונדל עומד לפני בית השער שבחצירו עם פטיש ומסמרים ומתקן שם דבר בזריזות. התברר שהידית התקלקלה והעניים לא היו מסוגלים להיכנס לחצר בעצמם. מתוך הסוגיא במסכת ב"ב ז: התברר לו, שאין ראוי לעשות בית שער אל החצר רק אם יש שם "פותחת", ידית מבחוץ, המאפשרת את כניסת העניים. בגמרא שם מובא, שבגלל דבר כזה נמנע אליהו הנביא לבקר אצל אחד החסידים. לרבי זונדל די היה בזה, להוציא את כליו ולתקן דבר זה בזריזות. הרי מאמר קדוש הוא בגמרא וכל דבריהם כגחלי אש. את הכל צריך לקיים בפועל ממש ומצוה בו יותר מבשלוחו... ה'שקלא וטריא' שבגמרא דירבנה אותו הפעם לקחת את כלי העבודה לידו תיכף ומיד... אה! כמה מתוקנים מעשיו...
ועל זה הוסיף רבי נפתלי אמשטרדם: "כן סיפרו ממנו הרבה מילי דחסידותא כיוצא באלו, עד להפליא. וכמו גודל גבורות צדקותיו ופרישותו והאהבה והיראה שהיה בוער בקרבו בפנימיות כן היה גודל עמלו להיות הצנע לכת לבל יכירו בו מאומה בחיצוניות עד כי אנשי העולם שלא היו מכירין אותו למראה עיניהם שפטו אותו לאיש פשוט. כי לא היה נהנה מן התורה לקבל מן העולם כנהוג רק נתפרנס מיגיע כפיו וחי בדחקות ולא היה לו פרנסה קבועה, רק פעם החזיק תלמיד ופעם התעסק באיזה מסחר לעיר מעמל בפרייסין הסמוכה ובאמצע היה נוסע ללמוד בפרישות על משך שנה... כן סיפרו מגודל ענותנותו עד שהיה מפליא ומבהיל כל שומעיו"... [אור ישראל ס"ב:].
*
המלים שבסוגיות הגמרא, ששינן אותן ונבלעו בדמו, קראו אליו תמיד: "לשמור לעשות ולקיים אל כל דברי תלמוד תורתך באהבה". מספרים שפעם בעיצומו של יום הכיפורים הבחין דרך החלון, שעֵז של יהודי קפצה לתוך גינה של נכרי. על אתר נזכר בתלמודו במסכת בבא מציעא [ל"א.]. מתוך הסוגיא משמע, שגוי עלול להרוג בהמה שעוברת בגבולו וזה מחייב מצוות השבת אבידה. [ותיפוק ליה משום אבידת גופה, דדילמא קטלה לה]. וכך יצא אותו גאון וצדיק מבית הכנסת עטוף בטלית ובקיטל והבריח את העז מתוך שדה הנכרי, לקיים מצוות עשה דאורייתא... [תנועת המוסר שם].
*
לכה דודי נצא השדה - שם אתן את דודי לך... הנהגה מופלאה שנולדה אצלו מתוך צירוף שני מאמרי חז"ל, מסר כמו כן תלמיד תלמידו ובן עירו רבי נפתלי אמשטרדם. פעם עבר רבי יוסף זונדל במקום שהיו שם שדות וגינות בבעלות יהודית. פתאום הבחינו עליו שהוא לוחץ באצבעו בחזקה על האף מצד שמאל...
הדבר היה תמוה להם. אחר זמן נודע להם פשר הדבר. היקף תורתו שלמד הדריך את מעשיו אלה בטבעיות גמורה. במסכת בבא בתרא [ב:] שנינו שאסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה ופירש רש"י בטעם הדבר, שלא יזיק הרואה בעין הרע. מכיון שחשש רבי זונדל שבכל זאת יסתכל לרגע מבלי משים, בא לעזרתו מיד מאמר חז"ל נוסף, [ברכות נ"ה:] שמי שחושש מעין הרע של עצמו שלא יזיק לאחרים, ילחוץ על האף מצד שמאל. [ואי דחיל מעינא בישא דיליה, ליחזי אטרפא דנחיריה דשמאליה] זו היא דוגמא מני רבות, איך שחי צדיק זה חיי תורה להלכה ולמעשה. הכל הפך אצלו הלכה, שרשרת ארוכה של מעשי תורה...
*
תלמידו הגה"צ ר' ישראל סלאנטר היה מוסר בשמו שמועות "איך היה בדקדוק עצום ובהשקפה גדולה ודברי חסידות, אשר אין עולה על לב בני אדם". לדוגמא לכך סיפר רבי ישראל שפעם אחת בימי החנוכה שוחח רבי זונדל עם כמה אנשים. בתוך הדברים הזכירו דבר של צער. נענה רבי זונדיל והעיר להם שלא ראוי להזכיר דבר של צער בחנוכה, מכיון שחז"ל אסרו אז הספד ותענית...
והדבר התבאר להם אז על פי דברי ה'מסילת ישרים' [פח"י] שמי שאוהב את הקב"ה משתדל מה שיכול להדר ברצון ה' יותר ויותר. "כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעינים, להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין, שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו, וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו". [אור ישראל שם].
[ראיתי לגאון אחד שתמה על ההשוואה מאיסור הספד ותענית - להזכרת דבר של צער בחנוכה. אמנם הענין מתבאר היטב על פי דברי הלבוש באו"ח סי' עת"ר "ואין מספידין בהן שלא להסיח דעתם מהכנעת ועבודת השם יתברך, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחת הלב". מתוך דברים נפלאים אלה, נראה שבפרט בחנוכה, יסוד אחד לשניהם.]
*

חסיד ותיק היה בירושלים ורבי ישראל יעקב אראטין שמו. תלמיד חכם מופלג היה רבי ישראל'קע ז"ל, שריד חסידי עליון, שהסתופף בצל ה'שפת אמת' במשך עשרים ושלש שנים. והוא שהתחנך במקום גידולו בדרך הענווה והשפלות, מצא לנכון להעתיק בספר "תורת המידות" שלו, את הסיפור הבא על רבי זונדל מסלאנט. וכך פתח רבי ישראל'קע: "הגאון הגדול החסיד והעניו רבי יוסף זונדיל זצ"ל הנקרא בפי כל בשמו הקדוש ר' זונדיל סאלאנטר - לא היה ניכר בחיצוניותו כי הוא מאנשי המעלה". פעם הזדמן רבי זונדל לווילנא למסור מכתב לאחד מגדולי העיר הרב גרשון אמשטרדם זצ"ל [שעסק בההדרת ספרי 'שאגת אריה']. רבי גרשון חשב על פי מראהו שהוא בעל עגלה... הוא הכניסו לבית וכהכרת טובה על השליחות, מזג לו כוסית יין שרף להנותו...

את רבי זונדל הדריך כעת מאמרם ז"ל: "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה" כחובה גמורה, ולכן שתה אז מעט מן היי"ש. ואז שאל אותו רבי גרשון: "הלא הנכם מעיר סלאנט, מה שלום החסיד ר' זונדל?" האורח ענה על שאלתו בשפה רפה ובחוסר ענין וחשיבות. כשהפליג רבי גרשון בשבח "ר' זונדל", שוב לא הגיב הלה כראוי. ר' גרשון שאלו אז לשמו. התשובה היתה: "זונדא". אז נתגלה הסוד ורבי גרשון אמר לו: "רצון יראיו יעשה, שלא יהיה ניכר עליכם כלל...".

יתכן והסיפור משך את לבו של ר' ישראלקי, משום שיסוד הדברים נמצא גם בספר 'שפת אמת'. וזה לשון קדשו: "ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ומי שבוחר דרך הענוה, הקב"ה מזמין לו הכל באופן שיומשך לו ענוה וכו' לאשר משה רבינו ע"ה בחר במדת הענוה הזמינו לו דבר זה שזה יסייעו בהענוה, שידעו כל אדם כי המשפט לאלקים הוא [פינחס תרל"ז ויעויין עוד, ויקרא תרמ"ב ושפ"א ליקוטים וארא עה"פ הן בנ"י].

*

ובאותו ענין. פעם הזדמן ר' זונדל בשוק של בהמות. מוכרי הסוסים חשבו אותו לאחד העגלונים המבין בטיב מקח של סוסים, ושאל אותו לדעתו על שוייו של סוס מסוים. רבי זונדל עיין בדבר ואמר לו את הערכתו בטבעיות: "שלושים וחמש רובל". הסוחר פנה לדרכו כשהוא מרוצה. הוא באמת חשב שזוהי אומנותו של מי שעמד לפניו. כמובן שלא עלה במחשבתו שהתייעץ אז על מחיר סוס, עם אחד מגדולי ישראל, גאון שבגאונים וצדיק נשגב.

ורבי זונדל מצידו, לא הרגיש כאן דבר חריג כלל. הרי למעשה היה בקי בהוויות העולם; ואם יהודי זקוק לטובה והוא מסוגל לעזור לו, למה לא יעשה כן? וודאי שברגע זה נערמו לפניו רשימה של ראיות מכל מקצועות התורה, איך משתלשל חיוב כזה מתוך "ואהבת לרעך כמוך" ועל פי זה פעל ועשה מיד. הערכת "שלושים וחמש רובל" נבעה כעת אף היא, מתוך דברי התורה שבערו בלבו באש תמיד!
ואכן כך ייסד בשעתו רבו, הגר"ח מוולוז'ין: "שזה כל האדם: לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני [לאחרים], ככל אשר ימצא בכוחו לעשות" [הקדמת בנו הגאון ר' יצחק זצוק"ל לספר נפש החיים]. לא נברא האדם לעצמו! חייב הוא לצאת מתחומי אנוכיותו ולהרגיש את מחסור יהודי אחר ולדאוג לתועלתו. האיכפתיות היא מדה יהודית שורשית וחקוקה על עצמותינו.
בין כתבי ידו של רבי זונדל נמצאו כמה וכמה הוראות מעשיות ויצירתיות לסיוע בפרנסות שונות, שעל ידי כך יוכלו יהודים להיעזר במחייתם. וחי אחיך עמך.

*
בימי זקנותו בירושלים כשהיה דר בחצר ה"חורבה", היה לו שכן חלש זקן וגלמוד. רבי זונדל היה שואב כל לילה מים מן הבור לעצמו וגם לאותו שכן שלא בידיעתו. אף אחד לא ידע על זהותו של השואב, עד שפגע בו פעם השכן הזקן ונבהל ממעשיו...
זאת ועוד, פעם אחת באה אשה זקנה אל ה"חורבה" לבקש את "שואב המים" הרגיל ולא מצאה אותו. היא הבחינה ברבי זונדל שעמד שם ושאלה אותו אם יואיל לשאוב לה חמשה פחים מים במחיר מטבע "עשיריה" אחת. הוא עשה זאת ברצון והשתמט לקחת את השכר. אחרי שבוע ימים חזרה לבקש אחריו. אז נודע לה שמדובר על 'מורה ההוראה הזקן'. היא פנתה אליו בשברון רוח לבקש את סליחתו. נהרה הופיעה אז על פני רבי זונדל, כשהודה מקרב לב על הזדמנות מצוה כזאת!
*
מקורי במחשבתו היה וזה גם ניכר בעבודת ה' שלו והתחדשותה. פעם ראו את רבי זונדל בעוד לילה בחג הסוכות מחזיק את ארבעת המינים בידיו ועוסק בנענועים. כשתמהו על כך, ענה ר' זונדל ואמר שלמד זאת ממנהגו של עולם. אנשי הצבא מתאמנים תדיר ביריות, תרגילים ותמרונים, למרות שהם כבר יודעים זאת היטב. הם חוזרים ועושים כן, בכדי לפעול בשעה הראויה בצורה המדוייקת ביותר...
כמו כן עלינו להתאמן במצוות ולהתרגל לקיימן בדקדוק גדול ומכוון וביותר מפני שדימו חז"ל [ויק"ר ל'] את הלולב ואת האתרוג לכלי זיין...
בדומה לזה מצאו אותו פעם לפני התפילה, איך שמתאמן בכריעות הראויות בשמונה עשרה. הנימוק היה כנ"ל, מחלוצי צבא הוא העוסק באימונים עד שלא יגש לשרת לפני מלכו ואלקיו. כמובן שלא היתה בזה הוראה לרבים, אלא שבכל זאת כדאי להתבונן בתחושות העמוקות שבעבודת הקודש שלו, שהתבטאו אצלו בשפת המציאות ממש. הרי 'צבאות השם' נאמר על עם ישראל כולו...
*
במידת הבטחון ראה רבי זונדל את אחת הפיסגות ביהדות. הוא בעצמו עמל עליה כל ימיו ונפלאות מסופר על התנהגותו בזה, שהפכה אף היא חלק בלתי נפרד מטבעו. הוא חזר ושנן ללא הרף על פסוקי הבטחון שבתנ"ך. ואמנם ראו אצלו בעליל איך שנענה מן השמים באורח פלא, בפרט בעניני שידוכים לילדיו. אם נאמר "קוה אל ה'", "בטחו בה' עדי עד" "השלך על ה' יהבך" ועוד, הרי ציווי גמור הוא שחייב יהודי לקיימו!
*
כמה היה נזהר בשמירת עיניים. הוא היה אומר שמי שנזהר בעיניו מסוגל להבחנת טהרה מיוחדת. וכך ראו אצלו שהיה מרגיש במראה כלי, אם היה נטבל כהלכה...
והרי דוגמה מחכמת החיים שלו שהשתלבה עם מידותיו האציליות. מתוך צירוף זה זכה רבי זונדל ליישר ולהעמיד גדול בישראל בדרך חכמה ותחבולה... מעשה זה אירע עוד בשבתו בעיר סלאנט. חריף אחד היה גר שם שהיה בקי בשני התלמודים, גם מיוחס גדול היה. אלא דא עקא שסברותיו היו עקומות ועקושות. הוא לא ירד לעומק הפשט ולא הבין צורתא דשמעתתא. ולא עוד אלא שביטל חריף זה במחי יד את דעת חבריו, מכיון שברור היה לו כשמש שהוא יודע ומבין יותר מהם.
וכך לא הפסיק האיש מלהתרברב ולהתנצח אתם. ללומדי העיר ולמרא דאתרא בסלאנט, הגאון הנודע ר' צבי הירש ברוידא זצוק"ל הפריע הדבר מאד.
עד שבא רבי זונדל והציע בחכמתו מה לעשות. וויכוחי הלומדים עם אותו חריף רק יעוררו אצלו יותר את 'אהבת הניצוח' ואין בזה תועלת ותיקון. רבי זונדל ידע שהלה יישאר בשלו, יעמוד על דעתו ועקמימותו לא תשתנה. המהלך הראוי לכך הוא שיופיע לפני האיש, עילוי עצום ידוע, בגיל צעיר מאד, פיקח ונעים הליכות באמתלא של מבחן... [צורב עדין נפש וישר דעת זה, היה הגאון רבי אליהו לוינסון מקראטינגא שלמד אז לפני רבי ישראל מסלאנט כבר מגיל שמונה. לימים נהיה גדול בתורה מאד, ששני שולחנות נתאחדו אצלו. בעל מוסר נעלה היה רבי אלינ'קה. נדיר ביותר בפעליו הכבירים למען עמו, בעסקנותו ובנדיבות לבו]. וכך עשו. העילוי הקטן והצנום נכנס לפני אותו חריף לבחינה. ה'מרא דאתרא' האזין לשיחתם מבעד המחיצה הדקה ועקב אחרי ההתפתחות...
מתוך עסקם בסוגיה הציע העלם העילוי בקול נעים, בהכנעה וברוֹך את סברותיו, תוך כדי מבחן זה. החריף לא ראה בעלם זה מתחרה והקשיב לו היטב, עד שחרשו דבריו תלמים בלבו. אחרי כמה ימים שהתפלפלו ביניהם בניחותא, התחיל אותו חריף להשתכנע, עד כמה שתעה וטעה בדרכי לימודו ו'לפום חורפא שבשתא'...
תחבולתו של ר' זונדל קלעה אל המטרה. החריף נכנס אז אל רב העיר הגאון רבי הירש, והתוודה לפניו בשברון רוח, שנוכח כעת כמה למד בצורה מסולפת עד כה. הרב מסרו אז לידי רבי ישראל סלאנטר וחבורתו שהדריכו אותו בתלמודו, עד שנהיה לתלמיד חכם אמיתי, ולרב גדול ומפורסם בישראל...
*
ר' ישראל! בכל האמור לעיל, הרגשתי בשעתו קורת רוח מיוחדת ומזור לנפש. לאחרונה, בימי חולשה וכבדות נסיתי לעקוב במחשבה אחרי הצדיק הנשגב הזה, בדרכיו הלבביות מלאות חכמת חן, חום ונועם; שלימות ואצילות, אוצר של יראת שמים, אהבת ישראל כנה וטבעית עולה על גדותיה. גאון ופוסק בישראל שספר ומנה את אותיות התורה ומשתדל לקיים תמיד. חוויה רוחנית היתה לי מזה, איך שאף 'השקלא וטריא' שבגמרא ששינן כל ימיו, הדריכה את צעדיו בטבעיות כזו...

מה נפלאו גדוליך ישראל! בחיצוניותו הופיע רבי זונדל כאחד העגלונים ובפנימיותו הרקיע שחקים. במו ידיו סלל דרכים, פינה ערימות שלג, תיקן ידיות, שאב מים, רשם עצות מעשיות לפרנסה, חילק צרכי שבת וידיו רב לו בעסקנות הכלל. ועם זאת הגה בתורה יומם ולילה בנגלה ונסתר... והיו לי תולדותיו של צדיק ירושלמי זה, למשיב נפש... בחסדי שמים כבר חזרתי לאיתני. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!!!

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שנזכה בקרוב לראות ולהיראות כולנו יחד
במקדש מלך עיר מלוכה, עיר הנצח וההוד
והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' ינואר 01, 2021 6:49 am

הַנוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה...

טיול לילי בעיר רדומה, צלילי הכינור העליון
ומעיינות עידוד מתוך מאמר חז"ל


לר' ישראל יקירי שליט"א

אזכרה נגינתי בלילה... באחד מלילות טבת יצאתי מן הבית להחליף אויר. הרחובות המושלגים היו ריקים מאדם. בתקופה זו עדיין רבים כאן חולי הנגיף, ירחם ה' על כל חולי ישראל בכל מקום שהם. השלטונות הטילו סגר, ואף בתי חינוך נסגרו לעת עתה לדאבון הלב.
הכל מצטרף כעת לערפל של דכדוך וקֵֵהוּת. הרבה אנשים נמצאים בבדידות, שרויים בצער על דא ועל הא ומחפשים ניצוץ של שמחה. כבר זמן רב שלא נפגשים יהודים בשמחות ובאירועים מחזקים. השמועות מרחבי העולם גם הן לא מעודדות ביותר. געוואלד! מצפים לישועה בכל המישורים!
*
בטיולי לשאוף אויר, לקחתיך עמי במחשבתי. בקשתי להצטרף עמך לסדר לימוד בחברותא של שתי שורות בגמרא בלבד; שורות שמַעיָינות אין סוף נובעים מהן. בלב נצרתי מאמר חז"ל ידוע אחד, על מנת לחזור עליו בהליכתי 'אתך', בכדי לחדור יחד אל תוך המלים ולהפיק משם עידוד רוחני. משום מה מרגיש אני שנמצא שם את המפתח להתאמץ בו, ולהתכונן בו יחד לקראת השחר העומד להופיע עלינו ברצות ה', בקרוב ומתוך שמחה...
*
על שפת ים התלמוד... מיד עם התחלת הש"ס, בפִּתחה של מסכת ברכות [ג:], הציבו זאת רבותינו גם בבבלי וגם בירושלמי. משמע שלמאמר ידוע זה יש בו 'צדה לדרך' ודירבון ללימוד, עם ההפלגה למרחבֶיה ולמעמקיה של כל המסכתות כולן... מאמר המסוגל לשפוך אור חדש של עידוד על לימוד הש"ס כולו...
ר' ישראל! הבה נלמד זאת יחד. הבה ונתבשם בעולמה של אגדה, נתחזק בו ונטעום את מתיקותו. בטוחני שמאמר זה שגור בפיך, אולם בלימוד התורה תמיד שייך למצוא טעם חדש, מושך, מרענן ונושא פירות למחשבה מוסיפה והולכת. דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם [עירובין נ"ד:].

*

ובכן, זאגט די הייליגע גמרא: "אמר רבי אחא בר ביזנא, אמר רבי שמעון חסידא, כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר". [ברכות ג:]. מאמרו זה של רבי שמעון חסידא נובע מתוך הפסוק [תהילים נ"ז]: "עוּרָה כְבוֹדִי! עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר! אָעִירָה שָׁחַר!". [ברכות ד.] ו"אעירה" זה מתפרש: אני מעורר את השחר! [ירושלמי וכן רש"י שם].

מתוך ניגון שבמשב הפלאים התעורר נעים זמירות ישראל ונפשו עטופת הגעגועים התעוררה בגבורת ארי וצללה תיכף אל מעמקי התורה הקדושה...

*

בירושלמי [ברכות ה:] מצאנו הוספה לזה, ללמד איך שהגיבו ונמשכו לכך תלמידי החכמים, לילה לילה עד עלות השחר. "ומה היו חבירי תורה אומרים? ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה". [ראה מוסר נפלא בדברי המאירי ברכות שם, על זה].

כינור הפלא עורר את המלך דוד בחצות הלילה ומתוך כך נמשכו אחריו כל בעלי תורה, להתעורר ולעסוק בתורה אף הם, מתוך קל וחומר ממלך שהיה טרוד ועסוק כל כך בצרכי העם, ועם זאת תופס עסק התורה חלק כה גדול בחיי יומו, "והקיצות היא תשיחך", הרי זה מחייב את כולם... והיו יגעים ומנדדים שינה מעיניהם והוגין בתורה עד עמוד השחר [במדב"ר ט"ו] . במדרש פסיקתא רבתי [פי"ז] יש המשך מופלא לשרשרת זו: "ונמצאו כל ישראל עוסקים בתורה"...

*
ר' ישראל! המלים שבגמרא נפלאות כל כך וכעת באישון לילה הן מבהיקות עוד יותר! חן אלקי שפוך עליהן. נחזור נא על המלים שוב ושוב. "כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו". צלילי שמים נשמעים בין מלים אלה, שאין קץ למתיקותם. קול הכינור בכלל, מסמל את המתיקות. הרי לכך נקרא ימה של טבריה: "ים כינרת" מפני שפירותיו מתוקים כקול הכינור... [מגילה ו.].
*
אהוב נפשי! נסווג את כל הפרטים השונים במאמר זה, דבר דבור על אפניו נעמיד נא את כולם מול עיני הרוח. כולם באים ללמד, להרנין, לחזק, לאמץ, להראות קשר עליון בין אור של מעלה לחושך של מטה...
הבה נתרכז בכל הנזכר כאן כשלעצמו: יצועו של מלך ישראל, מצב תנוחה, כינור, חצות הלילה, רוח צפונית, ניגון המתנגן מאליו, התגברות וקימה מתוך השיר, זינוק מיַידי אל תוך גליה הסוערים של התורה הקדושה, עד עלות השחר...
שאלה פשוטה מזדקרת ועולה: מדוע היתה היקיצה צריכה לבוא באורח פלאים כזה? הרי כמה שלוחים ואמצעים היו לו לדוד המלך, שהיו יכולים לשער את זמן חצות ולהעירו אף מבלי הרוח הצפונית והכינור...

נראה וניכר שהמאמר כולו מלמד אותנו דברים נשגבים ומחזקים מאד. הוא משובב את הלב ברמזים שקופים. מצב של חצות לילה 'משכב' ואין אונים, מעמקי חושך ואפילה של גלות, רוח צפונית ושוב התעוררות מלמעלה, ניגון אלקי, התעוררות, תקומה וזירוז לו ולאחרים... אעירה שחר...

עוּרָה כְבוֹדִי! עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר! אָעִירָה שָׁחַר! מתוך הפסוק הזה, נולד כנזכר, מאמרו של רבי שמעון חסידא על הכינור האלקי. ראשית כל נעיין נא בקור הענין במקרא. מאוד יעזור לנו כרקע להבנה, אם נראה באיזה מצב נאמר "אעירה שחר" במזמור נ"ז שבתהילים. אין. הכל פתוח כאן לפנינו כאולם, כבר בפשוטו של מקרא. לא יאומן באיזה תנאים נאמרו המלים של "אעירה שחר", במערה שבמדבר, בשעה של סכנת חיים, כשהיה דוד המלך נרדף על חייו...

למנצח 'אל תשחת' לדוד מכתם, בברחו מפני שאול במערה... כך פירש זאת רש"י הקדוש: "למנצח אל תשחת" - כך כינה דוד המזמור הזה, בשביל שהיה קרוב למות, ויסד מזמור זה לאמר: אל תשחת אותי ה'!". בהמשך המזמור מתפלל דוד על חייו וסבלו. חנני אלקים חנני כי בך חסיה נפשי... נפשי בתוך לבאים... שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה... רשת הכינו לפעמי, כפף נפשי..."
וכאן, למרות הכל, קורא נעים זמירות ישראל: "נכון לבי אלקים נכון לבי אשירה ואזמרה! עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר...
והאלשיך הקדוש מטעים את קריאת "נכון לבי לאלקים" מול מצבו של דוד במערה. הנה עלי לשבח לאדון הכל כי עם היות הטירדה הזאת גדולה עד מאד שהשיגוני רודפי וכפשֹע ביני לבין המות - עם כל זה לא נתערב בלבבי ולא דבקה בו טירדה כי אם: נכון לבי לאלקים, נכון לבי אשירה ואזמרה...
*
וכאן בא אור המערב הרש"ר הירש זצ"ל ומפעים אותנו שוב, כדרכו להראות תמיד את דרכי השיר בעומק האפילה... דוד המלך מעורר את "כבודו" את יישותו ופנימיותו, מקום שאליו לא יכלו שונאיו להגיע – "ומתוך הכרה עצמית רוחנית ומוסרית זו, המרוממת אותו מעל לסכנת השעה, באה עליו רוח השיר היוצקת אף את נסיון היסורים המר ביותר, לתוך תבנית שיר חזיון אלקי. אעירה שחר! מתוך נפשו הופכת חשכת ליל הצרות לאיֶלֶת השחר של היום המאיר ובא".
ומתוך כך מתפעם הרב הירש עד מאד, על תוכן הפסוק הבא שנאמר אז במערה: "אודך בעמים ה' אזמרך בלאומים". הוא מכריז בהתפעלות עצומה, שמעולם לא השמיע אדם מלים כאלה!!! והוא מסביר זאת בהשתפכות הנפש: "נתאר לעצמנו יהודי בורח, נרדף, בירכתי מערה באחת המדבריות בארץ פלישתים, והוא אומר: ה'! אתה בחרתני לעבד ומכשיר בידך, לזמר שמך בעמים ובקרב לאומים, כל מה שהבאת עלי יוצר בקרבי את השירה אליך, שירת ההודאה והאמונה - - - הרש"ר הירש קובע ומחליט בעוז, ש"אודך" של דוד המלך בפרק זה שבתהילים, אין בדומה לו בתולדות האנושות כולה...
ואכן מתוך מזמור "אל תשחת" זה צמח ועלה לו ברוח הקודש מאמר הפלאים בגמרא: כינור היה למעלה ממיטתו של דוד, שכעת יובן ביותר...
*
וכיון שהגיע חצות לילה... הגלות בכלל נמשלה לילה [סנהדרין צ"ד. וברש"י] ה'נודע ביהודה' ביאר משמעות 'חצות' הלילה בדברי חז"ל אלה, בספר צל"ח שלו, [ר"ת: ציון לנפש חיה, שחיבר לעילוי נשמת אמו ע"ה, כמו ש"נודע ביהודה נקרא על שם אביו זצ"ל] בחייו של דוד המלך. "והנה חשכת לילה רומז ליסורים ומדת הדין, ועיקר חשכת לילה הוא חצות לילה ממש... ולזה רמז דוד [תהלים קי"ט, ס"א] חבלי רשעים עִוְדוּנִי תורתך לא שכחתי. חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך, אמר זה על גלותו ורוב צרותיו - ואמר חבלי רשעים עודוני, ואעפ"כ תורתך לא שכחתי, חצות לילה שאז הוא תוקף החושך, וזהו רומז לתוקף הצרות, אקום להודות לך על משפטי צדקך...".
*
ואגב, במחשבה חולף כעת ביקורי פראג, ערב ראש חודש אלול, תש"נ. באותו יום עמדנו ליד ציונו הקדוש של בעל ה"נודע ביהודה", אני ואחי הגדול שליט"א. ומתוך רגשי קודש אמרנו את פרק ע"ו שבספר תהלים, מפרק זה נלקח שם ספרו ה"נודע ביהודה": "נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹקִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ"...

הרגשנו אז כי "המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש היא", כאן נגנז ארון הקודש, האב הרחום של דורו, "עמוד הברזל" שקידש את שמו יתברך עולם, והרבה כבוד שמים בעוז ובגבורה, ובעזות דקדושה. הדמעות זלגו בחזקה בתפילותינו אז בפראג...

לאחר מכן, עם יציאתנו ממקום הקודש, בעמדנו ליד שער בית הקברות השומם, ניסינו להזכיר אי אלה תשובות ופסקים של רבינו ה"נודע ביהודה", בכדי שיהיו שפתותיו דובבות... אף פירוש זה בספר צל"ח, על חצות לילה של דוד, חפף על ביקור זה. שם בתוך אותו שדה בוכים בפראג הדווייה, השוממה מתפארתה, הכרזנו לעבר חללו של עולם שרבינו ה"נודע ביהודה", הוא ותורתו, נשארו לנצח בחיי העם היהודי לדורותיו. לא ימוש מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו עד עולם! אף בחצות לילה של גלות, יישמע תמיד הניגון המעורר לתורה הקדושה!!!

*
בא רוח צפונית ונושבת בו... על צד צפון נאמר בנבואה [ירמי' א']: "מצפון תפתח הרעה". ולמרבית הפלא דווקא אותה רוח צפונית הביאה בכנפיה את משב החיות, את שירת התורה, את ההשראה להתגבר בתורה, בשירות ותשבחות.
ומנגן מאליו... לא הוזכר כאן קול בעלמא, אלא ניגון של ממש... ניגון מן השמים נמשך אז מלמעלה למטה, והשתלשל מן האור העליון אל החשכה העבותה! ר' ישראל! האם אינך צמא לדעת איזה ניגון זה היה? מי יתן והיינו יכולים לקלוט צלילי שמים אלה שהפליט הכינור מאליו. מי יתן והיינו יכולים לשיר זאת בצוותא, בבתי כנסיות שלנו. ניגון שירד מחלוני רקיע, ניגון עתיק יומין שהעיר את דוד המלך לעסוק בתורה! האם היה זה ניגון של שמחה? האם היתה זו נעימה של תוחלת ותקוה? של כיסופין ודבקות? מי יודע? אלא שניגון של התעוררות וודאי היה שם. מתוך התוצאה אנו לומדים זאת, מתוך השפעת והשראת הניגון. הרי תיכף ומיד היה מלכנו דוד מתעורר ומתגבר כארי לעסוק בתורה! מיד! מיד! ניגון של התעוררות והתקשרות ברור שזה היה!
*
כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד... מיתרי הכינור הזה התהוו מתוך בריאה מופלאה עתיקת יומין, שקישרה את מרחקי הזמנים והדורות מראשית הבריאה עד אחרית הימים. מן האיל שנברא בבין השמשות נוצרו מיתרים אלה, איל עקידת יצחק שנברא אז בסיום ששת ימי בראשית...
כך לימדונו חז"ל הקדושים בפרקי דרבי אליעזר [פרק ל"א] "רבי חנינא בן דוסא אומר, אותו האיל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה... אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי, גידי האיל אלו עשרה נימין של כנור שהיה דוד מנגן בהם, עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו הנביא, קרניו של איל של שמאל שתקע בו בהר סיני; ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל, שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא...".
כינור היה תלוי... נימי הכינור הזה נמשכו מעת השלמת שמים וארץ, בידי הבורא יתברך שמו, עם כניסת השבת הראשונה... נימי הכינור שנוצרו מתוך האיל הנצחי, עוררו את דוד בחצות הלילה ורמזה לו על מעמקי חושך, על עומק הגלויות וגם על שחר העתיד כשיתקע שופר של משיח. במציאותם הראו על אין סוף, על מעשה ה' כי נורא הוא, על בריאת העולם, על יסוד היהדות במעשה העקידה, על קבלת התורה, על איזורו של אליהו הנביא המבשר שחי חיי נצח, על קיבוץ גלויות ועל הגאולה העתידה. והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים...
*
ומנגן מאליו... מיתרי כינורו של דוד ארוכים כימי עולם ומשתרעים על פני קצוי תבל... והם באו לחזק ולאמץ את הלב אחת ולתמיד. שירת התעוררות האדירה שבקעה מהם בחצות הלילה וכל הנרמז בתוכו, הזכירו שיש מנהיג לבירה. מן העולם ועד העולם את קֵל. אתה הוא שבראת את העולם, השמים וארץ וכל צבאם; אתה הוא שעולה זכרון העקידה לפניך תמיד; אתה שירדת על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות; ואתה הוא שעתיד להראות את הוד הגאולה. מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹקָיִךְ. הוי! אליהו הנביא, אליהו התשבי אליהו הגלעדי, אליהו שאזור עור אזור במתניו מאיל העקידה, במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד...
ואתה הוא ה' לבדך, יוצר אור ובורא חושך, מעביר ומביא לילה, הנמצא עמנו תמיד, בימי הבנין ובלילות הגלות והחורבן. ואתה מחיֶה את כולם. כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. האיל הנצחי שנברא בבין השמשות כולל את הכל...
*
ומנגן מאליו... הלב אומר שיסודו של ניגון פלאים זה הביע את החיזוק לדורות בחצות הלילה, בעמקי חושך ועלטה. להודיע! להודיע שהמנגינה האלקית לא נפסקה מעולם ולא תיפסק לעולם. בצלילים האלה גנוז תוקף האהבה של אבינו שבשמים אל עם אהובו. וכך ייסד לנו רבינו בעל החרדים, המשורר האלקי של "ידיד נפש אב הרחמן": ד-ר-ך ה-ח-ו-ש-ק ל-ש-ו-ר-ר... הוי! אלקי עושי, הנותן זמירות בלילה; מוצאי בוקר וערב תרנין... הצלילים אינם נפסקים לא באור היום ולא בחשכת לילה... מה נפלא הדבר! על כינור זה פרט דוד המלך את רחשי האמונה ואת חסדי הבוקר גם יחד. "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות... עלי הגיון בכינור".
*
אדברה וירווח לי... סיפר לי אבי ז"ל, וכבר הזכרתי זאת פעם, שבזמן החורבן הנורא כשנתייתם מהוריו היה שבור ורצוץ מן המצב האיום בכלל ובפרט. הוא ניגש אז במר לבו אל כ"ק הגה"ק רבי מרדכי מבילגוריי זצוק"ל ששהה אז בעיר בוכניא, עם אחיו הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע. אבא שפך לפני הרב מבילגוריי את גודל צערו. הוא פרץ בבכי על גורל משפחתו, על עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב...

הדבר היה לאחר מה שקרה בעיר פרעמישלאן, שם עלה כקרבן כליל ועולות, בנו של הרב מבעלזא, הגה"ק רבי משה'לי הי"ד שהיה אדם גדול מאד. הרב מבילגוריי השיב אז לאבי: "וואס זאל איך דיר זאגן? קוק אויפ'ן ברודער, ער גייט ארום און זינגט... – מה אגיד לך. הסתכל נא על אחי הרבי, הוא מתהלך אנה ואנה כשהוא מנגן...".

ואני שמעתי ולא אבין... לאבי כמובן שלא שאלתי זאת בשעתו, ברם בלב נתקעה התמיהה, מאז ששמעתי את הסיפור. געוואלד! הרי ידע הרב את נפש אחיו הגדול, שהוא מלאך ה' ודור דעה האיר מכבודו. הרי כל כולו נשמה היה, כמעט שלא אכל ושתה וישן. הוא חי ורחף בעולמות עליונים וניזון מתורה וקדושה והתקשרות להקב"ה.

ואם כן, מה ביקש אחיו הגה"ק מבילגוריי, ענק הרוח החכם המחוכם, להודיע כעת לבחור צעיר, מיותם ושבור לרסיסים, כאוב עד עומק נפשו ובוכה תמרורים? ובכן אם מלאך ה' אומר שירה, האם מסוגלים אומללי עולם חרב, להיות במדרגה כזו? קוק אויפ'ן ברודער, ער גייט ארום און זינגט? ומה הלאה? האם באמת ציפה הרב ממנו שגם הוא יתחיל לשיר כעת...?

*

אלא שכאן מתוך מאמר חז"ל על כינורו של דוד, נשפך לפני אור חדש על סיפור מרעיד זה. הרב מבילגוריי לא ביקש כלום ולא ציפה כלום. הוא רק בא לחזק נפש אומללה בזה, שניגונו של הרבי נמשך מניגון של מעלה, כעין כינורו של דוד. גם בחצות לילה זה העמוק והחשוך מכל הלילות, לא נפסקה חלילה מנגינת השמים הנצחית; הוא רמז לו שמלאך אלקים זה, הרב הקדוש מבעלזא, קלט את הניגון האלקי של התקשרות, כפי שנשמע זאת מתוך כינורו של דוד, והוא הצדיק מלווה זאת בניגון משלו, להודיע שאהבת האב ברוך הוא לבניו חיה וקיימת לעד ולעולמי עולמים. בני! עוד יבקע השחר, עוד תזרח השמש. עוד יתרועעו אף ישירו...

הקשר קבוע וקיים... "דרך החושק לשורר". "אלוק עושי הנותן זמירות בלילה" שוכן אתנו לעד ועוד יעיר לנו את השחר. מתוך נימי כינורו של דוד נשמע זאת, הנימים המקשרים את איל העקידה עם עתיד הגאולה...

*
יקירי! נלמד נא יחד את מאמר השירה הנצחית שוב ושוב. "אמר רבי אחא בר ביזנא, אמר רבי שמעון חסידא, כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו...".
ומשם נעבור הלאה שלוש דפים ומחצה במסכת ברכות, ושוב יאירו לנו המאמרים שיצאו ממקור אחד מפי אותו אמורא קדוש רבי שמעון חסידא. עכשיו ישתלבו להפליא בצלילי הניגון השופע מתוך כינורו של דוד... "והסירֹתי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו [שמות ל"ג] בשעה קשה לישראל נאמרו הדברים, אחרי מעשה העגל. ועל זה נאמר שם בגמרא: אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין"
דומה שנימי ההתקשרות שעוררו את דוד המלך בחצות הלילה שלו, נמשכים באורח פלא אל קשר של תפילין של מעלה, שהראה אז הקב"ה לאדון הנביאים. תפילין דמרי עלמא, שכתוב בהם "ומי כעמך ישראל". הרי שני המאמרים יצאו מפיו של אותו רבי שמעון חסידא...
על קשר של תפילין זה שהראה הקב"ה למשה כתב הרבי ר' אלימלך זי"ע שהדבר מרמז על התקשרות ודבקות בחי העולמים [נועם אלימלך בשלח] הדבר מורחב יותר בספר "מי השילוח": "היינו שאנו מקושרין בהקב"ה אף כי יעבור עלינו מה לא נתפרד ממנו, ותפלין דמארי עלמא כתיב בהו 'מי גוי גדול' היינו שהשם יתברך משתבח בישראל שהם מתקשרין בו ובם השם יתברך נקשר בהם אף כי יחטאו לא יהיה ניתוק מהם אהבתו". [פ' כי תשא].

*
ברעדה שבלב וברוח סוערת הנני חוזר כעת אל עולמו של אבא ז"ל. הנני מכיר לך טובה על האפשרות לקיים מצוות כיבוד אב. זה קרה כמה שנים איומות אחרי המיפגש האמור עם הרב מבילגוריי בבוכניא.
קרוב לסוף המלחמה היה זה במחנה הריכוז ב'שליבן' בשנת תש"ה. וכך כתב בדפי הזכרון שלו "בנקרת הצור". "מבחינה רוחנית היתה תקופה זאת הכי ירודה מכל הזמנים. ביום לא היה עם מי להחליף מלה. אחר העבודה בלילה או אחר משמר הלילה ביום נפלנו על המשכב כחללים. כשל כח הסבל. לא עניין אותנו אפילו מצב המלחמה. ימי שפל אלו כמעט שנמחו מן הזכרון...".
"ההתעוררות באה עם הגיע משלוח של אנשים חדשים מפיעטרקוב. אמרו, שאחד הצליח להבריח זוג של תפילין לתוך המחנה. ניסינו לעקוב אחריו אולי נזכה עוד ולו אפילו פעם אחת להניח תפילין. וביום ראשון אחד אחרי הצהרים הצלחנו לתפוס אותו ובסתרי סתרים נתן לנו להניח תפילין. זאת היתה כעין זריקה שהפיחה בנו רוח חדשה. ובמוחי הבריק אז ברק של רעיונות על הקשר של תפילין שהראה הקב"ה למשה רבינו ע"ה. כל תקופה ותקופה ניסתה לגלות את הסוד העמוק הזה על פי דרכה. תקופתינו הנוכחית נתנה לזה פירוש חי...".
אבי ז"ל העמיק אז דברים, אחרי יותר מחמש שנות חורבן, ברעיונות טמירים. אנסה לרשום קורטוב שהבנתי. באחת הפרשיות בתפילין של הקב"ה כתוב: "ולתתך עליון על כל הגויים, אשר עשה לתהלה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש". כשראה משה רבינו אדון הנביאים, את תקופת החורבן האיום שאל מאת הקב"ה. הראני נא את כבודך". מתי יתקיים מה שכתוב בתפילין שלך, רבון כל העולמים?
והקב"ה השיב לו: "הנה מקום אתי וניצבת על הצור". צור מרמז על אמונה. אמונה היא תוקף וחוזק התקשרות איתנה כחלמיש צור, כמו ידיו אמונה. על "רבה אמונתך" אומר המתרגם "סגיאה טרשותא" וזהו צור. ושמתיך בנקרת הצור - עליך להתחפר בעומק הצור - ושכותי כפי - יהיו זמנים של הסתרות ענן וערפל - ואח"כ התגלות של הסרת הענן והערפל - וראית את אחורי - העדות על זה, הוא הקשר של תפילין...". קשר שמעולם לא התרופף וכך יעמוד בתוקפו לעולמי עד...
ר' ישראל! נרגש אני עד עומק, כעת מתחברים שני מאמריו של רבי שמעון חסידא, הקשר של תפילין שנראה למשה רבינו, עם כינורו של דוד בחצות הלילה. הצד השוה שבהם הוא הקשר העליון. ההתעוררות במחשכים הנובעים מתוך מאמריו של אותו אמורא קדוש...
*
ומענין לענין לכבודו של אבא, אתאר לך זכרון של חגיגת סיום בחודש אייר שנת תשנ"ו. אחרי שבע שנים סיימתי בעזהי"ת לפרש את ספר 'זית רענן' לבעל מגן אברהם, שהרבה זירז ועודד אותי בזה, אבי ז"ל.
ערכנו אז חגיגת סיום לחוג קטן של קרובים וידידים. כמנין אנשים השתתפו וביניהם אבי היקר ומורי החסיד ר' פינחס פיינשטט ז"ל. שניהם עברו את אותו נתיב היסורים במשך שנים, במחנות סקארז'יסק ושליבן. שניהם שימשו שם בשעתו את הרבי הקדוש מראדושיץ-פיעטרקוב, רבי יצחק שמואל אליהו פינקלר הי"ד. רבי יצחק'ל היה צדיק נשגב ואוהב ישראל בתכלית שבאותם הימים נגה אורו ביותר בהתקשרות להקב"ה.
*
רגע אחד מאותו 'סיום' לא אשכח לעולם. רבי פינחס היה שתקן בכלל ובציבור על אחת כמה וכמה. אמנם להפתעתנו ביקש הפעם את רשות הדיבור. פניו של רבי פינחס הרצינו אז עד לאימה. עיניו הסתכלו מולו במבט חודר ונוקב. בתוקף חרישי הביע את דבריו לאט, כחצים ביד גיבור. ואלה היו דבריו המעטים שפילחו אז את האויר:
"משה איז א מחבר??? משה נהיה "מחבר"? אני אגיד לכם מה נקרא מחבר... כשהייתי במחנה שליבן בימים הנוראים שנת תש"ה, כבר היה מוחי מטושטש אחרי שנות הזוועה, לא הייתי אז מסוגל אפילו לצרף את המלים ב"אשרי יושבי ביתך". "ויהודי זה"... כאן העיף את מבטו על אבי, "ר' ישראל כתב אז מתוך הזכרון את תפילת ראש השנה, מלכיות, זכרונות ושופרות וכמה פיוטים על מדבקות הפצצות של המחנה. דאס הייסט א מחבר. זהו מחבר!". וכאן נשתתק רבי פינחס כשפניו להבים, ולא הוסיף עוד מלה. שקט עמוק שרר במקום, עוד רגעים ארוכים אחרי ה'דרשה' הזאת...
כנראה שלא ידע רבי פינחס שאותו "מחבר", בחורף ההוא בשליבן, בתקופה שאותה תיאר כאמור: "מבחינה רוחנית היתה תקופה זאת הכי ירודה מכל הזמנים", הצליח להעמיק בתוך מאמר חז"ל על "קשר של תפילין" בצורה נפלאה ביותר, מתוך פירוש "ונצבת על הצור" על חוזק האמונה ועל הקשר הנצחי. זה לא היה מתוך הזכרון, אלא ברוח חיה ומתחדשת מתוך מצוות תפילין, נפש ששרדה והוסיפה להתחזק בה'...
*
ומענין לענין, השרידים שבנו את עולמנו. בימי הקיץ פגשתי באחת מערי השדה, יהודי תלמיד חכם ישיש שלמד בנעוריו בישיבת טלז שבקליוולנד, שנים אחדות אחרי סיום המלחמה. בישיבתו הופיע פעם הגאון הנודע רבי יוסף שלמה הכהן כהנמן זצ"ל, רבה של פוניבז'. נואם כובש לבבות היה הרב מפוניבז' והוא הסעיר את הנוספים בקריאתו בחובת השעה לכל יהודי ששרד, שיתחזק בתורה ועבודה ויפעל למען בנין היהדות...
וכה היו דבריו אז: בפרשת שמיני [י' ט"ז] נאמר כשנשרף שעיר החטאת בשמיני למילואים [שעיר ראש חודש] ולא נאכל: "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר". למה חזר והדגיש הכתוב כאן שוב: בני אהרן "הנותרים"? והרי כבר נאמר עליהם לעיל [שם י'] "בניו הנותרים"?
אלא שמשה רבינו בא עליהם בטענה, הרי לכך נשארתם בחיים ואחריות עבודת הקודש מוטלת עליכם ביותר. הרי "נותרים" אתם ואיך יכולתם להזניח את משימתכם?
וכאן פנה אלי אותו תלמיד חכם, ששמע זאת לפני כשבעים שנה, בארשת של צער. "כולנו כיום בבחינת 'נותרים' מן המגפה בימים אלה, ירחם ה'. כל כך הרבה יהודים כבר אינם אתנו. שרדנו בחסדי שמים והרי אחריות מוטלת על כולנו לפעול יותר ויותר... הוי! נותרים! נותרים...".
*
עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר. כך מפרשים זאת חז"ל בירושלמי [ריש ברכות]. עורה כבודי מלפני כבוד בוראי! כבודי איננו חשוב לכלום לפני כבוד בוראי! אעירה שחר, אני אעיר את השחר והשחר איננו מעורר אותי!
ר' ישראל! מאז היה קשה לי להבין משמעות זו של "אעירה שחר". מושג זה מופיע גם בתחילת ספר חיינו השולחן ערוך, בסעיף הראשון ממש! "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר".
איך מתפרש הדבר? האם השחר זקוק שיעוררו אותו? למה נקרא מי שהוא קם לפני השחר, שהוא מעורר את השחר? ואם לא היה קם אז, האם לא היה השחר מופיע?
והדבר התבאר לי מתוך סיפור עמוק ומרגש, שבענייננו יתהפך במדה טובה מרובה... סיפר זאת הרה"ח ר' לייבל הכהן לוין ז"ל, הוא שמע זאת בעצמו מזקנתו הרבנית מבנדין ע"ה, בתו של ה'שפת אמת' זי"ע, בערוב ימיה. "אחרי פטירת אבי, חשבתי שבא הקץ לעולם, השמש לא תזרח, הירח לא יאיר הכל נראה לי הולך ומחשיך. אמרתי לעצמי בצערי: העולם נחרב עתה". "חלפו שבועות, חדשים ושנים, שקעתי עם כולם בחיי יום יום, בסבל ובשמחות, חיתנתי את ילדי, תמיד הייתי טרודה ועסוקה. ואמרתי, טעיתי אז, העולם ממשיך להתקיים"...
"כיום" אמרה בתו של ה'שפת אמת" אני עושה לי את חשבון חיי ומתברר שלא טעיתי כלל. אבי זכרונו לברכה, הלך ועמו הלך עולם מלא, נסתם הגולל על עולם יפה שלא שב כלל. באמת נחרב עולם מלא בימים ההם"... [ס' אדמור"י גור ע' 65].
*
ומדה טובה מרובה... אעירה שחר! כשהתעורר דוד מלך ישראל לעסוק בתורה, ועמו חבריו וכל העם; הוא העיר בזה שחר חדש, שחר יהודי אמיתי, שחר של "מה אהבתי תורתך", של "לעולם ה' דברך נצב בשמים", "דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי", של "גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך"...
אעירה שחר!!! זהו שחר אחר לגמרי, שלא היה מתעורר בדרך הטבע. אחרי שהעיר דוד המלך את השחר, היו קרניו מפציעות באור התורה הקדושה... יום חדש ומחודש הגיע! אור השמש שעליו נאמר "ישיש כגיבור לרוץ אורח - מקצה השמים מוצאו תקופתו על קצותם", יזרח עוד מעט יד ביד עם הנאמר אחריו: "תורת ה' תמימה משיבת נפש - מצוות ה' ברה מאירת עינים"...
ובזעיר אנפין, כשקם יהודי לפנות בוקר, לעסוק בתורה ולעבוד את ה', הוא באמת מעורר שחר חדש, שחר יהודי של תורה ועבודה, ועל זה רמזו רבותינו הפוסקים, שיהיה הוא מעורר את השחר! שחר יהודי חדש, שחר רוחני מלא קדושה וטהרה, שירה וזמרה...
מה נפלא הדבר! נזכרתי בפסקו של הגאון הקדוש רבי שלמה קלוגר זי"ע, ['חכמת שלמה' או"ח סי' תכ"ו]. שבחודש סיון ראו להמתין בקידוש לבנה עד אחרי חג השבועות.... והטעם לכך הוא מפעים! שכן אז "נעשו" המאורות שלנו בכח התורה... מתוך קבלת התורה נחשבו כנבראים מחדש בכח התורה.
ובדומה לזה, נבין כעת את מושג "מעורר את השחר" כאמור. כשקם יהודי לפני השחר מתוך רצון וקבלה ללמוד תורה, הרי הוא מעורר שחר חדש ומיוחד, לא שחר רגיל הוא זה, כי אם שחר שנברא מתוך התורה, מעֵין מה שהדגיש רבי שלמה קלוגר, שמתוך הקבלה: "נעשו המאורות שלנו בכח התורה".
*
מגדולי דור העבר היה הגאון הנודע רבי שלמה היימאן זצ"ל ראש ישיבת "תורה ודעת" בניו יורק, גאון מופלא בתורה ש'משנתו קב ונקי'. בעל מידות נאצלות היה רבי שלמה יראתו קודמת לחכמתו. אהבת נפש אהב את תלמידיו ותורתו נקלטה בלבם מתוך חום... אמרו עליו כשהיה מגוייס לצבא בעודו בארץ מולדתו, חזר על מסכת כתובות בעל פה בעודו בחפירות...
ואותו גאון כשהיה מעביר לתלמידיו את מאמר חז"ל של "כינור היה תלוי על מיטתו של דוד" היה מוסיף ומלמד בעוז רוח: "אל יתנצל אדם בשעות החושך, לומר, שאם יאיר לו היום קצת, אז יתחזק בעניניו הרוחניים, אלא אדרבה דווקא בלילה עליו להשתדל לעורר את השחר במעשיו...
*

חזרתי מן הטיול הלילי בעיר הרדומה והמעוננת מלווה בצלילים... אחרי העיון הממושך במאמרם ז"ל, אחרי סערת הרגשות מכל הסובב אותו, כבר נראה כעת הכל אחרת. בחשכת לילה הבחנתי בשלג הצח והמבהיק בלובן. על פי דברי הנבואה הרי מראה זה מלמד אותנו עולם מלא: "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ - -כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי..." [ישעי' נ"ה] . כשמסתכלים על האדמה ספוגת הגשם, על מעטה השלג הצח, ראוי להעלות על הלב שזהו משל ודוגמא לדבר ה' שתמיד יפעל את פעולתו! הנבואות, החזיונות ובשורות הנחמה תתקיימנה כולן! - ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, כי קֵל מלך נאמן ורחמן אתה...".

מתוך המלים בגמרא נדמה כאילו נשמע קול הכינור העליון, המזכיר לנו שמנגינת הנצח לא הופסקה חלילה. נימי הכינור מתמתחים לאורך הדורות, מבריאת העולם עד הגאולה העתידה. הקב"ה הנותן זמירות בלילה, מכין לנו שחר חדש ומצפה עלינו שנעורר אותו מתוך התחדשות והתגברות, מתוך אמונה, מתוך שירה... שירי דוד עבדך. הוי! עורה כבודי, עורה הנבל וכינור אעירה שחר...
ר' ישראל! תן יד ונתחזק יחד. ידוע מה שאמר מרן ה'אמרי אמת זי"ע בשעת האסיפה בחורבת רבי יהודה החסיד בירושלים, ביום כ' כסלו שנת תש"ג. "עס וועט נאך יידן גוט זיין" עוד יהיו ימים טובים ליהודים. בנו מרן ה'פני מנחם" זי"ע, שאל על זה פעם. לאיזה ימים התכוון הרבי שיהיו טובים? אם לימי הגאולה עצמם, הרי על זאת כבר הבטיחו נביאים מפי הגבורה? אלא משמע שהימים הטובים יבואו עוד לפני הגאולה, לפני עלות השחר... ר' ישראל! עס וועט נאך יידן גוט זיין! גאר גוט!
ואמנם כך מסר הרה"ק ר' יעקב אריה מראדזימין מה ששמע מפי היהודי הקדוש זי"ע, על הפסוק ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, לרמז שבעוד לילה, עוד מקודם לביאת המשיח יהיה טוב מאוד לישראל. שכן "טרף" הוא בגימטריא: "טוב" פעמים "טוב"... כששמע ה'שפת אמת' דבר זה מפי מחותנו הרה"ק ר' צבי הירש מלאמאז, הוציא עט, חישב את הגימטריא "טוב" פעמים "טוב" והתפעל מאד מזה... [הקדמת ס' ביכורי אביב].
גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
דרך החושק לשורר
עורי עורי שיר דברי, כבוד ה' עליך נגלה...

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' ינואר 08, 2021 8:14 am

שֶׁלֹּא עָשַֹנִי גּוֹי...

"ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי"
ייחודה של הבדלה בתקופה זו


ר' ישראל יקירי שליט"א
את עיקר רשימה זו ערכתי לעצמי, מפני שהייתי זקוק להתחזק בזה, בפרט מתוך ישיבתי בנכר. מתוך הכנסת אורחים בלב אגלה לך מהרהורי לבי אלה, אולי יבואו לך פעם לתועלת.
אמרו עליו על החפץ חיים זי"ע, שבכל יום ויום שלפני שאמר ברכת "שלא עשני גוי" היה מתבונן ארוכות. בזמן שלמדתי בישיבת לייקווד כיהן שם המשגיח הגה"צ ר' נתן וואכטפויגל זצ"ל שביקר בראדין אצל החפץ חיים. הוא מסר שפעם התכונן הכהן הגדול מאחיו במשך עשר דקות, עד שאמר את ברכת 'שלא עשני גוי'. ה'חפץ חיים ביאר את הנהגתו זאת: "בדקתי את עצמי היטב אם אין בי שום נקודה של גוי ורק אחר כך בירכתי את הברכה". [רשימות לחנוכה]. ו'נקודה של גוי' היינו כל קשר לדרך חייהם, הנהגתם ומחשבתם, כל דמיון לתרבותם ולדיעותיהם. את כל זה רצה החפץ חיים לבדוק אז ולעקור עד שלא יברך 'שלא עשני גוי' בשם ומלכות...
עשר דקות בחייו של החפץ חיים! הרי היה זמנו מחושב למופת מבלי לאבד רגע. את הכל ניצל לתורה, לעבודה ולהרמת קרן היהדות הנאמנה. הרב דוד זריצקי זצ"ל שלמד בישיבת ראדין תיאר פעם איך שהתוודה החפץ חיים בליל יום הכיפורים בבכי, על עשר דקות במשך כל השנה, שלא מצא מה שנעשה בהן... [מאיר עיני ישראל ח"ד ע' שנ"ה]
ועם כל זאת ניצל החפץ חיים עשר דקות יקרות לו מפז על התבוננות כזו; אם לא נשתרבבה בו נקודה מבחוץ, בכדי שיוכל לומר את הברכה כתיקונה. שלא יהיה כל ניגוד בין המברך לברכתו... כמה היה נזהר החפץ חיים כל ימיו, להזכיר אמירת "להבדיל" בין יהודי ונכרי. הוא חי והרגיש את ההבדל בכל נימי נפשו הגדולה.
*
ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי [ויקרא כ' כ"ו]... על זה פירש רש"י הקדוש: "אם אתם מובדלים מהם, הרי אתם שלי". גדולי החסידות קבעו שלפי מידת הבדלה מן העמים כך זוכים "להיות לי", לחלקו של הקב"ה.

חיוב הבדלה מן העמים נוגע גם לדרכי מחשבה. כך כתב הרמב"ם "יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים [פ"י מהל' ע"ז ה"א]. נעיין נא היטב בדבריו. מה "מלמד" על מה? מתוך ההבדלה ב'מדע ובדיעות' שחיובה פשוט ומוחלט הוא, באה ההשוואה, כמו שהוא מובדל מהן "במדעו ודיעותיו" כן צריך להיבדל גם במלבוש ובמעשה.

*
בתקופה הזאת עובר סיפור משעשע בזכרוני. לפני שנים רבות היה הדבר. נסעתי באוטובוס בין-עירוני בבלגיה. אמי ע"ה היתה בבית חולים בעיירה רחוקה בשם "אלסט" וחזרתי אז משם לדירה הריקה שלנו באנטורפן. כבר נטו צללי ערב. ישבתי והרהרתי איך אסדר לי ארוחת ערב כשהחנויות בעיר כבר סגורות. פתאום קלטה אזני שיחת איכרים זקנים. "מה אוכלים הערב"? שאל האחד בשפתו הפלֶמית הכפרית, המגושמת...

התחייכתי. עם זאת אפפה אותי הרגשה מוזרה. מן הסתם נבע זאת מחינוכו של אבא ז"ל. ניצוץ יהודי התקומם וטפח אז על פני. להיכן הגעת? באיזה "חֶברה נאה" אתה נמצא כעת? איך נקלעת באותו רגע ל'קו משותף' עם גויי הארצות בני קש ותבן? איך נמשכה מחשבתך לתכנן יחד את סעודת הערב...? מילא, אם צריכים לסדר ארוחה, אבל להיות על אותו 'גל' ובאותו רגע? איך הגיע הדבר שתזדמן מחשבה משותפת בצוותא עם נכרים אלה? ביחד אתם? הרי אתה יהודי!!!

*

בשיחה עם ידידים הייתי מזכיר סיפור זה לשעשע את הרוח, בצירוף לזעקתו של אדם הראשון: "רבונו של עולם! אני וחמורי נאכל באבוס אחד"? [פסחים קי"ח.].

אלא שלאחרונה חזר אלי הסיפור על עצמו, הפעם כבר בתוקף, ובצורה רצינית ביותר. המאורעות בתקופה זו, ירחם ה', הם 'מכנה - משותף' לכל בני נח, עד לסוג השפל והירוד ביותר. העולם הרחב מסופו ועד סופו, שקוע בעיקר בנושא אחד וכל הסובב אותו. יום ולילה לא ישבותו. נגיף וחיסון, מסכות והרחקות, בדיקות חיוביות ושליליות, נוגדנים, אישורים, סגרים, בידודים, נסיעות ועיכובים. מהודו ועד כוש. הסינים, הרוסים, והאפריקנים, בני חם ויפת וכל בני ישמעאל, טרודים ועסוקים בזה ביום ובלילה.

אדברה וירווח לי. הפעם אני מרגיש אצבע מאשימה לעומתי, ושוב מצד התודעה היהודית. "איך נקלעת לחברה 'נכבדה' כזאת, לשהות עם שבעים אומות תחת קורת 'גג- מחשבה' אחד?".

אני חש טענת "היתכן" נמרצת כלפי עצמי. היכן אתה היהודי? איך אתה מברך "שלא עשני גוי"? מה שחייב כל אחד לעשות מפני שמירת הגוף והנפש ולרפואתם, הרי באמת חייבים לעשות. אמנם מאידך, איך המחשבה נמשכת ומשתעבדת יחד עם גויי הארץ ומשפחות האדמה, להבדיל, להתעניין, לחשוב ולעסוק, לחקור יום יום יום על אותו נושא ממש ובאותם סברות והשערות, ספיקות, ניחושים, ערעורים , חיכוכי דיעות ופלפולי סרק? האם אין הדבר מתחיל להשפיע חלילה, על הלך הרוח?

*

שלא עשני גוי... אם הייתי שואל את חכמי הלב שהכרתי בצעירותי, איך לנהוג כעת, היו אומרים לי בלשונם: "בכל דרכיך דעהו. טו וואס דו דארפסט צו טון. אבער גיי צו ווי א ייד! טראכט ווי א ייד!". תעשה מה שצריך. אולם שהגישה תהיה יהודית, לחשוב כיהודי!

ולדוגמא, רבותינו הפוסקים ובראשם ה'מגן אברהם', הורו לנו לומר לפני שמתעסקים בכל ענין רפואה שהוא, לומר "יהי רצון שיהיה עסק זה לי לרפואה". ואלה דברי ה'משנה ברורה. [סי' ר"ל סק"ו]: "בכל מידי דרפואה יאמר זה, ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה, אלא על ידי הבורא יתברך שמו. ולכן על ידי תפילה זו ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה". גלולה לכאב שלא יקרה, למה לא? אמנם יחד עם ה"יהי רצון", עם הוכחת כח ה', עם הבטחון המלא בבורא הרפואות...

אותם יקרי נפש היו פוקדים עלי כעת להעמיד חייץ המבדיל ביננו לביניהם, בתוקף ובחָזקה. ודווקא משום שלפעמים זקוקים לפעולה זהה לרפואה והצלה, חייב אני לזכור היטב, שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה. שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם. מה לנו ולהם? הרי הורגלנו מאז ומתמיד לומר "להבדיל" בין יהודי וגוי, כדי להיזכר תמיד שאנחנו בני עם הנבחר, וכשם שהבדיל הקב"ה בין אור לחושך, כך הבדיל בין ישראל לעמים. [במדב"ר ח"י ז']. ואיך אם כן ישמשו אור וחושך בערבוביא...? צריך לעמוד על המשמר שלא יסתננו דיעותיהם ומהלכי המחשבה שלהם, תוך כדי שמירת כללי הזהירות ופעולות הרפואה.

*

פעולות המתבצעות, צעדים הננקטים לפי הצורך, לאו דווקא מלמדים על כוונת אלה המבצעים אותם, ועל נטיותיהם הנפשיות הפנימיות. בדרשת חז"ל על הפסוק [הושע י"ד, י']: "יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם, וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם", אנו לומדים ששני אנשים יכולים לעשות את אותה הפעולה בדיוק, ובכל זאת הם רחוקים זה מזה בצורה קיצונית ביותר, המרחק ביניהם הוא כל כך גדול כמו בין צדיק לרשע... [נזיר כ"ג. עיי"ש]. הרי שלא עצם הפעולה מלמדת על האדם, אלא כוונתו בעשייתה...

מורי ורבי הגה"צ רבי חיים ברים זצוק"ל, היה מלביש את הדברים בשם בעלי המוסר, בפשטות נלבבה כדרכו. משל לשני בעלי מכולת, האחד הוא נדיב לב להפליא. בעצם היה מעניק את כל סחורתו בחנם, אלא מכיון שלא יהיה בידו לקנות מצרכים למחר, מוכרח הוא לקחת תמורה. השני הוא כילי וחסר לב. ברצונו היה לקחת כסף בלבד בלי למכור כלום. ברם מכיון שלא יכנס לחנותו אף אחד, מוכרח הוא לתת לקונים את סחורתו. נמצא ששני אנשים אלה עושים אותו דבר ממש. שניהם מוכרים ושניהם מבקשים אותו תשלום. ובכל זאת רחוקים זה מזה כרחוק שמים מארץ...

*
שלא עשני גוי... גם כשחובשים את אותה המסכה ושומרים על אותו המרחק. הרי המטרה, המגמה והכיוון, צריכה להיות שונה מהם ומהמונם לגמרי, מן הקצה אל הקצה. אין אנחנו פועלים כן כגויי הארצות החושבים על עצמם וטובתם בלבד. את המרחק הכי גדול צריך לשמור מהם...
מה נפלאו דבריו של ה'תפארת שלמה' שהבדלה זו שבין ישראל לעמים כוללת כמו כן, להיבדל מדרכי הגוי שחושב רק על עצמו וצרכיו, גופו וממונו בלבד. מחשבות היהודי צריכות להתמקד למעלה מזה. "איש ישראל צריך להיות מופרש ומובדל מכל מנהגי עכו"ם" גם במחשבות אלה. ועל זה נאמר "ושבור עול הגויים מעל צוארנו"... [תפא"ש סו"פ כי תצא]. זהו עול של גויים!

*
ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. דגל העמים מביע מאז: "אני ואפסי עוד". כל מה דעבדי, לגרמייהו הוא דעבדי. [תקו"ז כ"ב.]. עכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, מגמתו של גוי ליהנות וליטול שכר. [יבמות קי"ד וברש"י]. אף ראשי המדינות שלהם, השרים, הממונים והמומחים בכלל "אדעתיה דנפשיה". הכל נע מסביב לנקודת ה"אני". אף על מעשיהם הטובים נאמר: צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת. "שאינם עושים אלא להתגדל בו, להתייהר בו" [ב"ב י:].
וכאן צריך להציב את חומת ההבדלה ולזכור את מאמרו הנחרץ של הרה"ק ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב זי"ע. על הפסוק "אנכי עומד בין ד' וביניכם" [דברים ד'] שה"אנכי" שבאדם מפסיק בין ד' וביניכם... ומאידך, מתוך הבדלה זו של ביטול האנוכיות לעומת ההיפך באומות העולם, מתקיים ה"להיות לי".
*
צריכים להתפלל להקב"ה מסבב כל הסיבות, לישועה בקרוב בכל המישורים, ובכלל זה שלא יגרום המצב המבודד הרחקה וקיפאון בין איש לרעהו, קרובו ושכנו ושלא יישאר שום רושם בנפש מכל זה בעתיד, חלילה.

בעזרת ה' בורא הרפואות ישתנה במצב בקרוב לטובה ולברכה, וחובה עלינו להתכונן שוב לחיים יהודים תקינים, שהתבססו מאז ומקדם על ציבור מקושר ומאוחד בכל, איכפתיות והשתתפות, שירגיש האחד בצער חבירו ושמחתו. עם ישראל כולו משווע כעת. רבונו של עולם! השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תשמחני.

ידועה אימרתו של קדוש ישראל מרוז'ין זי"ע: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". האסיפה, הישיבה בצוותא היא שתגונן עלינו מפני קרירות הנפש באחרית הימים ותחזק את האמונה בהקב"ה...

מיד כשיתאפשר הדבר, כשנֵחלץ ונצא ברצות ה' מן המיצר אל המרחב, חובתנו להתעודד יחד בסעודות מרעים מתוך דברי תורה, שירות ותשבחות ובראשנו הזקנים היקרים, העידית של הדור, שסבלו כל כך בחודשים אלה כשהיו סגורים ומסוגרים. ביתר שאת, נתפלל יחד ברוב עם, נשב יחד, קרוב היום, ר' ישראל! קרוב היום! ומתוך כך אל נצעד לקראת גואל הצדק. ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה...

*

מאורעות התקופה הנוכחית צריכים לחזק בנו ללא הרף, את האמונה בהקב"ה וההנהגה הבלעדית העליונה. גם בפעולות זהירות יש כיוון יהודי, לקיים מצוות "ונשמרתם", לשמור על השני מתוך קיום "ואהבת לרעך כמוך". "מה דעלך סני לחברך לא תעביד" שעל יסוד זה העמיד הלל הזקן את כל התורה כולה. המסכה היא אותה המסכה, שלעת עתה יש צורך בה, ברם בפנימיות אמצעי השמירה והזהירות, הרי תהום פעורה ביננו ולבינם, כמרחק שמים וארץ. כשני בעלי המכולת...

ומצוה גוררת מצוה. אם השמירה נעשית מתוך "ואהבת לרעך כמוך", צריך להתקרב מתוכם אל נפש הזולת, לעורר אהבתו ולדאוג לצרכיו. אצל העולם החיצון זה גורם ריחוק מוחלט ביניהם ובאמת טוב יותר כך, הרי פיזורם נאה להם ונאה לעולם. אך, לא כאלה חלק יעקב. חיינו מבוססים מאז על קירבת הנפש והאחדות. כשם שצריכים להיזהר על הבריאות, צריכים להישמר שלא ישפיעו דרכי האומות על הנפש, על מהלך מחשבתינו! הרי בכל זאת נאמר: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"

*

ר' ישראל! התחבטתי אם לכתוב לך כל זאת. אולי יכבידו עליך הדברים בשעת טירדה ומועקה. ידעתי גם ידעתי שהרוח זקוקה בימים טרופים אלה ביותר לחיזוק ולנחמה. כאמור, הרהורי לב הם שכתבתי לעצמי להתחזק בהם מפני הגלים שבחוץ. על הצד שתמצא בזה ענין שלחתי. ואתה אהובי, כרצונך הטוב עשה.
עם זאת יש כאן הזדמנות. המצוות בכללן מביאות לידי שמחה. אם עושים מה שצריך, לרבות שמירת הבריאות ועסק הרפואה, עד כמה שמדכדך הדבר בטבעו, בכל זאת אם הכוונה היא לשם שמים ולשם מצוה, הרי גם זה בכל "פיקודי ה' ישרים משמחי לב".
*
הורני ד' דרכך ונחני באורח מישור... ה'ספורנו' פירש תפילה זו: הורני, בלכתי בין האומות שלא אלמד ממעשיהם. וכך כתב גם בפתיחת המזמור כ"ז, שדוד המלך התפלל אז בדרכי בריחתו, שלא ילמוד ממעשיהם בהיותו בתוכם...
כדי לעורר את הלב לחוש את ההבדלה ההיא היטב, ראוי לרומם את המוח והלב בקצת "גאווה" יהודית. עם הנבחר אנחנו, שעמדנו על הר סיני ודבריו יתברך שמענו מתוך האש, קבלנו תורת אמת וחיי עולם ודבקנו בזה מאז ולתמיד.
את קול ה' שמענו כולנו על הר סיני מתוך האש. נביאי האמת והצדק הדריכו אותנו בדרכי ד'. חכמי הדורות לימדונו איך לחיות חיי דעת, קדושה ורוממות. לכל פינות העולם לקחנו עמנו את ספר התורה ושמרנו על צלם אלקים ועל דמות ותואר בני מלכים... בצל חרב ומצוקה נשארנו נאמנים לכל היקר והקדוש, דָרַכנו באורחות צדיקים ובמסילת ישרים וקיימנו את חובות הלבבות... בתינו נשארו טהורים ואצילים גם במחשכי הגיטאות הצפופים והמדוכאים.
ואומות העולם סגדו לעצים ואבנים, ונשמו אויר שקר ותיפלות. הם ישבו לבטח בארצם ונשארו שקועים ותקועים בהבליהם, חיים על חרבם ונמשלים מיצריהם. בעורקיהם זרם מאז דם עוולה וחמס. האם הם ילמדו אותנו בינה איך להתייחס למאורעות עולם? הם ישפיעו על אורחות חיינו, על סגנון הדיבור והחשיבה, צורת הנגינה והלבוש...? מה לו לבן מלך רם מעלה ולבן נכר נרפש בטיט היון? גם תחת תחפושת ההדר האירופי, הסתתר בליעל וחומד כל רע, נוצץ בברק חיצוני ומבפנים מתפרק ברקבונו. אם ממציא נכרי סגנון לבוש חדש, איך ימשכו אחריו בני עם חכם ונבון?... הם כיסו את ארצם בדמינו, ועכשיו יכסו אותנו בהבליהם, בדרכיהם, בדיעותיהם, בהנהגתם?
עמי אירופה שצררו, רצחו וחמסו באכזריות ללא תתואר, במשך מאות בשנים. הם האוסרים כעת את השחיטה היהודית. הם חסים כעת על דומיהם, בני סוגם. עם הדומה לחמור, דואג ורגיש כל כך ל'צער בעלי חיים'...
*
ועתה ישראל! זה לעומת זה, הבה נתרענן בנקודות יהודיות לוהטות באש תמיד, בימינו ובפינותינו. לאחרונה הלך לעולמו, איש ירושלים נחמד ונעים, הרה"ח ר' יוסף הכהן פקשר ז"ל. איש חמודות נעלה, רב חסד, אוהב תורה ומזכה את הרבים, שזכיתי להכירו מביקוריו כאן. במשך ימי השבעה הגיע לנחם, בעל מלאכה 'פשוט', שהיה עורך לפעמים תיקונים בבית ר' יוסל.... כאן מצא דוב'לה לנכון לספר את סיפור חייו המחודשים...

פעם פנה אליו ר' יוסף ושאל אותו אם יש לו שיעורי תורה. דוב'לה התנצל לפניו ואמר שהוא לחוץ וטרוד מאד על המחיה ועל הכלכלה. "תאמין לי שאין לי זמן פנוי"... ר' יוסל הפתיע אותו אז בהצעתו. "יש לי עצה בשבילך דוב'לה, שתהיה גנב...".

דוב'לה נדהם. איך יוצאות מלים כאלה מפי איש חסיד, ישר ונאמן... ההסבר לא איחר לבוא בחיבה בחכמה ובחן. "דוב'לה! כדאי שתגנוב לך רגע כאן ורגע כאן ללימוד התורה...". [כנראה שנבע זאת ממה שפירשו קדמונינו ז"ל "קבעת עתים לתורה" שמתפרש מלשון גזילה כמ"ש (משלי כ"ב) "וקבע את קובעיהם נפש" - ראה פתחי תשובה או"ח סי' קנ"ו סק"ב בשם ההפלאה].

המשפט השנון וההצעה המחוכמת, חדרו למוחו ללבו של דוב'לה ואז התחיל לעסוק ב"גניבות"... וכעת בשעת תנחומים על אבידת מיטיבו ומציל חייו הרוחניים, הכריז ברגש שהוא עומד לעשות סיום הש"ס, בזכות עצתו של ר' יוסל....

הנוכחים פרצו בבכי. כח הנקודה היהודית. כוח פעולתן של מלים היוצאות מן הלב של אוהב תורה... אלפי שעות ודפים מתוך עמל ויגיעה...

וגם לך דוב'לה, מגיע גל של תשואות. מתוך משפט אחד שהעיר את רוחך היהודית, בחרת לך דרך חיים חדשה. התגברת על כל המניעות, למרות שכל כך היה קשה לך. אני רואה אותך מרחוק, דוב'לה, עם כלי העבודה, נדחק ונלחץ על המחיה ועל הכלכלה. אני רואה אותך רץ ומזנק, נושם ונושף ועם זאת גונב פה ושם מזמנך, מתוך אמונה תמימה ופשוטה, מתוך שכנוע שכך צריך לעשות. ואתה חוטף בייחודיות יהודית עוד רגע ועוד רגע, עוד שורה בגמרא ועוד שורה, עד שהגעת להיכן שהגעת. שליט בעולמו ברוך הוא, יודע כמה וויתרת על זה... דוב'לה! בימים לא קלים לישראל, חיזקת את כולנו. יהי חלקנו עמך!!!

געוואלד! הייליגע יידישע גנבים! הנמצא דבר כזה, הנשמע כמוהו בין משפחות האדמה?

*

לשעה ולדורות... גם זאת סיפר לי אחיו יבלחט"א, ידיד נפשי מחנך בחסד עליון, רבי מרדכי הכהן שליט"א. בחודשים ששכב ר' יוסל בביה"ח ללא הכרה, לא עזבו אותו בני משפחתו שיחיו לרגע, לא ביום ולא בלילה, לא בשבתות ולא בימים טובים. בחילופי משמרות שמרו עליו הבנים והבנות במסירות נדירה, בכבוד ללא גבול. הם קידשו שם שמים בתהלוכותיהם בכלל ועם הצוות בפרט, מתוך הערכה והכרת טובה. הם גדלו בבית מלא אמונה לוהטת מלא חן, חסד ורחמים.

שכן היה לו לרבי יוסל בחדר, לא דתי, שהיה באותו מצב ר"ל. פעם פנתה אשתו אל ילדיו של ר' יוסל ואמרה ברגש: "אני נדהמת. מהיכן אתם שואבים כוחות כאלה, לעמוד על המשמר בגבורה כזאת, ללא הרף וללא הפוגה?" והתשובה היתה: "אנחנו מאמינים באלקים, שכל מה שהוא עושה הוא לטובה למרות שלפעמים אנחנו לא מבינים. זה נותן לנו את הכח להמשיך עוד ועוד ולא להתרפות. מקווים ולא מתייאשים".

"אני מקנאה באמונה שלכם" אמרה אשת השכן. "תנו לי תהילים, וגם אני אתפלל לאלקים"...

*

ר' ישראל! הבה ונתבשם כעת ברעיון מפעים מבית גנזיו של ה"שם משמואל", יסוד אדיר וחזק, מלא הודו של ברק האמת... תענוג לנשמה וחיזוק לרוח היהודית!

ידועים דברי חז"ל [שבת פ"ח:] שהמלאכים התנגדו למתן תורה לישראל ורצו שתישאר בשמים. למשה רבינו ניתן אז רשות לאחוז בכסא הכבוד ולהחזיר להם תשובה. מתוך פסוקי התורה הוכיח להם אדון הנביאים שהתורה שייכת לנו בלבד. הוא טען למלאכים. "למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? בין עמים אתם שרויים שעובדים עבודה זרה? משא ומתן יש ביניכם? קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?". והמלאכים הודו לו על כך.

השאלה היא, הרי גם המלאכים ידעו על דברים האלה המפורשים בתורה, ואם כן מה היתה טענתם "תנה הודך על השמים!". והתשובה לכך שהיא, שהם רצו את פנימיות התורה, הרי סודות אין קץ טמונים בכל אות ובכל תג. [ראה ס' תורת חיים סנהדרין ע"א.] אלא שהשאלה חוזרת כעת על עצמה, מה אם כן טען משה אליהם? הרי ידעו כל זאת?

וכאן בא ה"שם משמואל" וביאר את מענה משה רבינו אל המלאכים: "למצרים ירדתם? משא ומתן יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?" בדברים נוקבים ויורדים עד תהום הנשמה. "לגודל מעלת התורה אין לשום נברא אחיזה בה, רק במה שהוא בורח מדבר שכנגדה". בכדי לזכות לתורה הקדושה ולהתחבר אלה, צריך להתנתק, לברוח מן ההיפך, מטומאת הגויים, מן הפחיתות, מן החיצוניות...

*

וכך טען להם משה רבינו: מלאכים המוני מעלה! האם יש לכם ממה לברוח? האם יש לכם ממה להיבדל ולהתנתק? האם יש נגד מה להילחם ולהתגבר? כלום יצר הרע יש ביניכם? איזה עב וענן של נסיונות מרחף עליכם? מה מושך אתכם לצד שכנגד? מה ומי מציק לכם לחטוא? מה ומי מפתה אתכם לפרוק עול? שוכני עליון! האם יש לכם ממה לברוח? מלאים זיו ומפיקים נוגה! איזה חושך מאפיל עליכם, מלאכי השרת משרתי עליון?

וכך מתפרש "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". רק לפי הבריחה מן הרע שייך להגיע לקדושה. רק מתוך ההבדלה מן העמים וההתגברות מול דרכיהם, אפשר להגיע לקירבת אלקים, "להיות לי".

ואלה דברי קדשו בלשונו החדה והצחה: "ואתם המלאכים שאין בכם ענינים אלה, אין לכם ממה לברוח, על כן אי אפשר שתזכו לתורה!!!" להיות לעם ה' אי אפשר בלתי על ידי הבריחה - ולעומת שאדם בורח ובודל עצמו מן העמים בה במדה נכנס תחת כנפי השכינה". [קדושים תרע"ד וראה כי תבא תרע"א, ועוד]

ובזה נסתיים הויכוח ההוא בשמי השמים. משה רבינו אחז בכסא הכבוד וניצח. הוא השיב למלאכים דברים שאין עליהם תשובה ופירכא כל דהו...

וה"שם משמואל" ייסד את הדברים על פי האמור בזוה"ק פרשת שמות [ח"א קנ"א:]. שמחמת "ויברח משה מפני פרעה", סמל הטומאה והחיצוניות, זכה לעומת זאת, ל"וישב על הבאר" – באר מים חיים של קדושה...

מרגלא בפומיה של ה"בית ישראל" דברי הרה"ק ר' וואלף מסטריקוב זי"ע, בביאור הפסוק [ברא' ל"ה א'] "לקֵל הנראה אליך, בברחך מפני עשו אחיך", כשיברח מפני עשו, כך יזכה לגילוי שכינה וכמו שנאמר: [שם ז']. "כי שם נגלו אליו האלקים בברחו" [זר זהב וישלח].

*

זה לעומת זה עשה האלקים... בדורנו עידן הטכנולוגיה, זוהרת מאידך נקודת אור חזקה מאד. מסופקני אם היתה אי פעם הזדמנות כזאת לברוח מפני טומאת האומות. לפי האמור, פשוט וברור הוא שכעת בדורנו דווקא היא שעת הכושר הכי גדולה להגיע לדרגת "להיות לי". עם ה' בתכלית, כפי שלא זכו מאז.

עס איז דא פון וואס צו אנטלויפן! יש ממה לברוח ועוד איך! על כל צעד ושעל, בכל פינה ופינה. ואם נזכה לברוח מכולם, נזכה לדבר שאף פעם לא זכו לו... הבה נזכור את דברי ה"שם שמואל" "אילו יצוייר שאין כאן עמים לברוח מהם, אי אפשר להיות לעם ה'". ולדברי רבינו הרא"ש בשם חז"ל הרי שיש בהבדלה זו, גם סגולה להיפטר מצרות האומות. "ומבדילו מכל צרות העמים" [ברא' ג' ט"ו].

*
ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כאמור, ביאר ה"שם משמואל, שמתוך ההבדלה והבריחה מן הרע זוכים "להיות לי" להיות עם ה'. אנו קוראים בתורה כעת את פרשיותיה של גלות מצרים. יתכן וגלות זו, שבה היינו משועבדים לבני חם, תכלית היה בה גם בכדי שיהיה ממה להיבדל ולהתנתק. מתוך כך קיבלנו את התורה על הר סיני. ואז נפתח לנו ב"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
אלא שתחילת ההבדלה התחילה עוד במצרים בשעת השעבוד. שם התבדלו מן הגויים שכל כוונתם היא רק לעצמם בלבד. "שנתקבצו כולם באגודה אחת וכרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה. וישמרו ברית המילה, שהוא ברית אברהם יצחק ויעקב; ושלא יניחו לשון של יעקב אבינו". [תנא דבי אליהו פכ"ג] תחת משא האבנים הכבדות, תחת שעבוד הטיט והלבנים נתנו יהודים יד זה לזה להתאחד... שם בתכלית הדיכוי והעינוי נראה בעליל מהו כוחו של יהודי. יסודות עמנו נורו דווקא במעבה האדמה, מחופרים באדמת מצרים הקשה והמאובנת...
*

ומשה רבינו הראה את הדרך לכך, להתייחס לצער הזולת. את המלים הראשונות של משה רבינו, גילו לנו חז"ל במדרש [שמו"ר א']. כשהיה ילד בן שלשה ירחים והוכנס בתיבת גומא על היאור. אחותו מרים ניצבה אז מרחוק לדעת מה ייעשה באחיה התינוק שנשלח על פני נהר מצרים, מול תהום השנאה והמשטמה המצרית... בתיה בת פרעה הבחינה, פתחה את התיבה, "והנה נער בוכה"...

למה בכה הנער? מה העיק על לבבו הזך של אותו תינוק קדוש? הבה ונאזין בכל לב לדברי חז"ל שהביאו את דבריו המדהימים: "היה בוכה ואומר: שמא לא אזכה ואראה אחותי הממתנת לי - - -".

על מה בוכה מנהיג ישראל לעתיד? על נפש ישראל המצטערת! על אחותו הדואגת לגורלו! הרי אמרו חז"ל [ספרי בהעלותך] "שהיתה פועה ובוכה על אחיה שנאמר: ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעָשה לו". משה כָּאַב את צערה וזו היתה אמנם, סיבת בכיו בתיבה...

ואילו על עצמו וגורלו, לא בכה. כשלעצמו לא שם לב מה יִקרֶה עמו. הרי סוף סוף הוא היה המושלך ליאור. תינוק בלי אב ואם, הנתון בתוך תיבה על המים, בארץ גזירה עויינת, האורבת לחיי כל ילד יהודי. על עצמו לא חשב כלל!!! לא אז וגם לא בהמשך ימי חייו, בכל מאה ועשרים שנותיו...

הוי! שמא לא אזכה ואראה, אחותי הממתנת לי... מישהו סובל, מישהו דואג, ואיך לא אבכה? אלה היו המלים הראשונות של מנהיג האומה, ראש וראשון למנהיגי עם ישראל. על עצמו אינו דואג. הוא בטל ומבוטל מעיקרו לצורך הזולת, מראשית דרכו ממש.

*

וכך נמשך הדבר אחרי זה וביתר שאת. ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם... "שהיה גדל שלא כדרך כל העולם... וירא בסבלותם - שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן". [שמו"ר א']

ועל מה שהסיח דעתו מעצמו, נקבע מאז ייחוד הדיבור עם משה. "אמר הקב"ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך". [שמו"ר שם]

*

שלא עשני גוי... מגדולי ספרד בסוף תקופת הראשונים, היה רבינו חסדאי קרשקש, שחיבר את הספר הנודע "אור ה''". הוא קידש שם שמים אף לעיני כל העמים כשפירסם בעוז את האמת המוחלטת שבדת ישראל והוקיע את זיוף שאר הדתות. בספרו זה מציין רבי חסדאי דבר נפלא מאד והוא: שברכת "שלא עשני גוי", ניתקנה על התענוג וההנאה לבעל האמונה. מברכות הנהנין היא! הרי אסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה! [מאמר ב' כלל ה' פ"ו].
ר' ישראל ! כך כתב אחד מרבותינו הראשונים, "שלא עשני גוי" ברכת הנהנין היא! ומהנאות עולם הזה! כך צריך יהודי להרגיש! להתענג בתענוגים כי יהודי אנוכי!
ואמנם כך מספרים על הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע, שפעם היה לו שברון לב וחיזק את עצמו בברכת "שלא עשני גוי" שממש השיבה את נפשו [פרי צדיק שבועות י"ג].
*

ומתחילת התפילה אל סיומה... טעם עמוק נמצא בדברי הפוסקים לאמירת 'עלינו לשבח' בסוף התפילה. דווקא משום רוממותה וייחודה בחרו בזה קדמונינו בסיום זה, כדי שנצא לשווקי החיים מזויינים במיטב הנשק הרוחני שלנו... כעין 'זריקת חיסון' היא של ייחוד ד' ועליונות עַם קודש, שתשמור עליו במשך היום, לחמם את הלב אף מחוץ לכותלי בית הכנסת ובית המדרש. חיסון שמייצר בקרבנו 'נוגדנים' לקול-המונה של רומי, להמיית רוח האומות, חיסון שישמור עלינו...

כך לימדנו רבינו הב"ח [או"ח סי' קל"ב] בטעם אמירת עלינו לשבח, "הטעם הוא לתקוע בלבבינו קודם שנפטרים לבתיהם יחוד מלכות שמים"... כשיצא אדם לפעלו ולעבודתו, יזכור תמיד את מלכו ואלקיו. קדמונינו ז"ל רצו שייחרתו אז בלב המתפלל, ייחוד ד' מלכות שמים והנהגתו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. שילך לדרכו מתוך תחושה מוחלטת של "אין עוד מלבדו! ".

"לתקוע בליבנו - ייחוד מלכות שמים"! תפילותינו מסתיימות ב'תקיעה' חזקה בלב, כתקיעת מסמר עמוק בקיר. שנארוז עמנו צדה לדרך מתמצית תפילותינו, שניקח אתנו לכל מקום את המסרים שב'עלינו': קירבת אלקים חי, הידיעה המוחלטת על אחד יחיד ומיוחד, היה הווה ויהיה, ההבדלה מן התועים, הציפייה לגאולה למלכות שמים בעולם כולו...

כשמקיפים את האדם כל מיני נסיונות בחוץ, יתחזק ב"אדון הכל" וב"יוצר בראשית", המושל בכל ובידו לגדל ולחזק לכל. כשנקלע למצוקה חלילה, יֵדע נאמנה, שאין כח אחר בעולם. אמת מלכנו אפס זולתו! כשמתכסה בענן דאגה ולחץ המכהה את עיני רוחו, ואינו מסוגל לראות לא למעלה ולא למטה, יזכור "שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ ומושב יקרו בשמים ממעל". אין עוד מלבדו!

כשגלי השפעה נכריים שוטפים ברחוב אז צריך לתקוע בלב את : "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם". ואמנם כן המשיך הב"ח בביאורו: "ושיחזק בלבבינו אמונה זו שיעביר הגילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות ש-די. כי אז גם כי יש לכל אחד מישראל משא ומתן עם הגוים עובדי עבודה זרה וגילוליהם ומצליחים, לא נפנה לבבינו אל האלילים ולא יעלה במחשבה חס ושלום, שום הרהור עבירה".

בימינו אלה, חובתנו להתרחק מיצירות 'משפחות האדמה': הם האמצעים הטכנולוגיים הפסולים, נגעי ופגעי הזמן. שיתקיים בנו לגמרי: "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם".
*

נסיים נא ברעיון מפעים מתוך פרשת שמות. על השעה ששָֹמה יוכבד את בנה משה בן שלש החדשים בתוך תיבת הגומא. לימדו אותנו חז"ל [סוטה י"ב:] דבר פלא. "שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה". והתמיהה מזדקרת. חופת נעורים בתיבה?! בשעת חירום וסכנה, הושכב תינוק בתיבה ואמו מנסה למלט את נפשו. והנה היא עורכת לו חופה שמא לא תזכה להשיאו... אהה! מה פשר חופת נעורים זו? במה הועילה כעת בחופה זו שבתיבה, שבה נמצא ילד עזוב לנפשו על שפת היאור...?
מה לי חופה ומי לי חופה? וכי נישואין היו שם? וכי נשמעו שם קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, שושבינים וכלי שיר? הלא במקום זה נשמע קול אנחה עמוקה, קול אֵם בוכיה על גורל בנה מחמדה שנאלצת להיפרד ממנו בתנאים כאלה. בכל פינה אורבים לכל בן היִלוד וצמאים לדם יהודי. מה יהיה עמו? ושוב השאלה מנסרת: הוי! מה לי חופה ומי לי חופה...
לימים ראיתי שהגאון הנודע רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז' זצ"ל, היה לומד מתוך דברי חז"ל אלה, "שעשתה אמו חופת נעורים בתיבה"; שלא יתייאש אדם אף במצב הקשה ביותר ר"ל. מה יכול להיות קשה יותר מאם הנאלצת לשום את ילדה על שפת היאור, מאימת המלך שגזר על הבנים. ויוכבד לא התייאשה. למרות הכל, היא התחילה להכין חופה לתינוקה ...
ר' ישראל! עוד ישמע! מען גייט שטעלן חופות! נתכונן לקול מצהלות חתנים מחופתם, ברוב עם! עוד נתאסף, עוד נשמח בכל לב ללא נקיפות ודאגות. עוד נתראה כולנו כאחד, בחורים וזקנים יחדיו. המסכות תעלמנה, החיוכים יתגלו והלבבות יתקרבו, מתוך גילה רִנה דיצה וחדווה, אהבה ואחוה ושלום וריעות. מהרה ה' אלקינו!

אגב, שמעתי מפי רב ופוסק שכדאי מאד להוסיף לדברי תורה שעל שולחן השבת, הלכה בהלכות שבת בכל סעודה, השווה לכל נפש ומעוררת התענינות. כשלעצמי ראיתי תועלת נפלאה מזה, שלא תיסחפנה השיחות למאורעות הימים והמסתעף.

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
משם נמשיך בשמחת עולם, אל חופת העם כולו
ישיש עליך אלקיך!!!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

זנב לאריות
הודעות: 242
הצטרף: א' פברואר 05, 2017 3:36 pm

Re: בּוֹאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה / הגרמ"י קנר שליט"א

הודעהעל ידי זנב לאריות » ו' ינואר 08, 2021 2:41 pm

נוטר הכרמים כתב:מאמר זה האמור להתפרסם מחר ב'המודיע' תוספת תורנית מדור 'אגרת לידיד', הגיעני ע"י ידיד משותף לי הקטן ולכותב המאמר.

לאחרונה נחשפתי שוב ושוב לכתיבותיו המדהימות של הרב קנר.

אני לא מהסס לקבוע שכיום הינו הכותב העמוק והמקורי ביותר, ומכל הבחינות.

הוא משלב בכתיבתו חדות ועדינות של הרגשות מרוממות, חריפות נוקבת, רגישות יוצאת דופן, עשירות שפה ורוחב דעת.
אופטימיות ואמונה, ראייה חיובית ומציאת זכות, ועל הכל מרחפת דמות אצילית של תלמיד חכם עם נפש פיוטית החובקת זרועות עולמות מנוגדים,
למדנות בריסקאית - מיראית עם חסידות קוצקאית - גוראית, ומעליהם חופפת השראה עליונה - ברדיצ'ובית.

הבו לנו עוד כתיבות כאלו, שהינם בבחינת 'שתה מים מבורך',
נחל נובע מקור חכמה. לא העתקות ולא ליקוטים,
מאן דנפח מדיליה נפח.

מי ישקני מים מבור בית לחם?


חמרא למריה וטיבותיה לשקייה ייש''כ להרב ה'נוטר' על העלאת המאמרים מידי שבוע, מאמרים מופלאים, ממש עונג שבת.

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' ינואר 24, 2021 8:50 am

מודעה קטנה ומעמקיה...

גלים של אהבת ישראל במלים ספורות,
יסורי גלות כהכנה לאור עולם, חורשת הפלאים במצרים...


לר' ישראל יקירי שליט"א
בצעירותי קרא לי פעם אבי ז"ל ואמר לי בחיבה. "ברצוני לצאת ידי חובת 'ללמדו אומנות'...". אבא עסק בשעתו ביהלומים. וכך הושיבני לפניו ולימד אותי איך למיין ולסווג את אבני החן. הוא הראה לי איך לאחוז את היהלום בצבת מיוחדת [פינצטה], להתבונן בכל אחד בנפרד, באור חזק ותחת זכוכית מגדלת פי עשרים.
מסופקני אם 'שיעור' זה לקח חצי שעה אלא שעמדו לי דבריו לאורך ימים. בעתיד כשחנני ה' לעסוק בבירור לשונות חז"ל והרמב"ם, השתמשתי בשיעורו זה של אבא. תכופות הייתי מדפיס את הלשון על גליון בהגדלה רבה, עד שנראתה כל מלה עומדת לעצמה וכך הייתי מתבונן ארוכות ביהלומי התורה ובזוהרם המבהיק, ציינתי את הדיוק במלים הקדושות למצוא בהם כוונות וביאורים. אבי ז"ל שבמשרדו בבורסה היה לו ש"ס קטן בארון, שירבב גם לימוד אומנות זו אל תוך חובתו "ללמדו תורה".
*
יקירי! מתוך אומנות זו של מיון יהלומים, ברצוני לעסוק כעת במלים של יהודי טוב לשמים וטוב לבריות. ואבקשך כעת להצטרף עמי בבירור והחשבת אבני חן יהודיות ולמצוא במלים של יהודי כזה, אוצרות של אור ופנימיות, מבהיקות בזוהר עליון... ישראל אשר בך אתפאר!
אורייתא וישראל... כמה פעמים קבע ה"כהן מלובלין" רבי צדוק זי"ע, שכל נפש מישראל שיש לה שורש ואחיזה בדברי תורה. לפעמים נמצאים בביטויו והבעתו של יהודי גופי תורה אף ללא ידיעתו. ולכך הביאו חז"ל דברי יהודים אלמוניים כמו "ההוא דהוה קאמר ואזיל" או "מנא הא מילתא דאמרי אינשי" שמצאו לו חז"ל רמז במקרא. [צדקת הצדיק אות נ"ג, פוקד עקרים אות ו' ועוד].
*
לפני זמן מה צדה את עיני מודעה זעירה ב'המודיע' שהסעירה את נפשי מאד. למדתי ממנה את ייחודו של יהודי אף בזמנים טרופים. עשרה קבין של אצילות והטבה מצאתי בה, שאולי לא נראים על פני השטח. גזרתי את המודעה מתוך העיתון והכנסתיה לזכרון במחברת מיוחדת. מצאתי שראוי להעמיק בזה עוד עוד. שם נגלה לפני המראה הגדול הזה, לב יהודי בטהרת טובתו...
והנני להעתיק לך, יקירי, מלה במלה של מודעה שכתב יהודי אלמוני ללא פניות ונגיעות: "מת מצוה הכל קרוביו. בשבת ה' כסלו יחול יום היארצייט של ניצולת השואה הגלמודה, מרת גולדא הינדא בת יהודה רפפורט ע"ה. אנא בטובכם להדליק נר, קדיש, צדקה, פרק תהילים, משניות לעילוי נשמה. תזכו למצוות". עד כאן.
מודעה קטנה במסגרת המשתרעת על פני מרחבים לאין סוף. לא יכולתי לעצור בעד שטף המלים להערכת הדבר, גם כהכרת טובה על שהדבר חיזק את לבי. ועם זאת דומני שכל מה שייכתב כאן, אף זה קיצור ותמצית הוא. אין גבול לערכו של רצון יהודי וטובתו... זה שימש לי כמופת ודוגמא לכל הטוב והחסד המשתפך כיום בינינו.
אולי תתמה עלי ר' ישראל, על שעושה אני 'עסק' כזה ממודעה בעיתון. וכי לא ראוי יותר, ללא השוואה כלל, להתמקד על מאמר חז"ל או אימרה מגדולי הדורות? ברור שאתה צודק יקירי, ובעזרת ה' נעשה כן בהמשך. אלא שעם זאת עז רצוני הפעם ודווקא בתקופה הזאת, להעלות על נס את פנימיותו של יהודי החי וקיים אתנו אי שם. שוחחתי על זה עם תלמידי חכמים בני בינה המתמסרים להטבת הזולת, והם התפעלו מ"חסד לשם חסד" זה. וכך עמדו עמי בעצה אחת, שנכון להראות ולגלות את הטמון במעמקי מלים אלה...
*
אין לי מושג במי המדובר ומיהו הכותב. משום מה קל יותר לכתוב בגילוי לב, כשרק קשר סיני בלבד מאחד אותנו. בתוך מסגרת המודעה הקטנה הזאת נגלו לפני שני עולמות, סבל הגלות מחד וטהרת טובתו של יהודי מאידך. חסד של אמת בתכלית, רחמי יהודי במדה נעלה ביותר!
ראשית כל ראוי להעלות על הלב את עולמה של נפש אומללה שרידת אש, בת עמי. עולם המתַּמצֵת בתוכו את יסורי הגלות כולם. נעורים קטועים בחרב אכזר, יתמות, סבל ונדודים, כאב, זכרונות אימים, בדידות איומה. איך אמר ירמיהו הנביא? עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבַּרְתִּי קָדַרְתִּי... פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי... וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָה. גדול כים שברך. כמה גלים עברו עליך, מרת גולדא הינדא בת יהודה! לפני עינינו הדומעות הפכת לסמל הדוי, יסורי גלות ישראל. 'כציפור בודד על גג', ככוס חרבות...
ומאידך, אזרה עוז נפש ישראל אחרת להתמסר לטובת הנשמה. וכך באה ללמד אותנו אורחות נצח, אוצרות אמונה לוהטת , חסד ורחמים עילאיים. בטוב לב טרח אותו יהודי נסתר והוציא הוצאות ללא ציפיה לתגמול והכרה כל שהיא. בחכמה וחן פירסם את הדבר בעמוד הראשון של עיתון, בכדי שיגיע לתשומת לב אלפים מישראל שומרי תורה ומצוות, בתקווה שיירתמו רבים לחסד של אמת מופלא זה...
ר' ישראל! עמוד נא והתבונן! מַעין גנים, באר מים חיים של אהבת ישראל נובעים בשטף של הטבה בין שורות המודעה הנלבבה הזאת...
*
בימים קשים לישראל. בימים ש'החושך יכסה ארץ וערפל לאומים' ממשיכה לזרוח לה אבן החן היהודית באור עליון של קודשא בריך הוא וישראל, "ועליך יזרח ה'"... בזמן שבטבע הדברים חושב אדם על עצמו, על בריאותו בטיחותו גורלו ועתידו, חושב לו יהודי נסתר על נפש גלמודה שהלכה לעולמה ללא קרוב וגואל.
בזמן שהעולם סגור ומסוגר בכל המובנים, פותח לו יהודי פתח חדש לרווחה, פתיחת חלון הלב ופתיחת חלוני רקיע. כמה מחזק לראות נפש ישראל מתרוממת, מתעלמת ממועקות התקופה ומדאגותיה ועוסקת בהקרבה. לרומם ולהעלות - זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה...
שוב ושוב אני מסתכל במודעה, לומד וחוזר עליה בעינים מצועפות. ר' ישראל! אין הדבר פשוט כלל ועיקר. כמה צדקו אלופיי עמלי התורה ועטופי החסד, שראוי מאד להתמקד על המודעה הנפלאה הזאת...
*
במלים ספורות ואצילות אלה, אין הכותב פונה אלינו בלבד. הכוונה מיועדת אף אל אותה נשמה גלמודה, נשמתה עדן, כלומר: "לא נשכחת כלל, נפש יקרה מלב העם ולא נשכח אותך גם בעתיד! אל נא תחשבי כי נשארת בודדה. אין אצלנו מושג כזה. אדרבה, מתוך התורה הקדושה למדנו שכל אחד מישראל כעת קרובי משפחה שלך. מת מצוה הכל קרוביו. [לשון שגורה בספרים, הנובעת מתוך הדין שגם כהן מותר ליטמא לו כאל קרוביו]. הכל קרוביו! כל יהודי בעולם! ועל הקשר הזה נמשיך, נשמור ונפעול שייטב לך שם בעולם הנשמות, שם תמצאי מנוח אשר ייטב לך אחרי חייך הקשים. שם יתחילו בשבילך חיים חדשים ונצחיים, מלאי אור וחדווה תחת כנפי השכינה, במעלות קדושים וטהורים...
*
הבה נלמוד כעת כמה מלים בדברי הרמב"ם, שמתוך תוכן מודעה זו שייך להבינם ביתר שאת. וזה לשון קדשו: "זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל [סוף הלכות עבדים].
הרמב"ם מחדש לנו כאן דבר נפלא ביותר. רחמנות יהודית איננה רגש אנושי בעלמא, אלא מקורה מתוך השפעת התורה הקדושה. טובת התורה שהשפיע עלינו הקב"ה, עיצבה את דמותנו במידות יקרות... ה"חוקים ומשפטים צדיקים" שבתורה חורשים תלמים עמוקים בטבעם של ישראל. "אין טוב אלא תורה" אמרו חז"ל, וטובה זו הפכה את אומתנו להיות אומה של הטבה במהותה. כמובן שתחילת הדרך בזה היתה היותנו "זרעו של אברהם אבינו", אמנם הרמב"ם מדגיש גם שעל ידי התורה הקדושה נהיינו עַם החסד והרחמים... הטוב שיש בנו מכח "טובת התורה" היא, מידת טוב יסודית ומושרשת ונצחית כתורה עצמה...
דברי הרמב"ם במה "שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה" הובהרו לי ביותר מתוך דברי המודעה הנעלה, וביותר מתוך פתיחתו של "מת מצוה הכל קרוביו"
*
מעולם לא הבחנתי כמה חסד ורחמים טמונים וגנוזים במושג זה. נפש ישראל גלמודה שממבט שטחי אין לה אף אחד, אין נפש קרובה בעולמה, ומאידך, דווקא מתוך כך מקושרת היא הכל קרוביו! ה-כ-ל ק-ר-ו-ב-י-ו!!! התורה חידשה כאן קשר קרובים יותר מלכל אחד. כל זה נובע מטובת התורה וחוקים ומשפטים צדיקים שנצטוינו בו. "רחמנים הם על הכל". על הכל ממש...
והכותב האלמוני פונה ומתחנן אלינו בעדנה וזוך: "אנא בטובכם"... בטוב התורה שנחקקה בכם, בחוקים ומשפטים צדיקים שנבלעה בדמכם מאז ומתמיד, אנא זכרו נפש בודדת שכולכם נחשבים לה כקרובי משפחה. המשפחה היהודית הכוללת את הכל וביותר את אומללי החיים, קרובי שכינה.
והיהודי היקר הזה ביטא את ההלכה הזאת של "הכל קרוביו" בפעולה של ממש. הוא פירסם את הדבר לפני קהל רב מישראל, להשפיע ולהוות את הקירבה המופלאה ההיא של טובת התורה הקדושה. הוא משתדל להכניס את כולנו בהיכל אצילות זה...
*
טובת התורה... על מצוות יבום ישנה פרשה נרחבת בתורה, מסכת גדולה ועמוקה בש"ס ופרטים בה לאין ספור. וכל נושא ענק זה סובב על ציר: "ולא ימחה שמו מישראל", "להקים לאחיו שם בישראל". כמו כן נקודה יסודית היא זאת במגילת רות, מגילת החסד: "ולא יכרת שם המת מעם אחיו". חסד זה של בועז נקבע כאבן היסוד במלכות בית דוד. והדברים נקראים בכל שנה ושנה ביום קבלת התורה...

*

והנני ממשיך לשנן את 'תורת המודעה' ההיא, מתוך כך ייזכר גם איך לקיים כיבוד אב ואם להורים שכבר אינם אתנו: "להדליק נר, קדיש, צדקה, פרק תהילים, משניות לעילוי נשמה"... בזה גילה הכותב את עומק האמונה בהשארת הנפש, בזה הראה קשר היהודי עם הבורא יתברך ותורתו, איך ששייך לפעול גדולות מתוך תורה ומעשים טובים, בעולמות עליונים.

הכותב פונה אל הציבור הרחב ומבקש בצורה אצילה לעורר את קשר משפחת ישראל, יעקב חבל נחלתו המקשר את כולנו. הוא מבקש לעורר את קירבת הנפש בפרט למי שהתורה מדריכה שהכל קרוביו... הוא איננו מסתפק במה שהוא עצמו יעשה כן, הוא מקווה ומצפה שאלפי נרות ידלקו ביום ה' כסלו לזכרון הנשמה היקרה ההיא, אלפי קדישים, אלפי פרקי תהילים, אלפי מטבעות לצדקה, אלפי משניות... הלא סבלה כל כך בחייה, אנא, השתדלו בטובכם שייטב לה כעת בעולם הנשמות...

כל מלה בבקשה זו של "אנא בטובכם" מלמדת בתום על אוצרות ועיקרי יהדות. "להדליק נר". לאחוז במנהג ישראל להדליק נר נשמה, שכן "נר ה' נשמת אדם". כך הורה בשעתו רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא "נר יהא דלוק במקומי!? [כתובות ק"ג. וראה הגהות ריעב"ץ שם]. הכותב האלמוני עומד ומכריז מול עולם ומלואו: "הדליקו את הנר!" שימו על נס את רוממות נשמת ישראל! הבעירו את האש לזכרון נשמה יקרה וסובלת! בכלל כתב רבינו בחיי "וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה...". [שמות כ"ה ל"א].

*

קדיש... המלים נשגבות של הקדיש מלוות את כל פינות חיינו, כבר אלפי שנים.. מלים שבהן מתחנן היהודי לפני קונו ומעתיר על כבוד שמים בגלותו, יום יום, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".... כבר אמרו גדולי החסידות כשמסתלקת נשמה מן העולם יש חלל מן הקדושה, ועל זה אומרים יתגדל ויתקדש, שימלא חלל הקדושה. הכותב מרמז שבהסתלקות נשמתה היקרה של מרת גולדה הינדא בת יהודה, שעברה תקופה של קידוש ה' בשנות החורבן, נוצר חלל בעולם שיש להשלימו... בכל קדיש, ישנו "מעמד קידוש שם שמים" נשגב! קדמונים אמרו שיש לכוון בשעת אמירת הקדיש שמקיימים מצות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל...

*

צדקה... כמה עצום ערכה לעילוי נשמה! כדאי ללמוד על זה את דברי המדרש תנחומא [תחילת פ' האזינו] שבכוחה להנות את הנפש למעלה בצורה מדהימה ונצחית.

במצוות צדקה בכלל, למדנו דברים יסודיים מאד בדברי הרמב"ם [פ"י ממתנות עניים ה"א] "אין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר בצדקה תכונני ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה". סתם "מצוה" המוזכרת בתלמוד ירושלמי, הכוונה למצוות צדקה.

נזכיר נא את דברים הבוערים של ה"קדושת לוי" על זה. בעצמך תרגיש את רשפי האש שבדבריו. "בצדקה שנותן ובחסד שמתחסד עם העני, ובשמחה שמשמח את העני ואשתו ובניו, כן הוא גורם ששון ושמחה חסד ורחמים לכל העולמות, רבוא רבבות עולמות עד אין קץ ולכל שרפי הקודש ולכל חיות ואופני הקודש ומלאכי הקודש וההיכל והנשמות... ואשרי לו ולנשמתו".

"ולא די כשנשמתו עולה למעלה, כל המלאכים וכל העולמות וכל הנשמות מחבקין ומנשקין אותו, עבור שנשמתו גרם השמחה והששון וצהלה לכל העולמות ולכל המלאכים, שנשמתו גורם הששון והשמחה והצהלה והשפע לרבוא רבבות אלפים עולמות ולרבוא רבבות אלפים מלאכים ושרפים וחיות ואופני הקודש וכל העולמות וכל המלאכים מכריזין לפניו: הבו יקר...". [קדושת לוי - קדושה שניה – פורים].

*

פרק תהילים! דורות על דורות שפכו בו את לבם לפני אדון כל, בכל זמן ומצב. בימי החול מתוך הלחץ ובימי שבת וחג מתוך רוממות והודאה. מזמוריו נשטפו בנחלי דמעות וגם בגלי שמחה גועשים. פסוקיו נאמרו בפי כל בלהט וברגש וכך נאמרו גם לטובת נשמות שבגנזי מרום. כל קהילות ישראל מנער ועד זקן נאחזו ונתאחדו בהם, ב"שירי דוד עבדך". וכעת מתבקש מתוך ההודאה לשפוך את הלב, על נשמת ישראל שהכל קרוביה...
כמה מסוגלת אמירת תהילים בכלל, להשתפכות הנפש, לדביקות בד', אהבת ד' ויראתו, אמונה ובטחון, לתחושת "חבר אני לכל אשר יראוך", להתאחד עם כל אומריו, וגם לפעול ישועות ולהוושע בכל ענין המעיק על הלב. לדעת חז"ל, [מדרש תהילים י"ז] התפלל משה רבינו על דוד המלך "שמע ד' קול יהודה". והשפת אמת הוסיף לבאר זאת בקשר עם סיפא דקרא "ואל עמו תביאנו". "שנעשה מבקשות שלו ספר תהלים שהוא עמוד גדול להמחזיקים בו להיות נושע בו"!!! [לקוטים פ' וזאת הברכה].
*
משניות... משנה אותיות נשמה! הדברים ידועים לכל. מזון רוחני הוא לנשמה. וכך מקובל בכל הדורות ללמוד משניות לעילוי נשמה ובזה מטיבים עמה ללא שיעור. הכותב האלמוני כיוון בצורת פירסומו, לדעת גדול בדורותיו גאון ישראל רבי עקיבא איגר זצוק"ל. הוא ביקש בצוואתו להודיע בעיתונים [!] לתלמידיו וחבריו ללמוד בכל יום בשנה הראשונה פרק משניות עבורו וכן ביום היארצייט בכל שנה ושנה [מכתבי רבי עקיבא איגר קע"ח אות ב'] ובלשונו בלע"ז: "זאלל זאלכעס אין דען צייטונגען געזעצט ווערדן". הגאון מטשעבין זצוק"ל היה אומר שמכיון שבזה הוא עיקר העילוי לנשמה, לכן מי שאין בידו להתפלל לפני התיבה, יוסיף ללמוד משניות! דבר זה נוגע מאד בתקופה זאת.
*

יקירי! קלטתי בהמיית לב במודעה ההיא את האמונה התמימה והאיתנה אף במה שלא נגלה לעין. חיי הנצח בעולם האמת. אף אם אין החיים בעולם הזה רפודים בשושנים, הרי בכל זאת משמשים הם כפרוזדור לעתיד מזהיר. צדיקים יושבים, עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וביניהם הסובלים שהתחזקו תמיד באמונה...

אשריך הכותב האלמוני! אשריך החונן והמרחם ומקיים "והלכת בדרכיו"! אשריך המתייחס אל נשמה גלמודה ומוכיח שאינה עזובה כלל! אשריך השופע אמונה תמימה! אשריך המאחד את הכלל כולו בקירבה רוחנית שאין למעלה הימנה...

אתה מסתתר אי שם בעולם ההצנע ואורךָ בוקע מן המסתרים ומלמד דרכי יהדות, נחבא אל הכלים אתה ונהר יוצא מעדן נפשך, להרבות אהבה ואחוה בישראל. לפי נוסח המודעה שלך, אני "חושד" שגם בחיים חיותה של אותה נפש גלמודה, היית משתדל בטובתה. משער אני שיחס סיוע וחיזוק זה הוקדם עוד הרבה לפני עלותה לעולם שכולו טוב...
*

מסופר על הצמח צדק זי"ע בהיותו יתום מאמו, נתגדל בבית סבו בעל התניא זי"ע. ילד קטן היה, תינוק כמעט, כשרצה פעם הסבא הדגול לשעשע את רוחו. הוא שאל אותו: מנדלי! איפה הסבא? הראה לו הנכד על ראשו. אמר לו בעל התניא: זה ראשו של הסבא, ברם היכן הוא הסבא? הראה לו על זקנו. ושוב אמר לו הרבי: זהו זקן הסבא. שוב הראה לו על ידו. אמר לו: זה ידו של הסבא, מנדלי! היכן הסבא? וכך נסתיימה השיחה הזאת ללא תשובה...

יום אחד נתקעה יד הילד בדלת והזדעק מכאב. הרבי זינק אליו מחדרו וקרא בחרדה: מנדלי מה קרה! נענה הילד הפיקח כהרף עין ואמר: אט דא איז דער זיידע! "כאן הוא הסבא"... וכך קלעה התשובה הנכונה אל המטרה. כעת גילה ומצא את הסבא בקומתו השלימה...

חסידים ותיקים העמיקו מחשבה בסיפור זה על עצמיותו של אדם. אלא שאדם גדול מחכמי ירושלים, הסביר לי זאת בדרך הרגש היהודי, החסד והרחמים. כששמע הילד את זעקת הסבא שכל כולה חמלה דאגה ומסירות ליתום קטן שכואב לו, הרגיש שזוהי הנקודה היהודית בעצמותה... דא איז דער זיידע! כאן מצא את הסבא...
בין שורות המודעה הקטנה ההיא בעיתון, הבחנתי בדמות המקורית של ה"זיידע", את דמות דיוקנו ישראל סבא בהתנהגות יהודית שורשית מלאה אמונה וחסד... דא איז דער זיידע...
*
הרבה למדנו ממך הכותב האלמוני. מכיון שיצאו הדברים מידיך לאור עולם, הרשות בידינו לדרוש, להרחיב ולבאר בהם ככל הצורך. וכדברי ה"כהן" מלובלין, שכל יהודי יש לו שורש ואחיזה באור התורה. ואף אם לא התכוונת לזה בפועל בכל זאת נובעים הדברים מנשמתך הגדולה, הצמאה להיטיב.
תתברך מן השמים יהודי נסתר! הלוואי שנזכה להיות מתלמידיך לחונן ולרחם על הזולת בצניעות ובטהרת הנפש כזאת. אינני מכיר אותך ואין לי אופן אחר להודות לך אישית. אלא שברצוני לשלוח מסר אל לבך הפועם באהבת ישראל, מתוך מאמר חז"ל המתאים לך ולשכמותך, מאמר הנשמע כשירת מלאכים המוני מעלה: "כמה גדול כוחן של גומלי חסדים, שאין חָסִין לא בְּצֵל שחר, ולא בְּצֵל כנפי ארץ, ולא בְּצֵל כנפי שמש, ולא בְּצֵל כנפי חיות, ולא בְּצֵל כנפי כרובים, ולא בְּצֵל כנפי שרפים, אלא בְּצֵל מי שאמר והיה העולם... [רות רבה ה'].
*
אנא מליצן של ישראל! רבינו הקדוש מבארדיטשוב! קח נא את המודעה הזאת של חסד ואמת ללא פניות כדוגמה חיה וצנועה לרבבות אלפי מעשי החסד בתקופה הזאת, ותשפוך עליה תפילה ותחינה ולימוד זכות על עמך לפני בורא כל העולמים, שניוושע כולנו בפקודת ישועה ורחמים.
יהודי אלמוני טרח והוציא הוצאות להנות נשמה גלמודה מישראל שהלכה לעולמה, ולדעתך וודאי גם זה גורם ששון ושמחה חסד ורחמים לכל העולמות, רבוא רבבות עולמות עד אין קץ ולכל שרפי הקודש ולכל חיות ואופני הקודש ומלאכי הקודש וההיכל והנשמות... כדבריך רבינו לוי יצחק שרשמת באותיות אש בספרך הקדוש...
*
יסורי גלות... הרבה עובר על עם ישראל כעת. ירחם ה' על עמו ונחלתו. ועם זאת מעשים כאלה מחזקים את הלב מאד. אנשים חושבים על בודדים וגלמודים, בעלמא הדֵין ובעלמא דאתי.
מתוך מעשה אציל זה התחזק לבי להתבונן שוב במצב תקופותינו ולגלות אף בה אורות חדשים. מתוך העמקה יתירה ב"הכל קרוביו" בהוראת התורה הקדושה, שהוא ממש היפך ההסתכלות השטחית; יש כאן גילוי מפעים שדווקא בעומק הצער והבדידות נבקע מעיין של קירבה והטבה מכל הצדדים והכיוונים, כעין קיבוץ גליות סביב נקודה כאובה. "הכל קרוביו"...
בעולמנו היהודי משתלבים יד ביד היפוכי זמן ומצב. וכפי שאמרו חז"ל על יוסף הצדיק ועל חנניה מישאל ועזריה: "מתוך צרה רווחה, מתוך אפילה אורה" [תנחומא מקץ ג']. הניגודים נפגשים.
ולאור הדגשת "הכל קרוביו", אולי שייך לצרף כמו כן, שמתוך הבדידות והגלמוּדות של תקופת הנגיף, יווצר קיבוץ גליות, מתוך הצרה והצוקה שגרמה המחלה ומוראותיה, ייבקע אור חדש של גאולה וישועה...
ָ
ר' ישראל! הבה נתחזק יחד ברעיונות מעודדים על גאולה מתוך גלות. איך שהסתכלו מאורי הדורות על תקופות כגון אלה ולימדו את תוקף האמת והאמונה בהקב"ה המנהיג את עולמו בחסד ובריותיו ברחמים.
תלמיד חכם וחסיד ותיק היה בירושלים שהזכרנוהו לאחרונה, רבי ישראל יעקב אראטין זצ"ל. הוא הסתופף בצל ה'שפת אמת' במשך עשרים ושלש שנים. כשנסתלק השפת אמת, העלה ר' ישראל'קע על הכתב, קינה בצורת שיר שקראו "אלון בכות". בקינה זו שפך את לבו על עוצמת האבידה הגדולה. כשהגיע החסיד המיותם אל התוכן הנשגב שלימד ה'שפת אמת' את העם, קוראים אנו בקינתו דברים נפלאים ביותר.
במשך כ"ג השנים שדבק חסיד בעל מוח זה ברבו הגדול ודאי ששמע ולמד והתעמק בדברים העומדים ברומו של עולם, שהשמיע השפת אמת מדי שבת ומועד, אמרי קודש אשר גילה וחידש בכל ערכי התורה והעבודה. אמנם משום מה, הביע אז ר' ישראל'קע רק נקודות ספורות שלמד מתורת ה'שפת אמת'. כנראה שהשאירו עליו דברים אלה, רושם עמוק ביותר.
"למדנו" כותב החסיד, "אף ביום רעה, את אלקינו להיות תמים, כי "יומא דעיבא כולא שמשא" [יום המעונן הוא מלא שמש נסתרת –יומא כ"ח:] ולדאוג למקרי הזמן היא איוולת (טפשות) ויבין כי היא רק מחיצה המבדלת – ותחת המסוה, קירון אור פנים... כי גם בהסתר שורה שכינת קֵל, רק לנו מרחוק נראה – הצל, איוולת אדם תכהו בסנוורים לפי שעה, ותְּפַתֵּהוּ לומר נואש בעת צרה, והחכם ישׂכיל, כי טובה תצמח מהרעה...". [ספר "השבט מיהודה"].
ואכן, בדברי ה'שפת אמת' וביותר בפרשת בא, נמצאים גילויים מפעימים במושגי גלות וגאולה שבוודאי יביאו תועלת לכולנו.
*
ה'שפת אמת' אוחז גם ביד בן דורנו לחזקו ולאמצו לעומת נסיונות התקופה בין בגשמיות ובין ברוחניות. מתוך דבריו הקדושים כאילו אנו שומעים את קריאת הקודש: חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם, כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הַהוֹלֵךְ עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ. דעו לכם שגם שעות טרופות אלה הם חלק בלתי נפרד ממנגנון שלם של גאולה וישועה. כפי שקרה הדבר ביציאת מצרים, שורש כל הגאולות. שלא יפוג הרצון! שלא תיחלש האמונה, שלא ימוג הבטחון! כל החלקים ישתלבו פעם ואז יובן הכל!

בכלל הורה לנו ה'שפת אמת' שהעוסק בפרשיות סיפורי יציאת מצרים ניצל מיסורי הגלות. הדבר נחשב לו כאילו עבר את הגלות, בבחינת "כל העוסק בתורה עולה כאילו הקריב עולה". [בא תרמ"ח]. והרי סגולה נפלאה לפנינו, שיצאה מפי צדיק נשגב שלא עסק במתן 'סגולות'. פעם בא לפניו יהודי שהפציר שיתן לו סגולה. ענה לו ה'שפת אמת': תאמין לי שאינני יודע סגולות, אמנם כבר אמר השי"ת, והייתם לי סגולה...". [כלי חמדה פ' פינחס].

"קריינא דאגרתא" נקשיב איפוא לדברי ה'שפת אמת' בעצמו בענין ההסתר שבגלות מצרים ונקלוט ולו אף משהו מדבריו העמוקים, הנוגעים למעשה, למצב גלותנו ולתקוות גאולתנו בב"א.

*

השפת אמת הפיק עולמות שלמים ועצומים כבר מתוך הפסוק הראשון של פרשת בא. המצב אז היה עדיין קשה. מושל מצרים העריץ עומד ומתעקש. "ויוסף לחטוא ויכבד לבו הוא ועבדיו. ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל". הגלות לא נסתיימה...

ואז אמר הקב"ה למשה "בא אל פרעה כי "אני" הכבדתי את לבו, יסודות אדירים בחיי היהודי נאמרו כאן, תלי תלים של חיזוק באמונה, הוראות איך להחזיק מעמד בזמנים קשים, נפלאות בהסתר הגלות ואורות הגאולה, רק מתוך התבוננות בתיבה אחת. ה"אני" שבפסוק זה.

כי אני הכבדתי את לבו... דע לך מהיכן מקור ההכבדה וההתנגדות הזאת. הדגשה עצומה ועמוקה יש כאן שכל מיצר וכל הסתר, הכל בא מכוחו יתברך בתכלית להיטיב גם בהווה וגם בעתיד. "ללמוד לכל אחד מישראל, שלא יפול לבבו בראותו ההסתר. כי הכל לטובה" [בא תרל"א]. ה"לב שמחה" זי"ע אמר פעם שדברי ה'שפת אמת' בענין הזה, צריך כל יהודי לדעת!

מתוך המדרש [שמו"ר י"ג] למד ה'שפת אמת' שלפעמים אם אין זכויות ישראל מספיקות לישועה, אז מצטרפת לזה רשעות הגויים הבאים לידי גאוה. "ומי גרם להם שיצאו משם? "לולי כעס אויב – פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת". כל זה נכנס בהשגחה האלקית אל תוך חשבון הגאולה, למרות שלרגע נראים באופק קושי והכבדה, איבון לב ומחשכי גלות. "פירוש שהקב"ה הכביד לב פרעה, כדי שעל ידי זה יהיה הכרח לגאול את בני ישראל אף שאינם ראוין לגאולה, כדי שלא יאמרו ידינו רמה. וזה גם כן נצרך לכל איש ישראל לידע... [תרל"ה].

*
המגמה היא האמונה התמימה והמאירה, "אמונה באמת לידע כי כח כל מיצר ומיצר גם כן רק מאתו יתברך. – ועל ידי זה נתבטל המיצר!!!! האמונה הזאת מבטלת את הקושי, את ההסתר לצאת מכל מיצר. המכוון הוא "למען תספר" מלשון ספיר ויהלום [ראה אבן עזרא איוב ל"ח ל"ז] "שתהיה האמונה מאירה בלב האדם". [שם תרל"ב]

כמה קולעים דבריו הנצחיים אל לב דורנו: "להודיע לכל איש ישראל לחזק לבו שלא לירא מגודל כחו של היצר הרע ורוב הסתרות שיש לכל דבר שבקדושה, כי גם זה רק מהשי"ת שנותן כח גם לסט"א. וממילא מי שיש לו רצון אמת אין לו לירא מזה [תרל"ה]

*

וגם בעתיד... הגלות היא לצורך הגאולה. מתוך הרקע השחור ביותר יתבלט לובן המבהיק של הגאולה פי אלף. מעמק הבכא, מתוך ההפכה, מתוך החשיכה. דווקא כשיתהפך הכל מקוטב לקוטב, מן הקצה אל הקצה, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, מאפילה לאור גדול, משעבוד לגאולה, מכל זה יתרבה כבוד שמים בעוצמה שאין כמותה...!!! המעבר הקיצוני האדיר ממצב למצב, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, יַראה מול עולם ומלואו את כוח ה' גואל ישראל ומושיעו...
ואלה דברי ה'שפת אמת' חוצבי להבות: "לחזק לבבות בני ישראל, לידע כי כל הסתר בכללות ובפרטות כל נפש ישראל. הכל מכח הבורא יתברך ולכבודו. ולכן אל יפול לב אדם עליו בראותו כח היצר ותחבולותיו כי רבים המה, אבל כולם מאת נורא עלילה יתברך שמו. וזה שנאמר בא כו' כי אני הכבדתי. וחיזק לב משה רבינו ע"ה, שמכל אלה הדברים יהיה כבוד שמו יתברך מתרבה". [תרל"ט].
מה נפלאו דבריו!: "וכמו שהי' גלות מצרים יסורין לצורך מתנה של התורה. כמו כן יש לנו להבין יסורים של גלותינו המר שהוא הכנה לימות המשיח ולעוה"ב. לכן בכל תוקף שיש בכל גלות, הוא לקיים כן ירבה וכן יפרוץ". [שמות תרמ"א].
*
ר' ישראל! עת הכנה היא כעת! הכנה לגאולה! עוד מעט ונצא אל מרחבי האור, עוד ומעט ונחוש בפועל את נבואות ישעיהו המחזקות כל כך: אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה... אז ידלג כאיָל פסֵח ותָרון לשון אלם, כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה... אז יבקע כשחר אורך וארוכתך [רפואתך] מהרה תצמח... אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ.... אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך, כי יהפך עליך המון יַמים...
*
ביום מן הימים וגם בליל הסדר, תוך כדי תחושת "כאילו יצא ממצרים" חשבתי על הדרכים והאופנים שבהם התחזקו אבותינו במצרים. בתוך כך נזכרתי בדברי התנחומא שהביא רש"י הקדוש בפרשת תרומה, ש"יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים".

הרהרתי אז שאילו היה הדבר בידי אז, הייתי רץ ומדלג למקום מטע הארזים ההם בארץ גושן. שם בחורשת הפלאים בין ארזי בחיר האבות, הייתי מתיישב באישון לילה, מדליק את הנר ומביט עמוקות בעצים הנישאים גבוה מעל גבוה, ארזים אשר רוח הקודש 'מנשבת' ביניהן, רוח קדשו של יעקב על הגאולה על העבודה, על אישי ישראל ותפילתם במשכן ד' העתיד... לאור הנר בחשכת ליל מצרים הנה פורחת הגאולה וצומחת לה בחשאי יומם ולילה... גדלים הם העצים זה דורות על דורות, לגובה ולרוחב, ויחד עמם תקוות גאולתנו ובנין המשכן, דירת השכינה בינינו...

בקול ערגה הייתי לוחש להם ובניגון של געגועים ... הוי! ארזים, ארזים, עצי שטים עומדים! במו ידיו הקדושות נטע אתכם יעקב אבינו כאן בארץ אויב נכריה, כדי שנקח אתכם עמנו בזמן הגאולה, כדי שנקצוץ ונבדיל אתכם מארץ טמאה זו ואף אנו נעקור מכאן עמכם לארץ מבטחים, לעבוד את ה'...

הוי! ארזים חביבים ונאצלים! מאות בשנים גדלתם כאן בארץ מחשכים, בארץ צרה ומצוקה. עדים אלמים אתם לסבלנו, אולם ביום מן הימים עוד תביאו לנו את שמחת העבודה לקֵל עליון יושב הכרובים. ביום מן הימים יעמדו חכמי לב ויעשו מכם ארון, שלחן, מזבחות ובדיהם, קרשים, עמודים ובריחים. ואנו עם הנבחר היוצא לחירות עולם, נחנה בקירבת אלקים מסביב למשכן הנבנה מכם, במחנות ובדגלים.

הנה קם אני, ניגש אל העצים ונפרד מהם בדמע, אוחז בגזעם החסון בחיבת הקודש, הלא את העצים האלה אחז בחיר האבות. ארזים גבוהים ונשגבים! המשיכו נא לגדול הלאה! זכרונות ישראל סבא אתם, זכרון העבר אבל גם תוחלת העתיד. עצי שטים עומדים! גדלו צמחו לאורך ולרוחב! כעת אתם ניצבים בדממת חושך, אבל יבוא יום ועוד יאיר עליכם עמוד ענן ועמוד אש!

עוד נתראה! כשיגיע היום המיוחל והנשגב, נצא עמכם ברנה, ועבודתנו, תכלית גאולתנו תיעשה בין גבולות קרשיכם, הקודש וקודש הקדשים... את רגשותי בחורשת הפלאים, גנזתי בשעתו בשיר:
עֲלֵיכֶם אֲרָזִים אֶתְבּוֹנָן
וְלִגְאוּלַת נַפְשֵנוּ אֶתְכּוֹנָן
אָב הָרַחֲמִים בָּנָיו יְחוֹנֵן
וּבְצִילְכֶם כְּבוֹדוֹ יִתְלוֹנָן

*

ובדומה לזה, יש לנו להתחזק בנוגע לגאולה העתידה. וכך ראוי להתחזק בדורנו בעקבתא דמשיחא. אם נסתכל היטב נבחין בכל מושבות ישראל, נמצא ארזים שונים הצומחים ומתעלים לקראת בנין מקדש השלישי והגאולה העתידה בב"א.

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה!

על אומתנו כולה תופיע נא הישועה במהרה
אז תתחזק ותתרפא והיתה לה שמחת עולם!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' פברואר 07, 2021 6:50 am


נִיגוּן הַחוּפָּה...


תשובה וחרטה לקול צלילי סיני, ניגון הגמרא ברחבי תבל,
רגשי התבטלות אדירים באמצע סוגיא עמוקה...

לר ישראל יקירי שליט"א

הננו עומדים כעת בשער פרשיות מתן תורה והקריאה מעוררת את הזמן. בימים אלה בפרט, יש להזכרת מעמד הר סיני משמעות נוספת ומיוחדת מאד של בקשת רחמים, והתקרבות...

מתלמידי המגיד ממזריטש היה הגה"ק ר' עוזיאל מייזלש זי"ע בעל "תפארת עוזיאל" זי"ע ואחד מגדולי התורה בדורותיו. [חיבר ספר 'מנורה הטהורה' על הלכות שבת ועוד] הוא מסביר למה סידרו את וידוי "אשמנו" על סדר אל"ף בי"ת, במשל נפלא ומרגש ביותר.

הוי! משל למלכה נתגרשה בחטאיה מתוך בית המלכות ונדדה למרחקים. בכל לב ונפש רצתה להתפייס שוב ולחזור לארמון ולמסלול חייה הקודמים.

מה עשתה המלכה? היא חזרה לשער הארמון, לקחה כינור וניגנה בו בדמעות שליש את ניגון החופה של נישואיהם בכדי להזכיר למלך את ההתחלה הטובה; שפעם היו חיים טובים; שפעם התנהלו בארמון חיי שלום, אושר ובנין. והמלים שהותאמו ללחן המרגש של החופה היו: "אדוני המלך מרדתי נגדך! הנני מבקשת את סליחתך!". הווידוי ונגינת הנישואין התמזגו בצורה קורעת לב...

וכך התנגן לו הפעם הכינור בליווי בכי נורא הולך וגובר, הולך וסוער ומרטיט, בכי של חרטה עצומה וכנה ורצון לחזור... הכינור היה שטוף בדמעות המלכה השבורה לרסיסים, כולה רסוקת נדודים, בדידות, סבל ונקיפת מצפון. וכך נמשכו "בכי ושירות" אלה, עד שנכמרו עליה רחמי המלך והתרצה והתפייס להחזירה... געוואלד! געוואלד!

*

והנמשל הוא, קודשא בריך הוא וישראל. אותיות אל"ף בי"ת הן "אתוון דאורייתא", האותיות שבהן ניתנה תורה ישראל בסיני והן מזכירות את מעמד הר סיני, את הנישואין שלנו. הקשר הנצחי בין ישראל לאביהם שבשמים שנולד בסיני. ודווקא בצורה זו אומרים סדר אשמנו, בצוּרת האותיות מסיני, בכדי להזכיר את אהבת הקדומים שבמתן תורה...

אותיות התורה משמשים אז ככלי הנגינה של שמחת הנישואין שלנו בסיני, הקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל, לעורר ולהזכיר כלפי מעלה שהיו פעם זמנים טובים, חיי אושר ובנין; מתוך האותיות יוצא הרמז שייזכר הקשר העתיק למרות החטא והריחוק...

אוי! אשמנו, אוי! בגדנו, גזלנו, דברנו דופי. אל"ף בי"ת ג'ימ"ל, דל"ת... הווידוי משתפך ומשתלב בבד בבד עם אותיות סיני, ניגון החופה הקדומה... הוי! "מרדתי נגדך רבוני והנני מבקשת סליחתך". חטאנו צורנו סלח לנו יוצרנו ויחד עם זאת: אָנָּא עוֹרְרָה אַהֲבָתְךָ הַיְשָׁנָה. אֲשֶׁר אָהַבְתָּ לַעֲדַת מִי מָנָה. בְּכָל כִּנּוּי חִבָּה וְאַחְוָה וְרֵיעוּת מְכֻנָּה... [סליחות לערב ר"ה].

כמה דמעות נשפכו על רעיון זה מסעיר זה של ה"תפארת עוזיאל" החודר כליות ולב...

*

כדי לעורר את הלב בפנימיות הענין, הנני מפזם לעצמי כעת ניגון מיוחד לחופה ללא מלים, ניגון מלא דבקות שהלחין הרה"ק ר' ישראל אברהם מסקולען זי"ע. הצלילים שובי הלב, מלאים תחנונים, תפילה ותשובה, ורגש יהודי. והניגון הנלבב, המתחנן כלפי מעלה ומעורר הרחמים, מוסיף להסביר לי את המשל ומעמקיו ועוצמת רגשותיו... העיניים זולגות והכתפיים רועדות על המשל והנמשל, על המאורעות, על הגעגועים, על הרצון לחזור... הוי! אל"ף, בי"ת, גימ"ל, דל"ת...

ומלים מתוך ה'סליחות' הכי נרגשות שלנו בתפילת נעילה, גואות ועולות מן הלב. יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך להיות ותצילנו מגזירות קשות אכזריות. כי לך לבד עינינו תלויות... הוי! שומע קול בכיות מתוך צלילי הכינור, צלילי סיני...

*

ר' ישראל! תקופה קשה מאד עוברת על עם ישראל בכל מקום שהם. ירחם ה' על עמו ונחלתו במהרה. האבידות איומות ר"ל והחלל עצום. זקנים משער שבתו, גדולי עולם, זקני ראשי הישיבות.

יהודים בכל רחבי תבל מזדעזעים, חוזרים בתשובה ושופכים את לבם לפני הקב"ה שומע תפילת כל פה, בפרט בימי ה'שובבי"ם'. ועם זאת מגיעים כעת לקרוא בתורה על מעמד הר סיני... קריאה זו דומה אף היא לנגינת הכינור המזכירה את החתונה בהר חורב...

רבונו של עולם! לב עמך שבור וחולה. כולם רוצים לחזור אליך. ויחד עם זאת מתנגן לו ניגון החופה בימים אלה, מלא געגועים וחרטה. הנה מוציאים בניך אהוביך, את ספר תורתך מן ההיכל וקוראים בנעימה את פרשיות מעמד הר סיני. והייתם לי סגולה מכל העמים... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש... ויוצא משה את העם לקראת האלקים... כחתן היוצא לקראת כלה [רש"י]... ויתיצבו בתחתית ההר... וירד ה' על הר סיני... וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר. אנכי ה' אלקיך....

רבון כל העולמים! יישמעו נא הדברים לפני כסא כבודך, כנעימת כינור החתונה אז בסיני.... הוי! זכור אהבת קדומים והַחייה נרדמים, וקרב הימים אשר בן ישי חי...

*
ניגון החופה... לא זו בלבד שישראל קדושים מנעימים זאת מתוך קריאת מעמד הר סיני בפרשת יתרו ומשפטים, אלא שמשתדלים מנער ועד זקן להוסיף חילים לתורה ולחיות את מעמד הר סיני מתוך תלמודם. רבבות אלפי ישראל תינוקות של בית רבן ובחורי ישיבה עוסקים בתורה. אין מספר לבחורם ואברכים הלומדים כעת בימי ה'שובבי"ם' שעות רצופות ללא הפסק. זה עכשיו שמעתי על בחור צעיר שמטבעו אינו מסוגל לקרוא, ירפאהו ה' במהרה, ובכל זאת הצטרף למסגרת מיוחדת ועומד בימים אלה לסיים מסכת סוכה...
*

בשם הגאון הנודע רבי אהרן קוטלר זצוק"ל אומרים, שאין עושים זכר למעמד הר סיני במדה שעושים זאת ליציאת מצרים, [למרות שתכלית יציאת מצרים היתה: קבלת התורה]. והטעם לכך הוא, מפני שמעמד הר סיני הוא דבר המתחדש בכל עת. על ידי עמל התורה אנו מחדשים בכל יום זמן מתן תורתנו, בבחינת "קול גדול ולא יסף"...

וכך מתנגן לו ניגון החופה שלנו עדיין ולמרות הכל, בכל רגע ורגע בארץ הקודש ובכל תפוצות ישראל...

*

הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה, כשמנה את דורות מקבלי התורה מסיני עד חתימת התלמוד כתב: "נמצא, מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום, ארבעים דורות. - ומשה רבינו מפי הגבורה. נמצא, שכולם מה' אלקי ישראל...". אם אתה עוסק בגמרא אתה מקושר ישירות לדברי הקב"ה בסיני. הנשר הגדול הרמב"ם הדגיש כאן במיוחד "אלקי ישראל". התורה נתייחדה אך ורק לנו. רק אנחנו מסוגלים להבחין באלקותו שם...

*

א שטיקל גמרא... בתוך תוכו של יהודי נמצא 'עורק' חיוני, המוליך אותו לתורה שבעל פה המסורה מסיני, אל הש"ס, אל הגמרא... אל אותה יצירת הנצח שעמנו הנבחר נושא אותה צמוד ללבו, מאז ומתמיד... וכך הוגים ישראל קדושים ומתעמקים בסוגיותיה, בימים ולרבות בלילות, בכל זמני ותקופות השנה, בכל פינות העולם, מקצה השמים ועד קצה השמים...

גמרא... טל התחייה הוא של כל יהודי בגלות. אל תוך הים הגדול הזה, ים התלמוד, היו קופצים בני הגלויות, צוללים במעמקיו, חותרים ושוחים במרחביו העצומים, וכך הקילו מעל עצמם ממנת הסבל וקשיי החיים היום-יומיים. תוך כדי אחיזתם ההדוקה בהוויות אביי ורבא, כבקרש הצלה בטוח, הפכו גם הם להיות חלק בלתי נפרד מאותם בני הישיבות בנהרדעא, בסורא ובפומבדיתא, אלו שמאות פעמים בש"ס שואלים את ה"מיתיבי" ואת ה"איבעיא להו"...

כל יסורי הגלות הוקלו מעליו של יהודי, בעת שהיה מחיה את עצמו במתק לשונו של פירוש רש"י על הגמרא, ובבירורם של ה"אם תאמר" וה"יש לומר" שבדיבורי התוספות. ובכך היו בני עם ישראל, הדוויים והסחופים באימי הגלות המרה והארוכה, מקיימים בעצמם את נבואתו של ישעיהו הנביא שנתנבא על ימי הגלות.

"לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְיךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם" [ישעי' כ"ו, כ'] וכפי שהתנא דבי אליהו מפרש זאת: "...ואם ראית שהיסורין ממשמשין ובאין עליך, רוץ לחדרי דברי תורה ומיד היסורין בורחין ממך שנא' לך עמי בא בחדריך וגו'" [תנא דבי אליהו רבה פרק ו'].

בעת אשר בחוץ מתלקחת אש ותבערה חלילה, נמלט ומתכנס היהודי אל הבית פנימה פנימה, חדר לפנים מחדר, אל תוך חדרי תורה, וכל כולו מתרחק מה"שיעבוד מלכויות" וה"שאור שבעיסה" גם יחד...
*

לפני זמן מה עסקנו ב'פנימיותה' של מודעה בעיתון, מודעה שכולה חסד של אמת, להראות מתוכה את גודל נפש מישראל הדואגת למען הזולת בצורה נפלאה. בקשה אצילה לזכור נשמה גלמודה, בשם מרת גולדה רפפורט ע"ה.

נודע לי אחרי כך, שבעלה של המנוחה ע"ה, היה תלמיד חכם עצום בשם רבי יצחק מאיר רפפורט זצ"ל שהיה גר פעם במושב קוממיות והיה מקורבו של הגה"צ רבי בנימין מנדלזון זצוק"ל. משם עבר לבני ברק והאציל מהודו על סביבתו. תמיד היה עוסק בתורה ופניו צוהלות משמחה.

ידידי היקר הרה"ח ר' אריה מונדרי שליט"א מאשדוד, תיאר לי איך שרבי יצחק מאיר למד עמו ועם אחיו, כשהיו ילדים, בשבת אחרי סעודת צהריים. בעלת הבית הצדקנית מרת גולדה ע"ה היתה מקשיבה ללימודם מן המטבח. אחרי הלימוד היתה מעניקה להם שקית גדושה עם מיני מאפה וממתקים. מכיון שלא נתברכו בדורות, העניק להם לימוד זה את אושר החיים. אה! כמה חן קדומים ואהבת התורה יש בתיאור זה. אוירת פנימיות של בית יהודי קדוש וטהור, חדור אמונה צרופה וקבלת יסורים באהבה. קשה לשרטט את ההוד הזה במלים. בטוחני יקירי, שתרגיש בעצמך שהדברים מגיעים גבוה מעל גבוה...
*

מענין לענין וממודעה למודעה. בזכרוני חרות תוכן מודעה אחרת של אהבת תורה. מלפני שנים רבות. בעיתון חרדי שיוצא לאור בארה"ב. הבחנתי באחד העמודים במודעה קטנה שקטה ו"פשוטה". ברכת מזל טוב ממשפחה אחת בישראל בברוקלין, לכבוד אבי המשפחה שסיים את הש"ס. במלים קצרות תימצתה המודעה את חיי אדם מן השורה הקובע עתים לתורה. "אבא! ראינו אותך בבוקר השכם, ראינו אותך כשהיית בא מן העבודה עייף ויגע, כשחזרת מאוחר מחתונה, בימי חג ומועד, בימי חופשה. אף פעם לא הנחת את השיעור, את הדף, גם בזמן שלא היה קל לך. אבא יקר! עכשיו שזכית לסיים את הש"ס, רצינו לבטא את הערכתינו ואת ברכותינו הלבביות שתזכה להמשיך מתוך בריאות ואושר...".

מודעה "פשוטה" זו לקחה את לבבי מאד. עיינתי בה שוב ושוב בהתרגשות רבה. למדתי וגיליתי מתוכה אשנב אל חיי אדם מישראל, העובד קשות על מחייתו ועם זאת אינו מזניח את משנתו ומתגבר בה. חשבתי אז לעצמי מתוך מבט מרחיק יותר; בכותרות של אותו עיתון התנוסס שמו של נשיא ארה"ב שבאותם הימים, 'תקפו וגבורתו' ותכניותיו; חשבתי מה יעשה אותו נשיא בעוד שנים ספורות? הוא כבר יהיה פועל בטל שיתן הרצאות על השלג של אשתקד ויעניק חתימות לילדים...

ואילו, להבדיל, יהודי יקר זה השרוי בפינה שקטה, ונראה מבחוץ כיהודי 'פשוט', באמת ממחזיקי העולם הוא. וכך ימשיך בדרך חייו האצילה, הוא ירכוש עוד שטחים נרחבים בש"ס וכך יתעלה ויתעלה, לבלתי הכר, מתוך עמל התורה ללא הרף, יום אחר יום, למרות טרדותיו ומצבי חייו השונים... וזכויותיו מתעצמות מיום ליום בעולם הנצח...
*

ניגון החופה... היה זה אחד מלילות הקיץ בהרים שבאיזור מונטריאל. כבר היה מאוחר בלילה. ביקתה נאה מעץ שימשה שם לבית המדרש לקבוצת יהודים שבאו לשם בימי הקיץ. פתאום נכנס לבית הכנסת יהודי גבה קומה, בקושי הוא עומד על רגליו והנה מוציא מן הארון מסכת זבחים שלמדו אז בדף היומי. ניגשתי אל האיש ונתתי לו שלום. הוא אמר לי שהוא 'בעל הבית' ממונטריאול שחוזר כל לילה מהעיר, כמרחק שעה מכאן, אל משפחתו הנמצאת במקום. הלילה הוא חזר מאוחר. הוא אומר שיעור בעיר בשעה שש בבוקר ועדיין לא הספיק להכין את השיעור. "אם כן נלמוד יחד" אמרתי לו, כשלבי זע מהתפעלות על חייליו של הקב"ה שאינם זזים ממשמרתם, לא ביום ולא בלילה...

למדנו אז "פרק התדיר" והכננו את השיעור יחד. בסוגיית "תדיר ומקודש" הרגשתי היטב, שאף יהודים כאלה הם בבחינת "תדיר ומקודש"... אי שם בצפונו של עולם, נקשרים לבבות יהודים שאך זה נפגשו, ב"קשר עליון דאורייתא" בסוגיא בזבחים. ואל חלל הלילה משתפך ניגון גמרא שוקק... הוי! איבעיא להו, תדיר ומקודש, איזה מהם קודם - - - והררי עד מסביב מאזינים בדממה... הנה גבה, השגיא והשגיב יהודי עייף ויגע זה מהם, בהרבה!
*
ובמזרח הרחוק... אדם חשוב מטורונטו, הרב ישראל קולטר הי"ו, נסע פעם לרגל מסחרו באבנים טובות, לעיר באנגקוק שבטיילאנד הרחוקה. הוא הגיע לאולם ענק שבו ישב איש איש בקיתונו המיוחד ובודק את ה'סחורה שלפניו. פתאום הוא מבחין ביהודי חובש כיפה. לפי חיצוניותו עשה רושם פשוט ביותר. הוא ישב על כסאו כשאבני החן לפניו והאזניות צמודות לו. ידידי ניגש אליו והושיט לו יד לשלום. הוא שאל אותו בחיוך, לאיזה מנגינות הוא מאזין כעת. "מנגינות"? תמה הלה. אני מקשיב כעת בפעם השישית לשיעור בדף היומי בפרק כיצד מברכין. קטע אחד אינו מובן לי כראוי ואני מנסה שוב ושוב... יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה... רבונו של עולם! מי בכל העולם כולו ידע אז שיהודי זה לא נתבהר לו קטע בגמרא? ובכל זאת אין הוא מניח, מזניח ומתייאש מלהבין. הוא אינו רוצה לרמות את עצמו. זה קרה בעיר באנגקוק בקצה העולם, בין המון גויים באמצע העבודה... ומי כעמך ישראל!

*

בצעירותי הלכתי פעם לבקר בביה"ח, יהודי "בעל הבית" תלמיד חכם מתל אביב, בשם רבי חיים מילר ז"ל. תלמידו של הגה"ק מגאלאנטא זי"ע, היה רבי חיים וכולו אומר תורה ואצילות. מסחר של צמיגים היה לו אלא שתמיד היה עוסק בתורה. כל פעם שנפגשת עמו נסובו ה"חדשות" סביב קושיא וחידוש נוסף.

מצאתי אז את רבי חיים ב"טיפול נמרץ". הוא לא הבחין בי, לא מפני מצבו, אלא משום שבידו היתה גמרא ראש השנה קטנה והוא היה שקוע בה ראשו ורובו בסוגיות של מעשר, לקיטה וחנטה. התבוננתי בו מן הצד. ניכר היה איך שמחשבותיו מעמיקות בסוגיא. מסביב עמק הבכא של חולים ומטפליהם, מערכת כלי רפואה שונים. ויהודי זה אין לו בעולמו אלא גמרא ראש השנה שעוסק ומעיין בה בדממה ובשקיקה. הוא נמצא בעולם אחר ומתעלם מן הכל. עולמם של אביי ורבא מעניק לו כעת את החמצן לנשמתו, את החיות הרוחנית... תמונה זו לא אשכח לנצח...

*

בודד בין ההרים... מגדולי גליציה ופוסקיה היה רבה של טרנופול, הגה"צ רבי דוד מאניש באב"ד זצ"ל בעל "חבצלת השרון". מן היושבים ראשונה במלכות בעלזא. זכורני מנעורי באיזה הערכה ויראת הכבוד הזכיר אבי ז"ל את ה"טארנופולער רב"... לעת זקנותו בשעת תרצ"ד חלה ל"ע ונדד להתרפא במוסד רפואי בעיר ליזאן שבשוייץ. הוא שהה שם כשנתיים, מבודד ממשפחתו, מעירו ומסביבתו, רחוק מעולם התורה והחסידות שהוא עמד במרכזו, כשכולו קודח באש קודש.

ש"ס קטן בן ד' חלקים, דפוס 'חורב', היה לו להרב מטרנופול במקומו הנידח ומשם ינק את חיותו אז... בהקדמת אחת מספריו [שו"ת ח"ג] נמצא קטע ממכתב מדהים שכתב לאחד מחתניו ממטת חליו, כשהוא מדוכא ביסורים. שורות אלה עדות הן לאהבת התורה עצומה, ענוה ויראת שמים. כמה ראוי לעבור עליהם בעיון והתבוננות רבה. וז"ל: "וקרוב לשתי שנים שהשלכתי מביתי ומזרעי ומאוהבי למדינה רחוקה למקום שאינו מן היישוב. לולא שבחמלת השי"ת נתן בלבי "גם עדותיך שעשועי", לא הייתי עוצר כח לעמוד בכל זאת. וקורא אנכי על עצמי "לולי תורתך שעשועי" תהלה לקֵל יתברך שלמדתי כאן ששה עשר מסכתות קרוב לחצי הש"ס וכל מסכת ארבעה פעמים כאשר הייתי רגיל מנעורי ואנכי מקוה שזה חלקי מכל עמלי... ולא יוכל שום אדם להכחיש מקרא מלא: 'פקודי ד' ישרים משמחי לב...". אף בהיותו תשוש, זקן וחולה, לא הניח את החזרה כפי שהיה רגיל מנעוריו...

בין סוגריים מוסיף אותו גאון וחסיד: "אבקש שלא לעשות מזה פומבי, כי רק לך אני כותב מזה שתאחז גם אתה דרכך בקודש לעשות כן...". עכשיו שכבר נתפרסמו הדברים בספרו, כאילו בת קול יוצאת מתוך דבריו, אל כל אחד מאתנו: "שתאחז גם אתה דרכך בקודש לעשות כן - - אם אני בתנאים כאלה, הייתי מסוגל לכך, כל שכן אתה".

*

גמרא... הרי על אותו קטע גמרא ממש, על אותן מלים קדושות, עמלים ומתייגעים, כל אחד לפי דרגת הבנתו, גם גאון הגאונים וגם עלם צעיר המשנן את תלמודו, הבחור הצעיר והאברך, ה"בעל הבית", והסוחר בנסיעותיו, מחשבותיו מנסות להתרכז בנעשה בעולמות אחרים, עולמות רוחניים...

וככל החזיון הנפלא הזה ניתן לראות בכל אתר ואתר בכל חלקי תבל, ומפיהם של כל אותם יהודים טובים, יוצאות במוח ולב אותן המלים: "זאגט די גמרא..." - "אומרת הגמרא..." תנן; תניא; תנו רבנן; גופא; איתמר; מיתיבי; ורמינהו; לימא כתנאי...

ניגון החופה... אותן קולות היוצאים - מתוך נעימה עריבה ומתיקות – מפיותיהם של בני כל העדות והחוגים, בכל רחבי העולם כולו, עולים עד לרקיע, ושם הן מצטרפות יחדיו לחטיבה אחת, שכל כולה סימפוניה תלמודית נפלאה ומושלמת, המניעה ומגלגלת את רחמיו המרובים של אבינו שבשמים על עמו וצאן מרעיתו, לרחמנו עוד בגלותנו ולגאלנו...

פעם הראה לי אבי מורי ז"ל את דברי ה"ערוך השולחן" המופלאים בהקדמתו לחלק 'חושן המשפט': "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו דברי אלקים חיים המה ולכולם יש פנים בהלכה, ואדרבא זאת היא תפארת תורתינו הקדושה והטהורה וכל התורה כולה נקראת שירה ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה וזהו עיקר"...

*

ניגון של סיני... ר' ישראל! למה לא ננגן גם אנו כעת יחד את 'ניגון החופה'? הבה נעסוק בשטיקל גמרא במוח ולב להחיות את הנפש, ולא זו בלבד, אלא שבבין השיטין שלה נגַלה אוצר מופלא, של הערכה לכל פרט ופרט בתורתנו הקדושה. כמה ראוי ללמוד זאת כעת, בזמן שקוראים בתורה על מעמד הר סיני.

בוא בחדריך... בלב הסוגיא של "מחצלת" במסכת סוכה [כ.] לומדים אנחנו על מחלוקת תנאים, רבי דוסא וחכמים, שנחלקו על סוג מסוים של מחצלת, אם יש בה "טומאת מדרס". [טומאה הנגרמת לחפץ (ע"י טמאים מסויימים), מתוך ישיבה, שכיבה וכו', אם החפץ מיוחד לכך].

והנה בא האמורא רבי שמעון בן לקיש ומסר שמועה בשם רבי חייא ובניו, על מה בדיוק נחלקו התנאים ההם: "לא נחלקו רבי דוסא וחכמים, על מחצלות של אושא שהן טמאות ושל טבריא שהן טהורות, על מה נחלקו? על שאר מקומות...".

*

אלא שלדבריו אלה בקביעת הפלוגתא הזאת, הקדים ריש לקיש דברים נרגשים על רבי חייא ובניו, מתוך התפעלות מיוחדת מאד! תופעה בלתי מצויה היא בש"ס, שתוך כדי משא ומתן של הלכה, יתבטאו דברים נרחבים כאלה המבטאים את חלקם של גדולי הדורות והישגם בהעמדת התורה בעם.

ר' ישראל! נלמד נא בלהט את דברי ריש לקיש, אש קודש בוקעת 'פתאום' מתוך סוגיא דמחצלת. "אמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו, שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלו רבי חייא ובניו ויסדוה. וכן אמר רבי חייא ובניו לא נחלקו רבי דוסא וחכמים על מחצלות של אושא שהן טמאות ושל טבריא שהן טהורות...".

דברים מופלאים אלה על שכחת התורה וייסודה, אמר ריש לקיש בתורת הקדמה לדברי רבי חייא על קביעותו בענין מסוים של טומאה וטהרה. ובהקדמה זו "הריני כפרת רבי חייא ובניו" הביע את התקשרותו לחכמי הדורות, את התבטלותו כלפיהם בלשון כבוד של בן ותלמיד: "הריני כפרת משכבו".ומתוך כך הזכיר ריש לקיש גם את חלקם של עזרא הסופר והלל הזקן, מה שפעלו בכדי שלא תשתכח תורה מישראל...

*

וכבר תמהו רבותינו הראשונים איך מתבאר המושג: "נשתכחה תורה מישראל" בדורותיהם של עזרא, הלל ורבי חייא? הרי בימי עזרא הסופר היו אנשי כנסת הגדולה, שכללו גם נביאים חגי זכריה ומלאכי? "קהל גדול מֵחכמים גדולים שהיו יודעים את התורה כולה"? זאת ועוד, בימי הלל הזקן היו חכמי ישראל מתנוססים בעוז התורה, שמעיה ואבטליון ובני בתירה. ובדורו של רבי חייא ובניו הרי היה שם רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא שכתב את המשנה כשעמו שאר חכמי ישראל? מה היתה אם כן כוונת ריש לקיש, באמרו שנשתכחה תורה מישראל, עד שבאו אלה והצילו את התורה משכחה?

וכאן בא רבינו הרשב"א בתשובתו ותלמידו הריטב"א [בסוכה שם], ולימדו אותנו יסוד ועיקר בערכי התורה הקדושה. לא מדובר כאן על שכחת התורה בכללה אלא על שכחת פרט אחד מן התורה בלבד, שמה ששוב החזירו אותו חכמים אלה לישראל, נחשב כהצלת כל התורה כולה! "שכל המקיים הלכה אחת שלא תשתכח הרי הוא כאילו מייסד כל התורה כולה". [ל' הריטב"א]. ובעצם כבר נמצא הדבר בתמצית בדברי רש"י [סוכה שם] שמדובר בגמרא כאן על הלכות ספורות בלבד...

עזרא הסופר לימד את ישראל תורה, בצורה שלא נשתכח מהם אפילו דקדוק אחד מדברי התורה; הלל הזקן החזיר להם ענין קרבן פסח שדוחה שבת [פסחים ס"ו.] ורב חייא ובניו החזירו את יסודות פלוגתא זו שבסוגיא דמחצלת...

ואלה דברי הרשב"א היסודיים כל כך: "דע כי תורתנו הקדושה נקראת תורת ה' תמימה ואין הַתָּמים חסר ויתר כלל. – וכן יאות לתורת אמת נתונה מפי השי"ת על ידי נביאו בחירו, נאמן ביתו לעמו ישראל – ואם כן, אם תשתכח אפילו אחד מפרטי דקדוקי מצוותיה כלליה הרי היא כאילו נשתכחה כולה, שהיא קשר אחד וכל מצוותיה כלליה ופרטיה ודקדוקיה ניתנו מדעה אחת ומרועה אחד"... [שו"ת הרשב"א החדשות, מכון ירושלים סי' שכ"ז ע' רמ"ה].

את היסוד הזה ראוי לשנן שוב ושוב בכדי להעריך כל פרט ופרט שבתורה, בכל מה שלומדים, בכל ידיעה שרוכשים, בכל משנה, בכל שורה בגמרא ומפרשיה, בכל סעיף בשולחן ערוך...

*

ר' ישראל! בדברי ריש לקיש בסוגיא כאן, לא מדובר על שכחת התורה בכללה ח"ו. כאמור הרי חיו בדורותיהם של עזרא, הלל ורבי חייא, עוד ענקי דורות נוספים שהחזיקו את התורה במלוא העוז והמשרה. אלא שמדובר כאן בעיקר על שכחת פרט אחד מן התורה שהחזירוהו! ועל זה הקדים ריש לקיש בהכרזה מלאה התבטלות: "הריני כפרת רב חייא ובניו". הוא אמר זאת דווקא כאן, להודיע את ערכה של פרט אחד בתורה הקדושה. בירור פלוגתא אחת לאשורה. הוא הרגיש בלי קביעת רבי ובניו היה כתר התורה חסר יהלום חלילה...

בגלל פרט אחד בלבד מדיני טומאה וטהרה. על בירור שיטות תנאים לאיזה סוג מחצלת התכוונו בפלוגתא שלהם בענין טומאת מדרס. רבי חייא ובניו הם החזירו את הנוסח המדוייק בפרט זה וכך נחשב שייסדו שוב את התורה כולה. פלאי פלאים! בלי זה היה חסר משהו ב"תורת ה' תמימה" ונחשב הדבר כאילו ח"ו נשתכחה תורה מישראל, שכן כל המקיים הלכה אחת שלא תשתכח הרי הוא כאילו מייסד כל התורה כולה!

*

ריש לקיש שהיו מגדולי האמוראים ויחד עם רבי יוחנן הנהיג את הדור, התבטל כולו כשהזכיר בדבריו את רבי חייא ובניו, שבעצם חי עוד בתקופתם. [ר"ל מסר תורה בשם רבי חייא (ע"ז ל:) ובשם בנו חזקיה (ב"ק נ"ט:) ריש לקיש עדיין זכה לראות את רבינו הקדוש, רבו של רבי חייא (ירו' פ"ה ביצה ה"ב - כ:)]

"הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זו בזו בהלכה". [סנהדרין כ"ד.] עד כדי כך הגיעה עוצמת לימודו. ברם כאן למדנו דבר נוסף. תוך כדי תלמודו "עקר" את ה"הרים" מוֹסרי התורה מתוך זכרון הדורות הקודמים, בירר את משנתם הדק היטב, הודיע בתכלית ההתבטלות את שגב ערכם והוכיח ליושבי בית המדרש, שדבריהם חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים...

*

מספרים על הגאון הנודע רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שבהיותו בחור צעיר הִבחינה בו אמו בליל שבת אחת, שהוא מרוגש מאד תוך כדי לימוד גמרא. כששאלה אותו לפשר התרגשותו, ענה: "למדתי כעת בגמרא שבת [כ: ושם כ"א. וצ.] "שאילתינהו לכל נחותי ימא" האמורא שמואל הלך ושאל את כל אחד מיורדי הים שפגש, אם ידוע להם תרגום מלה אחת המובאת במשנה.

העילוי הצעיר הסביר אז לאמו, ששמואל היה מגדולי הדור ובכל זאת נתן את לבו לטרוח לחקור ולדרוש מפי כל הבאים מעבר לים אולי יודעים את המשמעות המדויקת של מלה הנזכרת במשנה [ונוגעת להדלקת נרות שבת]. כל כך נתן נפשו על ידיעת התורה הקדושה. חוץ מזה לא עניין אותו דבר ולא חצי דבר ממה שהיה ל"נחותי ימא" לספר מן העולם הגדול. מי יודע כמה טרח ויגע בכלל להבין את כל עניני התורה...

והדברים משתלבים היטב עם קריאתו הנרגשת של ריש לקיש בן דורו של שמואל, ללמד, ש"כל המקיים הלכה אחת שלא תשתכח, הרי הוא כאילו מייסד כל התורה כולה"...

*

הריני כפרת רבי חייא ובניו... רבותינו הראשונים הנ"ל לימדונו עוד, שכָּלַל ריש ריש לקיש בהבעת התפעלותו דבר נוסף, והוא פעלו הנשגב למעשה של רבי חייא, למען לא תשתכח תורה מישראל. רבי חייא בכבודו ובעצמו, עסק כידוע בנטיעת פשתן, באריגת רשתות, בצידת צביים, בשחיטתם ובדיקתם, על העורות כתב במו ידיו את חמשה חומשי התורה. ואכן קבע על זה רבי חייא "אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל" [כתובות ק"ג:].
*

רבי חייא שם לדרך פעמיו, "סלקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי". [כתובות ק"ג:]. הוא נסע למקומות שאין בהם מלמדי תינוקות בכלל... נקל לשער מי היה תושבי המקומות האלה. הרי אמרו חז"ל [סנהדרין י"ז:] שתלמיד חכם לא יגור במקום שאין בו מלמדי תינוקות. לשם הגיע התנא הגדול לבדו, לפעול ולהשריש את התורה הקדושה...
רבי חייא שהיה מגדולי חכמי ישראל בדור דעה, משוטט כעת בדרכים מיישוב ליישוב ומחפש לו מקומות לפעולה ולבנין, ללמד תינוקות של בית רבן שלא זכו לתורה. הנה צועד לו הקדוש, לבדו בדרכי הארץ ונכנס לכפר מרוחק, נידח ונעזב. האנשים שבתוך היישוב, כפריים ופשוטי עם היו וילדיהם הקטנים לא ידעו קרוא אפילו פסוק חומש. האבות עובדים בשדה וילדיהם משתובבים לרוח היום. לא היו מי שילַמד אותם. עד שהופיע עליהם מלאך ממרום זה והושיב אותם לפניו ללמדם תורה, שלא תשתכח אף מיחיד שבישראל...
*
מה נפלא הדבר! צא ולמד עד כמה השתוקק דווקא ריש לקיש להתקשר עם זכרו של רבי חייא! שלש מאות תעניות התענה רבי שמעון בן לקיש לראות את רבי חייא בחלום! [ירושלמי פ"ט דכלאים ה"ג וראה ב"מ פ"ה: לענין גילוי ציון מערתו של רבי חייא]. כמה גדלה תשוקת גדולי הדורות להידבק אל פאר מקדושים זה, באיזה אופן שיהיה. בכל זאת לא עלה הדבר בידו. מן השמים גילו לו לריש לקיש אז, שמעלת רבי חייא גבהה כל כך מפני שגלה לכבוד התורה.
לשאלת ריש לקיש, הרי אף הוא בעצמו זכה לגלות למקום תורה? באה התשובה. אתה גָלִיתָ ממקומך ללמוד והוא גלה ללמד... אם פועלים בגלות כזאת למען הזולת, זה ענין נשגב ונעלה פי כמה וכמה. את כל גדלו ותפארתו הזיז הצדה וכל כולו התמסר כעת למשימתו מתוך ביטול גמור לתפקידו הנעלה. ללמד את ילדי ישראל תורה, ילדיו של הקב"ה...
*
הבה נדליק כעת נר לאדם גדול בדור העבר, שלא השאיר דורות ל"ע. נזכיר נא בשמו פנינה נפלאה בסוגיא זו, בקשר של סוגיית המחצלת במסכת סוכה, והכרזתו הנרגשת של ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו דווקא בענין הזה...

ראשית כל נעמיד נא את בעל השמועה לנגדנו. גדול בתורה היה הגה"צ ר' ישעי' שמשון ש"ס זצ"ל. מתלמידי הנצי"ב מוואלוז'ין. מתמיד עצום היה מנעוריו וכל ימיו לא פסק פומיה מגירסא. בשעתו היה ראש ישיבה בעיירה זסלי שבליטא ומשם הגיע לווילנא ונתמנה למגיד מישרים והתפרסם כאחד מגדולי הדרשנים והמעוררים.

רבי שמשון היה מצאצאי הגה"ק המקובל רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד וגאוני ארץ נוספים. גם דם חסידי זרם בעורקיו מדור אבותיו שהיו ביניהם מחסידי חב"ד. קשים ומרים היו ימי חייו. ידוע סבל ועוני היה ואסונות ורדיפות פקדוהו ר"ל. עם זאת לא פסק רבי שמשון מלהחדיר ולהשפיע תורה ויראת שמים צרופה וללחום על העמדת הדת. הוא מסר שיעורי תורה בגמרא ובמקצועות שונים.

רבות פעל רבי שמשון למען הרבצת התורה וקיום היהדות, בתקופת ימי מלחמת העולם הראשונה. כמו כן גידל יתומים בביתו. ידוע ומפורסם היה בדרשותיו הנלהבות והנרגשות ברחבי העיר. מעט מן המעט מהם נאסף ונדפס בשנת תרצ"ו בספרו "ישועות שמשון" בהסכמתו של עמוד התורה, הגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי מווילנא זצוק"ל שהכירו אישית. שכתב עליו: "הלהיב את כל הלבבות בדרשותיו ועשה רושם כביר על לב שומעיו גם מעורר גדול בדברי תוכחת מוסר". רבי ישעיהו שמשון בן רבי משה אליהו עבר לעולם שכולו טוב ביום י"ז אדר א' תרצ"ב. יהי זכרו ברוך ומבורך. [ולטוב תיזכר זוגתו הצדקנית מרת גולדה ע"ה בת ר' תנחום יוסף, שמסרה נפשה למען תורתו, נלב"ע בט"ז טבת תרפ"ט].
*

וכשהגיע רבי שמשון ש"ס לסוגיא זו של מחצלת והכרזתו של ריש לקיש, לימד המגיד הווילנא הנערץ את דברי הגמרא בצורה מקורית ביותר, מתוך קישור מפתיע לפעלו של רבי חייא. "לא נחלקו רבי דוסא וחכמים, על מחצלות של אושא שהן טמאות ושל טבריא שהן טהורות, על מה נחלקו? על שאר מקומות...".

והרי דבריו המתוקים מדבש בשפה ברורה ובנעימה: "גדולי עמנו בכל תקופה הרגישו חובתם לפעול ולהשתדל להפיץ מעיינות התורה בין שדרות העם וללמדם חוקי ומשפטי התורה...".

"בזה נוכל להבין התעוררות רוחו של ריש לקיש בזכרו את רבי חייא - לומר הריני כפרת רבי חייא ובניו. כי מנין ידע רבי חייא את החילוק בין מחצלת של אושא, למחצלת של טבריא? רק בנסעו מישיבה לישיבה ומעיר לעיר, למצוא דרך לתקן לבל תשתכח תורה מישראל ובדרך מסעו קבל עליו יסורי דרכה של תורה ועל הארץ ישן במחצלות של קנים. וכל אלה היסורים לא עצרוהו בדרך הקודש אשר התווה לו, ליסד עוז מפי עוללים ויונקים, אשר על זה אמר רבי [כתובות ק"ג:] כמה גדולים מעשי חייא!".

"וכשעמד ריש לקיש להזכיר את החילוק בין מחצלת אושא לטבריא וביניהם לשאר מחצלות, היה "נרעש ונפחד מאד מ'גדולים מעשי חייא' אלה וברוב התפעלותו ענה ואמר: הריני כפרת רבי חייא ובניו". [ישועות שמשון ח"א מאמר יסוד התורה]. ודברי פי חכם חן!

*

לפני עיני רוחי מופיעים כעת את המוני המחנכים ומגידי השיעור בישראל, שלוחי עליון להעמדת התורה בעם ואת עמלם הכביר בתקופה הזאת. בכל לב משתדלים הם להמשיך ולמשוך את לבבות צאן קדשים לתורה, מתוך אתגרים עצומים. 'מחצלת' קשה פרוסה מתחת למסירות נפשם יום יום. והם ממלאים את תפקידם הנאדר בשארית כוחותיהם. תחזקנה ידיהם! אקוה מאד שיודעים כל יקרי נפש אלה עד כמה התורה הקדושה, תכיר להם טובה על מאמצי קיומה בדור ההמשך. ה' עמכם גיבורי החיל! שכרכם מצטבר עד שמי שמים...

*

בשרשרת מעשיו של רבי חייא לקיום התורה בעם, שהתחילה בצידת הצבאים ליצירת המגילות, למדנו פרט חשוב, את בשר הצבאים הניצודים לצורך הקלף, האכיל ליתומים. "ומאכילנא בישרא ליתמי". רצון קדשו היה, שבנטיעת התורה לדור, אף יהיו משולבים חסד ורחמים, לקיים מה שנאמר "ותורת חסד על לשונה".

מכיר אני יהודי גאון מופלא בתורה שכל רגעיו שקולים ומדודים. הוא מחזיק אצלו רשימה של מספרי טלפון של חולים, נבדדים וגלמודים. ומפעם לפעם הוא מצלצל אליהם להשיב את רוחם.

הרבה הרבה יהודים סגורים בביתם והבדידות מעיקה עליהם, בפרט החולים בעצמם, שיתרפאו במהרה. הבה נצלצל אליהם להפיג את צערם במלה טובה ומעודדת. אין לשער את כוחה להרנין את הלב ולהוסיף חיות ותקווה! אנא ר' ישראל! ייחד נא דקה לנפש מישראל וכה תאמר לבית יעקב.

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
הבה נעורר את ניגון החופה, את האהבה הישנה מסיני
עד שיתעוררו פעמי גאולה ממרום
"ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה".

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי
קבצים מצורפים
ניגון החופה.mp3
(3.94 MiB) הורד 37 פעמים

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' פברואר 18, 2021 11:28 pm


תְּכֵלֶת מָרְדְּכַי...


מעיינות אור וחיזוק בין חַגְוֵי המגילה
הבחנת הטוב בליל הגלות


לר' ישראל יקירי שליט"א

מגילת אסתר משתלבת להפליא בחכמה אלקית בכל פרטיה לחטיבה אחת. כל חוט, כל נימא שבמגילה מקושרים ומחוברים בה מתחילתה ועד סופה וכמו כן במגילת כל הדורות בכלל ובפרט, אף בזו של חיי כל אחד ואחד...

הגה"ח ר' יוסל מנדלקורן זצ"ל מבני העלייה המיוחדים בין חסידי גור, תיאר איך שעמד פעם לפני חדרו של הגה"ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה זי"ע קודם חג הפורים. הרבי פתח אז את הדלת ופירש לפי דרכו את הרמז במשנה [מגילה י"ז.] "הקורא למפרע לא יצא" כדלהלן.

הרי ההלכה מחייבת לשמוע את המגילה כולה. נתאר לעצמנו אדם נכנס לבית הכנסת ושומע לראשונה את סיפור המגילה. הוא אינו מתחיל להבין את צורך הזכרת משתה אחשוורוש וגם מעשה הריגת ושתי. מי זקוק לדעת זאת? את ענין הבאת אסתר הוא כן מתחיל לקלוט הואיל והיתה בת העם היהודי. גזירות המן כבר נוגעות ללבו יותר, הרי זה וודאי שייך לדברי ימי ישראל...

כשמגיע לפרק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", כבר מתחוורים הדברים אצלו קימעא קימעא. הוא כבר רואה לפניו יריעה מתרקמת ועלילה משתלמת. הפרטים מתחילים להתחבר במחשבתו. הוא מבין כעת יותר איך שהקב"ה מסבב כל הסיבות, הכין את המאורעות שבתחילת המגילה, לרבות ענין בגתן ותרש. משם ואילך הבנתו מתרחבת עד שבסוף המגילה הוא כבר רואה ומשתכנע למפרע, שהכל היה לצורך ישועת ישראל... משתה אחשורוש בכדי שתיהרג ושתי ותמלוך אסתר תחתיה ותספר את מעשה בגתן ותרש ומתוך תתגלגל הישועה לישראל...

אלא שעל זה פירש הרבי הקדוש מאוסטרובצה: "הקורא למפרע לא יצא!!" להבין את הכל לבסוף, אפילו גוי להבדיל מסוגל. על זה נאמר מפורש: "ורבים מעמי הארץ מתייהדים". יהודי כבר צריך להאמין מתחילת הסיפור, שהכל נוגע לעם ישראל. "מן הראוי שכל איש ישראל יאמין ויבין מיד בכל פעולה שנעשה בעולם שהוא רק בשביל ישראל, והלא אפילו פורעניות ר"ל שבא לעולם אמרו חז"ל [יבמות ס"ג:] שהוא בשביל ישראל". עוד בתקופה שאיננו מבינים, צריך להאמין שמתרקמת כאן יריעה שלימה, שמתוכה יכולה לבוא ישועת ישראל...

*

ר' ישראל! נתמקד נא כעת על נקודה מחזקת מאוד במגילת אסתר שראוי להעמיק במשמעותה. אירוע הוא זה מתוך השלבים הראשונים במגילה: שורשו של מרדכי הצדיק, מולדתו וגלגולי חייו. "אשר הגלה מירושלים עם הגולה אשר הגלתה". מרדכי הצדיק גלה לבבל עם גלות יכניה בידי נבוכדנצר הרשע. מדוע אמנם חשוב הדבר להיקבע ברובד הפלאים של נס פורים? מה תועלת יש להבנת ענין המגילה, אם נדע מתי גלה מרדכי מירושלים, עם מי ועל ידי מי?

ראוי אמנם, יקירי, לכוון ולהצמיד את המבט אל התקופה ההיא, למעלה משמונים שנה לפני נס פורים. נבוכדנצר הרשע, כשהיה בדעתו להרוס ולהחריב את ירושלים, התחיל כבר להפיק את זממו שנים לפני חורבן בית המקדש. הוא חמס והוציא את אוצרות בית ה'. ואז הגלה לבבל את העידית שבעם ממש, הודה והדרה של כנסת ישראל, חכמיה צדיקיה ומנהיגיה ובראשם ה'חָרָשׁ והמסגר', [מ"ב כ"ד]. גדולי התורה היו אלה שדבריהם נתקבלו פה אחד וכפי שדרשו חז"ל: "חרש כיון שפותחין, הכל נעשו כחרשין. 'מסגר' כיון שסוגרין בהלכה, שוב אין פותח" [סנהדרין ל"ח.].

כוונתו של נבוכדנצר היתה מרושעת בתכלית. מגמתו היתה ברורה: להעכיר ולשבור את רוח העם, בראותם את גדוליהם וחכמיהם לקוחים בשבי אויב וקשורים באזיקים. נקל לשער איך השפיע הדבר אז על יושבי ארץ הקודש, כשנשארו מנותקים מכל שרי התורה. חז"ל [ויק"ר י"א ז'] קוראים למזימה זו של אותו רשע: "התחיל מזַנֵב באשכולות"' כלומר נבוכדנצר ניגש לחתוך את ענפי הגפנים עם פירותיהם המשובחים, חכמי ישראל ה'חרש והמסגר'...

*

בעתיד הקרוב התבררו אמנם דרכי ההשגחה העליונה, איך שהגיע דווקא מתוך כך ישועה לישראל! כשהגיעו חכמים אלה לבבל הכינו את השטח לחיי תורה יהדות בגלות החדשה!

גלות בבל נקראת גלות של "דעת מיושבת", מפני שחכמי ישראל הראשונים שבבבל, השרו עליהם בתורתם יישוב הדעת מרוממת, שמתוכה התגברה על תהפוכות הגלות הראשונה [מנחות ק"י. ומהרש"א שם בחי' אגדות]. וכך אמרו חז"ל על התורה ולימודה בגלות בבל "מיום שחרב הבית ראשון עד שנבנה הבית שני היה עמהם תורה נביאים וכתובים ודברי פלפול של התורה". [תנדב"א רבה פכ"ג]. מיום שגלה יכניה החרש והמסגר עמו היתה ישיבה מצויה בבל [רש"י סוכה כ.].
*
וכך מלמדנו האלשיך הקדוש. בשעה שבכה ירמיהו הנביא בשעת החורבן על תינוקות של בית רבן שהלכו בשבי לפני צר לבבל. ענה לו הקב"ה: ירמיהו! דע לך שכעת ימצאו דווקא שם את ייעודם ותכליתם. כבר הכנתי להם לפני שנים על "ידי "החרש והמסגר" מקומות תורה וישיבות בהנהגת "גדולי עולם בתורה ובחסידות" ההם. דווקא שם מצפה להם לעת עתה ישועתם הרוחנית.. במקום אחר אין כעת תקוה לאחריתם. "כי מה' היתה לָמוֹ, להכין תלמוד לישראל"!!!!
ואכן על זה קראו חז"ל [סנהדרין ל"ח.]: "צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל", בשעת החורבן, נמצאו חכמי ישראל בבל להכין את השטח, להמשך קיום היהדות בצורה הראויה... "שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה, כדי שלא תשתכח מהן תורה שבעל פה – שאלמלא היה כן, היתה התורה משתכחת בגלות צדקיה [בזמן החורבן ממש" [תנחומא נח ג' ותזריע ט'] אלה שהאמינו לדבריו של ירמיה הנביא יצאו עם התורה. [שם] וביניהם מרדכי הצדיק, שעליו אמרו חז"ל [מגילה י"ג.] "שגלה מעצמו".
*

יכניה וחכמי ישראל נטלו עמהם עפר קדוש ואבנים קדושות מירושלים עיר הקודש והמקדש, והביאום לבבל, לבנות בו מקום תורה ולקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו [מגילה כ"ט. וברש"י]. ה"פני מנחם" זי"ע אמר פעם, שנטלו הגולים עמם את הרצון הנלהב, ששרר בשעתו בעיר הקודש... כפי הנראה לקח אף מרדכי הצדיק עמו את אבני ה'חפץ' אלה...
*
ר' ישראל! כעת נראה אור מופלא שפוך על פרט זה שבמגילה, "אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה, עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה, אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל". בנימה של צער נקרא פסוק זה. ברם בעומק מאורעות אלה מתגלה אור ישועה ונחמה. "צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל!". גלות יכניה וחכמי ישראל היתה בבחינת "ואת יהודה שלח לפניו". המצע והמרבד של קדושת התורה, ההכנה לקראת גלות בבל, שיחיו שם שבעים שנה מתוך יישוב הדעת והמשך רצוף של תורה שבעל פה...

*

איך קרא הפייטן הקדוש? "וממכה עצמה מתקן רטייה". [סליחות בה"ב] נבוכדנצר הרשע לא ידע שבמזימתו השפלה ההיא להגלות את גדולי ישראל מארצם, בזה גופא הוא בונה את העם שביקש להחריבו! שאיפת חייו היתה לשבור את רוח ישראל, והקערה נהפכה לו על פיה. ה"חרש והמסגר" שהגלה עם יכניה, הם הם שהעמידו את התורה הקדושה באותה שעה במקום גלותם וחיזקו עמה בעתיד את רוח העם להפליא! גבורי מלחמה אלה הם שבנו את מקומות התורה, הם שהעמידו דת ודין בישראל, הם שהעבירו את המסורה ואת ההנהגה, את דרך היהדות בטהרתה, בשלימותה, באצילותה...

*
ועתה ישראל, נלמד נא כעת בשקיקה א שטיקל מדרש. [פתיחתא לאסתר רבה י"א] הוי! "משל למלך שנכנס בכרם ונזדווגו לו שלשה שונאים" שלשה מזיקים עויינים עמדו להשחית את כרמו של מלך. "הראשון התחיל מקטף בעוללות, השני התחיל מזנב באשכולות, והשלישי התחיל עוקר בגפנים". וכאן לימדו חז"ל בנמשל על שלשה רשעי עולם שנטפלו לכרם בית ישראל. פרעה, נבוכדנצר והמן. פרעה גזר על עוללות גפן ישראל בגזירת "כל בן הילוד היאורה תשליכוהו", נבוכדנצר ניגש לקטוף את האשכולות המשובחים והגלה את חכמי ישראל ה'חרש והמסגר' כאמור, ועל מה שביקש המן לעקור את הגפן כולה ר"ל, הרי כל ילד בישראל יודע....

ונהפוך הוא! מה נפלא הדבר! על שלשתם נתהפך הכל! מתוך גזירת הבן הילוד, טבעו מצרים בים "בקדירה שבישלו, בה נתבשלו" [סוטה י"א.] גזירת המן נהפכה עליו ותלו אותו ואת בניו על העץ. ואילו על הרשע שבאמצע, נבוכדנצר, למדנו עכשיו. גלות החרש והמסגר נהפכה לטובת ישראל, חיזוקו, קיומו ותקוותו, מול עיניו של אותו רשע, דבר שוודאי מירר את חיי רודן עריץ זה, ללא הפוגות. בהמשך נפלה מלכותו של נבוכנצר ולא נשאר ממנו שריד ופליט...
*

איש יהודי היה בשושן הבירה... אשר הגלה... איש יהודי זה שעתיד להיות מנהיג ישראל ומורה דרכו בימי אחשורוש, חי וחווה בצעירותו את דרכי ההשגחה המופלאות של גלות יכניה. את ה"חשבה לטובה" של עקירת "החרש והמסגר" מארץ הקודש. הוא היה חלק בלתי נפרד מדור הבנין הזה בתוך זמן החורבן.
מרדכי הצדיק למד והעמיק בדרכי ה' למצוא את האור בתוך החושך. הוא חווה אמנם את רגעי הפרידה הנוראים, כשגלו חכמי ישראל. הוא ראה והרגיש את שברון רוח העם כשעזבו מנהיגי התורה את ארץ הקודש במצב איום של שבי, נתונים ביד אויב בשלשלאות של ברזל. ועם זאת היה עד נאמן ושותף נאמן להכנת השטח לדורות של גלות בבל, המשך רצוף להפליא של מסורת תורה שבעל פה. הצלת רוחניותם, שפיותם ויישוב דעתם.
*

מרדכי הצדיק נועד להיות מנהיגם של ישראל, גם מתוך עדות חיה על תהפוכות בבל ומזימותיה, על לקח מאלף זה של דרכי ה' הנסתרות שבוקע מהן אור מתוך החושך. הוא בעצמו היווה אלומת אור שיצרה גלות יכניה להחיות את העם... מילדותו גדל עם זכר יציאת מצרים שבו התהפכה גזירת פרעה עליו; בצעירותו חזה איך שנתהפכה עצתו של נבוכדנצר לטובה ולנצחיות התורה, וכעת נהיה למורה דרך איך לעמוד בגבורה מול גזירת המן הרשע, ללא חת. "והאמונה איזור חלציו". ענק דורות זה היה נאזר באמונה אדירה בעוצמתה, כעמוד ברזל וכחומת נחושת, שכל רוחות שבעולם לא יכלו להזיזה אף כחוט השערה...

ולא זו בלבד, כמנהיג הדור ההוא בעת צרה וצוקה, היה כעת בידו של מרדכי הצדיק לחזק את העם בתולדות מלכות בבל ותהפוכותיה, מתוך שחווה בעצמו את תוקפה ושוב את מפלתה עד היסוד בה, בפרט בעת הריגת ושתי. בזה היה ביכולתו להוכיח לכל אחד שברצות ה' יחול "ונהפוך הוא", גם עם גזירת המן, בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו...
*

מה עמקו דברי חז"ל [מגילה י: ואסת"ר פתיחתא י"ב]. שפתחו את המגילה בפסוק "וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאוּם ה'" [ישעיה י"ד]. וכבר כתב ה'שפת אמת' על פתיחות אלה שאמרו חז"ל, "שפתח פתח לכנוס בענין הפרשה להבין מהות הפרשה". [חי' למסכת מגילה י:].

כמו כן דרשו ז"ל על המקרא הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמוֹד. [משלי י"ב]. הָפך במעשה של בבל ולא היתה לה תקומה, שנאמר והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד... [תנחומא נצבים א'].

עם עצם מאורעות חייו, כבר חיזק מרדכי הצדיק את העם. בעיניו חזה את שלטונו העצום של נבוכדנצר ואת רשעתו העצומה עוד יותר. וכך ראה את המהפכה, איך שנהפכה מזימתו לטובה ולקיום, ועד שירדה גדולתו אל תהום רבה, לבלי השאיר לו שם ושארית. על שמי "תכלת מרדכי" היה 'רשום' באותיות ענק: הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד", כפי ששוב קרה בעתיד..

ואל נא נשכח, יקירי, את פתיחת הפיוט המיוחד אחרי קריאת המגילה: אשר הניא עצת גויים! א-ש-ר ה-נ-י-א ע-צ-ת ג-ו-י-ם! והכל בכלל...

*

"גבורים ועושי מלחמה" נאמר במקרא על חכמי ישראל, שגלו לבבל עם יכניה מלך יהודה. בהסברו של פסוק זה שואלים חז"ל [תנחומא נח שם' ועוד] וכי מה גבורה עושים בני אדם ההולכים בגולה, ומה מלחמה עושים בני אדם הנתונים בשלשלאות?" "אלא" – מתרצים חז"ל - "הכל גבורים" - גבורי מלחמה של תורה... "עושי מלחמה" - שהיו נושאים ונותנים במלחמתה של תורה". כך התחילה תקופת הגלות הראשונה של העם היהודי. בכלי זינם של ה"חרש והמסגר"...

ובזה הראו דרך לכל הדורות איך להחזיק מעמד בתוקף "אינהו בדידהו ואנן בדידן". לפני ענקי עולם אלה נעלמו הכבלים ואזיקים, סרדיוטי כשדים, חרב אכזר ואניות שבי, עתיד מעורפל על אדמת נכר עויינת. בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין. כעת הם עוסקים במלחמתה של תורה המבטלות במחי יד את כל הקרבות, את כל המלחמות האחרות...

אחד מהם היה מרדכי הצדיק, שבענייני דת ודין ויהדות צרופה עמד כארז בלבנון, 'לא קם ולא זע' וכך גידל את אסתר המלכה שנמשלה להדסה, העומדת ברעננותה, בין בשרב הקיץ בין בכפור החורף...

*

שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי. הרבה נדרש על ענין התכלת כאן. לפי האמור אולי ניתן להוסיף, שזה מרמז על השקפת חייו של מרדכי הצדיק מתחילת דרכו. שמי תכלת היו פרוסים לפניו אף בימי חושך וצלמות... לפי מבטו האלקי, לא 'שקעה החמה' אף פעם. הוא חש בכל רגע ורגע את דברי נעים זמירות ישראל: כי שמש ומגן ה' אלקים... הוא ידע והאמין שבכל רגע יכול המצב ליהפך לטובה ולברכה. תשועתם היית לנצח! לנצח! ותקוותם בכל דור ודור!

*

"ויהי אומן את הדסה – כי אין לה אב ואם". וכי צריך לתאר כמה גדול הכאב שבמלים אלה? ובכל זאת לפי היריעה הנרחבת של תולדות עמנו וגאולתו, מתגלה גם באפילת יתמות נוראה זו, אור גדול מאד. "ויהי אומן את הדסה". רצתה ההשגחה העליונה שתינוקת זו תתגדל תחת כנפיו של צדיק הדור. וכלשון ה'אור החיים' הקדוש: "שהוא אומנה ומלמדה להועיל - גידול הלימוד וההדרכה". [ראשון לציון אסתר ב']. שם התחנכה אסתר יום יום לגדלות עצומה שאין לנו מושג בה. בתכלית האמונה והקדושה, מסירות הנפש לוהטת לכל דבר שביהדות. התוכן היהודי האמיתי וההתרחקות מכל שמץ פחיתות, חומריות וחיצוניות במשך שבעים וחמש שנים תמימות ורצופות. [תרגום אסתר ב' ז'] הרי נאמר עליה "ותלבש אסתר מלכות - שלבשתו רוח הקודש". [מגילה י"ד:]. למדרגות נשגבות הגיעה מתוך חינוך בלתי פוסק זה...

וכך דרשו חז"ל את הפסוק [ישעי' י'] וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה". "אור ישראל" זה מרדכי. "וקדושו ללהבה" זו אסתר... [מדרש תהילים כ"ב]. וכך אמר ה'כהן' מלובלין זי"ע "שהיתה צדקת וקדושה מבחינת יוסף הצדיק" [פרי צדיק פורים ב']

היא ראתה וקלטה את תהלוכות הצדיק והנהגותיו וכך המשיכה את שגב חייה אף בבית אחשוורוש. וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּו". ומתוך כך היה בידה בעתיד להושיע את ישראל מתוך מדרגות עילאיות. לעומת החושך של "אין לה אב ואם", מתרומם לעומתו אורו של "ויהי אומן" פי כמה וכמה. הרי מתוך כך השתלשלה השמחה האדירה ביותר, שמחת פורים הנצחית המקיימת את רוח ישראל בכל דור ודור. בכל פרט בהצלת ישראל היתה יד צדקנית זו באמצע, מתוך כוחות הנפש האדירים ששאבה בבית מרדכי...

*

ואכן, בזמני ההסתר בימים ההם, כשכל עולמנו היה נראה כמתמוטט חלילה, דוקא אז כבר היה מוכן במסתרים מזור, רפואה והכנה לנס. אף בשעת החטא ממש, בסעודתו של אחשורוש שנהנו ממנה, כבר התחילה להתרקם דרך להצלת העתיד. החתם סופר זי"ע אומר שהנס הכי גדול חקוק בתחילת המגילה בתהלוכות המשונות של אחשורוש וכשעדיין לא היינו ראויים לכך.

מפעים הוא פירושו של הרה"ק ר מרדכי מנשכיז זי"ע, על מאמר חז"ל [מגילה כ"ט.] "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שגלו שכינה עמהם". הוא מדגיש ש"בכל מקום שגלו" לא מוסב רק על הגלות בפועל בארץ לא להם, אלא אף על התעייה הרוחנית, על גלות הנפש בשטחי החטא. כמו בשעת "נהנו מסעודתו של אחשוורוש", עם כל זאת היתה שכינה עמהם להושיעם מצָריהם... מה נשגבו גדוליך ישראל!
*

תכלת מרדכי... במבט עליון זה השקיף מרדכי הצדיק על כל מאורע ועל כל השתלשלות. ושוב, אין לשער ואין לתאר את משמעות המאורע של: "ותלקח אסתר אל בית המלך" בבית יהודי רם ונישא בקדושתו. צדקנית זו נשבתה כעת בין הנכרים, למקום הכי זר ומרוחק מהלך רוחם.

ועם כל זאת היה מרדכי מתהלך בכל יום ויום לדעת את שלום אסתר, במחשבת עוז ותקוה. הוא החליט בנפשו שלא נלקחה צדקת זו לבית הנכרי, "אלא שעתידה לקום להושיע לישראל" [רש"י אסתר ב' י"א]
*

נצעד נא הלאה במסילות המגילה. מרדכי הצדיק הודיע למלכות את זממם של בגתן ותרש שרצו להרעיל את המלך. בעצם לא הגיעה מבית המלך שום תגובה כלל. בדרך הטבע היה מביא הדבר לידי אכזבה והתמרמרות. יהודי מציל את חיי המלך ונתקל באדישות נרשעת?! "לא נעשה עמו דבר" בטח עורר ריטון חרישי מלבבות יהודים כאובֵי גלות. טעם מר נשאר מתוך אי התייחסות כזאת. ביטוי של שנאת ישראל.

אלא שכאן בא הכתוב ומלמד ומודיע. "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן". רבינו יוסף יעבץ "החסיד יעבץ" בפירושו על מסכת אבות [ב' ד']. מלמד אותנו כאן נפלאות: צאו וראו! "הבט כמה עמקו מחשבותיו יתברך כי הקדים רפואה למכה...". במלים: "אחר הדברים האלה" הודגש הסוד ההוא.

נניח שהיתה מגיעה חבילה נאה של "חור כרפס ותכלת" מבית המלך למרדכי כהכרת טובה. הרי היה כל הדבר נשכח למחרת, כדבר המובן מאליו... אמנם הקב"ה ברוב חסדיו שמר וגנז את הדבר לעת הצורך, להחיות את האומה כולה. "ולא נעשה עמו דבר אז, בהשגחת השי"ת עליו, ושמר אותו לזמן שהיה סבה להציל כל ישראל". אדרבה, מוטב שישכח אותו טיפש כעת את הטובה שהצילה את חייו. מן השמים כבר יזכירו לו זאת ברגע הנכון... בלילה ההוא נדדה שנת המלך.
וכך מסיים החסיד יעבץ על פי הזוה"ק. "לה' הישועה! לה' בחירת הישועה ולא לאנשים, וכיון שכן: על עמך ברכתך סלה, "יש להם לברך על הספק, כי אינם יודעים מהו טוב ומהו רע". ברם מרדכי הצדיק בתוקף אמונתו ידע וידע...

*

תכלת מרדכי... ראיית זהרורי צהרים בחשכת לילה. ממשנתו של ה"ישמח ישראל" זי"ע למדנו ביאור בפסוק שנאמר במעמקי הצרה "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה". "שהי' לו דעת והארה גם בעת החשכות הגדולה".

וכך מבאר ה"ישמח ישראל" את מה שנאמר בנבואת מיכה "כי אשב בחושך ה' אור לי" שכל מה שהחשכות הוא יותר, קרוב יותר לאור היום וגם זה הוא מהישועה". ומתוך הידיעה הברורה הזו נעשה "המתקת הדינין".

מה נפלא הרמז שהראה ה"ישמח ישראל" בהלכה של "סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו" [מגילה ד.]. מי שחושב שהסתרת פנים היא בבחינת לילה, עדיין לא יצא מידי "חובתו", כלומר מן השליליות שבו. הוא עדיין איננו זכאי כל צרכו... "כי מי שמאמין ומשיג האמת יודע שהסתרת פנים היא בבחינת אור ובוקר"...

*

חיזוק עצום נמצא בדברי ה'אמרי אמת' על דברי המדרש [בר"ר ל"ב] שכמו שלגבי האדם, אומרים "מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו", בדומה לזה, כביכול, הוא גם כן כלפי מעלה. אומרים מקצת שבחו בפניו: "אִמרו לאלקים מה נורא מעשיך", שלא בפניו: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". והתמיהה זועקת: מה שייך אצל הקב"ה שלא בפניו? הרי מלוא כל הארץ כבודו?.

ה'אמרי אמת' פירש ש"שלא בפניו" הכוונה לזמני הסתר. [כי "לעולם" חסדו הוא לשון 'העלם']. "וצריכים לדעת כשיש הסתר גדול, הקדושה יותר גדולה, ואז יכולים עוד יותר לעבוד השי"ת, וזהו כולו שלא בפניו...". ועל זה הביא את דבריו של החידושי הרי"מ על דברי הגמרא [יומא כ"ח:] שיום המעונן הוא באמת מלא אור ושמש. ומזה מובן שמאחורי ההסתר זורח האור ביתר שאת... [פ' נח תרצ"ב ויעו"ש ויחי תר"צ]. ר' ישראל! יומא דעיבא כוליה שימשא!

*

ולזכרון נעורים יקר אזכיר כעת נא אדם גדול מאוד, שנשמתו עלתה השמימה בפורים דמוקפין תשס"ה. גאון וצדיק, מגדולי התורה ומופלגי היראה שבדור היה רבי חיים הכהן קמיל זצ"ל, ראש ישיבת אופקים. התמדתו ואהבת התורה שלו היתה למופת ולדוגמא עוד משחר נעוריו. בשעתו היה אחד מדמויות ההוד בישיבת מיר בירושלים.
כשהגעתי ללמוד בישיבת מיר הייתי בחור צעיר. לעת ארוחת הבוקר בחדר האוכל הבחנתי במראה מופלא מאד. ליד שולחן אחד ישב לו רבי חיים קמיל עם חבורה שלמה של אברכים ובחורים שלא הפסיקו מלעסוק דברי תורה בענין המסכת הנלמדת. לא ידעתי אז מי הוא תלמיד חכם נעלה זה שהיה אז בשנות הארבעים שלו ועד היכן מגיעה ידיעת תורתו בכל מקצועותיה. הכל התנהל שם בחן של טבעיות, בכובד ראש ובצניעות אצילה. הם אכלו "לחם קודש" מבלי להפסיק ממחשבת לימודם. עמדתי מן מצד והקשבתי והמראה הזה נחקק בלבי לנצח.
ואלו דבריו האחרונים של גדול בישראל זה, חסיד שבכהונה רבי חיים קמיל זצ"ל, שאמר ביום שנסתלק מן העולם. הוא דיבר על לקח "ממכה עצמה מתקן רטייה" בין ביציאת מצרים ובין בנס פורים, איך שאחשורוש והמן בעצמם הצמיחו גאולתם של ישראל. מזה הראה אותו צדיק שבזמן ההסתר ובתוך הגזירות ממש, כבר מכין הקב"ה 'מיניה וביה' את הישועה ואת הגאולה. וכך יצאה נשמתו של צדיק בטהרה מתוך מסר לדורות בבשורת הגאולה והישועה. יהי זכרו ברוך ומבורך!
*
נתבונן נא כעת בסיפור מופלא מאד בענין הזה ורעיון נשגב הטמון בתוכו, המחזק את האמונה. ברצוני להרחיב בזה כעת, כי הם דברים העומדים ברומו של עולם, בכדי לחזק את האמונה התמימה ואין לך דבר יסודי ביהדות חשוב וחיוני ממנו. אמונה! אמונה! אמונה!

הסיפור נמצא בתוך בספר "כנף רננים" על פרק שירה, שחיברו אחד מבעלי הדרוש הידועים לפני כמאתיים שנה, רבי חנוך זונדל לוריא זצ"ל מנובהרדוק שהיה משפיע נעלה בדורו, ודבריו המתוקים הברורים, מרחיבי דעת ומאירי מחשבה.

*

מעשה בילד קטן שגדל בבית עשיר בעיר הבירה. לפניו הובא יום יום לחם מן המאפיה. הוא מעולם לא חשב ולא שאל על מקור הלחם ובתמימותו נדמה לו שמזון זה גדל מן האדמה או על האילן, כשאר פירות וירקות...

לימים עבר להתגורר בכפר ועולם רחב ומקסים התגלה לפניו. דברים רבים התחדשו לו אז בעולם החי והצומח... במקום אכסנייתו ראה את הכפרי טוחן חטים ולש ואופה ממנו לחם, אולם את צמיחת החטים עצמם עדיין לא ראה. יום יום הלך לטייל בשדות לראות את הנעשה בהם. נפש הילד צמאת הידע, לא שָֹבעה מכל הנפלאות שנחשפו לפניו בחיי הכפר.

הנה הוא רואה לפניו שדה ענק שכולו עפר שטוח וחלק. עוד הוא מסתכל בשדה והנה מגיע הפועל עם צמד שוורים חזקים. הוא עובר על השדה וחורש אותו על פני כולה... הילד בשום אופן אינו מבין למה הוצרך ל"קלקל" שדה נאה כל כך. התמיהה שלו גדלה והלכה כשהוא רואה שוב את הפועל כשהוא לוקח סל מלא חטים, שמהם ראה בבית הכפרי איך שטוחנים ועושים מהם לחם. פליאתו עברה לידי התמרמרות, כשראה איך שהפועל משליך את החטים אל תוך נקעי השדה ושוב חוזר וחורש עליהם כדי שיכנסו לעומק האדמה. בשום אופן אינו יכול להבין זאת. מה עושים האיכרים האלה? למה הם מקלקלים גרעיני חטים נאים, שמהם יכולים לאפות לחם. הרי ירקבו הגרעינים אי שם באדמה... איך שייך להשחית כל כך את ברואי העולם הנאה?

*

עברה תקופה. הגיעו ימי אביב פורחים. הנער שוב הלך לטייל בשדה ההוא, שפעם סיבב לו עגמת נפש. והנה לפניו דשא ירוק משובב נפש שכסה כעת את פני השדה החרוש. עכשיו הוא כבר מבין... החרישה והשלכה הזרעים היתה בכדי להצמיח שדה, גן שעשועים יפה לטיול ולהנאת הבריות. יום יום בא לבקר את השדה והתבונן ביופיו וגידוליו. עברו שבועות נוספים והנה כבר רואה לפניו שדה מלאה שבלים מרהיבות עין המתנענעות לרוח היום. כעת שמח הנער ושבע רצון עוד יותר. אכן נודע הדבר! האיכרים רצו להפוך קרקע פשוטה ובוּרה לנאת שבלים לשעשע כל עין עובר בזהבו של הטבע... אף הוא נעמד ומתמוגג מן המראה הנחמד כל כך. מה נפלאו מעשי העובדים כאן...!!!

הגיעו ימי הקיץ, ימי קציר חטים. שוב מופיע האיכר ובני לוויתו והפעם מַגָלים בידיהם, כלי ברזל עגולים, קרים וחדים. ללא רחמים הם חותכים ב"כלי משחית" זה את כל שיבֳּלי הזהב שמילאו את השדה ועושים מהם אלומות. שוב נשאר השדה בודד וריק מכל עברו הזוהר... הנער שהתענג כל כך על מראה השבלים בשדה, מתאכזב עד היסוד בו.

הילד עומד ומתבונן ונפשו הרכה עגומה ונסערת. בכל תום ילדותו הוא עומד ומזדעק: למה משחיתים הם יצירה נאה כל כך? עודו מתייסר בהרהוריו והנה שוב באים פועלים. יש מהם מכים במקלות על השבלים ויש מניחים נסרים על אלומות החטים, ושוב מביאים בהמות הדורכות והדורסות עליהן באכזריות. הנער לא ידע את נפשו מצער. מה עוללו בני האדם באכזריותם לאלומות החטים ההן...? ביישן היה הילד והתבייש לשאול פן יבוזו לו הכפריים על שאלותיו. הוא החליט לסדר במחשבתו את כל מה שראו עיניו מתחילת בואו לכפר ולברר את הכל בעצמו.

*

הוא מנסה להשליט סדר ומשטר בכל מה שחווה בימים אלה. הוא מקבץ תמונות מזכרונו, אחת אל אחת. החרישה, הזריעה, גידול השחת והתבואה, הקצירה והדישה. סוף סוף נרגעה רוח הנער. הוא עמל והדברים נצטרפו במחשבתו לציור אחד ומושלם. אז התחיל להשיג את מעגל הנסיבות שעברו לפניו. הוא נזכר איך שפעם זרעו כאן מספר גרעיני חטים מתוך סל, ומאלה יצאו כעת במספר רב לאין ערוך, חטים כאלה כצלמם וכדמותם. מן הקומץ שנזרע ממלאים כעת כרי גדול וגדוש כדי לייצר ממנו בסופו, לחם להחיות עם רב.

בסופו של דבר נצנצו במוחו הידיעה וההבנה איך ובמה נעשה הלחם למזון האדם ולמה היה צריך למיגוון העבודות השונות והמשונות האלה שנראו כ'אכזריות' והסבו לו תמהון וצער. פתאום התחיל להבין את פשר כל עבודות השדה והתאמתן בזו אחר זו. הוא עמד על טעות הבחנותיו עד עכשיו. הכל היה בכדי להוסיף ולהרבות על התבואה המזינה נפש כל חי!

רק כעת בגמר מלאכות השדה הבין את הדבר לאשורו... מזלו היה זה שנשאר בכפר במשך כל ימי התהליך הזה. אילו היה עוזב וחוזר לחיי הכרך באמצע החרישה והזריעה או צמיחת ה'דשא' הירוק, היה נשאר תקוע וקטוע במבוכתו, תמיהותיו תעיותיו ותהיותיו; מתוך כאב וביקורת על תהלוכות הכפר והשחתת כל הנחמד והנאֶה לעינים...

*

והלקח מזה הוא נשגב ונעלה מאד... הרי הנער התחיל להבין את הכל, כשנשאר בכפר עד השלמת כל העבודה בשדה. אז הבין את פשר החרישה והקצירה והדישה שנראו לו מתחילה כמעשי הרס והפסד השבלים.

כך הוא הדבר בהסתכלות על מאורעות העולם בכלל ובפרט. אילו היה אדם עומד ומתבונן מתחילת הבריאה עד אחרית הימים, אז היה מבין את הנהגת העולם לאשורו איך שכל הדברים מתאימים ומשלימים זה את זה. אולם האדם בדורותיו המוגבל בטווח ראייתו, עולה בידו לראות רק חלקים מן התמונה הכוללת ומסוד הבריאה שבכל יציר ופרט. הוא רואה לפעמים חורבן ובנין, זריעה והרס. לפעמים מתרונן ולפעמים מזדעזע. הנה כבר נדמה לו שכבר מבין את הכל. הוא רואה לפניו דברים כדוגמת מראה דשא ושבלים מוזהבות ונדמה שזוהי התכלית הנרצה ושוב מתלבט בתמיהות על הקצירה ועל הדישה.

כל זה נגרם לו מקוצר דעת וקוצר השגה, מתוך התבוננות מצומצמת בתקופה מסוימת. לו היה האדם, כאמור, מסוגל לראות את מעשה האלקים מתחילת היצירה עד דור אחרון, היו הדברים מתיישבים על לבו להפליא, על כל פרטיו, דקדוקיו ותעלומותיו...

*

כך מפרש בעל "כנף רננים" את המקרא "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך" מאד נעלו מחשבות הקב"ה בעולמו וכל אחד נחשב כבער לנוכח מה ששייך להשיג. אף החשוב שבמעמיקי ההגות, המכונה "איש" מחמת חשיבותו, אף הוא נקרא בער לענין עומק הבנת מחשבות ה' ולא ידע גדולת דרכיו. קל וחומר לכסיל שבאמת שאינו מתחיל להבין כלל, כדוגמת נער עירוני המבלה רק ימים ספורים בכפר... הוא רואה צמיחת עשב פריחתו ועקירתו ועומד ותמה... באופן נפלא מגיע הוא ה"כנף רננים" לסופו של מזמור השבת. "להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו...".

על סדר זרעים אמרו חז"ל שנקרא סדר "אמונה" מפני שמאמין בחי העולמים וזורע. [שבת ל"א ובתוס' שם בשם הירושלמי] לפי משנתו של ה"כנף רננים" מתפרש זאת להפליא על סדר הזריעה והצמיחה, לרבות מה שנראה הפסד והרס. כל זה הוא משל עז וחודר על עומק האמונה... ואולי נכלל גם זאת במנהג לאכול זרעונים בליל פורים...

וכעת נחזור שוב לדברי הרה"ק מאוסטרובצה זי"ע. הקורא למפרע לא יצא! כבר כעת יש להאמין שנכתבת מגילה. עס שרייבט זיך א מגילה... גם בתקופתנו זאת נכתבת מגילה. ואף אם עדיין אין מבינים את פשרה ואת תוכנה, בכל זאת חובתנו להאמין שפעם יובן ויתגלה הכל. פעם נראה את ישועת ה'. והלוואי שיהיה בקרוב. ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. וגם לנו הורה לחזור את ה' מתוך תפילה ותשובה ותקנת מעשים.

*

וכאן המקום להודות שוב ושוב להקב"ה, תהילה לקֵל חיי. לפני עשרות שנים היה הדבר, כששהינו כמה ימים בבית שבהרי הקטסקיל בניו יורק. בני המשפחה יצאו לדרכם ואני נשארתי אז בבית כשעמי תינוקת בת כמה חדשים. פתאום פרצה אל החדר להקת דבורים שהתחילו להסתובב ולהציק לנו עד שהוצרכתי לעזוב את הבית. נטלתי את בתי שתחיה ויצאתי החוצה. אחרי שעה קלה כשחזרו בני הבית, הבחינו בריח גז שדלף מן הכיריים. האלרגיה החלישה אז את חוש הריח שלי והקב"ה שלח שליחים אחרים להוציאנו מן הבית. בשעתו לא נעם לי ביקור הדבורים כלל, אמנם על ידן ניצלו חיינו! הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!

כשתחשוב היטב יקירי, על מאורעות חייך, תגלה גם אתה 'דבורים' כאלה שייצרו את דבש חיי העתיד. נצטרף אם כן יחד לשירת הודאה לריבון כל המעשים...

*

ונסיים מעין הפתיחה במילתא דבדיחותא לכבוד ימי הפורים הבאים עלינו לטובה ולברכה, לששון ולשמחה. לפני שנים רבות פתח בזה בניו יורק, רב חשוב בדבריו, כהקדמה לענין מגילת אסתר. הרב הדורש היה גברא רבא, גאון וחסיד מגדולי הרבנים של שארית הפליטה, שהתגורר אז בשיקאגו.

הוא הסביר את נושא המגילה, על פי מעשה שאירע עמו באותה נסיעה בקרון הרכבת משיקגו בדרכו לניו יורק, מקום הדרשה. נהוג היה אז שברכבת שנסעה בשעות הלילה השאירו הנוסעים את הנעליים מעֵבר לדלת קרון השינה והכרטיסן היה מצחצחן במשך הלילה ומחזיר אותן לפני דלת הקרון. אלא שהפעם כשקם הרב בבוקר מצא לפני הדלת, שתי נעליים שונות...

הוא שאל את הכרטיסן לפשר הדבר. האיש שלא היה מן הפקחים ביותר ענה לו: "מעניין מאד, אני כבר עובד כאן ארבעים שנה ואף פעם לא קרה לי דבר כזה; דווקא היום אתה כבר הנוסע השני שמתלונן על שני סוגי נעליים שונות. מוזר! שני סיפורים כאלה ממש בבוקר אחד...? גוי זה לא הבין שמדובר כאן על סיפור אחד בלבד, אותו הסיפור ממש, החלפה אחת ויחידה היתה כאן...

הרב השתמש בזה כמשל פתיחה, למגילת אסתר לשמח את הלב ולחדד את השכל. וכך פתח את המגילה והכריז במאור פנים: "עס איז אלעס איין מעשה"! הכל הוא סיפור אחד!!! במגילה לא קרו אירועים שונים ונפרדים, אלא הכל היה סיפור אחד, כל חלקי המגילה ממש משולבים ותלויים זה בזה, הכל היה 'מקשה אחת' של השגחה פרטית מדוקדקת מתחילתה עד סופה.

*

גם בתקופה הזאת הוגים וחוקרים גויי הארצות ומשפחות האדמה, על רבבות אלפי פרטים שונים ומשונים, בדומה לכרטיסן זקן וכסיל זה שברכבת, התוהה על מקרים שונים בבוקר אחד...

ולאמיתו של דבר. עס איז אלעס איין מעשה...!!! הכל הוא סיפור יחיד ומיוחד שנארג ביד עליונה. אחד יחיד ומיוחד ברוך הוא.

ר' ישראל! מגיעים ימי הפורים! והימים האלה נזכרים ונעשים. עדיין השמים מעוננים אמנם כאמור "יומא דעיבא כוליה שמשא". נתרגל נא לראות את "תכלת מרדכי" גם כעת. אף מגילת אסתר פותחת במלת "ויהי" שמשמעותה צער. ברור שאף כעת מתרקמת מגילה שסופה להתגולל אל תוך מרחבים ענקיים של גאולה וישועה. נזכה נא להיות מן הקוראים אותה על הסדר ולא למפרע, מתוך אמונה תמימה עכשיו!

יקירי! כולנו זקוקים, להארת פנים שלך, לחיות שלך, לשמחתך, לתקוותך, לבטחונך, למבטך הזוהר על ההווה ועל העתיד. נמשיך נא להתחזק יחד לב בלב. ימי הפורים לא יעברו תוך היהודים ולקחם יוסיף להורות לנו את דרך הישועה בקרוב בימינו אמן.

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
א גוטן פרייליכן לוסטיגן פורים!
ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר!
כן תהיה לנו!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

דרומי
הודעות: 7368
הצטרף: ב' פברואר 20, 2017 11:26 am

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי דרומי » ה' פברואר 18, 2021 11:41 pm

ייש"כ על העלאת המאמר המרתק.

נהניתי במיוחד מהסיפור-משל עם החלפת הנעליים (בסוף המאמר), ממש קולע אל המטרה. מומלץ לדרשנים.

[רק קצת פלא בעיניי למה טרח הכותב לספר מהיכן יצא הרב (שיקאגו) ולהיכן נסע (ניו יורק), ואף פירט מקצת משבחיו של הרב גופו, ואעפ"כ נמנע מלהזכיר את שמו, וצ"ע]

לבי במערב
הודעות: 7225
הצטרף: א' מאי 14, 2017 12:58 pm
מיקום: לענינים נחוצים - נא לפנות בהודעה־פרטית. בתודה מראש.

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי לבי במערב » ו' פברואר 19, 2021 6:14 am

'אזרוק' השערה: שמא מדובר ברצ"ה מייזליש (אב"ד ווייטצען)?

המאמר נפלא, כמובן (וכרגיל). ייש"כ!

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' מרץ 14, 2021 7:04 am


'שבת-חיזוק' בראדומסק...


בהיכל משנתו של ה"תפארת שלמה" זי"ע



לר' ישראל יקירי שליט"א

נכספה נפשי להפליג עמך לנסיעה במחשבה, אל היכלו של אחד מגדולי התורה והחסידות שהשפיע אור גדול בעולמנו והאור עדיין מוסיף והולך, מוסיף ומאיר ומחזק נפשות ישראל קדושים... והפעם ר' ישראל, נסעה ונלכה לראדומסק של מעלה, להיכל קדשו של ה'תפארת שלמה" זי"ע לשמו ולזכרו תאוות נפש.

אנא אהובי, הצטרף עמי ל'מסע' זה, לכבוד שבת פרשת החודש, שהשנה יחול בה יומא דהילולא שלו. הרי ידועים דברי הבעש"ט זי"ע ש"במקום שמחשבתו של אדם, שם הוא כולו." [דגל מחנה אפרים פ' שמות].שם בהיכל זה נרווה את הנפש הצמאה במעיין החיזוק האדיר של אותו כהן גדול ששימש במקדש החסידות.

*

בעבר ב"ה כבר זכיתי לשבות בפועל בעיר ראדומסק בצוותא עם קבוצה של יהודים נלבבים והזכרונות ערבים ביותר. א "דערהויבענער שבת" היתה שבת זו מתוך קשר אחווה של יהודים. ובפרט, מפני שהתקשרנו אז למשנתו הנאדרה של ה'תפארת שלמה.

הכהן הגדול מראדומסק היה גדול בענקים בעל רוח הקודש ומשוטט ברזי עולם. ה"אבני נזר" זי"ע מסוכטשוב כששמע פעם יהודי שאמר שהכיר את ה'תפארת שלמה', הגיב: "איך היה שייך להכירו? הרי היה שלהבת אש!" ער איז דאך געווען א פלאם פייער!

ועם כל זאת, אל נא יהיה קוצר השגתנו בצדיקי אמת, מניעה ב'נסיעה' מחשבתית כזאת. אף עם המעט שניתן לנו לקלוט שייך לרענן את הנפש ולרוממה. כמה זקוקים לזה היום! אפילו טפה מים גדול זה, אפילו רעיון אחד בקלישות ההשגה יכול לפעול הרבה בלב כל אחד על פי דרכו. בענווה מופלגת הוריד את עצמו מן ההר אל העם, מפני שהחשיב את כל יהודי באשר הוא שם, וכל מגמתו היתה להשפיע טובה לישראל.

ער איז געווען א פלאם פייער... ואמנם האש הנצחית הזאת עדיין בוערת בספרו ומוסיפה להשפיע על רבבות יהודים. הסנה איננו אוּכל. אש של אהבת ה' ואהבת ישראל וקדושת היהדות. התלהבות לעבודת הבורא יתברך, ללימוד התורה בשקידה, תפילה וקיום המצוות. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, אש ההקרבה למען שמו יתברך ולמען עמו ישראל באהבה... יודעי דבר אמרו שרושם כתב יד קדשו של ה'תפארת שלמה', עדיין עומד בעינו במציאות, לא דהה ולא נמחק הכתב, כאילו נכתב עתה. קל וחומר לרעיונותיו המלאים אורה שמחה ונצחיות...

*

אפתח בזכרונות השבת בראדומסק. כולם נקבצו באו לך, בניך מרחוק יבואו... במשך הלילה של יומא דהילולא באו למקום הציון יהודים לאין ספור. לשבת קודש נשארו בראדומסק כמאה ועשרים יהודים יקרים מכל החוגים, ממרחבי ארץ ישראל ומקצוי אירופה, אמריקה וקנדה. המכנה המשותף, הקשר המאחד בין כולם היה אותו 'הכהן הגדול מאחיו' ה'תפארת שלמה' זי"ע וספרו הנשגב.

אף אני הצטרפתי לקבוצה זו, לבקשתו ולהזמנתו של ידיד נפש, שמוצאו מיקירי חסידי ראדומסק הרה"ח ר' יעקב אברמצ'יק שליט"א ממונטריאל, ממנו למדתי במשך שנים רבות, על דרכי האחוה הראדומסקאית בהוד מלכות של חסד, ששימשו לי יסוד בעריכת כל 'איגרת לידיד".

את 'סידורו של שבת' ברוחניות, ניהל בחן ידידי הגה"ח ר' לייבוש פראנד שליט"א, רב דקהל ראדומסק בניו יורק. במשך השבת הסתכלתי סביבותי והתפעמתי מרוח האחוה ששררה שם בעוז. יהודים התיידדו תוך שעה קלה בחדווה, בנועם וברצון. כולם שרו יחד בדבקות את ניגוני ה'תפארת שלמה'. אי אפשר לתאר את השמחה הסוערת והסוחפת ששלטה באותה השבת מתוך ידידות כנה בין יהודים שלא הכירו זה את זה. התחושה הזאת הִרקידה את כולנו כלפי מעלה כשבליבנו ערגה נישאה אל אותו צדיק משפיע השמחה והקדושה ממרומיו...

*

נוכחתי שזכרונו הקדוש של התפארת שלמה הוא מוקד משיכה ליהודים מכל גוון. נסיתי אז להתבונן יותר בכוח השפעתו של אותו צדיק שנסתלק בשנת תרכ"ו, לפני יותר ממאה וחמישים שנה. כשעסקתי בספרו, ראיתי שזורח משם אור מופלא לכל אחד מישראל. מעיין חיזוק בלתי נדלה, מעיין נצחי של יהדות צרופה מפכה בעוז מיוסד על פסוקים ומאמרי חז"ל בצורה מקורית, מתוקה, מעוררת ומשמחת לב ונפש. מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן...

*

ר' ישראל! נטייל נא איפוא קצת בגן עדן זה ונראה נפלאות ממקצת תורתו, דברים שיזקפו את קומתנו הרוחנית בפרט בתקופה זו, שכולנו עדיין זקוקים לעידוד. כהונה ומלכות נשתלבו בו. הוד מלכות וקדושת כהונה עוברים בכל דבריו. חן קדומים של יראת ה' צרופה, גדלות בתורה, חכמה עמוקה, אור וחום ושמחה עצומה שופעים מבין השיטין של הספר. אהבת ה' ואהבת ישראל בוקעים ועולים בהתלהבות אש. צוף נועם ותקוה רצופה, געגועים וכיסופי קודש, הפאר והיופי שביהדות, רגש נאצל ותענוג רוחני, חיות דקדושה פועמת שם ללא הרף וללא הפוגה! מעוף ומרץ ודחיפה פנימית לטוב, להתקרב אל אבינו שבשמים בשמחה, זרועות חסונות מנשאים אותנו שם אל גבהים חדשים.

ספר 'תפארת שלמה' גדוש גם בסתרי תורה, אלא שעם זאת הניח אותו אוהב ישראל מקום לכל יהודי לשאוב מלוא חפניים חיזוק והתרוממות, בדברים שיוכל להבין על פי דרכו.

*

תפארת שלמה... כידוע הרי מדת התפארת, מיזוג יש בה של 'חסד' ו'גבורה'. במשנתו של אותו צדיק ניכר השילוב הזה ביותר. מוח ולב. חריפות שנונה ואהבת עולם. מבט עז וחודר מלא לבביות. רוח של חסד ורחמים עוברת שם, רוח של הטבה, התמסרות לזולת, אהבת ישראל עצומה ולוהטת, רצון עז של השפעת טובה וברכה לכל יהודי. ומאידך עומד הוא הקדוש, כחומה גבוהה ובצורה, כגיבור שופע תוקף ואומץ, וכך תובע בעוז מלחמת היצר וערכי קדושה ויהדות ללא ויתור. כאב רחום וגם תקיף הוא עומד עלינו ומצפה דבקות במשימה. במקל נועם ישר וחזק עומד לו ה"מלאך המכה ואומר "גדל"!

ידי"נ האציל, איש האשכולות, הרב שלמה חנוך בעסער שליט"א, דמות ראדומסקאית במוח ולב, שגדל על ברכי חסידות זו; כתב לי שהנקודות הבולטות בספר 'תפארת שלמה' הן, שמירת הקדושה, אהבת ישראל ומעלת הצדיקים והתקשרות אליהם.

*
בכוח איתנים מחזק ומדרבן הוא את היהודי בגלותו. הוא מזכיר לו את מעלתו הנשגבה ומזהירו שלא להתרפות, לא להתקרר ולא להניח את ידיו. "לאז זיך נישט". אל תיכנע ליצר, אל תתפעל מקסמי העולם הזה ואל תתכופף מתוך הקושי וסבל הגלות! יהודי! החזק ברוחך את מקומך אל תנח! תדביק את נפשך, תצמיד את מבטך בעתיד ותתחיל לשמוח כבר בהווה. "ואנכי אשמח בה'"... קדימה! קדימה! התעלה נא היהודי ואל תפסיק להתרומם הלאה. למעלה, למעלה, למעלה...

שמעתי כשהוזכר פעם לפני הרה"ק ר' שלמה מבאבוב זי"ע לפניו בחור שהשמחה ממנו והלאה. תמה ושאל "איך שייך הדבר? הרי בחור זה לומד 'תפארת שלמה'? איך אפשר שלא להיות בשמחה מתוך לימוד זה?

כלפי חוץ היה צדיק זה מראה לפעמים, פנים של חריפות ואף קפדנות, ברם לכל התנהגות זו כלפי חוץ, היתה כוונה לטובה לפעול ישועה למי שהיה צריך לכך. תוכו רצוף אהבה... אהבה, הטבה ונדיבות הלב ללא גבול...

*

הרה"ק ר' שלמה הכהן מראדומסק זי"ע נולד בסביבות שנת תק"ס בעיר וולושצ'וב. משחר ילדותו הגה והתמיד בתורה וגדל בה להפליא. בתורת הנגלה היה תלמידו של הגאון ר' אברהם צבי מפיעטריקוב זצ"ל בעל "ברית אברהם" והגאון ר' משה אהרן מקוטנא זצ"ל. בשנת תקצ"ד נתמנה לגאב"ד ראדומסק. גאון ופוסק היה ה'תפארת שלמה', 'משיב' ולמדן חריף שחיבר ספרים בהלכה. ידוע היה חיבורו על מסכת כתובות, שחלקים ממנו נשארו. במיוחד היה כוחו גדול ב'חושן המשפט'. כל ימיו הוסיף להגות בתורה ובה היה שקוע תמיד, בפרט בלילותיו, מחצות ואילך... חסידי ראדומסק בכלל היו ידועים כאצילי נפש מופלגי תורה.

עוד בילדותו לקחו אביו החסיד המופלא ר' דוב צבי זצ"ל לקחו עמו לצדיקי הדור וכך זכה לראות את החוזה מלובלין ואת ה'יהודי הקדוש זי"ע, שכבר אז חזו בו גדולות. הוא התקשר אל רבותיו צדיקי עליון, הרה"ק ר' פישל מסטריקוב, הרה"ק ר' מאיר'ל מאפטא בעל 'אור לשמים', הרה"ק ר' ישעיה מפשעדבורז', הרה"ק ר' בער מראדושיץ, הרה"ק ר' משה מלעלוב זי"ע ועוד.

אחרי שנים התרצה לקבל עליו את הנהגת החסידים שנהרו אליו. וכך נעשה מנהיג לאלפי ישראל, מדריך בעבודת ה'. הרבה מגדולתו הסתיר במעטה אימרות מחוכמות ודברי צחות. הספר 'תפארת שלמה' בו נרשמו דברי תורתו, נהיה לאחד מספרי החסידות המקובלים והנערצים ביותר. חידוש היה זה בדרכו, שאף לאחר שהתחיל להנהיג עדה עדיין הוסיף להסתופף בצל צדיקים ובפרט הרה"ק ר' יחזקאל מקוזמיר זי"ע. כמו כן ידועה נסיעתו לחג השבועות לצאנז, אל ה'דברי חיים' זי"ע.

*

"אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול". אלה שזכו לראות את ה'תפארת שלמה' הפליאו את הוד המלכות שבו, זיו פניו וכח משיכתו המדהים בחן של קדושה. עיניו הזוהרות שיקפו את גודל נשמתו וחדרו לעומק נפשו של כל הבא אליו. חכמת אדם תאיר פניו. בהיותו פעם אצל הרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע, אמר שמרגיש הוא בו חכמת שלמה...

בהיכלו שררה שמחה עצומה, שמחה של טהרה, של חיוביות, של ראיית הטוב בכל מצב ובכל יהודי. וכך כתב עליו נינו הגה"צ ר' שמואל הירש מביידיטשין זצוק"ל שהיה אדם גדול בתורה מאד. [היה רב בטורונטו, בחודש מנ"א היינו ב'אהל' שלו].: "והנה כח גודל עבודתו בשמחה אין לצייר, כי מלבד בשעת תורה ותפלה, למד והתפלל בשמחה רבה ועצומה, מי ידבר עוד בעת פתח פיו בשירה וניגון תודה וקול זמרה שממש הפיח רוח חיים לכל השומעים עד שאפילו בעל מרה שחורה ועצבות, התעורר בקרבו צהלה ושמחה ששון וחדוה, עד ששכח כל יגונו לרוב ששונו, ובשמחתו הזאת החייה נפשות פיקוח נפש ממש; אף גם שלא בשעת תורה ותפלה רק בנתינת שלום עליכם להחסידים ומכל שכן בעת קבלת פתקאות בנתינתו עצות לשואליו. הכל היה בדרך חכמה ומליצה ושמחה עליצה וחכמתו ושמחתו האירו פניו הקדושות, עד כי השפיע שמחה בהסתכלות בפניו לכל" . [נפלאות התפא"ש].

הרה"ק ר' נתן דוד משידלובצא נכדו של היהודי הקדוש זי"ע, שהיה בעצמו צדיק נשגב ומנהיג עדה גדולה, היה נוסע לראדומסק אל ה'תפארת שלמה' להרגיש שם את עבודת השמחה המיוחדת שהתלקחה שם בתעצומות נפש...

*

עדיין עומדים אנחנו בחודש אדר. כדאי להזכיר רעיון מופלא זה של ה'תפארת שלמה' אסתר המלכה שלחה למרדכי הצדיק "בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו". כוונתה בזה היתה: כי בשמחה תצאו! על ידי שמחה יוצאים מן המיצר.

"ובזה יתעוררו הרחמים, כי השכינה אינה שורה מתוך העצבות כמו שנאמר: 'עוז וחדוה במקומו'. ולזה כתיב: ותלבש אסתר מלכות ותעמוד בחצר - מלכו של עולם, כי על ידי השמחה מגיע למעלה העליונה. שהשמחה במעונו - בבתי גוואי. וזו היתה כוונתה, מאז, כששלחה הבגדים להביאו לידי שמחה...". [רמזי פורים].

*

שבת בראדומסק... בספרו הקדוש ניכרים הודה הדרה וזיוה של שבת מתוך שמחה שירה ורוממות הנפש. כמה הפליג ה'תפארת שלמה' במעלת השבתות שבגלות, שדרגתן גבוהה אף מן השבתות שבזמן המקדש והם 'בשלימות האהבה' יותר. את שורש הדברים מצא כדרכו בקודש בתוך תוכם של מקראות. "כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ". והוא עומד ומכריז בעוז ובשמחה: בזמן הבית לא היו שבתות כאלה! [בחקותי] ולא עוד אלא ששבתות של בין המצרים גבוהות עוד יותר. "רב לך "שבת" בעמק הבכא. מתוך עומק הצער והחשכה, מתעלה ומבהיק עוד יותר בחינת "ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו..." [שבת חזון].
וכך רמז בפסוק: "רק שבתו יתן ורפוא ירפא" ששבת קודש ואף מטעמיה, מסוגלים לרפואת הנפש ורפואת הגוף. "לרמז גודל מעלת יום השבת קודש אשר הוא צינור כל השפעות וטובות הכלולים בגוף ובנפש והוא מרפא לכל הענינים". [משפטים].
ידוע מה שדיבר בקדשו על בקשת "שלא תהא צרה יגון ואנחה ביום מנוחתינו". באהבת ישראל היוקדת שבו עמד הצדיק ושאל בחן: "און אין מיטן די וואך איז עס יא א מציאה?". וכי בימות החול רצויים כל אלה, חלילה? וכך הסביר אותו צדיק "ביום מנוחתינו" על ידי שמירת השבת בעונג וגם שמחה, גורמים שאף בחול לא יבוא לידי כך... [מסעי].
*
בתפילותיו ובשירתו הנאדרת רומם ה'תפארת שלמה' את הקהל לגבהי שבת בלתי נתפסים. קול גבוה וחזק ונעים בתכלית היה לאותו צדיק שנשמע למרחוק. אחד מגדולי חסידיו, הרב מקרימילוב הגה"ח רבי יצחק שמואלביץ זצ"ל, תיאר איך שמתוך שירתו בהלל וזמרה נתעוררו שומעיו בשמחה של קדושה... כשאמר "שמע ישראל" יצא הקול בקדושה וטהרה בהתלהבות גדולה שאין לתאר... כשאמר 'נשמת' בקול נעימה, נמשך השומע לעבודת השי"ת ולתשובה. וכמו כן כשהיה מזמר "ידיד נפש" ו"קֵל מסתתר" בסעודה שלישית שנמשכה במשך שעות... [עטרת שלמה].
*
בהיותינו בראדומסק לכבוד יומא ההילולא, הזכרנו לקראת השבת דברים ממשנתו של בעל ההילולא ה"תפארת שלמה" וביניהם מאמר מרגש מאד על ענין "שלום עליכם" שאומרים בליל שבת קודש. דברים מופלאים אלה מאפיינים את דרך חשיבותו של אותו צדיק החודרים עד עומק הלב.
וכך הסביר אותו צדיק: מה עושים מלאכי השלום וגם צדיקי הדורות הדומים להם, במשך כל ימות השבוע? על זה נאמר [ישעיהו (ל"ג): "מלאכי שלום מר יבכיון"... מלאכים אלה בוכים ונאנחים על החורבן. מקוננים על גלות השכינה ועל גלות ישראל, על בנים שירדו על שלחן אביהם, הדמעות שופעות ממרום, על גזירות על גלגולים וטלטולים, על פזורות ישראל בכל קצוי תבל, על נסיונות קשים ומרים.
מלאכי שלום מר יבכיון- - - עד מתי, עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר. עד מתי תהיה שכינתא בגלותא - - - "אבל עכשיו", אומר התפארת שלמה, בהגיע יום השבת, יום מנוחה וקדושה, יום מנוחת שלום ושלוה, אומרים להם למלאכי השלום הבוכים מרות על הגלות: שלום עליכם, מלאכי השלום... [שער ש"ק]
והמלים התאימו כל כך לניגון המלבב מלא הנוחם בעוז וחדווה, שהלחין בעל תפארת שלמה בעצמו, על שירת "שלום עליכם מלאכי השלום", שהושר אז ברוב עם. ניגון שהיה מזמר אותו אבי ז"ל מדי פעם. והניגון הקדוש פורט על נימי הנשמה בכח ובעצמה... הוי! שלום עליכם עליכם מלאכי השלום - - -
דבריו אלה נשמעו שם בפולין, בהטעמה יתירה ודגש חזק. מלאכי השלום הנמצאים בארץ הדוי והדמים, על אדמה שממה וחרבה, מקום שגרו של רבבות אלפי ישראל שהיו ואינם; מלאכי עליון אלה מקוננים מאד על בית ישראל ועל עם ד' כי נפלו בחרב. ובכל זאת, כשמגיע שבת קודש, מבקשים גם מהם, אנא עצרו בעד בכייתכם, שלום עליכם מלאכי השלום...
*
וה'תפארת שלמה' בעצמו היה בעצמיותו מנחם ומוחה דמעות בחיים חיותו וגם מתוך דבריו הנצחיים. ועדיין ממחיצתו בגבהי מרומים, עומד ומשמש, עומד ומרחם, עומד ומנחם...
כך נשמע קולו האדיר והמרנין של כהן גדול. מסוף העולם ועד סופו, עד אחרית הימים. הקול המתוק שעורר אלפי לבבות בתפילתו, תורתו וחיזוקו. "זה שורש כל הנחמות של ישראל בהגָלוּת הוא, לנחם אותם ולדבר על לבם ולהעיר אזניהם למשיבת נפשם לאמר להם, כי אף גם עתה בהיותם בארץ אויביהם גולים מעל שלחן אביהם... בכל זאת לא שב כבוד ה' מאתנו ולא מאס את זרע ישראל חלילה לעולם ולא רחק מהם. עוד שכינתו בתוכנו והנה זה עומד אחר כתלינו. וכביכול הוא אסור [מקושר] אתנו וקרוב הוא לכל קוראיו אליו וממהר לגאלינו בגאולת עולמים...". [תפא"ש נחמו].
זה היה יסוד מוסד אצלו. עם שאנו מצפים בכל לב לגאולה העתידה, כבר צריכים לשמוח כעת על שם העתיד. וכה אמר פעם בעיצומו של ראש השנה, על המלים שבפיוט ידיד נפש": "תאיר ארץ מכבודך - נגילה ונשמחה בך". נגילה ונשמחה בך גם עתה, במה שבמהרה שתאיר ארץ מכבודך...".
*

מלא חסד ורחמים היה ה'תפארת שלמה'. תמיד התפלל על ישראל שיהיה להם כל טוב בשפע. בשעת קריאת ה"קוויטלעך" היה ניכר עליו איך שמשתתף בכל נימי לבו עם צער הזולת וכל אשר אתו. אהבת ישראל שבו הרקיעה שחקים. בכבודו ובעצמו עסק למען עניי ישראל ודאג לכל צרכיהם. מאד התמסר בפעילות שלא יגוייסו צעירי ישראל לצבא. וכך ביקר חולים ואף האכיל אותם במו ידיו הקדושות.

אמרו עליו על אותו צדיק, שפעם לפני שפתח בתפילת מוסף ביום הכיפורים, עזב חיש מהר את בית המדרש, בשביל להיכנס אל יהודי עני וחולה מסוכן ר"ל, לדאוג לצרכיו ולפיקוח נפשו.

*

שוב חוזרים אלי זכרונות מתוקים מאותה שבת חביבה בראדומסק לכבוד יומא דהילולא, שבת של אחווה מכוחו של אותו זקן. אחד המארגנים, ידיד ותיק בן עירי אנטורפן, הרה"ח ר' זליג הכהן רבינוביץ שליט"א יהודי יקר ונכבד מאד, נכד ה'תפארת שלמה', בן אחר בן. במשך ימים ולילות טרח שיסודר הכל לקורת רוחם של המשתתפים.

זכורני שפעם בערב שבת בהיותי בראדומסק במלון, חפשתי פינה שקטה לכתוב לך, יקירי, איגרת כדרכי ביום הששי. פתאום אני רואה את ידידי ר' זליג הכהן כשהוא ממהר, רץ ועולה במדרגות עם קופסה. ברכתי אותו לשלום. "לאן, זליג'ל?" שאלתיו בחיבה.

ענה לי ר' זליג במאור פנים ובחיות: "דא ליגן שוואמען, פוילישע "גשזיבעס"... בקופסה הזאת מונחות פטריות גידולי המקום. הוא הוסיף והסביר: מן הסתם אתה זוכר משפחה פלונית מאנטורפן. אלמנה ישישה אֵם המשפחה ההיא גרה כעת בארץ ישראל. מילדותה נשאר לה עוד זכרון חביב מהפטריות מפולין, טעם עתיק מבית ההורים. את הפטריות האלה רכשתי כאן והנני שומרן בשבילה. והכהן הזריז נכד ה'תפארת שלמה' הלך לדרכו. בשמחה ובמרץ המשיך את מרוצתו למעלה אל אחד החדרים כשאוצרו בידו...

נפעמתי ודמעות עמדו בעיני. יהודי זה עסוק יומם ולילה בסידור השבת וצרכי האורחים. בליל ששי לא עצם עין. פעם מצאתיו מאוחר בליל שבת קודש שנרדם אי שם במסדרון, בהעניקו את חדרו לאורח שלא היה לו מקום ללון...

כמה טרח האיש בגופו בממונו שלא יחסר להם דבר לאורחי השבת. ובו זמנית זוכר הוא זקנה בישראל במרחקים, שרידת אש וחורבן המתגעגעת לטעם הילדות, שעוד יזכיר לה את בית הוריה. נכד ה'תפארת שלמה' הבין את ערך הדבר ונזדרז לדבר במרץ, בשמחה וברגש יהודי לוהט... בפטריות אלה יקשר אותה שוב אל עולם שהיה ואיננו. את השולחן בביתה האהוב שלפני החורבן. את אבא ואת אמא, את ההווי, את העיירה...

געוואלד! ראדומסקער גזשיבעס! הרי אף מעשה נעשה נובע מתוך משנת חייו של ה'תפארת שלמה'...

ר' ישראל! אתה מבין ומרגיש את 'הטעם העליון' שבפטריות אלה? לחשוב על "לב אלמנה ארנין" מעבר לים, בשעה שעוסקים בקדחנות להנות יהודים יקרים המופיעים בהמוניהם בשערי המלון...

והעורק הראדומסקאי עדיין הומה להתחסד עם ישישה מעבר לים, העורגת לזכרון ילדותה מלפני שמונים שנה. ר' ישראל! אתה מבין את עומק המשמעות בזה? לוּ אף בשביל הסיפור הזה בלבד, כבר היתה כדאית כל הכתיבה הזאת אליך... הוי! ראדאמסקער גזשיבעס, מה יקר מחירכם במרום!

חשבתי על מוצאו הקדוש שהיה מלא אחוה ונתינה לזולת. במחשבתי עברו בשעתו רעיונות האחווה הנלבבים, של סבו הקדוש ה'תפארת שלמה', שניצוצות ממנה עברו לצאצאיו...

*

בסעודה שלישית, שעת רעווא דרעוין, הזכיר כ"ק הרבי מראדזין שליט"א נכד ה'תפארת שלמה' אף הוא, סיפור המשלים את תמונת האחוה הראדומסקאית...

במתק לשונו סיפר הרבי אז על נגיד אחד מאבות משפחתו, שהגיע פעם בילדותו עם אביו לבעל ה'תפארת שלמה'. הרבי חילק אז עוגיות לכל הבאים לפניו. כשקיבל הילד את שלו, ביקש עוגיות נוספות... "למה לך עוד?" שאלו הרבי. "מפני שיש לי אחים בבית ואני מבקש זאת בשבילם" ענה הילד.

הדברים נגעו ללבו הגדול של ה'תפארת שלמה'. הוא הוציא את קופסת הטבק שלו, פתח אותה, הראה אותו לנער וכך אמר לו: "אתה רואה את הקופסה הזאת? היא מלאה וגדושה עד למעלה. כמו כן לא יחסר לך כלום כל ימי חייך". והוא הוסיף בחיבת התפעלות: "אתה נמצא כל כך רחוק מן הבית ובכל זאת אתה זוכר ודואג לאחיך... עס וועט דיר קיינמאל גארנישט פעלן. לא יחסר לך דבר!"...

*

אחווה ראדומסקאית... נושא האחווה זה תופס מקום נכבד במשנתו של ה'תפארת שלמה' ובאותה אַמת המדה נמדדו והושוו, המלך והכהן הגדול. כך מתפרש אצלו הפסוק: "מקרב אחיך תשים עליך מלך". מקרב אחיך. שיהיה כל אחד ואחד מבני ישראל נדמה לו כאחיו, זהו הראוי להיות לך מלך.

ובענין דומה נתפרשה הכהונה הגדולה המיסדת על האחווה. חז"ל דורשים "הכהן הגדול מאחיו" – "גדלהו משל אחיו" ושוב פירש זאת ה'תפארת שלמה' שכל גדולתו היא בשביל טובות בני ישראל שהם כאחיו... ואכן בראדומסק של מעלה היתה הכהונה והמלכות מעוטפת באחוה...

ולמעלה מזה, כך הסביר ה'תפארת שלמה' את גדולתו של משה רבינו בתחילת דרכו. "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם. זה הוא גדולתו של משה, במה שיצא אל אחיו שהיה כל אחד מבני ישראל בעיניו כאחיו ממש, לחוס עליו" ויגדל משה! ... [פ' ויחי].

*

הנהגה זו להתמסר בעד הזולת ולדאוג על טובת חבירו מתוך אהבת ישראל, היתה מן היסודות בדרכו שהנחיל לשומעי לקחי וללומדי משנתו לדורות. טובת עין ולב בחומר וברוח, בגשמיות וברוחניות.

מה נשגבו דבריו על שתמיד מצא להם מקור במקרא. וכך אמר נעים זמירות ישראל "
נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ" [תהילים ד']. ה'תפארת שלמה' פירש זאת על טובת ישראל, על " התעוררות אהבת ריעים". דוד המלך שמח על ריבוי תירוש ויצהר שלהם" ועל זה הוסיף: "וזה שייך בכל ענינים כי גם בתורה ותפילה צריך להיות מגמת חפצו לראות במעלת חבירו". וכך נאמר במשכן: מקבילות הלולאות אחת אל אחת - ויחבר את היריעות אחת אל אחת בקרסים והיה המשכן אחד...

*

והידידות האמיתית חייבת להשתלב עם נדיבות הלב ועין טובה. מה נפלאה מליצת חכמתו בקודש. בלשון התורה. חברים הרי נקראו רֵעים [בניקוד צֵירה] "בזמן שהאדם מרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים אפי' רשע גמור ניצל". ברם אם ישנו שם ניקוד "קָמץ" המרמז על קמצנות ועין לא טובה, אז נהיה מתוך רֵעים – רָעים ח"ו, כפי שהיה הדבר בסדום, שהיו רעים וחטאים לה' מאד מתוך קמצנותם... [פ' וירא] וכמובן, שמדה טובה מרובה... גם תכונה זה ראיתי בפועל איך שחיה וקיימת היא בקרב חסידי ראדומסק...

*

גדול העונה אמן יותר מן המברך... פַּן חדש חידש בזה ה"תפארת שלמה" זי"ע ודווקא בין אדם לחבירו. וכך אמר ה'כהן הגדול' מראדומסק: חז"ל התכוונו ב"גדול העונה" בעיקר על ברכת השבח שאדם מברך על טובת עצמו. כגון ברכת פוקח עורים, מתיר אסורים, זוקף כפופים... מי שעונה אמן הרי נחשב כמי שאמר את הברכה בעצמו. הוא נותן שבח והודאה להקב"ה ועל מה? על טובת חבירו...!

והרי מבחינה זו באמת גדול הוא מן המברך, על טובת עצמו בלבד! היהודי העונה מודה על שחבירו מסוגל לראות, לקום וללכת; שיש לו מה ללבוש ולנעול. ובעין טובה עונה ומכריז אמן!

*

כמה היה יקר בעיניו נושא לימוד זכות על ישראל, בו קבע חידוש נפלא מתוך יסודות ששאב מתוך הלכות שב"חושן המשפט". כדאי מאד ללמוד את הדברים בספרו. כשיהודי מלמד זכות על חבירו הוא פועל במציאות שבאמת ידונו אותו לזכות בשמים וכן להיפך ח"ו. כשביאר את המשנה באבות [פ"א מ"ו] "והוי דן את כל האדם לכף זכות" תיאר איך שנהגו בזה גדולי החסידות, הקדושת לוי והרה"ק פישל מסטריקוב זי"ע ואיך שהוכיחו בדרך חיובית: "להתהלך עמהם בדברי ריצוי ובנחת ולקרב את לבבם באהבה לעוררם ביראת שמים"... [פרקי אבות שם].

*

עמוד תווך בספר קדוש זה הוא ערכו של יהודי, חשיבותו וקדושת נשמתו. צדיק זה לא נתן לשכוח זאת. מכיון שעומדים אנחנו לפנ חג הפסח, אזכיר איך שהוציא אותו צדיק אור גדול של חיזוק ועידוד, דווקא מתוך הלכה של 'חמץ במשהו'

חכמים אסרו חמץ במשהו בפסח, דבר שלא מצינו אותו בכל האיסורים שבתורה. הם עשו זאת בכדי לעורר חסדים גדולים במדה טובה מרובה... "כדי לעורר מדה טובה מרובה במדת החסד על כל אחד ואחד מבני ישראל אשר אם נשאר בו עוד על כל פנים, מדה טובה במשהו בעלמא וגם טעם אין בו, עם כל זאת, לא ידח ממנו נדח להוציא ממסגר נפשו להאיר אותו מתוך החשכה ולהשפיע עליו חסדו הגדול"... [שבת הגדול].

ר' ישראל! המלים מחלחלות עד עומק הנשמה! כל יהודי יש בו משהו יידישקייט שאינה בטלה לעולם ומתוך זיק זה תחזור ותתלקח השלהבת הגדולה! דבר זה היה חרות על דגלו של הכהן הגדול מראדומסק: "וכל איש מבני ישראל יש בו השראת השכינה ואור ה' השופע עליו מעולמות העליונים, גבוה מעל גבוה". [ויגש].

*

ואף דבר מועט בעבודת חשובה במרום לאין שיעור וביותר בזמן הגלות. "המעט מהעבדות הוא חשוב לפני הקב"ה כמו הרבה בימים שלפנינו, יען כי בעוה"ר גברה החשכות ועול הגלות... הנה לכך מעט ההערה לקדושה פועל יותר ויותר"... [ואתחנן]
מה שגבו דבריו על הפסוק: "חִזקו ואמצו - כי ה' אלקיך הוא הולך עמך". שיתחזק כל יהודי בעבודתו וידע שעבודתו פועלת כביכול רוממות אף במרום. כי ה' אלקיך הוא ההולך עמך! [וילך].
*
הרבה עורר ה'תפארת שלמה' שבשעת תפילה ועשיית המצוות, אל יחשוב אדם אז על דרגתו וחטאיו, לזה יקבע זמן מיוחד. לא אז! "אין מעבירין על המצוות" מרמז על 'עבירה'. בעשיית המצוות לא יתפסו עבירותיו אצלו שום מקום!
בתפילתם קודמים ישראל למלאכי השרת. ורמז של חיזוק יש בדברי רבי אליעזר הגדול "כשאתם מתפללים דעו "לפני" מי אתם עומדים!". כלומר, דעו את סדר הקדימה בעמידתכם. הרי אתם קודמים למלאכים! הרי אתם עומדים עוד "לפני" משרתי עליון. ואם כן, דבר זה מחייב לשפר את התפילה! ערך תפילת היהודי הוא גבוה מעל גבוה! דעו לפני מי אתם עומדים... [תפא"ש שער התפילה].

וכך עורר הכהן גדול ללא הפסק, שלא להתרפות בעבודת הקודש, לא ליחלש ולא להצטנן. אברהם אבינו הראה את הדרך בזה. אחרי שלשת ימים הלילה למקום העקידה, נאמר עליו. "וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים". כלומר ההתלהבות עמדה בעינה, בדיוק כמו בשעת שנאמר לו כן מאת האלקים... [פ' לך לך ועוד]. התורה הקדושה פוקדת על היהודי: תמשיך בדרכך ואל תעצור! תמשיך לשמור על החום! על להט ההתחלה...!
*

אדירים היו דברי חיזוקו לכל מצב קשה שלא יהיה. שמעתי שבשנות הזעם בימי חורבן אירופה, התחזקו יהודים בדברי 'תפארת שלמה' בפרשת שמות על הפסוק ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים" [ובפרשת חיי שרה עה"פ ויקם אברהם] . כדאי ללמוד את הדברים בתקופה זו, ירחם ה', בה חווה עמנו סבל קשה ואיבדות איומות כל כך. ה'תפארת שלמה' מעורר להימנע מלחשוב ולחקור במאורעות ולשאול שאלות.

וזה לשון קדשו הנוראה: "לבל יסתכל האדם לשום אל לבו על עוצם הדינין חלילה כאשר מידת הדין מתוחה לדעת מה זה ועל מה זה, כי על ידי זה יכול לבא לו איזה פגם בנפשו – כי אין להבין מחשבות ה' יתברך כי גבהו דרכיו מדרכינו ולמה אם כן יקשה בעיני האדם... לכן גם משה רבינו ע"ה, כשראה הענין בסנה רומז להגלות, הסתיר פניו כי ירא מהביט ולהסתכל על בחינת האלקים והדינין"... בצורה מדהימה לימד שם הכהן גדול פנים חדשות באירועים שונים בימי עמנו מראשית קיומו. ידוע מה שאמר פעם ש"וידום אהרן" היא אמנם מדרגה נשגבה מאד, אלא בדוד המלך נאמר עוד: "למען יזמרך כבוד ולא ידום" שאף בעת צרתו היה מזמר. חתנו של ה'תפארת שלמה' הגה"צ ר' ליפמאן מראדומסק זצ"ל אמר זאת לפני רבו הרה"ק מקאצק זי"ע הפליג את הדברים מאד.


*
בתקופתינו זו ירחם ה', כדאי להזכיר את עובדת ההצלה מן המגפה במעמדו של ה'תפארת שלמה', דווקא בכח השמחה. מעשה נפלא מאד סיפר נינו הגה"צ מביידיטשין זצ"ל, המשולב בדבר תורה חריף ומתוק כדרכו של 'הכהן הגדול'. הדבר קרה בעיר מולדתו וולושצ'וב. ה'תפארת שלמה' נתבקש לבוא אז לשם מראדומסק לפעול דבר בגלל מגפה שפרצה שם ר"ל. כשהגיע לשם ביקש מכל תושבי העיר להילוות עמו אל שערי בית החיים ולהקיפו בצוותא.

ואז נעמד הצדיק בתוך הקהל ואמר: "על אהרן הכהן נאמר בפרשת קרח: "ויעמוד בין המתים ובין החיים ותיעצר המגפה". והדבר צריך ביאור, למאי נפקא היכן עמד אהרן אז, הרי היתה הקטורת בידו המועילה מכל מקום?

אלא שדבר גדול דיבר אהרן אז... הרי עמידה היא לשון תפילה. אהרן הכהן שיווע אז לפני הקב"ה: רבונו של עולם! ראה נא מה "בין" החיים ו"בין" המתים. הרי החיים יש לך בהם כביכול תועלת הרבה יותר גדולה! אלה שהלכו לעולמם "ווארימען זיך די פלייצעס אין גן עדן" הם מחממים את כתפיהם בעולם שכולו טוב. ואילו יהודים החיים עלי אדמות מתפללים ומשבחים ומודים למלך קֵל חי וקיים. ומתוך טענה זו של אהרן הכהן, נעצרה המגפה... געוואלד! רבונו של עולם! הרי יהודים חיים וקיימים מסוגלים לפעול כל כך הרבה נחת רוח לפניך!

ה'תפארת שלמה' פנה אז אל קהל הקודש מוולושצ'וב שהצטופף בשערי בית החיים. "תביאו נא יי"ש לשתות לחיים". וכך עשו. הביאו "לעקיך און בראנפן" ושתו לחיים "ותיבקע הארע הארץ לקולם" משפע ששון ושמחת הנפשות. ואז איחלו איש את רעהו שיוושעו כולם. ומאותו היום והלאה נעצרה המגפה ושוב לא נשמע עוד קול צווחה בעיר... [נפלאות התפא"ש].

*

ביותר ראה ה'תפארת שלמה' את תפקידו של מנהיג ישראל, שיתבטל כולו לצורך העם ויתעלם מעצמו; שידאג לטובת ישראל ויתפלל שיהיה להם שפע וכל טוב. וכלשון קדשו: "דרך הצדיקים והישרים הוא לחלות ולצפות על טובת חבירו ולהתחייב את עצמו עבור חבירו". ושוב מצא ה'תפארת שלמה' לזה מקור נאמן בספר תהילים, והוא הזכיר זאת בכמה מקומות בספרו. "טוֹב אַתָּה וּמֵיטִיב, לַמְּדֵנִי חוּקֶּיךָ". דוד המלך ביקש אז מהקב"ה, רבונו של עולם! כמו שאתה טוב ומיטיב וכך בראת את עולמך רק להיטיב, כמו כן למדני חוקיך, בכדי שגם אני אוכל להיות בו טוב ומיטיב לאחרים, להשפיע מתורתך הקדושה... [כי תשא ועוד]

*

אין לשער עד היכן הדברים מגיעים. בלב פועם בחזקה, הנני מעתיק את הרעיון הבא. ברוח הקודש ובאהבת ישראל עצומה נחצבו הדברים הבאים מתוך נשמתו של צדיק, מתוך מהלך חייו הוא. להמן הרשע נאמר בשעתו "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו, לֹא תוּכַל לוֹ, כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". מה פשר "אם מזרע היהודים"? וכי לא ידעו שמרדכי הוא יהודי? בא התפארת שלמה וביאר: אם מרדכי הגיע לדרגה זו "להיות שפל בעיניו כמו זרע המוטל בעפר ומוכן להיות נרקב עבור בני ישראל. אז בודאי ירום מאד כי כשהן עולין, עולין עד לרקיע. ואתה - נפול תפול לפניו...". [רמזי פורים]. געוואלד! איזו גאונות שבקדושת ההנהגה! ר' ישראל! עצור! חשוב נא והתרכז על מעלה נשגבה זו של צדיקי ישראל, מזרע היהודים...

*

מעיקרי העיקרים בספר ה'תפארת שלמה' הוא הדבקות וההתבטלות לצדיקים וההשפעה הנפלאה על המסתופפים בצל קדשם. יסודות אלה הניחו תלמידי הבעש"ט וממשיכיהם ובפרט ה'נועם אלימלך' שהיה כה מקושר לזכרונו ולמשנתו ללא גבול. בעצמו נסע רבות לליזענסק. מכיון שהיה כהן, קבע מקום בביקתה ביער, התייחד עם זכר הצדיק ופעל שם ישועות בקרב הארץ.

*

והרי רעיון נוסף מספר 'תפארת שלמה' ה'משכר' את הנפש בנופת צוף וכל טעם. התנא הקדוש רבי עקיבא אמר במשנה [סוכה ל"ז:] על נענועי הלולב: "צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע" שנענעו באנא ה' הושיעה נא". רואה ומסתכל לא נאמר אלא "צופה" המרמז על רוח הקודש ונבואה. [קול צופיך נשאו קול; צופה נתתיך לבית ישראל].

רבי עקיבא הביע כאן דבר נשגב ביותר. "בשעה שבית המקדש היה קיים היו שואבים רוח הקודש בחג הסוכות משמחת בית השואבה [ירו' פ"ה דסוכה ה"א - נ.]. אני שכבר לא זכיתי לכך, מהיכן שאבתי אחרי החורבן את ההשראה העליונה? מתוך מה שהסתכלתי על רבותי הקדושים רבן גמליאל ורבי יהושע בשעה שעסקו בעבודת הקודש שלהם...". [חג הסוכות] "צופה הייתי" ברוח הקודש מכוחם של צדיקים.

ר' ישראל. דו הערסט ווערטער? אתה שומע ומאזין? האם אתה מבחין ברחשי הקדושה הסוערת שבדברים האלה?

*

אין לתאר את רוממות המועדים אצל ה'תפארת שלמה'. נציין נא רק אימרתו העמוקה והמשמחת כל כך. "חדוות יָמים ושנות עולמים" די טעג אליין האבן זיך געפרייט". הימים בעצמיותם שמחו ועלזו. [רמזי פורים].
חסידים אמרו, שבשעה שהביע ה'תפארת שלמה' פעם אימרה נשגבה זו [בקשר לימים שהזריח אורו של אברהם אבינו בעולם שאז התחילו הימים לשמוח אחרי דורות של שממה]; קפץ הציבור ממקומו והתחיל לרקוד ריקוד לוהט לשעה ארוכה ולא ידעו את נפשם מרוב שמחה. הוי! חֶדְוַת יָמִים וּשְׁנוֹת עוֹלָמִים... [נפלאות התפא"ש].
*
כמה מתנוצצים אורות חג הפסח במשנתו של ה'תפארת שלמה'. כמה הפליא בעבודת ליל הסדר. וכלשון קדשו: "לא יאומן כי יסופר, מקהלות רבבות הסודות והייחודים אשר נעשים בעולמות העליונים על ידי ישראל בסדר ליל שמורים, ואכילת מצה ומרור וסיפור יציאת מצרים, בהגדה, בלילה הזה".

ועם כל זאת, לפני שהתחיל ה'תפארת שלמה' את עריכת הסדר בליל פסח, לפני שניגש אל הסודות והייחודים וקיום מצוות הלילה בקדושה ובטהרה, בשירה ובזמרה. נענה ואמר אותו צדיק: "רבונו של עולם! הושיעה נא שכל החולים יזכו לרפואה שלימה ויהיו שלימים בגופם. רבונו של עולם! הושיעה נא שכל עמך ישראל הצריכים פרנסה יתברכו מאוצרות טל הפתוחים בלילה הזה; שכל החוטאים יחזרו בתשובה וכל הנשמות תהיה להם עלייה להיכל שלהם בעולם העליון... [נפלאות תפא"ש]. ר' ישראל! מתוך הרגשות ההומים של ה'נסיעה' הזאת, נענה נא אחריו אמן ואמן! כן יהי רצון!

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
שבת ה'חודש' מלאה התחדשות, אחווה וריעות,
'תפארת' עטה ליום המנוחה!
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ה' מרץ 25, 2021 10:05 pm

בס"ד
תשועת ה' כהרף עין...

לקחים מאלפים מנס 'מפלת סנחריב'

לר' ישראל יקירי שליט"א

ויהי בחצי הלילה... בימי חזקיהו מלך יהודה קרה בליל הפסח, אחד המאורעות המופלאים שבתולדות עמנו: "מפלת סנחריב". בפיוטי 'נרצה' בליל הסדר מזכירים זאת ברוממות הנפש אחרי קריאת ההלל. נביאי האמת והצדק לימדונו שברצות ה' להביא ישועה לעמו, קורה הדבר כהרף עין ממש כפי שהיה אז בימי חזקיהו. בשלשה הספרים בתנ"ך מופיע ענין זה, במלכים, ישעיהו ודברי הימים, הבה נתעמק יחד בנושא הזה, וביותר כשנגיע למה שעומד מאחורי הנס... הבה נעסוק כעת במעשה ה' כי נורא הוא. מאורע מפעים זה יחזקנו ויאלף בינה לכל אחד מאתנו, ביותר בזמנים אלה.

וכבר כתב בספר "פלא יועץ" וז"ל: "ולא על הגאולה בלבד צריך להיות יושב ומצפה, אלא על כל מין צרה שלא תבא על האדם, צריך להיות מצפה תשועת ה' כהרף עין. וכבר כתבו משם האר"י ז"ל שבכל יום כשאומר 'לישועתך קוינו כל היום' יכוין שמצפה לישועה על כל צרה שנמצא בה והוא מסוגל מאד [ערך צפוי].

*

סכנה גדולה איימה בימי חזקיהו המלך על יושבי ארץ הקודש. המעצמה הגדולה ביותר באותם ימים, הלא היא מלכות אשור, המונהגת על ידי המלך סנחריב, הכריזה מלחמה על ארץ ישראל, ואף כבר כבשה חלקים רבים ממנה. צבאותיו של סנחריב, הצבא האדיר והחזק ביותר בעולם כולו, כבר עמד כעת בשערי ירושלים, וכיבושה על ידם. כבר היה נראה כמעט בעליל.

הסכנה שאיימה על העם מאויביו מבחוץ היתה נוראה ואיומה, ולא פחות ממנה היה הפחד ששרר בפנים, בלב העם שישב בתוך ירושלים הנצורה. זכרון האימים של גירוש עשרת השבטים מארץ ישראל, לפני זמן לא רב, על ידי אותה אומה אכזרית, עדיין שרר והרתיע. עוצמתו הצבאית של סנחריב מלך אשור זעזעה את העולם כולו, בכוחו האדיר הצליח אותו רודן לעקור גבולות עמים; לגרש אומות שלימות מארצותיהם; לערבב את בני כל אומות העולם, עד כדי טשטוש הכרת זהותם, לאיזו אומה הם שייכים. וכמאמר הנביא ישעי': "וְאָסִיר גְּבוּלֹות עַמִּים" [ישעי' י'], שממנו למדו חז"ל ש"עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות" [פ"ד ממסכת ידים מ"ד].

למלכות אשור היתה באותם ימים צבא אדיר, זריז, מוכשר ומתוחכם. במהלך מלחמות הכיבוש של מלכות אשור, הצליח צבאו של המלך סנחריב, ללא קשיים מיוחדים, לכלות ולבער ממקומם מלכויות גדולות וחזקות כמו כַרְכְּמִישׁ; כַּלְנו; אַרְפַּד; חֲמָת; סְפַרְוָיִם; דַמֶּשֶׂק; ושׁוֹמְרוֹן. בחז"ל [סנהדרין צ"ד: וברש"י] אנו מוצאים שבדרכו לכבוש את העיר ירושלים - שכיבושה היה אמור להיות שיא הצלחותיו - ערך סנחריב מסע צבאי מוצלח ביותר, במהלך מסעו זה הצליח סנחריב עם צבאותיו לעשות במשך לילה ויום [עי' "יד רמ"ה", שם], דרך ארוכה שהיתה אמורה להימשך עשרה ימים... ובדרכו כבש סנחריב את הערים: עַיַּת; מִגְרוֹן; מִכְמָשׂ; עָבְרוּ; מַעְבָּרָה; גֶּבַע; רָמָה; גִּבְעַת שָׁאוּל; מַדְמֵנָה; גֵּבִים, מלחמת-בזק נוראה ואיומה...!

*

"עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד יְנוֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן גִּבְעַת יְרוּשָׁלָיִם"... עם סיום מסע כיבוש זה, התקרב סנחריב ליעדו העיקרי, בהגיעו עם צבאותיו אל העיר נוֹב, שממנה ועד לשערי ירושלים הפריד מרחק לא רב. בעמדו על בימה מוגבהת בעיר נוֹב השקיף סנחריב על העיר ירושלים. היא היתה נראית לעיני הבשר שלו כעיר קטנה וחלשה, עד שאמר לחייליו: הזוהי העיר ירושלים? העל כיבוש עיר שכזו גייסתי והרעשתי את כל חיילותי הרבים, הרי קטנה וחלושה היא יותר מכל המדינות שכבשתי בידי החזקה בדרכי להגיע אליה.

והיה סנחריב מנענע את ראשו בביטול, ובבוז ובגאוה הניף את ידו לעבר העיר ירושלים, בית המקדש והעזרות שבה. בטוח היה שתוך זמן מועט בלבד יכבוש את ירושלים, ובקלות יסיים את נצחונו המיוחל... לחיילותיו הרבים שביקשו לפרוץ מיידית אל העיר ולכבשה, אמר סנחריב: הרי עייפים אתם מהמסע הארוך והמתיש, לינו פה הלילה, למחר תישמע תרועת הנצחון על כיבוש ירושלים... וזהו שאמר הכתוב: "עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד, יְנוֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן גִּבְעַת יְרוּשָׁלָיִם" [ישעי', י'].

*

עוד קודם לבואו של סנחריב עד סמוך לשערי ירושלים, הקדים סנחריב לשלוח לשם את שר צבאו רַבשָׁקֵה המומר, בליווי פלוגה צבאית נבחרת ומחומשת בנשק רב. והיה רַבשָׁקֵה עומד בסמוך לחומת ירושלים, ומשם נשא את נאומו, בלשון הקודש, באזני בני ירושלים. היה זה נאום שכולו דברי זלזול ולעג, מלווים בנימת יהירות וגאוה למגר את רוח העם.

נאום הבלע של רַבשָׁקֵה זעזע את יושבי ירושלים והכניס מורך בלבבם. בדבריו הצליח להחליש את רוח העם ולדכאו עד לעפר, ואכן בדרך הטבע היה נראה המצב כאבוד חלילה. בין תושבי ירושלים החלה תנועה רבתי של אנשים שדרשו להיכנע למלך אשור. אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָא הַסּוֹפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר, שנמנו על מקורבי המלך חזקיהו ועל האישים הדגולים בירושלים, יצאו קרוב לחומת העיר והאזינו לנאומו של רַבשָׁקֵה, קרעו את בגדיהם לשמע דברי החירוף וגידוף שלו כלפי מעלה, ולרוב היאוש שתפס אותם, חשבו גם הם להצטרף לדעת הקהל, שהמצב דורש כניעה מוחלטת לסנחריב.

*
ישעיהו הנביא שלח לומר לחזקיהו המלך את דברי נבואתו: "כֹּה אָמַר ה', אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ, אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אוֹתִי" [שם] ישעיהו הנביא חיזק את חזקיהו, עודד אותו ורומם את מצב רוחו, להתחזק בה'!!!

"כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר..." האישים הנזכרים סיפרו לחזקיהו את כל דברי רַבשָׁקֵה, לרבות את דברי החירוף והגידוף שלו, לשמע דבריהם קרע גם חזקיהו המלך את בגדיו, והלך אל בית המקדש לשפוך שיחו לפני קונו, ואת אותם האישים בליווי זקני הכהנים שלח חזקיהו אל הנביא ישעיהו, לספר לו על כל דברי רַבשָׁקֵה, ולבקשו שישא גם הוא תפילה אל האלקים.

תפילתו של חזקיהו המלך הוזכרה במלואה בספר מלכים [ב' י"ט] ובספר ישעיהו [ל"ז] ה' צב-אות אלקי ישראל יושב הכרובים אתה הוא האלקים לבדך לכל ממלכות הארץ, אתה עשית את השמים ואת הארץ. הטה ה' אזנך ושמע פקח עיניך וראה ושמע את דברי סנחריב אשר שלח לחרף אלקים חי - - ועתה ה' אלקינו הושיענו מידו ויֵדעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' לבדך.".

לדעת רבינו יהודה החסיד [הובא במטה משה סי' ר"כ] חיבר חזקיהו המלך את הפיוט "ד' אלקי ישראל" [שבסיום 'והוא רחום' שבתפילת תחנון]. בשעה שצר סנחריב על ירושלים עלה לבית המקדש בלילה והתחנן על ישועת ישראל. באותיות שבתחילת כל חרוז נמצא השם חזקיה. [חוסה, זרים, קולנו, ד' אלקי ישראל, הבט].

*
המצב המדכדך ששרר באותה עת צרה, גרם לכך שרובו של העם כבר החליט בדעתו לבגוד במלך חזקיהו ולהיכנע לסנחריב. את קשר הבגידה ניהל שֶׁבְנָא הַסֹּפֵר, מי שהיה הממונה על חצר המלוכה של חזקיהו. חז"ל מספרים לנו ששֶׁבְנָא הַסֹּפֵר כָּתַּב כְּתַּב כניעה שבו נאמר: "שבנא וסיעתו השלימו [לעבוד את סנחריב, רש"י], חזקיה וסיעתו לא השלימו", ואת כתב הכניעה הזה הוא שיגר באמצעות חץ אל מחנה אשור.

כשנודע לחזקיהו המלך על מעשה בגידתו של שֶׁבְנָא ועל נטיית רובו של העם להתחבר עם שֶׁבְנָא ולהיכנע לפני האויב, התלבט המלך חזקיהו אם לשמוע בדעת העם, החשש התבסס על העובדה שרוב העם מוכן להיכנע, וכיון שכך, חשש חזקיהו שאולי גם דעתו של הקדוש ברוך הוא נוטה לדעת הרוב ושוב אין כל תועלת להמשיך במלחמה עיקשת עם חיילותיו של סנחריב, ועדיף להיכנע לו...

ואז בזמני לבטים אלה, בא אליו הנביא ישעיהו ואמר לו בדבר השם: "לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר" – "אתם סיעתו של חזקיה, אף על פי שהם מועטים מסיעת שֶׁבְנָא, לא תאמרו "אחרי רבים להטות"! [ישעי' ח"י וברש"י], כי אין כאן בכלל רוב!... וזאת למה? כיון ש"קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין...!" – "אל תחשוב בדעתך, חזקיהו, שיהא מניינו של שֶׁבְנָא נחשב למִניָן, ליחשב רוב...", [סנהדרין כ"ו.] - ורצון השם הוא שאכן לא תיכנע לסנחריב!

*
למרות שעל פי ההגיון לא היתה כל דרך מוצא לצאת מהמצב הקשה אליו נקלעה ירושלים, מלבד מלהיכנע לסנחריב, התחזקו בנבואת ישעיהו: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל [=על] מֶלֶךְ אַשּׁוּר, לֹא יָבוֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת! וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ! וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן, וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה!... אֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבוֹא נְאֻם ה'... וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי" [שם]
*

ישעיהו הנביא ביטל בנבואתו את רבשקה ואת צבאו מכל וכל. הוא מכנה אותו ואת חיילותיו בשם "נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר", נערים, ילדים,... ועל סנחריב עצמו התנבא ישעיהו הנביא: "בָּזָה לְךָ, לָעֲגָה לְךָ, בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן...!" [שם] בת ציון בָּזָה ולועגת לך, סנחריב המלך הגדול, לך ולנעריך גם יחד...!

ישעיהו הוסיף והסביר לעם ישראל את אפסיותו המוחלטת של סנחריב הגבור המהולל עם כל צבאו הבלתי מנוצח, באמצעות משפט נבואי יסודי ונצחי, שכל כולו אמונה ובטחון בה', ומשפט נבואי זה, לא לשעתו בלבד נאמר, אלא שבכל הדורות משמשים דבריו כמורי דרך באמונה... וכה אמר ישעיהו: "הוֹי! אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי, וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי...!" [ישעי' י', ה']. מי הוא אשור, ומהי גבורתו? אומר הקב"ה, הרי בסך הכל הוא המַטֶה שלי, שבט כעסי, שבאמצעותו אני מוכיח ומייסר את בני עמי לעוררם לשוב בתשובה, אני הוא הנותן לו את הכח ואת העוצמה, ואני הוא זה שברצוני אקח את גבורתו ממנו...
*

עוד המשיך ישעיהו הנביא לומר: המלך סנחריב מַשלה את עצמו שהוא הגבור, שהוא זה המושל באדירים, הוא המנהל מלחמות ונוצח בהן, הוא הכובש ממלכות וארצות ומגלה את יושביהן, והקב"ה משיב לעומתו: "הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחוֹצֵב בּו...?,ֹ אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשֹּוֹר עַל מְנִיפוֹ...?", [שם]. מי פתי יחשוב שהגרזן, כלי דומם בעל אפס חיות, יתגאה על בעליו האוחזו בידו, "וכי מהראוי שיתפאר הגרזן על החוצב בו לומר אני החוצב ולא אתה, רצונו לומר, הלא אשור אינו אלא כגרזן ביד הא-ל, ולא בכוחו יגבר" [מצודת דוד, שם]. דע לך סנחריב, אומר הקב"ה: "כי אינך אלא כגרזן שלי, ואני החוצב בך, נפרע על ידך מאויבי, אתה המשור ואני המניפו, וכי דרך המשור להתהלל על מניפו?" [רש"י שם].

כיון שהקב"ה הוא כל יכול, ותוך רגע, יש בידו להפוך את הכל, וכך למדונו חז"ל בפרשם את הפסוק "הפוך רשעים ואינם", [משלי י"ב] ש"הרשעים אובדין מן העולם כהרף עין", [ילקוט דברים רמז תתק"מ].

וכך נשארה אותה נבואת ישעיהו על מלך אשור, גם כמוּסר השכל. "וכן איתא בשם הבעש"ט ז"ל: כי כל דין ופורענות שבא על האדם, ידע שזה רק שליח, ולא יפנה אל השליח, רק אל המְשַׁלֵח. וכן מפורש בקרא: אשור שבט אפי כו', היתפאר הגרזן על החוצב בו כו'" [שפת אמת בהר תרנ"ט].
*
חזקיהו המלך חיזק את רוח העם בדברים נצחיים הנוגעים לאורך כל הגלות, בכל רגע ורגע. "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עִמּוֹ כִּי עִמָּנוּ רַב מֵעִמּוֹ: עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹתֵינוּ... [דה"י ב' ל"ב]. כל רוצחי עמנו, נבזים שולפי סכין ופגיון, זרוע בשר להם! ועמנו ה' אלקינו לעזרנו! תוך רגע ברצות ה' ייבש זרוע בשר זה ויעצור מפגעיו!

ועמנו ה' אלקינו! חזקיהו המלך הראה בדרכו בטחון עצום. הוא הכיר שאין כאן פתרון ואין בידו לעשות כלום. ולכן פנה אז אל ה': "אני אין בי כח לא להרוג, ולא לרדוף, ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה"! אמר לו הקב"ה "אני עושה!" וכך קרה הנס! [איכ"ר פתיחתא ל']. מתוך דברי חז"ל אלה פירש פעם גדול אחד את מ"ש בגמרא [ברכות ד:] " השכיבנו – כגאולה אריכתא דמיא". בטחון כזה שמתוכה פנה חזקיה למנוחתו היא למעלה מכל השתדלות, כבר טמונה בה הגאולה... ועמנו ה’ אלקינו!
*

בניגוד לכל השערה אנושית, חזה ישעיהו הנביא מראש, ואף התנבא במפורש על מפלתו הקרובה של סנחריב מלך אשור, שאכן התרחשה באותה הלילה, שאותה ביקש סנחריב להעניק לצבאותיו המותשים כלֵיל מנוחה... היה זה באותו ליל פסח פלאי, וכל בני אותו הדור היו עדים להתהוות הנס הגדול והמפליא. סנחריב עם כל צבאו נותרו ללון בעיר נוֹב, בציפיה דרוכה לבוקר, בו יעלו על ירושלים ויכבשוה...

רבבות אלפי חייליו העייפים והמותשים שכבו לישון, בחשבם שהם אך נותנים לעיניהם מנוחת מרגוע של לוחמים, אלא שלהוותם לא היתה זו מנוחת לילה בלבד, אלא תרדמת עולם. הם שוב לא הקיצו משנתם. בִּין לילה היה הדבר... בפתע פתאום, אבד כל צבאו האדיר של סנחריב מן העולם: "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף! וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר [סנחריב והמעט אשר נשארו חיים], וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים...!" [מלכים ב' י"ט וישעי' ל"ז]. צבא ענק ללא מספר היה שם. על אותם מאה שמונים וחמש אלף, שהוזכרו במקרא, אמרו חז"ל שהיו קצינים ["ראשי גייסות"- סנהדרין צ"ה:] והקטן שבהם היה ממונה על אלפיים חיילים והגדול שבהם על קפ"ה אלף. [מכילתא בשלח ב'].
*

העם היושב בציון באותו ליל פסח, היו מספרים ביציאת מצרים ואומרים את ההלל על הנסים המופלאים, לא ידעו שגם הניסים שיהיו בלילה זו יכנסו תחת הכותרת של "אז רוב ניסים הפלאת בלילה". בעוד ליל עדיין היו מתייראים ומתפחדים מכיבוש ירושלים ע"י סנחריב וחיילותיו.
ראוי לציין את דברי חז"ל הקדושים, כששמע רבשקה המומר, שר צבאו של סנחריב, את קריאת ההלל בליל הפסח, אמר אז לסנחריב: "חזור לאחוריך, כי נסים נעשים להם בזה הלילה" אלא שסנחריב ביזה את דבריו. [ילקוט מלכים רמ"א]. משמע שמתוך קריאת ההלל זז משהו בלב האבן של רבשקה...

ואמנם התנבא ישעיהו בשעתו "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" [ל' כ"ט] ופירש רש"י שם. השיר יהיה לכם - בליל הפסח תבא לכם שמחה זו. כליל התקדש חג - כמו שאמרתם שיר של הפסחים [במצרים]".
*

עם שחר, בהשכימם בבקר להתפלל, היו בני ישראל עדי ראיה לנס הגדול שהתחולל להם באותו ליל שמורים, "הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדוֹרוֹתָם", הוא הלילה המשומר ובא מן המזיקין, [שמות י"ב, מ"ג, וברש"י], לנגד עיניהם המשתוממות, שכבו אויביהם ללא רוח חיים, הצבא הגדול ביותר בעולם עבר מן העולם לגמרי בין רגע. וכך שנינו במדרש: "והיו ישראל וחזקיהו יושבין ואומרין את ההלל, שהיה ליל של פסח, והיו מתייראים לומר עכשיו ירושלים מתכבשת בידו, כיון שהשכימו בבקר, לעמוד ולקרות קריאת שמע ולהתפלל, מצאו אויביהם פגרים מתים...". [שמו"ר, פי"ח].

בדברי חז"ל אלה נמצאת נקודה נפלאה מאד. המצב היה איום מכל איום. כל העיר עמדה בסכנה ובפחד אויב. סנחריב וצבאו עומד בפתח ירושלים ומזימתו האכזרית ידועה. ועם זאת "השכימו בבקר, לעמוד ולקרות קריאת שמע ולהתפלל". מי יודע? אולי הקדימו למהר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, בחשבם שאולי זאת היא תפילתם האחרונה ואז הבחינו בנס האדיר שניצלו בו כולם...

כך מספרים על הגאון ר' שאול מאמשטרדם שבנסיעתו לארץ ישראל, היתה סערה בים בראש השנה והאניה חישבה להשבר. הוא ביקש שיתנו לו שופר מיד בעלות השחר. הרבי ר' בונם מפשיסחא הסביר מעשה זה, שרצה להקדים ולחטוף מצוה זו בעודם בחיים ואז ניצלו...
*

ובאותו מהלך מחשבה, הביא ה'בני יששכר' בשם הרבי ר' מנדלי מרימנוב זי"ע דבר מדהים, מתוך פירוש בדברי הפייט של סדר הפסח [ואמרתם זבח פסח] "שֹוֹרְפוּ מִשְׁמַנֵּי פּוּל וְלוּד בִּיקַד יְקוֹד פֶּסַח". בני ישראל לא היו בטוחים בשעה שעלה עליהם סנחריב, אם יזכו עוד לקיים מצוות אכילת הפסח ולכן רצו לחטוף על כל פנים את מצוות השחיטה בערב פסח. כששוב ראו שעדיין לא נכנס האויב ונשאר להם יותר פנאי, התחילו לצלות את הפסח, אלא שמרוב חרדה וטירדת הנפש לא עמדו על הצלייה כראוי, ואז נחרכו ונשרפו הפסחים ושוב לא היו ראויים לאכילה...

כשראו זאת בני ישראל הצטערו על שאין בידם לקיים מצוות אכילת הפסח ואז ביקשו מהקב"ה שיישרפו אנשי סנחריב, כמו שנשרף קרבן פסח שלהם... "וקיים הקב"ה קללתם וניתנו מחנה סנחריב ליקוד אש" וכך מתפרש שורפו פול ולוד [מחנה סנחריב – ישעי' ס"ו] - בִּיקַד יְקוֹד פֶּסַח. [דרך פיקודיך מצוה ו' בהגה"ה].

*
הבה אשתף אותך ברעיון נשגב שכתב הרה"ק מפיאסצנא זי"ע, בנושא זה של מפלת סנחריב ב"אש קודש" שלו, דברי תורתו שאמר בשבת זכור שנת תש"ב עמק הבכא. ידועים דברי חז"ל [סנהדרין צ"ה:] שיצאו נשמתם של חיילות סנחריב מתוך שירת המלאכים שנשמעה אז. השאלה היא מפני מה זכו אלה לכך?

ואותו קדוש הסביר זאת בצורה נפלאה מאד. אילו היה מגיע עונש הרשעים במידת הדין, אז שייך שהיו ח"ו נתפסים גם מבני ישראל כיון שניתן רשות למשחית. והקב"ה ברוב חסדיו לא רצה שיינזק אף יהודי אחד, לכן קרה מאורע זה מתוך מדת החסד, מתוך שירת המלאכים, כדי שלא יקרה כלום לבני ישראל. הנס קרה בשעה שנמו את שנתם וכשהשכימו כבר היה לאחר מעשה... ובזה ביאר הרה"ק מפיאסצנא את המקרא [תהלים קמ"ג] "ובחסדך תצמית אויבי". דוד המלך ביקש על עונש האויבים במדת החסד דווקא, בכדי שיימלטו כל ישראל מזה...

*

ועתה ר' ישראל, נבוא אל הנקודה העיקרית שבמאורע זה. נס שכזה לא קרה מזמן מכת בכורות וקריעת ים סוף! צא ולמד איזה זכות היתה לישראל באותו הדור שצבא אדיר כזה יפול בִּין לילה, בלי הנפת חרב? מה סיבב וגרם לכל זה? לימוד התורה הקדושה!!!

על המקרא שנאמר על מפלת סנחריב: "וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן" [ישעי' י'] פירשו חז"ל: "חובל עול של סנחריב, מפני שמנו של חזקיהו, שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות", [סנהדרין צ"ד:], כמויות השמן העצומות שהיו דולקות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להאיר את חשכת הלילה לפני לומדי התורה הרבים, שמילאו את כל ערי ישראל, בזכות פעילותו המבורכת של חזקיהו המלך. והן, אותן כמויות השמן, שחיבלו ושברו את העול שביקש סנחריב להרכיב על צווארי העם היושב בציון. חז"ל לימדונו את תוכן הנבואה מפי הקב"ה, על ההתמדה הגדולה בתורה שהיתה בדורו של חזקיהו המלך; שאכן בזכותה ניצל העם היושב בציון.

רבינו המאירי [אבות א' ב'] הסמיך את עובדת "שמנו של חזקיהו" לדברי 'בעל ההגדה' "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד... אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". והיא שעמדה היינו התורה! וכיוון לכך ה"ישועות משה" מויז'ניץ זי"ע, באמרו פעם בליל הסדר על 'והיא שעמדה': "והיא" בגימטריא כ"ב המרמזים על על כ"ב אותיות התורה הקדושה, והיא שעמדה בזכות התורה היא שעמדה לנו בגלויותנו שיצילנו הקב"ה מידם.
*

להבנת הדברים נתבונן נא יחד ברקע תולדות חייו של חזקיה המלך. תקופתו של חזקיהו המלך ניצבת בדברי ימי עמנו כנאות מדבר פורה ופורח, הממוקם בתוך ארץ חרבה שכל כולה שממה מדכאת... היו אלו ימים המעורפלים בתקופת הבית ראשון, שבהם זרחה שוב שמשו של מלך נשגב שהחזיר את עמו לצור מחצבתו.

להכרתו האמיתית בבורא העולם הגיע חזקיהו המלך בכוחות עצמו, כמו אברהם אבינו ע"ה – "מעצמו הכיר להקב"ה", [במדבר רבה פי"ד, ב'] , כי בית אביו, המלך אחז, היה לסמל של השחתה בכל עבר וכיוון [ראה סנהדרין ק"ג:].

בימים קשים מאד לישראל עלה חזקיהו על כסא המלכות. שלטונו של אשור זרע אז הרס וחורבן על רחבי ארץ ישראל. סנחריב הגלה את עשרת השבטים והחריב אף את ערי יהודה. נשמע את הדברים מפי חזקיהו המלך בעצמו על תקופה זו. "ויהי קצף ה’ על יהודה וירושלים ויתנם לזועה לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כאשר אתם רואים בעיניכם". [דה"י ב' כ"ט].
*

אף חייו הפרטיים של חזקיה המלך לא היו קלים. עד כמה שידוע על חיי חזקיהו ופעלו, אולי ידוע פחות, מה שאמרו חז"ל עליו: "אמרו, מימיו לא ראה חזקיהו סימן יפה בגופו" [משנת רבי אליעזר פ"ה] ידוע חולי היה חזקיהו מעודו ר"ל, לא היה יום בחייו בו הרגיש כראוי ועם כל זאת, צא ולמד מה שפעל למען התורה הקדושה, לימודה וקיומה...

מגמתו של חזקיהו המלך מיד עם תחילת מלכותו, היתה לעקור את השרשים הרעים שהשתרשו בימי שלטונו של אביו. בימי אחז חדרה העבודה הזרה עד לתוך בית המקדש. [ראה דברי הימים-ב', כ"ט]. אז שררה גם השחתת המידות עצומה, ובַּערות העם היתה עוד יותר גדולה. אחז אביו נעל את דלתות בית המדרש. [ירו' פ"י דסנהדרין ה"ב]. וחזקיהו המלך שוב פתחן לרווחה להגדיל תורה ולהאדירה, מן הקצה אל הקצה ממש. רש"י הקדוש [סנהדרין כ.] כותב במפורש, שדורו של חזקיהו היה עוסק בתורה יותר מדורו של משה רבינו ויהושע בן נון! וזה קרה בדור אחד אחרי החורבן הרוחני האיום בימי אחז...

בימים הראשונים למלכותו הכריז לפני הכהנים והלוים "עתה עם לבבי לכרות ברית לה’ אלקי ישראל וישוב ממנו חרון אפו". בנימה אבהית התחנן לפניהם המלך: "בָּנַי אַל תִּשָׁלוּ [אל תשכחו] כי בכם בחר ה’...". [דה"י ב' כ"ט].

*

על תקופתו של חזקיהו המלך נאמר [שם ל"א]: "כִּי בֶאֱמוּנָתָם יִתְקַדְּשׁוּ קֹדֶשׁ" –חזקיהו החזיר למלכות יהודה את תפארתה. בצדקתו הצליח חזקיהו להפריח את השממה הרוחנית, במעשיו ובהכוונתו התלקחה בעם רוח התעוררות לאמונה, לתשובה, ועם זאת התחדשות והתגברות בלתי רגילה בלימוד התורה.

כל בר בי רב יודע את דברי הגמרא [סנהדרין צ"ד:], שבימיו של חזקיהו לא היה נמצא "עם הארץ" בכל גבולות ארץ ישראל, מדן ועד באר שבע. פרט זה כשלעצמו הוא מדהים, שכן בעצם חזקיהו היה מלך יהודה בלבד. בשאר חלקי הארץ שררה בשעתה מלכות ישראל מנוגדת לה, ששלט בה רקבון רוחני מאז תקופת ירבעם בן נבט. ברם היהודים שנשארו שם אחרי גלות עשרת השבטים, הושפעו אף הם מאור התורה שהאיר להם מעבר לגבול... גם שם כבר לא נמצא עם הארץ אחד, מכוחו של חזקיהו!

ולא תורה בלבד החדיר המלך אלא תורה בטהרה! חז"ל מלמדים אותנו [שם] שלא מצאו מגבת עד אנטיפרס, תחומי ארץ יהודה, אפילו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאים בהלכות המסועפות של טומאה וטהרה. בתוקף מלכות אסף חזקיהו את הציבור אל בית המדרש לעסוק בתורה – "מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש, ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו...!". בנפשו היה הדבר!
*
דבר נחמד ראיתי פעם בספר "בית יצחק" עה"ת, בשם אחד מגאוני ליטא, רבי נפתלי הערץ אב"ד ברעזין זצ"ל, שחזקיהו המלך לא התכוון למעשה, להעניש על כך בחרב ממש, אלא שרצה להזהיר את העם שמי שלא יעסוק בתורה נמצא ח"ו בסכנת חרב סנחריב שעמד עליהם בשעתו. ובזה קישר הגאון הנ"ל להפליא את הפסוקים "אם בחוקותי תלכו" [שתהיו עמלים בתורה] אז "וחרב לא תעבור בארצכם"...
*

חזקיהו עמל בכל לבו נפשו ומאודו להרביץ התורה בסדר ובשיטתיות. הוא עמד על המשמר שיתקיים הדבר כראוי וכנכון. הוא המלך בחר בעצמו בכוחות הכי מוכשרים לכך. כשראה "סדרן" טוב שהיה יודע לסדר את ההלכות היטב, או מי ששונה תורה שבעל פה על בורייה, היה מכניס ומביא אותו לעיר. [מדרש תהילים פ"ז]. 'חזקיהו הִרבה לעשות לזכות עם בני דורו ושלח סופרים ומשנים בכל ערי ישראל, ללמד תורה'. [צפנת פענח למהרי"ט פ' ניצבים].

מלך מפורסם היה חזקיהו ועם זאת התנהג בפשטות ובצניעות, כדרכה של תורה. התקופה לאחר מפלת סנחריב, בפרט, היתה מושפעת בשובע ובעושר כמאמר הכתוב "ויהי ליחזקיהו עושר וכבוד הרבה מאד וכו'" [דה"י ב' ל"ב וראה עוד שבת קי"ג: וברש"י] ואילו ארוחת המלך חזקיהו לא הכילה יותר מ"ליטרא של ירק" [סנהדרין צ"ד:]. רש"י הקדוש [שם] פירש זאת במלה אחת: "במדה". כלומר שאף אכילת זעומה זו היתה במדה מדוקדקת, מבלי להוסיף עליה אף עלה של ירק... בספר ישעיהו הוסיף רש"י, שאכן היו כאלה שמתחו ביקורת על חזקיהו על שאינו מתנהג בגינוני מלכות בארוחת ירק הפשוטה שלו... מה הבינו צרי מוח אלה, בפשר מלכות אמיתית בישראל..? מלכות ושלטון על מאוויי האדם ונטיותיו...

*
הנה לימדונו חז"ל, שזה היה בזכות התורה שלמדו אז בהתמדה בכל ערי ארץ ישראל. כאמור נלמדה התורה אז ביתר שאת אפילו יותר מאשר בדורו של משה ויהושע [רש"י סנהדרין כ:]. כשם שתורה סם חיים היא ללומדיה ומפיחה בהם רוח חיים, כך פועלת היא את ההיפך לרודפיהם של ישראל, שולפי חרב זדון ומעוררת את מפלתם באורח פלא. דורו של חזקיהו היה מיוחד ביראת שמים שלו. כמו דרשו עליהם חז"ל את המקרא "אשה יראת ה' היא תתהלל" [סנהדרין כ.]. תורה מתוך יראת שמים הפילו את מערכות האויב!
*

וחוּבַּל עול מפני שמן... השמן שדלק בלילות להתמדת התורה הקדושה פעל את הנס! ענין השמן ללימוד בלילות כבר מוצאים אנו בראשית דברי ימינו. אצל יעקב אבינו בהליכתו לחרן נאמר "ויצוק שמן על ראשה". אחד מרבותינו הראשונים רבי יצחק ברבי יהודה הלוי בעל "פענח רזא" הקשה: הלא רדף אליפז בן עשו אחר יעקב וגזל ממנו את הכל. ומנין היה לו שמן זה? והוא מתרץ, שאת מקלו שהיה חלול, מילא יעקב אבינו שמן, בכדי שיוכל ללמוד תורה בלילה... דבר זה היה חשוב לו מכל נכסיו. הוא שמר על השמן במקום סתר ולא נגזל ממנו...

מה נפלא הדבר! בתפילתו להינצל מיד עשו. אמר אבינו יעקב "כי במקלי עברתי את הירדן הזה - - הצילני נא מיד אחי מיד עשו". צירוף דברי הגמרא על שמנו של חזקיהו ודברי ה"פענח רזא" על מקלו של יעקב, יוצר לנו משמעות מפעימה. "כי במקלי עברתי". הוא הזכיר את המקל זה שהכיל שמן ללימוד התורה. וכך מתחנן הוא שלא יזיק לו עשו בזכות תורתו בלילות כפי שנמצא זאת מאוחר יותר בדורו של חזקיהו. וחובל עול מפני שמן! כשם ששמנו של חזקיהו הפקיע עול סנחריב, כך כבר חבל שמנו של יעקב את עול עשו. מקל זה רצץ את איומו, את סכנתו...! וכן יהיה הדבר לדורות עולם!

*

כאמור, הגיע מלך אשור עם צבא ענק ונכנס את תוך גבולות ארץ הקודש והגלה את עשרת השבטים. חלפו שנים ושוב הגיע עד לשערי ירושלים. "וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם". מה הציל אז את עיר הקודש והמקדש? "שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות". ההתמדה הרצופה של העומדים בבית ה’ בלילות, שבר וחיבל את עולו של סנחריב והציל את העם, כפי שדרשו חז"ל את המקרא "וְחֻבַּל עוֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן" [ישעי' י'].

חזקיהו המלך היווה את אור התורה הבהיר והמזוכך, כפי שפירש רש"י את הפסוק [ישעי' י'] : "וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ" – "התורה שעוסק בה חזקיהו תהיה לאש לסנחריב", [ראה מדרש תהלים פרק כ"ב].
*

מה נפלאו דברי המהרש"א [סנהדרין צ"ד:] על פי דברי חז"ל, שבדורו של חזקיהו שגשג מסחר השמן מפני שהיה צריכים לו ללימוד התורה בלילות, ברם לעומת זאת הזניחו בכוונה את תעשיית היין, מפני שריבוי היין מבטל תורה והוראה...

ולסיכום, הרי לפנינו מאמר בגמרא הכולל את כל הנזכר, למה נקרא שמו "חזקיה"? מפני "שחיזק" את ישראל, העוסקין בתורה, לאביהם שבשמים. [סנהדרין צ"ד. וברש"י]. בימי האימים של מלכות אשור, בתקופת השפל הרוחני של אחז, עמד להם לישראל מלאך של חיזוק שלא זז מעמדתו, להעמיד את התורה ולהציל את העם...

*

וכאן המקום להזכיר את רבבות אלפי ישראל העוסקים בתורה מדן ועד באר שבע ובכל רחבי תבל. 'שמן' רב דולק בבתי כנסיות ובתי מדרשות. כמה דפי גמרא עולים יום יום השמימה ובכל שעות היממה! ובמשך השנה הזאת התמסרו יהודים לאין ספור, ללמוד וללמד תורה בכל מצב שהוא.

*

קול ברמה נשמע. קולו המתחנן של אליהו הנביא: "רבונו של עולם! ראה נא בעניינו וריבה ריבנו ויעלה עלבוננו לפניך מה שנעשה לנו בכל שעה ושעה... וזכור כמה בעלי בתים יש בהם בישראל שאין להם פרנסה ועוסקים בתורה בכל יום תמיד. וזכור כמה עניים יש בהם בישראל שהעכו"ם מושכין את בשרם מעליהם ועוסקין בתורה בכל יום תמיד... זכור כמה נערים וקטנים שיש בהם בישראל שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם ועוסקים בתורה בכל יום תמיד... אבי שבשמים צדיק אתה ה' וחסיד אתה בכל מעשיך באמונה יגולו רחמיך על בניך..." [תנא דבי אליהו רבה פי"ט].


גוט שבת לך אהובי, גוט יום טוב!
חג כשר ושמח, מלא חדווה ואור הנס
ואנא נזכור את הלקח מליל פסח של חזקיהו המלך
תשועת ה' כהרף עין!

זכות התורה והתפילה העולים מתוך כל שדרות עַמנו
תגן עלינו להיוושע בפקודת ישועה ורחמים!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ש' מאי 08, 2021 10:05 pm

וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים !

לקחי ספר משלי לאור המצב


לר' ישראל יקירי שליט"א

כנסת ישראל עדיין עטופה יגון על האסון הנורא במירון. הֵדי שבר וצער ממלאים את חלל עולמנו. עדיין לא נמצאו המלים להקיף מאורע איום זה. עוצמת האסון שברה את לב העם לרסיסים ואין מנחם. הוי! נפשות ישראל קדושות, מאירות כזוהר הרקיע! כל אחד מכם הוא עולם מלא שאין לו תמורה. הוי! נפשות ישראל פצועות ומיוסרות. הוי! עמי האהוב, הנשבר והנדכה... ים הדמעות הציף את העולם היהודי כולו. געוואלד! געוואלד! געוואלד!
*

אהובי! שבוע של בכי עבר עלינו, שבוע קשה מנשוא. יודע אני שלבך קרוע ומורתח ואין ברצוני להכביד עליך במלים נוספות של צער וקינה, למרות שהכאב עדיין פולח וסוער. תפקיד כולנו כעת למחות דמעות, להתחזק באמונה, לחזק אחרים מתוך אחוה ולהמשיך בנשיאה בעול ובאחריות.
מרגלא בפומיה של אבי מורי ז"ל, שריד החורבן הנורא. הוא היה מתאושש אחרי מקרים קשים ר"ל ואומר: "ובחרת בחיים!" דאס לעבן גייט ווייטער. חייבים להמשיך!
מסופר שפעם ראה הגאון ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל כשכבר היה קרוב לתשעים, ילדה קטנה בוכה ברחוב. הוא שאל לפשר בכייתה וכך פייס אותה בדברים עד שאורו עיני הפעוטה. וכך נימק אותו גדול את מעשיו: מוטל עלינו ללכת בדרכיו של הקב"ה. והרי נאמר "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים" ואם כן גם על כולנו לעשות כך. איש ינגב באחוה את דמעות חבירו. כמו כן נאמר: "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם" ושוב יש לקיים "והלכת בדרכיו" גם בזה. וביותר לקראת שבת קודש.
*
שבת! שבת קודש! אור ליהודים! רבי שלמה אלקבץ בעל 'לכה דודי' עומד בחלון עם שקיעת החמה וקורא אל עמו המדוכדך בגלותו, השקוע באבלו באין אונים. ישראל עם קדוש! השמש שוקעת ואתה לא תשקע! אתה תעמוד ותאיר! שטייט אויף! לקראת שבת לכו ונלכה! קומי צאי מתוך ההפכה. רב לך שבת בעמק הבכא. התנערי מעפר קומי, התעוררי התעוררי כי בא אורך, אור השבת המשמחת והמנחמת. טייערע יידן! פני שבת נקבלה! התנא האלקי רבי שמעון גילה שעם ישראל הוא בן זוג לשבת. ואף הוא עומד ומצווה כעת: לכה דודי לקראת כלה, לכה, לכה ואל תעמוד. ובחרת בחיים...
*
בתחילת רשימה זו, ביום ל"ג בעומר, לא הייתי מסוגל אפילו לצרף מלה למלה. באויר הדהדה נבואת ישעיהו: נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמֹעַ נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת. תָּעָה לְבָבִי פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי. אֶת נֶשֶׁף חִשְׁקִי שָׂם לִי לַחֲרָדָה. אלא שדווקא הטוב והנאצל שהתגלו בעם, גם עוד לפני מה שקרה, נסכו בי כוח אז. בתוככי מחשבות הכאב, ההלם והאיבון התקשרתי אל אחד מקרוביי בארץ הקודש, שהיה במירון בליל ל"ג בעומר, זמן קצר לפני האסון. הוא הכניס בי קרן אור אז במחשכי הנפש, כשתיאר לפני את הטוב הבלתי נדלה השרוי בעמנו לכל שדרותיו. ודווקא מתוך כך אזרתי עוז לא להתרשל מלכתוב אליך.
זה קרה עוד בשעה שהשמחה היתה בעיצומה. בשעה שהריקודים בקעו שחקים בלהט וחדווה ואלפי יהודים נהרו לשם. בדרכו חזרה מן ההר נכשל קרובי ונפצע ברגלו. הוא לא היה מסוגל להמשיך בדרכו ונשכב על הדשא לפני אחד הבתים ביישוב.
ברגש עז תיאר לי את הרגעים הבאים. לא יאומן כי יסופר. עשרות יהודים, עזבו את הכל ובאו לעזרתו, לקרוא ל'הצלה', לסייע לו ולטכס עצה. הוא הבחין בצער של השתתפות על פניהם של עוברים ושבים. הם ביקשו להרנין את לבו במאכל ומשתה, בחיוך של טוב לב, בלגימת לחיים, בברכות ואיחולים. חלק מן הדרך במורד ההר נשאו אותו אנשים על כפיהם, מפני שלא מסוגל ללכת לבד. אשה נֵכה שלחה לו את משענתה ויהודי נוסף וויתר על מקומו ברכב בחזרה לירושלים. עד הבית הסיעוהו, נשאו את תיקו ועזרו לו להיכנס באחווה יהודית.
דמעות זלגו אז מעיני קרובי היקר, לא בגלל הכאב שברגלו אלא מתוך שהתרגש על התייחסות אחים נאמנים; על התגלות אהבת ישראל כמים רבים אדירים, על מעיינות הטוב, החסד והרחמים שפרץ פתאום מכל כך הרבה יהודים, שבכלל לא הכירוהו. ומשום מה נתן לי אותו סיפור כח להתאושש קצת ולמלאות את תפקידי כלפיך, יקירי. למסור את מורשתו של אבא: ובחרת בחיים...
*
קל וחומר למה שקרה אחרי האסון הנורא, שתיכף ומיד נרתמו ישראל קדושים ברבבותיהם, לעזור, לסייע, לתרום מדָמים תרתי משמע, לחזק בכל צורה אפשרית, להתפלל ולנחם כפי שרק יהודים מסוגלים.
עמי האהוב בגודל ורוחב לבבו נתן לי אז את האומץ לכתוב אליך. נכון שאין בזה אף טיפת נחמה על האסונות האיומים, אלא שבכל זאת חיזוק יש בזה איך שדופק לב העם בעוז אהבתו. זכויות כאלה נותנות לנו פתחון פה לבקש רחמים על העתיד.
*
בפיוט אחד שביום הכיפורים נאמר: "מִיכָאֵל מִיָּמִין מְהַלֵּל וְגַבְרִיאֵל מִשְּמֹאל מְמַלֵּל. בַּשָּׁמַיִם אֵין כָּקֵל וּמִי כְּעַמְךָ יִשְֹרָאֵל" מתוך המלים אלה נראה כמה גבוה ורם הוא ערך עם ישראל לפי מושגים עליונים ביותר...
מתוך "ומי כעמך ישראל" נפנה שוב אל מעלות הסולם המגיע השמימה. "בשמים אין כָּקֵל". רק הוא יכול לחזק אותנו. הרי אומרים אנו בכל יום ויום "ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה - ובידך לגדל ולחזק לכל". מה נתרבה מלשון "לכל" במקרא זה? יתכן והכוונה, שתיבת "לכל" באה ללמד אף מצב איום, נוקב ויורד עד התהום. מצב כזה שממבט אנושי נראה שאולי אף פעם לא יגיע לשם אף צל של חיזוק ועידוד. ועל זה נאמר ובידך לגדל ולחזק לכל. אף לפינה הנראית סתומה לכל נחמה שהיא, אף אם הלבבות שבורים לגמרי יש מעיין מיוחד במרומים לחזק ולאמץ. ואי שם בפנימיותו של אדם, במשכן הנשמה האלקית, וודאי נמצא גם שם מאגר של כח וגבורה...
*

מכיון שעסקנו בשבוע הקודם בספר משלי לאור המנהג הקדום ללמוד ספר משלי בשבתות הספירה, החלטתי להמשיך בזה. חשבתי שראוי כעת לחסות ביותר בצילו של אביר החכמה ולהתחזק בדבריו ובהוראותיו. הוא הנחיל לנו אוצרות חכמה יראה וחיזוק להיאחז בהם אף בזמנים קשים. ואמנם בספר משלי הזהיר מאד שלא להתרפות ביום צרה, אלא לחזק ולסייע אחרים בכל האפשר [כ"ד י"ד ורבינו יונה שם].

וכך ייסד המלך שלמה: "גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ". [כ"ד ה'] איש חכם הוא תמיד בעוז [רש"י] ואיש דעת מאמץ כח "הוא מאמץ כח הכושלים – ותבוא תשועה על ידו בעת צרה" [רבינו יונה]. גבר חכם בעוז. מי אם כן, חכם כשלמה המלך בעצמו, שמתוך דבריו שייך לשאוב עוז ואומץ לעת אשר כזאת. ירחם ה'!

*

איזהו חכם הרואה את הנולד. [תמיד ל"ב.] ושלמה המלך שהיה חכם מכל אדם, היה 'רואה את הנולד' מאין כמותו. וכך לימד את ישראל בספריו לראות את הנולד ולשקול כל מעשה לפי העתיד ולו אף העתיד הרחוק. שלמה המלך חזה את כל ההשתלשלויות עד סוף כל הדורות וכל מה שכתב מתאים לכל זמן ומצב לנצח נצחים. יריעת העתיד היתה פרוסה לפניו. גבוה מעל גבוה, מעל פיסגת חכמתו ונבואתו, השקיף משם על ימי הגלות ועל אחרית הימים.

ודווקא בדבריו נמצא הפעם נחמה וחיזוק. שלמה המלך ראה לפניו את עתיד כל העם מסוף העולם ועד סופו; ועם זאת חקק את דבריו לנצח, להתחזק בהם גם תוך כדי גלות וחורבן. הרי כך מסר לנו רש"י הקדוש: "ואומר אני שראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה, חורבן אחר חורבן ולהתאונן בגלות זה" [הקדמה לשיר השירים].
*
דע לך אהוב נפשי! כמו שחי שלמה את ההווה והשיג את כל תעלומותיו, כך ראה לפניו במוחש את העתיד עד תחיית המתים ועד בכלל. כבר בתחילת ספרו כלל את הכל בפסוק אחד, על התורה ושמירתה. בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. [ו' כ"ב] יקיצה זו משמעותה תחיית המתים [רש"י]. במציאות ברורה ראה את הכל לפניו את "בהתהלכך" בחיים, כמו "והקיצות" עת יקיצו וירננו שוכני עפר.
ממרומי מבטו הנוקב מנחם כעת שלמה המלך את העם הנשבר. בני היקרים! עמי האהוב! האמונה צריכה להיות בשלימות במציאות ה' והשגחתו, ובדיוק כך גם באמונה בתחיית המתים. כשם אתם מאמינים באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים, כך חובה להאמין שֶׁתִּהְיֶה תְּחִיַּת הַמֵּתִים, בְּעֵת שֶׁיַעֲלֶה רָצוֹן מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְיִתְעַלֶּה זִכְרוֹ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים.

וכל הנפשות שעלו בסערה השמימה מתוך שירה ורינת הקודש, יקיצו וירננו וימשיכו אז את שירתם שנפסקה. אנו מאמינים באמונה שלימה שכל קרבנות הציבור יקומו לעת התחייה. בר יוחאי, עצי שטים עומדים! זהו חלק בלתי נפרד של "אני מאמין" השלש עשרה. עוד יעמדו ויקומו מ"ה הנופלים, הנאהבים והנעימים בחייהם, כשפניהם זוהרות באור מופלא רום מעלה...

כמה מחזקים הם דבריו של רבינו סעדיה גאון ב"אמונות ודעות" שלו [סוף מאמר השביעי במהדורה הישנה]. על תחיית המתים ושקרובי כל אחד מהם אשר התאבל עליהם ודאג להם יחברם ויראה הבן אביו והאח אחיו והאוהב אוהבו והחכם תלמידו ושאר הקרובים... ויספרו לנו מה שעבר ומה שהיה... ושכל דורות בני ישראל... יבואו יחד ויהיה לקיבוצם – ההוד וההדר הגדול".
*

מה נפלאו דבריו של הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע, כשניצול מגיא צלמות והגיע לארץ הקודש. בשבת הראשונה שבת שירה תש"ד בחיפה, פירש בשולחנו הטהור אז מאמר חז"ל [סנהדרין צ:] "אז ישיר משה, מכאן לתחיית המתים מן התורה". וכך אמר אותו קדוש: איך יכלו ישראל לשיר אז, כשחלק כה גדול מן העם לא נשאר בחיים? הרי רק יצאו ממצרים כחמישית מן העם, ואם כן איך היה מסוגלים לכך? אלא שבני ישראל מאמינים היו בתחיית המתים ובטוחים היו שכל אלה שנעדרו עתידים לחיות, וכך היו מסוגלים לומר שירה, דווקא מתוך אמונה זו שבתחיית המתים. וזה שדרשו חז"ל "אז ישיר משה ובני ישראל, מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה... הרמז שבדבריו התאים לרוח התקופה, והיווה צרי מרפא וחיזוק לנפשות המיוסרות בימים ההם...

*
ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו בשמים. מנהג אחינו בני המזרח מאז, בלימוד ספר משלי המחולק למנין שבתות אלה, לסיים את הלימוד בפסוק "מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה' בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק, וְנִשְׂגָּב" [משלי ח"י י']. נתבונן נא יחד במקרא זה. פסוק שיש בו רובדי חיזוק רבים.

ראוי לציין ש"ונשגב" בסוף מקרא זה, אינו שם התואר [כפי שמורגל לומר 'צדיק נשגב'], אלא שם הפועל הוא כמו שפירש רש"י "והוא מתחזק", כלומר הצדיק מתחזק בשם ד'.

מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק... הבטחון בה' הוא מגדל חזק שיכולים להתבצר ולהתגונן שם מכל פגעי החוץ. אלא שמגדל זה של "שם ה'" מעלה נוספת יש בו. מרחבים עצומים לו שבהם שייך להתקדם ואף לרוץ בו. כך כתבו מפרשי הפשט. אין "מגדל עוז" זה בשם ה' דומה לשאר מגדלים בו מתבצר האדם בתחום צר ומצומצם.

המוצא לו מפלט במגדל עוז שם ה', נותן לו הדבר כח להמשיך לרוץ לכל מקום שירצה ולהתחזק שם, בכל זמן ומצב. הוא נמצא במגדל חזק שבחזקים ועם זאת יש לו מרחבים לפניו לרוץ עד סוף העולם... מגדל עוז שם ד' בו ירוץ צדיק – ונשגב! הוא ירוץ ויתחזק באלקיו, בזכרון ודבקות בבורא יתברך המשגיח עליו, אוהבו ורוצה בטובתו! [ראה מצודות שם].

ר' ישראל! לזה אנו זקוקים כעת. כח ויכולת להמשיך בדרכי החיים מתוך אמונה שלימה בצור העולמים בלבד, להמשיך בפעולותינו לתורה ולתעודה, לבנין וליצירה, לחינוך ולנטיעה, לאחריות הדדית, מתוך התחזקות בה'. ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר!

*

מלכנו שלמה ניצב על פיסגת מרומי החכמה ופוקד עלינו בצו מלכות: מגדל עוז שם ד'! בשרביט הזהב מצווה הוא אל עם ישראל שתחת פיקודו. לנסות להמשיך ולנוע הלאה. בשבט מושלים הוא מראה לנו את הדרך. עמי היקר! עם גיבורים! על כולנו להתבצר מיד במגדלים שלנו, המגדל האלקי. עם צדיקים! מי לה' אלי! כולנו להתגונן אל תוך חומות האלקיות באמונה ובטחון, ומתוך התגברות להמשיך להתקדם בזריזות יהודית לקראת תכליתנו עלי אדמות. לכו ונלכה באור ה'.

פקודת מלכות החכמה היא: אלפי שנות גלות צעדנו מצעד גבורה דרך מדבר העמים. ואנחנו נמשיך בעזר עליון להשלים גם את הקטע האחרון הזה, לקראת בנין העתיד בב"א.

מגדל עוז שלנו, שמו יתברך הגדול הנורא, אינו סוגר ועוצר, אינו אוטם ומצמצם, אלא אדרבה בו ירוץ צדיק -ונשגב. התחושה של "על רחמיך הרבים אנחנו בטוחים. ועל חסדיך אנחנו נשענים" מדרבנת לקום ולהתקדם, להבקיע את הדרך אל המחר. שם ה' נותן עוז אומץ ועוצמה להתחזק! ונשגב!

*

המצב הנוכחי ומאורעות הזמן המחרידים מעוררים לתשובה ומדריכים להתבוננות, כל אחד בעצמו, בתוך עולמו, בתחומו ובפנימיותו, ואין כספר משלי המעורר על התבוננות, חשבון הנפש ויישוב הדעת בכל מחשבה, דיבור ומעשה. ובעיקר יראת שמים. אלקים עשה שייראו מלפניו. בכל פינה מפינות החיים העמיק החכם מכל אדם בתבונתו להראות דרך. הוא חשף תעלומות בתורת הנפש ונבכיה והראה את מסילות היושר לתיקונה.

*

גדולים וצדיקים בעת מאורעות קשים בישראל ר"ל, היו מעוררים ומעודדים הרבה על תיקון המידות ועניני בין אדם לחבירו. ומה עוד בימי הספירה. ואכן אין בכתבי הקודש כספר משלי הנוגע בכל נושאים אלה, למרחביהם ומעמקיהם.
מלא הוא ספר החכמה בהדרכת מידות יקרות וישרות, ובפרט בהליכות שבין אדם לחבירו. הוא מלווה כל צעד בחיים. צדקה והטבה, ריעות מתוך תבונה, תשומת לב וטובת עין, ארך אפים וסבלנות. כמו כן מוצאים אנו שם ציוויים על התמימות והיושר; הזריזות הענווה והצניעות והזהירות מן ההיפך.

*

נקח נא לדוגמא פסוק אחד מספר משלי, בכדי להבחין עד היכן הדברים מגיעים. "מְכַסֶּה פֶּשַׁע מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה, וְשׁוֹנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלוּף" [י"ז ט']. את כוונת שלמה המלך בדבריו אלה, מגלה לנו רש"י הקדוש בבהירות. "מכסה פשע מבקש אהבה - אם יחטא איש לאיש וזה [שנפגע] מכסה עליו ואיננו מזכיר לו חטאתו, ואינו מראה לו פנים זועמות, גורם לו שיאהב אותו". ושוב ממשיך רש"י לבאר: "ושונה בדבר - שנוטר איבה ומזכירו: כך וכך עשית לי. מיד - מפריד אלוף - אז מפריד ממנו אלופו של עולם, שהוא הקב"ה שהזהירו: לא תִקום ולא תִטור".

דבר זה נוגע בכל יום ובכל שעה, הנסיון להזכיר דיבורים מכאיבים שנפלטו אי פעם, בבית, במשפחה ובין ידידים ומכירים, הוא אתגר שכיח ותדיר. שלמה המלך מגלה כאן את מהות הדבר ואת תיקונו. וזה מעורר קירבת אלקים במדה טובה מרובה. ומייחד אלוף יראֶה מאורות...
*

ובחרת בחיים... מקום מיוחד תופס בספר משלי ענין הדיבור והלשון. בהרבה צורות ואופנים מלמד אותנו החכם מכל אדם איך להשתמש במתנת אלקים זו ואיך לנצל אותה לטוב ולא להיפך ח"ו. "מות וחיים ביד לשון"! [ח"י כ"א] שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו [כ"א כ"ג].

זאת ועוד, שלמה המלך הזהיר על ריבוי הדיבורים בכלל: "ברוב דברים לא יחדל פשע". [י' י"ט]. ורבינו יונה מוסיף: " כי אין לב האדם משיג לכוין מחשבתו ולשקול דעתו עם הדברים, והנכון באדם שישקול דעתו ראשונה ואחר ידבר על כן לא יתכן רוב דברים בלי הפסק ומחשבה בין דבר לדבר...". במילי דעלמא, צריך לעצור בשטף הדברים, לחשוב ולצמצם בדיבור. "ואיש תבונות יחריש"! [י"א י"ב].

מקראות נוספים משלימים זאת: "כסף נבחר לשון צדיק". [י' כ'] הלשון מזוקקת וטהורה ככסף צרוף! "לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח". [ט"ז כ"ג] ופירש זאת רבינו יונה: "בטרם ידבר יחשוב ויתבונן, ובעת שידבר יוסיף לבבו לקח במבטא שפתיו, מלבד טוב טעם ודעת שיחשוב לפני מבטא שפתיו".

וקל וחומר לכתיבה! הכתיבה הפזיזה והנפחזת והתגובה כחץ מקשת על אתר, מבלי להתבונן בתוצאה, מסוגלת לזרוע ח"ו הרס בין אדם לחבירו. שלמה המלך מדבר אל דורנו. שמור לשונך ואצבעותיך. הִשמר והִזהר מכלי המשחית... "ואחריתה מרה כלענה, חדה כחרב פיות" [ה' ד'].

ומאידך, מלאים הם פסוקי משלי בתועלת הנפלאה שבדיבור, כמה תורה, כמה יראה, כמה חיים ואחוה, שייך להשפיע על ידי דיבור כראוי! "צוף דבש אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם". [ט"ז כ"ד] "שמחה לאיש במענה פיו" [ט"ו כ"ג] "מענה רך ישיב חמה" [ט"ו א']. "ומתק שפתים יוסיף לקח" [ט"ז כ"א].

*

דרכיה דרכי נועם... [משלי ג' י"ז] נאמר על התורה הקדושה. ר' ישראל! מגיע יום שבת קודש. הנני לספר לך סיפור נחמד בנושא זה המרומז להפליא בפסוק נוסף שבספר משלי. כוונה אחת בלבד יש לי בסיפור של שבת זה, והיא להרנין קצת את לבך הזך, להעלות אור של קורת רוח על פניך אחרי שבוע כה קשה. אולי לא עסקנו עד כה בכגון דא, ברם לשמח את נפשך כעת, חושבני שכדאי. מאור פנים בשבת לאו מילתא זוטרתא היא.

בסיפור זה נראה איך שהצליח הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זי"ע לפתור בעייה קשה מנשוא שהכבידה על עיר ואם בישראל, אותו גאון וצדיק פעל זאת מתוך תבונה ודרכי נועם. ובעיקר נלמוד מתוכו מושגי אחריות ליחיד ולציבור.

את המעשה סיפר הגה"ח ר' שבתי ליפשיץ זצ"ל רבה של יולניצא, לפני כמאה וחמישים שנה, כפי ששמע זאת מרב חשוב אחד מצאצאי הרבי ר' שמעלקא, הרב בעיר וויטקוב הסמוכה לבעלזא.
*

ומעשה שהיה כך היה. להרבי ר' שמעלקא היה חבר נעורים עילוי, ת"ח חריף מאד וכליל המעלות, אלא שבטבעו היה תקיף ועקשן גדול שלא ביטל את דעתו לאחרים. לימים נתקבל אותו ת"ח לרב בישראל בקהילה נכבדת.

ויהי היום ואותו רב נסע לעיר אחרת לרגל נישואי בנו הבכור. יחד עמו והחתן הצטרפו במרכבתם, ראש הקהילה עם אברך מופלג בתורה, שתפקידו היה לדבר עם הרב בלימוד בהיותם בדרך. כמה וכמה מחשובי העיר נסעו גם הם לחתונה בעגלות נוספות.

*

בהיותם בדרך, עצרה השיירה בכדי להתפלל מנחה. הרב התרחק מהם קצת לעבר היער הסמוך. עבר זמן מה והרב לא חזר. מלוויו יצאו לחפשו ולחרדתם לא מצאוהו. החמה שקעה והלילה ירד והם לא ידעו את נפשם. הרב אבי החתן נעלם ואיננו. הגיעו שאר אורחי החתונה ולאחר התייעצות נמנו וגמרו שיש להניח שנאסף הרב בדרכו, על ידי נוסע אחר שעבר שם במרכבתו. למעשה לא היה הדבר כן. למגינת לב המשפחה והאורחים, נערכה החתונה בלי הרב אבי החתן שנעלם בדרך. ענן כבד העיב על השמחה. איש לא ידע מה קרה. החיפושים אחר הרב נמשכו גם בדרכם חזרה, אך ללא הועיל.

מה קרה שם באמת? הרב בשעתו התחיל לתעות ביער ושוב לא מצא את דרכו חזרה. ימים רצופים הלך והלך. הוא ניזון מפירות בר שמצא ביער. כשהתייעף מהליכה ממושכת ביער הענק נרדם ושוב המשיך, עד שמרוב מתח ודאגה איבד את חשבון הזמן. לדאבון הלב חשב על יום הששי שהוא שבת וביום זה הפסיק ממלאכה וקידש את השבת לפי דעתו, במה שהיה מסוגל. אחרי נדודים רבים הגיע ליישוב ומשם חזר לביתו לשמחת משפחתו. הוא סיפר להם את תלאותיו בדרך, טלטוליו ונס הצלתו.

*

ביום החמישי אחרי הצהריים התחיל הרב להתכונן לקראת שבת, לפי חשבונו כבר היה זה ערב שבת... הוא תמה על בני הבית שאינם מכינים כלום לכבוד השבת, כאילו היה זה יום חול רגיל. עד כמה שניסו לשכנעו שהוא טעה בחשבונו בדרך ויום ערב שבת הוא באמת רק למחרת, לא עזר כלום.

רושם הצער שבנדודיו בנוסף לטבע עקשנותו, גרמו שהרב עמד על דעתו בתוקף ובצורה משונה, שדווקא הם ובני העיר שטעו בחשבון. הוא לא זז מעמדתו כמלא נימא. בליל ששי הגיע הרב לבית הכנסת וקיבל את השבת, למחרת קרא בתורה בירך ברכת הגומל ולא הניח תפילין. העיר היתה כמרקחה. הבעיה התעצמה עוד יותר כשהגיע יום השבת והרב חשב שכבר היה חול. צערם של בני העיר היה איום ונורא. השמחה על שחזר הרב חי וקיים נהפך ליגון. הם חשבו שנטרפה דעתו עליו ר"ל. רבנים מן הסביבה הגיעו להתווכח עמו ולהוכיחו על טעותו. והוא באחת, הם הטועים ולא הוא. לא שייך שהוא יטעה...

כך עברו שבועות מספר מלאי מבוכה וכאב, בושה וכלימה. רבם הגדול והנערץ אינו שומר שבת ר"ל. בני העיר היה אובדי עצות ממש. הדבר הגיע לידיעת הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג, חבר נעוריו, שהיה אז אב"ד בעיר שינאווא. הוא הודיע שהוא מגיע לשבת לעיר ההיא. הרבי ר"ש הגיע ביום חמישי ואותו הרב שמח לקראתו מאד וזכר לו אהבת נעורים. הוא הזמינו אליו ושאל את הרבי אם ייאות להישאר אצלו גם בשבת. הרבי נענה בחיוב ובשמחה להזמנה. "בוודאי, הרי לשם כך באתי"...

*

הצדיק מניקלשבורג הורה אז לבני העיר שיתכוננו כולם לקראת שבת ביום החמישי כפי חשבון הרב. הוא פקד שיבואו הכל בבגדי שבת לבית הכנסת, לקבל את השבת לקראת ליל ששי... בני העיר תמהו מאד על כך. האם באמת הצליח הרב שטעה, לשכנע את אותו גאון וצדיק שהוא צודק בחשבונו?

הרבי ר' שמעלקא כיבד את הרב בקבלת שבת ובתפילת ערבית. לציבור רמז אז שיתפללו תפילת החול. הרב שמח עד לאחת שסוף סוף נוכחו הכל בצדקתו ונכנעו לו. כמה וכמה אנשים חשובים מבני העיר הצטרפו אז לסעודה בבית הרב לכבוד האורח הדגול.

הרב נתכבד להוציא את כולם בקידוש. ואז התחילו בסעודה חגיגית מתוך דברי תורה לרוב ובשמחה עצומה. הרבי ר"ש הציע אז לחבירו המרא דאתרא שאירוע מופלא זה ראוי שיהיה גם סעודת ההודאה על נס הצלתו. הרי חזר חי וקיים למשפחתו ולעירו ואין קץ להודאה. הרבי אמר שהביא עמו משקה עתיק מן המובחר לכבוד המאורע...

אז עלה על השולחן אותו משקה מיוחד שבכוחו היה לשכר ולהרדים אף גבר בגוברין. הרבי ר' שמעלקא כיבד את ידידו בכוס לכבוד סעודת ההודאה וכך המשיך ומזג לו בעין יפה ומתוך אהבת ריעים, כוסות נוספים. הרב התרצה בשמחה ושתה אז בכמויות. ראשו הסתחרר עד שנרדם עמוקות תוך כדי סעודה. הרבי ביקש אז שיניחו כר תחת ראשו של הרב כדי שיישן לו במנוחה וללא מפריע...

*

הרבי ר' שמעלקא עזב את החדר, הדליק את מקטרתו והורה כעת לציבור שישובו לביתם, איש אל עבודתו ואל משאו. הוא איחל ובישר לכולם שבעזרת ה' יסתדר הכל. הוא ביקש מהם שיחזרו מחר בליל שבת אל בית הרב, בדיוק באותה שעה שעזבו. הרבי חזר אז אל בית הרב והשגיח מאד שלא ייגרם שום רעש לעוררו. הרב ישן לו במנוחה, מערב עד ערב, וכך דלג בתרדמתו יממה שלימה, עד שנכנסה השבת האמיתית...

הרבי ר"ש נשאר כל הזמן בבית לעמוד על המשמר. כשנטו צללי ערב התפלל שם קבלת שבת ביחידות. הרב עדיין היה שקוע בתרדמה. אל הסעודה הגיעו שוב הרבה מבני העיר. הרבי קידש על היין וסעד את הסעודה מתוך דברי תורה, שירות ותשבחות. ואחר כך העיר את ידיד נעוריו משנתו. הרב נטל את ידיו. הוא התנצל ואמר שכפי המדומה לו נרדם באמצע הסעודה. ואז המשיכו את הסעודה בדברי תורה עד ברכת המזון והעיר כולה צהלה ושמחה...

מתוך חכמתו של הצדיק מניקלשבורג, חזר הסדר על כנו. לאותו רב לא נודע הדבר כל ימי חייו. הוא הכיר טובה להרבי ר' שמעלקא על שבא לעזרתו והוכיח לעיני כל את צדקתו... הקהל הגיע אחר השבת אל הרבי להודות לו, אלא שהוא פקד עליהם להשתיק את הענין מיד ולחזור לסדר היום כאילו לא קרה כלום. [בית פינחס עמ"ס יבמות בסוה"ס].

*

גם זאת רמז שלמה בחכמתו. פסוק ישנו בספר משלי: "מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב" [י"ד י"ד]. מה פירוש "סוג לב"? את זה מבאר לנו רבינו יונה: "סוג לב הוא העיקש והנשען לעולם על מחשבתו, ולא יקשיב לדברי זולתו להתבונן האם טובים הם מדבריו, ולשקלם ולהניח דבריו בהתבוננו מדברי זולתו טעם סותר דבריו. ובעל המדה הזאת הוא שבע לעולם ממעשיו ונוחה רוחו במנהגיו וענייניו, וכי איננו רואה חסרון בשכלו וגרעון בדעתו כי הלא הוא שלם בעיניו, אחרי שאיננו צריך להיעזר בשכל אחר ובעצת זולתו ולא תימצא סתירה לדבריו...".

"ומעליו איש טוב". זהו המשך הפסוק. בסיפור שלנו עמד על המשמר הרבי ר' שמעלקא שהיה אז "גדול עומד על גביו" של אותו רב, ליישר את המבוכה בתכלית האהבה, הטוב והחסד, בטוב טעם ודעת ובדרכי נועם, ששוב לא יהיה שום מכשול חלילה...

מה נפלא הדבר! הרבי ר' שמעלקא זי"ע היה גדול בענקים בתורה ובקדושה, שממש לא פסיק פומיה מגירסא. מסופר שפעם הוכיח את אחיו הצעיר שאהבו כנפשו, הגה"ק רבי פנחס בעל ההפלאה זי"ע. אחרי שעסקו בסוגיא עמוקה במשך יממה ברציפות, התעייף ר' פנחס מאד ולקח לו כר לחטוף תנומה כל שהיא. הרבי ר"ש אמר לו אז: "אחי היקר, מה לך נרדם?". בעל ה"הפלאה" טען ואמר, "הלא ידעת אחי כמה התעייפתי ביגיעת תלמודי!". ענה לו אחיו הגדול: "כוונתי על אותו הרגע בו לקחת את הכר, אז עדיין היה בידך ללמוד...". עד כדי כך הגיעה שם ההשגה בהתמדת התורה.

ומתוך כך נבין את מסירות נפשו לאחריות הכלל, להציל יהודי מעוון, קהילה מצרה צרורה וכמובן מניעת חילול שם שמים. הוא השאיר את הכל ונדד למרחקים. יתכן וכל הענין ההוא מתחילה ועד סוף ארך לו כשבוע ימים לפי תנאי הזמן. הוא השתדל ותיכנן תחבולות שונות שלא לפי כבודו כאחד מגדולי הדור. ומפני הצורך, דווקא דאג במיוחד לכר למראשותיו של הרב... מה שגבו צדיקיך ישראל!

*

בספר משלי בכלל מבואר לארכו ולרחבו של הספר, שהמוסר היהודי מקורו בתורה הקדושה ומודרך על ידה. מצוות והנהגות "בין אדם לחבירו" זקוקות אף הן להוראה והדרכה, על פי התורה אשר יורוך, אין לדלות ולמשוך את הדברים על פי השכל וההגיון האנושי הנעדר מדרכי תורה. הדרך לכך סלולה מסיני לכל עניני ישרות והגינות, דעות, מידות והנהגות.

לאחרונה ראיתי פירוש מפעים מאד ומשמח את הלב בחכמתו וחריפותו. את זאת רשם הגה"ק רבי אלעזר הכהן מפולטוסק מפי חמיו גאון ישראל, בעל ה'חוות דעת' מליסא זצוק"ל. ידוע ששלמה המלך מדריך את העצל ללמוד מדרכי הנמלה. לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שׁוֹטֵר וּמֹושֵׁל. תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ. בפשטות מובן כאן, שהנמלה נזהרת בגזל ואינה לוקחת מחברתה אפילו חטה אחת.

אלא ששאלה נוקבת יש כאן, כשנתבונן בדבר נראה כאן דבר מתמיה מאד. הנמלה אמנם נזהרת מלגזול מחברותיה, ברם מהיכן באו באמת כל החטים שאוגרת בקיץ ובקציר? הרי כולן באו מן הגזל? הן על כולן יגע ועמל האדם ביזע הרבה ירחים בשנה. כל כולן גזל הן! הנמלה נזהרת כל כך מגזל, ומה עם הגזל מבעל החטים בעצמו...?

בא הגאון מליסא ולימד כאן לקח יסודי. לזה התכוון שלמה המלך בהמשך דבריו "אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שׁוֹטֵר וּמֹושֵׁל". אתה יודע איך הגיעה הנמלה לפעולות סותרות כאלה? דווקא מפני שאין לה מדריך בדרך הנכונה, להורות מה מותר ומה אסור באמת.

מפני שהחליטה הנמלה על דעת עצמה מה מקובל ומה הוגן. משם נבעה תוצאה הפוכה כזאת להיזהר מגזל בעוד שהכל גזל... וכך פירש הגאון מליסא, לך אל נמלה, עצל מדרך החכמה! אל תחליט על פי דעת עצמך, על פי הגיונך האנוכי מה לעשות ומה לא. מדרכיה של הנמלה תלמד איך לא לנהוג! אם אין לך מסורה והדרכה על התורה הקדושה, אז עלול אתה לבוא למסקנות מוזרות כאלה ותקבע זאת לשיטה. אזא פנים האט דאס. שוב ראיתי שמביאים זאת גם בשם החידושי הרי"מ זי"ע שהביא לזה סיוע נפלא מדברי חז"ל. [ליקוטי יהודה פ' שופטים].

ספר משלי מלא וגדוש בלקחים ביחס כל צעד ושעל שבחיי האדם. כמה ראוי לקבוע שיעור בו ולהעמיק בדברי החכם מכל אדם.

*

בשבת קודש למדנו בצוותא קטע בספר "שפת אמת" [אמור תרמ"ב] המפליג מאד בסגולת ימי הספירה. ימים אלה שנמנו בפרשת אמור בין המועדים, הם בבחינת חול המועד שיש בהם קדושה לפניהם ולאחריהם, חג הפסח וחג השבועות. הימים הוכתרו בכתר "תמימות". מתנה מיוחדת ניתנה על ידם, ששייך לזכות אז לטהרה וכל השנה כולה תלויה בהם. ולא זו בלבד אלא שב"שבע שבתות" נרמז שבמידה מסוימת שיש בכל יום מימי הספירה אף בחינת שבת...

'במושׂכל ראשון' עלתה השאלה. הרי כל ילד יודע שימי הספירה הם ימי אבל על תלמידי רבי עקיבא ועל העולם ששמם אז בהעדר התורה, ולמה אם כן לא נזכר זאת בדברי ה'שפת אמת' אפילו בדרך אגב, אפילו ברמז? כמו כן ידוע מדברי ימי ישראל, שימי הספירה היו ימים קשים מאד לישראל בתקופות שונות.

אלא שהקושיא בעצמה היא התירוץ. דווקא משום שכל אחד מוּדע על כך, דווקא משום שהאבל עולה על המחשבה מיד כשמזכירים את ימי הספירה, לא היה ה'שפת אמת' צריך להזכיר זאת. הוא רצה להדגיש את ההיפך, שלא לשכוח שימים אלה הם באמת ימים מיוחדים ביותר. ימים שיש בכל אחד מהם משום שבת ומועד! ומלבד מה שצריך להימנע בהם על פי ההלכה; ראוי מאד לזכור את סגולתם, שיש בהם בחינת חול המועד ואפילו שבת וכל השנה כולה תלויה בטהרתם, אם מנצלים אותם כראוי...

*

רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה... [משלי ח"י ד']. בתולדות "לפיד האש" הרה"ק מצאנז- קלויזנבורג זי"ע, ראיתי זאת פעם ועדיין הדברים מחלחלים במוראם. הדברים נשמעו מפי שריד אש וחרב, שבתקופה שלמחרת החורבן, היה חולה אנוש, חלש עד לאימה ולא היה מסוגל לזוז בכוחות עצמו. על מטה הביאוהו אז לבית הכנסת שבפֶלדאפינג, מקום תפילתו של אותו ארי מתנשא בקדושה ובגבורה. ליל שבת היה והרבי עבר אז לפני התיבה לקבלת שבת. את תיבות "קול ד' בכח – קול ד' בהדר" חזר ואמר פעמים רבות, בהתרגשות מזעזעת ובכיסופין שאין לתארם...

אותו פליט חולה התחיל להרגיש שכל חזרה וחזרה של ה'קולות': "קול ד' בכח – קול ד' בהדר" נוסכת היא בו כוחות חדשים, רוח חיים ורצון חיים! מזור לנפשו הפצועה וגוו הרופף. לאחר כל מה שעבר עליו, עדיין היה מפרפר ביסורי גלות איומים ושוקק לטיפת גאולה. הוא נמלט בעור שיניו מהיות טרף למרצחיו ולמחלת הטיפוס שנדבקה בו. אין בו כח להתרכז ולחשוב. אין בו כח לקום ולנוע. אין בו כח להמשיך ולשקם את חייו השסועים. והנה שומע הוא קולות שמיימים מתחזקים והולכים, ק-ו-ל ד' ב-כ-ח ק-ו-ל ד' ב-ה-ד-ר - - - המעידים שיש מנהיג לבירה, רופא נאמן וגואל חזק, שבידו לגדל ולחזק לכל. טל חיים ירד עליו, שיקוי פלאים מ'שפע חיים' ובחרת בחיים!...

*

דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם [משלי ל' י"ט]. ים הדמעות הציף את העולם היהודי כולו. הנה מגיעה ספינה ושַׁבָּת שמה. אניה המפלסת לה דרך בים הרוגש ההוא וצפה על פני גליו ומשבריו. על כולנו לעלות עליה כעת. מקום מרווח יש על סיפונה לכל בית ישראל. תורן הספינה מתנוסס כלפי מעלה. על דגל הספינה כתוב באותיות של אש: "מנוחת אמת ואמונה". הקברניט העליון הוא בורא העולם ומנהיגו יתברך, קונה שמים וארץ, מקדש השבת ומברך שביעי. הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה...

מלחיה הם מלאכי השרת מלאכי עליון המלוים את כל יהודי בשבת; את משוטיה אוחזים גדולי הדורות, הפוסקים שהורו לנו את קיום השבת גדריה והלכותיה, והצדיקים שגילו את פנימיות קדושתה, רזיה ותעלומותיה. והם הפוקדים עלינו כעת:
צְוָחִין אַף עַקְתִין בְּטֵלִין וּשְׁבִיתִין, בְּרַם אַנְפִּין חַדְתִּין וְרוּחִין עִם נַפְשִׁין.

ובתווך... הוי! במרכזה של ספינת השבת השבוע, שולחן מיוחד למשפחות קדושי מירון, מקריבי העולות התמימות, משפחות רוממות בישראל שקידשו שם שמים בימים אלה בצורה נשגבה ביותר. וְעַמְּךָ מַסְבִּיבִים אוֹתָם כַּחוֹמָה. וְאַתָּה מִן הַשָּׁמַיִם תַּשְׁגִּיחַ אוֹתָם לְרַחֵמָה. כל ישראל יעמדו סביבותיהם בהוד ואימה, ובלב אחד יקבלו כולם את השבת. מזמור שיר ליום השבת. להגיד בבוקר וחסדך ואמונתך בלילות. להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו. מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'!

שבת קודש נפשות ישראל בצל כנפיך יחסיון... ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קדשך... קול השבת יחזקנו ויאמצנו, להתנער מעפר ולהתעורר לקראת יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. ובחרת בחיים - - -

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
עינינו נשואות לאדון השלום מקַדֵש השבת
רצה והחליצנו ביום השבת הזה!
כי אתה הוא בעל הישועות ובעל הנחמות!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

לבי במערב
הודעות: 7225
הצטרף: א' מאי 14, 2017 12:58 pm
מיקום: לענינים נחוצים - נא לפנות בהודעה־פרטית. בתודה מראש.

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי לבי במערב » א' מאי 09, 2021 12:27 pm

בנוגע לפסוק 'מגדל עֹז' שהוזכר ברשימת הרמ"י קנר שליט"א,
שמא בנו"ט להעיר מהנכתב בס' 'בן המלך והנזיר' שער יא: "ואמרו עוד, החסידים מזומנים למגדל עֹז בתהפוכות הזמנים".
וברשימת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מליובאוויטש נ"ע (נד' ב'אהלי ליובאוויטש' חו' ג ע' 63, ובכ"מ) ניסח פתגם זה בשינוי קל - אך משמעותי: "חסידים הם שמזומנים להיות מגדל עוז בתהפוכות הזמנים" (ולהעיר מ'זכרון טוב' (רוזא) ספי"ח).

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ד' מאי 19, 2021 7:25 pm


עַמֵּך עַמִּי וֵאלֹקָיִךְ אֱלֹקָי


הרהורי דברים לחג השבועות תשפ"א


לר' ישראל יקירי שליט"א

ימי ההכנה לקבלת התורה מגיעים ליעדם. באופק כבר נראה ה'הר', הר סיני שסביביו נהיינו לעם ה' ולנבחרי היצירה. מועד נשגב ומרומם הוא חג השבועות, יום שאיננו מצווים על 'מצוות מעשיות' מיוחדות. בסוכות נכנס האדם בכל "רמ"ח ושס"ה" שלו לדירה בסוכה, בידיו מקיים הוא נטילת ד' מינים. בפסח המצוות מתקיימות בפה.

כמובן שלכל אלה צריך כוונה והתבוננות, אמנם בחג השבועות עיקר "כלי המעשה" הם המוח והלב... הכוננות ושמחת הנפש, ההתעוררות וההתפעלות, הריכוז, הנכונות והרצון הלוהט לקבל את התורה מחדש. בזכירת הר סיני נאמר ופן יסורו "מלבבך" כל ימי חייך... החג כולו אומר תוקף הדעת וחובת הלבבות...

בימים אלה בפרט, צריך שנייחד לעצמנו כמה רגעים, ולהעביר נגד עינינו במלא הריכוז את המעמד הגדול שכל קיום העולם היה תלוי בו. נתבונן נא במלים הנאדרות של תפילת ר"ה: "גַּם הָעוֹלָם כֻּלּוֹ חָל מִפָּנֶיךָ וּבְרִיּוֹת בְּרֵאשִׁית חָרְדוּ מִמֶּךָּ. בְּהִגָּלוֹתְךָ מַלְכֵּנוּ עַל הַר סִינַי לְלַמֵּד לְעַמְּךָ תּוֹרָה וּמִצְות וַתַּשְׁמִיעֵם אֶת הוֹד קוֹלֶךָ וְדִבְּרוֹת קָדְשְׁךָ מִלַּהֲבוֹת אֵשׁ".
הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. נדמה לעצמנו עד כמה ששייך, את עוצמתו האדירה של יום זה שזעזע עולם ומלואו, אמירת נעשה ונשמע, הקולות והברקים והענן הכבד על ההר. תלישת הר סיני ממקומו ועמידתנו מתחתיו. וירד ד' על הר סיני, בשלש מחיצות, חושך, ענן וערפל.

הבריאה כולה עצרה את נשימתה מחרדת אלקים. "כשנתן הקב"ה את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי ה' אלקיך".

*

קול גדול ולא יסף... "הקול הזה נצחי, אי אפשר שיפסק בדורות אחרונים" [מהר"ל דרוש על התורה]. אף האש של הר סיני לא נפסקה. רבותינו בעלי התוספות [סוכה כ"ח.] גילו לנו שמה שנאמר על יונתן בן עוזיאל ש"כל עוף הפורח עליו מיד נשרף" וכן מה שליהטה האש כשדיברו רבי אליעזר ורבי יהושע בדברי תורה, זה היה קשור לאש מסיני...

ואף אש הגלות נרמזה כאן. אבי ז"ל היה מתאר איך ששמע פעם את הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין, נואם בעיר קראקא בפני ציבור גדול עֲצוּר-נשימה. בתוך דבריו נשמעה אז שאגתו הרועמת: "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי" – "צו האט נאך א פאלק געהערט דאס ג-טליכע קול... האם שמע פעם עם בעמי תבל, את הקול האלקי מדבר אליו מתוך האש, מִתוך מְדוּרות הגלות, מוקדי הצער וַ-יֶּ-חִ-י! "און ער לעבט!" הוא חי וקיים עדיין, הוא מתנער, מתעורר ומחליף כח... וַ-יֶּ-חִ-י! הוא חי בתקוף הימנותא, בתוקף האמונה...

הלב היהודי הזדעזע והתחדש בתקופה האחרונה והתייחד עם מלכו ואלקיו מתוך תחושת אמונה בלב אחד. זה יהיה חג השבועות מיוחד, מחובר ביותר למקורו בסיני.

*

נזכרתי בדברים מפעימים שאמר אותו גאון ומנהיג, הרב מלובלין. במעמד הר סיני נאמר אחרי עשרת הדיברות: "וַיַּעֲמוֹד הָעָם מֵרָחוֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים".

וכך פירש רבי מאיר שפירא: בשעה שדרש על אור התורה שלא תפסיק להאיר אף בזמן הגלות. ויעמוד העם מרחוק... כשהתבונן העם בעתיד גלותו, בסבלו ותלאותיו ככבשה אחת בין שבעים זאבים, אז נעמד העם דום וקפא על מקומו. אז הזדעדזע ונרתע לאחוריו.

ואילו משה רבינו ניגש אל הערפל אשר שם האלקים. הוא התקרב אל הערפל, אל העננים הקודרים המאיימים על עמו. ואז הבחין אשר שם הוא האלקים השוכן בערפל. שם מצא התגלות אלקית אף בזמני הסתר...

*

וכך השלים הרב מלובלין את רעיונו הנשגב. בשעת חנוכת בית המקדש נאמר. [מ"א ח'] וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה'... אָז אָמַר שְׁלֹמֹה, ה' אָמַר לִשְׁכּוֹן בָּעֲרָפֶל... כשחזה שלמה המלך את חורבן הבית וראה את הכהנים יוצאים מן המקדש החרב, כשהכל לוטה בענן וערפל. אז אמר שלמה, ה' אמר לשכון בערפל. אז נזכר במבטו העמוק של משה רבינו. "ה' אמר" הוא הבטיחנו על ידי נביאו נאמן ביתו לשכון בערפל ולהאיר לנו מתוך חשיכה...
*

קול גדול ולא יסף... אשתקד היינו בישיבת חכמי לובלין עם קבוצה יקרה של חסידים ואנשי מעשה. לפני הציבור נעמד אז הגה"ח ר' נחום פלקסר שליט"א נכד אחד מבחירי תלמידי יח"ל, הגאון הנודע ר' יצחק פלקסר זצ"ל. הוא פתח את הגמרא שלמד בה סבו הגדול בשעתו בישיבת יח"ל והתחיל ללמוד בה. זו היתה הצהרה מרגשת על נצחיות התורה. התורה שהתנוססה במקום הקדוש ההוא, לא פסקה ולא תיפסק...

*

נצחיות התורה בתקופה זו... לפני כמה ימים דיברתי עם אחד מגדולי הרבנים בבני ברק, הגה"צ ר' סיני הלברשטאם שליט"א, רבה של שיכון ג' וקהל דברי חיים. נושא הוא הרב את עטרת אבותיו הקדושים בגדלות בתורה והרבצתה, בהוראה בכל מכמני ההלכה ובהבערת אש היהדות הצרופה מן הדורות הקודמים, בעוז וחדווה חסידית.
קורת רוח וחיזוק רב היתה לי משיחה זו. הרב סיפר לי שבזמן האחרון בָּחַן כמה ישיבות מחוגים שונים והתפעל על הידיעות העצומות של הבחורים בגפ"ת, במסכתות שלימות. כמה חיזוק ישנו בידיעה כגון זו. הרי מדובר אחרי תקופות ממושכות של תלאות הנגיף, הבידודים וההפסקות ובכל זאת. לא תשכח מפי זרעו...
*

יבואו טהורים... היום בשעת כתיבת שורות אלה, השתתפתי במסיבת "בן חמש למקרא". תינוקות של בית רבן בעיר טורונטו הרחוקה, צאן קדשים עם חזות יהודית מובהקת, עטרותיהם בראשיהם ועל פניהם זיו השכינה. הם חזרו על מאמרי תורה שבכתב ושבעל פה, ושרו בכל לבם הטהור: "משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו נגילה בך"... בחלל מעיקה ומעיבה גזירת שלטון על סגירת המוסדות. לא יודעים מה ילד יום, ועם כל זאת רקדו כולם ריקוד של אמונה ובטחון... כי לא תשכח מפי זרעו.

הבטחון מסייע לקבלת התורה. בברכת אהבה רבה אומרים "בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים". אולי לא ידוע כל כך פשוטן של מלים אלה, ש"אבותינו" המוזכרים כאן, הם יוצאי מצרים שבטחו בה' שיצאו ללא צידה לדרך ובטחו בה'. ועליהם נאמר "לכתך אחרי במדבר" ומתוך כך זכו לקבלת התורה. "ותלמדם חוקי חיים". כך פירשו רבותינו הראשונים ומפרשי הסידור אחריהם. [וע' שפ"א בהר תרמ"ז]. אגב, ידוע שעורר הבעש"ט זי"ע הרבה על אמירת ברכת אהבה רבה [תולדות יעקב יוסף פ' וארא]. ונהוג הדבר לכוון בברכה זו ביותר, בחג השבועות.

*

חג מתן תורה ממשמש ובא. הוצאתי את מסכת שבת לחזור על סוגיית מתן תורה. דברי הגמרא הראשונים שלמדתי אי פעם. אבי ז"ל פתח לפני אז את הגמרא במסכת שבת דף פ"ח. והתחיל ללמד אותי בנעימה: "דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא" – כך הוא הטעים והסביר באזני הרכות - "הָיֹה הָיָה יהודי ת"ח שבא מן הגליל, "גליל" - הוא בחלקה הצפוני של ארץ ישראל. ומשם הגיע אותו דרשן למדינת בבל. הוא נעמד בבית המדרש ודרש לפני האמורא הקדוש רב חסדא שישב שם יחד עם ציבור יהודים מקשיבים: "בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי, לעם תליתאי, על ידי תליתאי, ביום תליתאי בירחא תליתאי...

האגדות של מתן תורה מתחילות בדרשה נפלאה זו בו שילב ה"גלילאה" את התורה, עם האישים והזמנים של מעמד הר סיני, במספר שלוש... תורה נביאים וכתובים, כהנים לויים ישראלים, משה רבינו היה שלישי במשפחתו אחרי מרים ואהרן, התורה ניתנה בשלישי לימי פרישה, בחודש השלישי הוא חודש סיון...

אה! טל ילדות קדומה! הוקסמתי מ'סידרה' מופלאה זה, שהחדיר בי אבי בצורה מושכת כל כך. בקולו הנעים פיזם ניגון גמרא מתוק, שהכל הסתיים באותה מלה "תליתאי". אבא הציף אותי בגלי נועם וכך התחלנו ללמוד את אותן האגדות הנפלאות על כפיית הר כגיגית, על שני הכתרים שקבלנו בהר סיני, כנגד נעשה ונשמע... כך פתח לי שער בלימוד הגמרא...
*

עשרות, עשרות שנים עברו מאז. פעמים אין ספור עברתי על דברי ההוא גלילאה, בפרט בחג השבועות וגם השתדלתי להעביר זאת לדורות הבאים, כפי שנהג עמי אבא. אלא שבדברי תורה תמיד אפשר למצוא בהם טעם חדש.
חזרתי וחשבתי השבוע על דברי הגמרא האלה. ותוך כדי הליכה לבית הכנסת נתעוררה בי השאלה שוב. מה רצה של אותו גלילאה להביע בזה ששילש את דבריו ב'תליתאי'? הרי באמת היה יכול להשתמש בלשון ברכת התורה, או בלשון התנאים המוכרת לנו מליל הסדר: "ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל"?
*
ואז עלה במחשבה, שהגלילאי ביקש להרחיב את ההודאה להקב"ה עוד ועוד מכל צד. הוא הודה אז על כל החסד שסביב מתן תורתינו הקדושה. הוא לא הסתפק בהודאה הרגילה על התורה. נפשו איותה לקיים מה שנאמר "והוספתי על כל תהלתך".
הגלילאי רצה להרחיב בהודאה הלאה והלאה ולא להתצמצם. הוא הודה על התורה ועל כל חלקיה, על עם ישראל וכל רבדיו; על משה רבינו וגם על אחיו ואחותו שעזרו על ידו בהשפעת דת של תורה; על ההזדמנות ההכנה המיוחדת למתן תורה, בחודש השלישי ליציאת מצרים וביום השלישי של טהרה יתירה. ועל הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך. בריך רחמנא דיהיב ויהיב ויהיב...
*

הרי חג שבועות הוא זמן הבאת ביכורים. ומביא הביכורים אינו מודה על פירותיו בלבד, הוא אינו מתמקד רק על רגע העכשיו, אלא מרחיב והולך בהודאתו עד "ארמי אובד אבי", דרך סבלות מצרים וגאולתה, ורק אחרי זה קורא הוא: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתי לי ה'".
*

כי לך טוב להודות... הנה נעמד לו 'ההוא גלילאה' שרגשי ההודאה עברו על גדותיו, בישיבת רב חסדא בעיר סורא שהתורה התעצמה והתגברה שם ללא גבול ומדה. עוד בימי קודמו רב הונא, נאמר על ישיבה זו שבסורא שבבבל, שכשעמדו אלפי התלמידים מתלמודם והתנערו מאבק בגדיהם כיסה האבק את אור היום עד שהיה הדבר ניכר בארץ ישראל... [כתובות ק"ו.]
אודה ה' בכל לבב. ההוא גלילאה בעמדו בישיבה זו וראה בעיניו את כבוד התורה שבגולה, רצה לברך ולהודות על הכל, על הכל! ואז נעמד וקרא בעוז: "בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי"! הוא רצה להודות להקב"ה נותן התורה, ולא על תורת משה בלבד שניתנה אז, אלא אף על הנביאים והכתובים. על הנביאים וכל אשר בהם, על אזהרותיהם ותנחומיהם, על הכתובים על כל דברי היראה והחכמה, התפילות והתחנונים, על המגילות וכל אוצרותיהן ועוד ועוד ועוד...
*

ולא זו בלבד... 'ההוא גלילאה' רצה להודות על שזכינו לרועה נאמן לאדון הנביאים, משה רבינו מוסר התורה במעמד הגדול ההוא, וגם בזה לא אמר די. יחד עם זאת הודה אף על 'מתנת' אהרן ומרים, שהשפיעו בדרכם המיוחדת על עם ישראל. וכמאמר הנביא מיכה "וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם". אהרן הכהן הגדול מאחיו עמוד העבודה והשלום שהעניק לעם מתפארת מידותיו, מרים הנביאה שמסרה את עיקרי הדת לנשות ישראל. הם פעלו גדולות ונצורות ובזכותם זכינו לענני הכבוד ולבארה של מרים.
*
לעם תליתאי... ברכת "אשר בחר בנו" שבברכות התורה, נחשבת למעולה שבברכות מפני שיש בה גם שבח לתורה וגם לעם ישראל. [רש"י ברכות י"א:].

הגלילאי רצה להודות אז לא רק על הנבחרים שבעם אלא על כולם, כהנים לויים וישראלים לכל סוגיהם ומעמדיהם, למרות שאין כולם שוים בדרגה. על כולם הביע את רחשי הודאתו! הרי כך אמר רבי שמעון בן יוחאי: "מנין אתה אומר אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד, לא היתה השכינה נגלית עליהן, דכתיב 'כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני'. [דב"ר ז' ח'].

*

עודני חושב על ענין הרחבת ההודאה ופתאום נעצרתי. נזכרתי ששעה קלה לפני כן הגיע אלי מכתב מידידי עוז הגה"ח ר' ישראל שלום ארליך שליט"א מבני ברק, בנו של כ"ק מרן אדמו"ר מקוידנוב שליט"א.
הוא הלך לנחם את קרוביו בני העלייה, משפחת אנגלרד הרוממה בירושלים על האבידה הכפולה ר"ל. וכך כתב: "אין לתאר את תהומות הצער והיגון מחד גיסא, ומאידך גיסא דיבורי אמונה מרוממים כאלו הנשגבים מבינת אדם...".

"השכנים סיפרו שבליל שבת שעות ספורות לאחר הלויה, שמעו שמזמרים זמירות שבת, ושרים 'מודה אני לפניך על כל החסד אשר עשית עמדי'', במשך זמן רב". הוי! שירת מלאכיך הקדושים!

לא יאומן כי יסופר. שירת ההודאה הטבועה בלב בני העלייה, המשיכה לזרום בקולות על אנושיים, אף אז באותו ליל שבת ללא הפסק. קול גדול ולא יסף... בתוך תהום הצער והיגון מצא איש מורם מעם, הגה"ח רבי מנדל שליט"א, מעיין בלתי נדלה של הודאה ללא הרף. ר' ישראל! אין לנו מושג בשירה עליונה כזו!

*

נקדמה דבריו בתודה.. מתוך שערי ההודאה שנפתחו כאן לרווחה באופן בלתי נתפס, העמדתי כעת שוב את הגלילאי לפני עיני הרוח ונסיתי להאזין לדבריו ביתר שאת. כעת נדמה לי שהנני שומע מפיו הודאה חדשה ומורחבת, על הנגלה והנסתר שבחסד ה', על המובן ואינו מובן, לרבות מחשכי הגלות.

*

ועל הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך ומברכים אותך... על כל יהודי, על כל רצון יהודי, על כל ניצוץ יהודי, על כל גילוי לב יהודי... עם תליתאי על כל דרגותיו, לרבות פשוטי בעם והאור הגנוז בנשמתם...

ידידי הדגול הרב ארליך שליט"א תיאר לי באותה איגרת את המון המנחמים מכל הסוגים, עמך בית ישראל שבאו להשתתף בצער יהודי שלא הכירו. ובתוך דבריו הוסיף ידידי משפט אחד שמשום מה זעזע את נפשי עד לאחת.

"היה שם חקלאי מאחד המושבים שהגיע עם כמה קרטונים גדושים פירות, הניח אותם על הרצפה, פרץ בבכי ואמר: לבי אתכם, זה מה שאני יכול לתת...".

וכך סיים ידידי את מכתבו שכָּלל הבעות מרטיטות מאנשים שונים: "למרות שהשעה היתה מאוחרת, פניתי משם לכותל המערבי ופרצתי בבכי, על העם המיוחד שהנני מבניו".

*

מי ידמה לך ומי ישוה עמי האהוב! מי ישיג אף שגב פשוטיך! החקלאי הביא כמה קרטונים וביטא כמה מלים. האם יש לנו מושג איזה 'רעש' זה עורר בשמים? כבר אמרו ז"ל [כתובות ק"ה:] שכל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב ביכורים, ברם כאן זה היה משהו נשגב עוד יותר. 'והניחו לפני מזבח ה' אלקיך' נאמר בפרשת ביכורים. לפני המזבח הניח אותו איכר את פירותיו באותה דירה בירושלים. מזבח העקידה, מזבח האמת, מזבח האמונה השירה וההודאה, מזבח ההקרבה, דם הנפש והכפרה. ועל גבי המזבח הזה ניסך את פרץ דמעותיו...

*

זה מה שאני יכול לתת... אף אחד לא ביקש ממנו כלום. מרצונו הטוב, מצא בזה חובה לנפשו. הוא הגיע ממרחק, להראות כמה שכואב לו. חקלאי זה איננו בעל אמצעים. אין לו יותר מה לתת להם. אפילו מלים לנחם אין לו כי אם דמעות. הוא רצה להעניק להם מפרי הארץ שעמל ויגע בה. במקום למכור אותם בשוק למחייתו העדיף לנחם בהם לבבות נשברים, להראות להם בתכלית הפשטות, התמימות והכֵּנות שנורא כואב לו עליהם. כל זה היה ארוז בקופסות הקדושות האלה, מנחת ביכורים לה' אלקיך. מנחת אהבה ואחוה.

*

בחג השבועות נידון העולם על פירות האילן [ר"ה ט"ז.] מי יודע אם לא אותם פירות התנחומים, דווקא ירַצו השנה על פירותיו של עמנו, על כל המובנים. מי יודע כמה חסד ורחמים ימשיך זאת מלמעלה. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ...
*

דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא... ה"כהן" מלובלין זי"ע רמז בדברים אלה: שרב חסדא ששמו חסדא מורה שהשם יתברך רב חסד. [פרי צדיק שבועות אות ו']. ועל הכל ה' אלקינו מודים לך. בהתקרב חג השבועות בו נהיינו לעם, צריך להודות לה' על כל נשמה יהודית. יחד עם ההוא גלילאה נודה נא על עם תליתאי, על כהנים לויים וישראלים, על מקדשי ה', על מקריבי הקרבן, על בעלי אמונה לוהטת, על משוררי "מודה אני לפניך על כל החסד" בזמן איום מכל איום, על המתנדבים בעם, וגם על איכרים פשוטים שאין להם מאומה, הסוחבים פירות על שכמם בכדי לחזק ולאמץ אחים בכל לבם ונפשם.


*
זה מה שאני יכול לתת... אומרים בשם הבעש"ט הקדוש, שגילה פעם איך שיכול יהודי לפעול שיהיו דבריו נשמעים בשמים. הוא המשיל אז על זה משל נפלא מאד. בן מלך תעה פעם בדרכו והגיע אל שדה מרעה. הוא היה עיף ורעב וצמא. הרועה שהיה איש עני הכניסו בכבוד לביקתתו אלא שלא היה לו במה לכבדו. הוא חיפש ומצא חתיכת בד לבן ופרש אותה על השולחן. ואז מצא שמיכה לבנה ונקיה והציע אותה על הקרקע לכבוד בן המלך שינוח קצת. יותר מזה לא היה לו, אלא שעשה מה שביכולתו בכל לבו ונפשו.
לימים, כשחזר בן המלך לארמון ציוה לקרוא אליו את הרועה. הוא גמל לו אז בצורה נפלאה וכיבדו בכבוד מלכים. השרים ואנשי החצר תמהו אז. "הרי אנחנו עומדים לשירותך תמיד וממלאים את משאלותיך במסירות, במה איפוא זכה בן המלך לכבוד כזה?". ענה בן המלך ואמר בקצרה. "הוא נתן לי מפה לבנה על השולחן וסדין לבן על הארץ"... [בעש"ט עה"ת בהקדמה, 'מאירת עינים' אות נ"א]

הרועה עשה את כל מה שביכולתו למרות היותו מחוסר אמצעים. הוא עשה זאת בכל הלב... וטוב מעט בכוונה. ובפרט אם אותו המעט היה כל מה שבידו. אם מתנהג יהודי כך בעבודת הקודש שלו, יש לו פתחון פה מיוחד כלפי מעלה ויכול לפעול בתפילותיו. כך אמר הבעש"ט.

הנה הגיע החקלאי לירושלים היישר מן המושב, קופסות הפירות בידו, אבלו בלבו ודמעותיו בעיניו. הוא בא לנחם יהודים שלא הכיר כלל. בכל הלב עשה זאת. בכל מאודו עשה זאת. את יבולו הקריב כמנחת ביכורים. זה מה שאני יכול לתת... ומי יודע איך שמעשה כזה בכל הכֵּנות והיכולת, פועל זכויות בשמים ממעל.

*

הוי! מושבניק! מושבניק! במה אברכך? פירותיך מתוקים, צלך אפל וקודר, אַמת הדמעות עוברת תחתיך... שם הגשת את מנחת ביכוריך לפני מזבח משפחה קדושה. בשדה ובפרדס עמדת תחת שמש לוהטת, ולבך לוהט עוד יותר. כאבת את אחיך השקועים באבלם וביגונם. קטפת פירות לזכרון הפירות שנקטפו באבם, ורצית לנחם בהם את בני עמך האהוב.

הוי! מושבניק! מושבניק! במה אברכך? יהי רצון, שכל נטיעותיך תהיינה נטיעות של שמחה. יהי רצון שעוד תזכה לעלות עם יבולך לירושלים בין מביאי הביכורים, בקול רנה ותודה, המון חוגג. ושמחת בכל הטוב...

*

נחזור נא כעת אל 'ההוא גלילאה' שהזכיר בהודאתו את "אוריאן תליתאי'. ברצונו היה להודות על כל חלקי התורה, תורה נביאים וכתובים . כבר אמרו חז"ל שבלי החטא והגלות לא היינו זוכים לכל זה. הרי כך לימדונו ז"ל [נדרים כ"ב:]: "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד". מתוך החטא ניתווספו להם תוכחות הנביאים ודברי חכמה. לולא הגלות לא היינו זקוקים לנבואות נחמה. נמצא שברמז הודה הגלילאי אף על קירבת אלקים במצבים השפלים, מצבי חטא וגלות...

*

ובין ה'כתובים' האלה נמצאת מגילת רות! השתלשלות מגילה זו צומחת מתולדות החטא, הסבל והדכדוך. למרבית הפלא התעלתה דווקא משם נפש אומללה לגבהי גבהים עד למלכות ישראל ולגאולה העתידה.

כמעט בחשאי מלווה לה מגילת רות, מן הצד את זמן מתן תורתנו. אלא במבט מעמיק שייך לראות במגילה זו קבלת תורה דיחיד. בסיני היה שם כל העם מלוכד יחד. מדבר סיני אז היה כולו מזומן ומקודש לכך. רבבות מלאכים היו שם. פמליא של מעלה. האוירה היתה מלאה כוננות למעמד רוחני שכמותו לא היה מעולם. התגלות אלקית בקדושה וטהרה. וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה.

בשדה מואב עמדה לה נפש יחידה ובודדה שהתנתקה מעברה הנוצץ ואמרה אף היא מעין 'נעשה ונשמע'. ובתנאים עלובים מאד. הסביבה לא היתה מעודדת לכך. עיירות מואב פרוצות היו. עַם מואב היה שפל ונבזה בהתנהגתו. ובכל זאת עמדה הנפש ההיא במלא התנופה לקבל את כל מצוות היהדות, ההנהגות והגדרים, מתוך עזיבת עולמה הקודם, חסד ומסירות נפש. "עמך עמי ואלקיך אלקי".

יש מקום לומר, שמתוך מגילה זו למדים, שקבלת התורה בסיני שרושמה היה על תבל ומלואה, פעל על כל פינה ופינה בעולם כולו, שמעתה תמיד יהיה שייך אף קבלת התורה דיחיד, באשר הוא שם, בכל זמן ומצב. הרי נאמר אנכי ה' "אלקיך" בלשון יחיד וכבר נתבאר שזוהי הדגשה לכל יחיד ויחיד כשלעצמו.

למרות תנאי שפלות רוחנית, יהיה אף יחיד מסוגל למצוא לו את הדרך להצטרף אל עם ישראל ואל אלקי ישראל. רות נקראה בשמה על שם דוד המלך שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות [ברכות ז:]. יתכן וה"צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים". כבר התחיל להתרקם מתוך כיסופי רות זקנתו בדרכי נוד, בדרכה לבית לחם יהודה.

*

מו"ר הגאון והצדיק רבי חיים ברים זצוק"ל, סיפר שבהיות רבו הרה"ק ר' מרדכי שלמה מבויאן זי"ע בירושלים בחג השבועות תש"כ; הציץ רבי חיים פעם מן החרכים וראה את רבו כשהוא קורא מגילת רות כשעיניו זולגות דמעות ללא הרף...

בדיוק ארבעים שנה אחרי כן בשבועות תש"ס, אמר רבי חיים שכעת מבין הוא את ההתרגשות שאחזה את רבו הקדוש בעת קריאה זו. וכמאמרם ז"ל ש"אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה".

ורבי חיים סמך את השערתו להפליא בדברי חז"ל [ע"ז י:] "בכה רבי, יש קונה עולמו בשעה אחת". רות קנתה את עולמה בשעה שאמרה "עמך עמי ואלקיך אלקי" בהכרה וקבלה אלה, זכתה למלכות בית דוד ולגאולה העתידה, ועל זה בכה גם אותו צדיק בשעת קריאת מגילת רות...

*

נרחיב נא יקירי, את המבט ונשווה לרגע את תחילת המגילה עם סופה ומשם נשאב יַמים של חיזוק. משפחה מרוממת בישראל התדרדרה מדחי אל דחי ר"ל, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ומשם, מעומק הנפילה והאסונות האיומים, הובילה הדרך חזרה, דרך עלייה חרישית לארץ הקודש ולהרי יהודה, עליות במקום ושגשוג בדורות, עד פיסגת מלכות ישראל.

ה'איגרא הרמא' בסוף המגילה עלתה על קודמתה לפני הירידה, באלף קומות. "וישי הוליד את דוד" אלימלך גדול הדור היה בשעתו, ברם דוד נהיה למלך הנצחי. דוד מלך ישראל חי וקים. ומשם שוב נמשכת הדרך עד לגואל הצדק ולגאולה העתידה. וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ד', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ד'. [ישעי' י"א].

*

המגילה מראה בעליל, שיש דרך חזרה אף מעומקו של עומק, משפל מצב רוחני. אף מתהום צרה וסבל, עולה המסילה אל רום כל המעלות. מאהבת ד' את עמו נתאפשר שמִן הקלקול עצמו מתהווה התיקון. ההליכה למואב לא היתה כדת, הנישואין עם בנות מואב וודאי שלא. ובכל זאת הראה הקב"ה בטובו הגדול, שאף זה שייך לבוא לידי תיקון עצום. מלכות דוד ושלמה נשתלשלה מרות המואביה. והכל בזכות "יש קונה עולמו בשעה אחת". עמך עמי ואלקיך אלקי. הקבלה הנחושה וההליכה בעוז לקראת האמת והאמונה...

המפרשים עמדו על סדר זה שבדברי רות לנעמי. עמך עמי ואלקיך אלקי... למה הקדימה את העם? ברם כאמור, אצל רות היתה זאת כעין קבלת התורה בזעיר אנפין. ובמעמד הר סיני קדם באמת "עמך עמי" כאיש אחד בלב אחד, כהכנה רבתי לדיברות מפי עליון שפתח אנכי ה' אלקיך. אז קבלנו את מצוות האמונה...

*

ידועים דברי חז"ל [שבת פ"ח:] שהמלאכים התנגדו למתן תורה לישראל ורצו שתישאר עמם בשמים. למשה רבינו ניתן אז רשות לאחוז בכסא הכבוד ולהחזיר להם תשובה. מתוך פסוקי התורה הוכיח להם אדון הנביאים שהתורה שייכת לנו בלבד. הוא טען למלאכים. "למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? בין עמים אתם שרויים שעובדים עבודה זרה? משא ומתן יש ביניכם? קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?". והמלאכים הודו לו על כך.

בזמנו הזכרנו את יסודו של ה"שם משמואל" לבאר את מענה משה רבינו אל המלאכים בדברים נוקבים.:בכדי להגיע לקדושה צריך להתנתק מן הטומאה. "למצרים ירדתם? משא ומתן יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?" "לגודל מעלת התורה אין לשום נברא אחיזה בה, רק במה שהוא בורח מדבר שכנגדה". בכדי לזכות לתורה הקדושה ולהתחבר אלה, צריך להתנתק, לברוח מן ההיפך, מטומאת הגויים, מן הפחיתות, מן החיצוניות...

*

וכך טען להם משה רבינו: מלאכים המוני מעלה! האם יש לכם ממה לברוח? האם יש לכם ממה להיבדל ולהתנתק? האם יש נגד מה להילחם ולהתגבר? כלום יצר הרע יש ביניכם? איזה עב וענן של נסיונות מרחף עליכם? מה מושך אתכם לצד שכנגד? מה ומי מציק לכם לחטוא? מה ומי מפתה אתכם לפרוק עול? שוכני עליון! האם יש לכם ממה לברוח? מלאים זיו ומפיקים נוגה! איזה חושך מאפיל עליכם, מלאכי השרת משרתי עליון?

ואמנם כן, רות המואביה בקבלת התורה הפרטית שלה בשדה מואב, הוכיחה זאת במלוא העוז. היא התנתקה בכח מכל אשר קשר אותה לעברה השפל והנאלח. וכפי שאישר זאת בועז בחיזוקו: "ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום".

*
והמגילה מסתיימת בזכרון דוד המלך... דוד המלך המשורר האלקי, במזמורו על מעמד הר סיני [תהילים ס"ח] פונה במורא כלפי מעלה ואומר: אֱלֹקִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ, בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה... מדהימים הם דברי רש"י כאן. בצעדך בישימון סלה... כשצעדת בצעד שלך... שם הראיתני זה דרכך לעולם, לכל צרה - גאולה...".
"אלקים בצאתך לפני עמך". מקרא זה בא לגַלות על כל הדורות, שהקב"ה יוצא לפנינו תמיד. רש"י הקדוש מבחין בתוך ישימון הגליות ובמדבר העמים ב"צעדים" אלה, צעדי עליון המלוים אותנו ממרום, תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה. בצעדים אלה ראה רש"י מורה הדורות, בעליל, שלכל צרה – גאולה. זה דרכך לעולם! לעולם!!! והוסיף על זה מהר"ש לאניידו [רבה של חאלב שבסוריה]; בן דורו של מרן ה'בית יוסף': "תמיד צועד בישימון לפַקח על עמך ישראל"...

*

שבת לך אהובי, גוט שבת
מועדים לשמחה, א גוטן יום טוב!
חג מאחד, חג מייחד, עמך עמי ואלקיך אלקי!
בשורות טובות ישועות ונחמות!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' מאי 21, 2021 2:51 pm


וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם!


קשר עליון ומתנת עליון
בברכת כהנים


לר' ישראל יקירי שליט"א

מה רבו, מה עצמו בקשותינו בתקופה הסוערת הזאת! הלב משווע לאור ישועה ורווחה בכל המישורים. התפילות מפי כל ישראל עולות וגועשות. קולי אל ה' אזעק קולי אל ה' אתחנן. שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו! חוס ורחם עלינו! ברכנו! שמרנו! האר פניך ונִוָשעה!

אלא שיחד עם זאת גם ראוי מאד לחפש באוצרותינו, במה שמוכן לנו. במתנת חנם שאנו מקבלים מן השמים. ברכות שמים ממעל יום יום. הרי על ברכת כהנים נאמר "ואני אברכם"!!!

כמה ראוי להתבונן בקשר עליון זה שמעולם לא התרופף. צריך לחקוק בעומק הלב, שברכות אלה באות מהקב"ה בכבודו ובעצמו והכהנים מעבירים את ברכותיו המאליפות לכל צרכי החיים. הכהנים מקיימים את מעשה המצוה, אמנם הברכה והשפע כמובן מגיעים מן השמים! וכך אמרו חז"ל הקדושים: "ואני אברכם שלא יהיו ישראל אומרים ברכותיהם תלויות בכהנים ת"ל ואני אברכם. שלא יהיו הכהנים אומרים אנו נברך ישראל. תלמוד לומר ואני אברכם. אני אברך את עמי ישראל". [ספרי נשא מ"ג].

*

בפשטות המחיש זאת פעם הרה"צ רבי אליהו ראָטה זצ"ל נאמן ביתו של של הרה"ק ר' שלמ'קה מזוויעל זי"ע. נוהג היה רבי אליהו ללכת בחול המועד למעמד ברכת כהנים ברחבת הכותל המערבי. בדרך דיבר הרבה על מצוות ברכת כהנים. ואז הכריז ואמר: "הלא על ברכת כהנים נאמר בתורה: ושמו את שמי על בני ישראל, כלומר בברכתם נוטלים הכהנים כביכול את שם ה' ושמים אותו על ראשי בני ישראל..."

רבי אליהו התרגש מאד והמחיש בתנועות ידיו את שגב המעמד הזה. וכך המשיך ואמר: "ומה אומר הקב"ה? כשכהנים יברכו את בני ישראל, אז "ואני אברכם". אני בעצמי אברך אותם! נמצא שאנחנו הולכים עכשיו לקבל את שם ה' הגדול והנורא באמצעות מאות כהנים, ועוד במקום המקודש ביותר. הוא חזר על הדברים כמה וכמה פעמים בלהט ואז החיש את צעדיו להתקרב אל הקודש. הדבקות לברכת כהנים כבשה אותו. בכל לבו ונפשו נמשך לדרכו באהבה להתברך בשם ה"' [איש חסיד היה].

*

ברכת כהנים... מתנת שמים זו נמצאת בידינו תדיר ועלינו להחשיבה ביותר. משל למה הדבר דומה, לבן מלך שנמצא במרחקים והוא שולח תמיד איגרות בקשה לאביו. אבא! אנא עזור לי! אני זקוק לכך וזה חסר לי. אנא שלח! אנא אבא היענה לי!

והנה איגרת שלוחה לו מאביו המלך: "בני אהובי! הנני שומע ומקבל את בקשותיך ברחמים וברצון. ויחד עם זאת, אבקשך לבדוק בתיבת הדואר שלך... דע לך בני שיום יום נשלחת לך חבילה ממני, חתומה בחותם המלך, מלאה כל טוב! האם שמת לב לזה? לו רק היית פותח את החבילה, לוקח כל פריט בידיך ומחשיב אותו, כבר היית מוצא שם את הכל, אפילו מה שלא עלתה על דעתך לבקש...

ו'חבילת' המלכות הזאת "ברכת כהנים" שמה, ברכת ה' הבאה אלינו יום יום ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. כמה ראוי לשים לב במה נמצא שם, כמה וכמה ברכות כלולות שם. הרי בכל מלה של ברכות אלה, גילו חז"ל עולמות שלמים שאנו זקוקים להם בכל רגע בחיים. יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.
*

בספר "עבודת כהונה" על כוונת נשיאות כפיים [להמקובל רבי חיים הכהן מניקלשבורג- נדפס בפרעמיסלא תרנ"ד בהסכמת ה"דברי יחזקאל" משינאווא זי"ע]. המריץ את לימוד פסוקי ברכת כהנים ופירושיהם בין לכהנים בין לישראל. וזה לשונו "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, מכל שכן מתנה גדולה ורבה שאין לה שיעור שהיא ברכת כהנים, לכך צריך שגם כל ישראל ידעו ויבינו סוד וסדר ופירוש של ברכת כהנים ויכוונו שיחולו הברכות עליו ומכל שכן בדורות הללו...". [הובא בס' הברכה המשולשת].

גדול אחד נשאל פעם, למה אין אנו רואים בברירות, את ההשפעה בפועל מכח ברכת הכהנים? ענה ואמר אותו גדול: מפני שצריכים להיות "כלי מחזיק ברכה". כנראה שכוונתו היתה שצריך גם "להחזיק", להעריך לקלוט את הברכה, לדעת ולהבין במה דברים אמורים.

*

ר' ישראל! ניגע נא בקצה המטה בשפע המתנות האצורות בברכות האלה, ממה שפירשו לנו חז"ל במדרשי ההלכה והאגדה; בספרי פרשת נשא, במדרש רבה ותנחומא, בילקוט שמעוני שם, ועוד. כמובן שראשית כל ראוי ללמוד את הסוגיא במסכת סוטה [ל"ז: והלאה] . ובזה נבין במקצת במה אנו מתברכים אז...

יברכך ה' וישמרך... בנכסים, בבנים ובבנות, בזקנה, בתלמידים, בברכות האמורות בתורה... וישמרך, שישמור את גופך ואת נפשך, מן הלסטים, מן המזיקין, מיצר הרע. שלא ישלטו בך אחרים, שישמור לך את ברית אבותיך... יאר ה' פניו אליך, בחיים, במאור תורה, במאור פנים; ויחונך, בדעת בבינה והשכל ובמוסר ובחכמה בחן, במשאלותיך, יתן לך חנינה, ויחונך להוציאך משעבוד מלכיות... ויחונך, יחנה ה' אצלך... ויחונך במתנת חנם...

*

יאר ה' פניו אליך... יַראה לך פנים שוחקות... [רש"י]. אחד מידידי הקרובים, נכנס פעם אל ה"פני מנחם" מגור זי"ע ובידו רשימה של בקשות לישועה. ה"פני מנחם" עיין בקוויטל ונענה לו בחיבה :"מען דארף נאר איין שמייכעלע פון אויבן...". צריך לכל זאת רק 'חיוך' אחד מלמעלה...". ואכן זה גופא מברכים הכהנים יום יום "יאר ה' פניו אליך". וכך נאמר בילקוט "אמר רבי יוחנן אין לנו אלא הארת פניך בלבד, די לנו! שנאמר האר פניך ונושעה" [תהלים תת"ל].

והרי מאמר חז"ל שעליו לבדו ראוי להתמקד הרבה. "ויחונך, יתן בכם דעת שתהיו חוננים זה את זה ומרחמים זה את זה!" [במדב"ר י"א ו']. הדברים מדהימים ביותר. זקוקים אנו למתנת הדעת גם בכדי להבין ולהרגיש את מצבו של הזולת, בכדי לחוס לרחם עליו!!! בכדי לידע איך ללכת בדרכי הקב"ה, לקיים "מה הוא רחום, אתה אתה רחום".

בדרך אגב למדנו, שבמדת הרחמים על הזולת, גם צריכים דעת, איך להביע ולבצע זאת בדעת, בחכמה ובתבונה, שלא לגרום בזה צער חלילה...

*

ויחונך... האלשיך הקדוש מגלה במלה זאת, הרגשה נפלאה של אהבת אבינו שבשמים לבנו החביב. בנוהג שבעולם - אם מטיב מלך בשר ודם עם נתינו, כמה פעמים בחנם ללא תגמול, הרי הארת הפנים פוחתת והחן מתמעט והולך. אולם אצל הקב"ה, אין הדבר כן. אלא אע"פ שמאיר אתנו פנים לאין ספור, במתנת חנם, עדיין החן שלנו בעינו עומד וזהרו לא הועם. ויחונך! הוא נוהג אתנו כאב עם בנו, שטובתו של בנו, טובת עצמו היא ממש...

ישא ה' פניו אליך... יתן לך נשיאות פנים... בשעה שאתה עומד ומתפלל. וישם לך שלום... שלום בכניסתך, שלום ביציאתך, שלום בביתך, שלום לך עם כל אדם. והקב"ה פורס עלינו סוכת שלום מתוך מלים אלה... וישם לך שלום!

והנני לציין לך עוד את דברי הקדוש רבי אברהם אזולאי סבו זקנו של הרב חיד"א. זי"ע. "דע כי שבעה מיני אושר נבראו בעולם ואלו הן: חכמה, ובנים, חיים, חן, עושר, ממשלה, שלום, וכולם רמוזים בברכת כהנים" [מעיין ב' נהר ס"ג].

*

בימים אלה בפרט, ירחם ה' על עמו ועל נחלתו. יש לזכור את דברי חז"ל, ששישים האותיות של ברכת כהנים מבטלים את הפורעניות, ועל זה נדרש "ששים גבורים סביב לו - אחוזי חרב מלומדי מלחמה" [במדבר רבה י"א] כמו כן כתב הירושלמי [פ"ז דסוטה הל' י"ד] שברכת כהנים מבטלת את הזעם ומקיימת את העולם.

ובתרגום בשיר השירים שם, נאמר: ששים גיבורים סביב לה... וכמה יאין כהניא בעידן דפרסין ידיהון... כמה נאים הם הכהנים בשעה שנושאים את כפיהם ומברכים את העם בששים אותיות של ברכת כהנים. ואותה הברכה מסבבת אותם כחומה גבוהה וחזקה בשעת מלחמה...

*

לפני שמבקשים סגולות שונות, יש לזכור שסגולה זו של ברכת כהנים בנויה וחקוקה בתוך תוכו של מהות עם ישראל. זהו קשר תמידי בין ישראל לאבינו שבשמים . זוהי סגולה שאין כמותה. "והייתם לי סגולה מכל העמים"; רק אנחנו עמו וצאן מרעיתו מקבלים את הברכה הזאת. נזכור נא זאת בפרט בזמן שאנחנו זקוקים לשמירה מעולה. "יברכך ה' ו-י-ש-מ-ר-ך"

רבינו החזקוני [פ' נשא] אומר שדווקא בשנה השנית במדבר ניתנה המצוה לכל ישראל, שכן אז [אחרי שתקנו להם דגלים וחצוצרות ונתפרסם שמם יותר] התעוררו הכנענים להתגונן מהם ולהלחם בישראל, וברכת כהנים ניתנה אז לשמור אותם מן האויבים... ולפי זה נמצא שכל ארבעים שנה שלא התקיפו הכנענים, ה"פלשתינים" שבאותם הימים, היה מכח ברכת כהנים...
*

נטה נא שוב אוזן בדריכות ובכוונה לברכת הכהנים ונפתח לב לשכינה המדברת מתוך גרונם... הלא כך הביא הטור [שם] בשם הירושלמי: "כה תברכו - בקול רם, בקולו של רם, מלמד שהקב"ה משתמע קולו עמהם...".

מאורי הדורות הוסיפו להמחיש את חשיבות מצוה זו ותועלתה. אם היה נקלע לעיר צדיק ונשגב, קדוש עליון שברכתו ברכה, מתפלל ונענה ופועל ישועות באמת, הרי וודאי היו נוהרים אליו כל בני העיר לקבל ברכת צדיק. וכמה מאושר היה האדם כשהיה מקבל ממנו ברכה שיצליח מאד בכל דרכי חייו. קל וחומר אם היתה ברכה נתונה מפי נביאים, תנאים ואמוראים ראשונים ואחרונים. וכאן הרי אמרה התורה בפירוש שמקבלים ברכה מאת הקב"ה. ואני אברכם!

*

ר' ישראל! בכדי להלהיב את הלב, הבה נעמיק עוד במאמרי חז"ל הקדושים שכל דבריהם אמת אלקית. הם מבארים ענין זה מתוך מקרא במגילת שיר השירים. למד נא עמי לאט ובמתינות, את דבריהם המבטאים את ברכת ה' שבברכת כהנים, במתיקות חודרת ללב. איך שהקב"ה כביכול מגיע לבית הכנסת ומעניק את ברכותיו לישראל, בכל עת של "ברכת כהנים".

"דומה דודי לצבי" "דומה דודי לצבי, מה הצבי הזה מקפץ ממקום למקום, ומגדר לגדר, ומאילן לאילן, ומסוכה לסוכה. כך הקב"ה מדלג ומקפץ מכנסת זו לכנסת זו. כל כך למה בשביל לברך את ישראל. מפרשי המדרש פירשו זאת על ברכת כהנים. הרי אין זמני התפילה שוים, לכן הקב"ה כביכול מדלג ומגיע אל כולם, אל כולם! [במדב"ר י"א ב']

"הנה זה עומד אחר כתלינו"- אחר כתלי בתי כנסיות ובתי מדרשות. "משגיח מן החלונות" - מבין כתפיהם של כהנים. "מציץ מן החרכים" - מבין אצבעותיהם של כהנים. "ענה דודי ואמר לי" יברכך ה' וישמרך [פסיקתא רבתי - פרשה ט"ו].

*

חז"ל האריכו כאן במשל, הנשמע כעין שירה עילאית, שירת דילוגו של צבי בדרכו... זרם מרנין נשמע במלים. "מה הצבי הזה מקפץ: ממקום למקום - ומגדר לגדר - ומאילן לאילן - ומסוכה לסוכה... תכלית ה'שירה' הזאת לפתוח את הלב עד היכן הדברים מגיעים. הקב"ה מלך העולם בכבודו ובעצמו מגיע לכל בית כנסת לברך את ישראל. הוי! ענה דודי ואמר: יברכך ה' וישמרך...

יתכן והמשל התרחב בפיהם. מפני שבנמשל לא כל מקומות שוים בערכם. ישנם מקומות תפילה שהם בבחינת גדר המובדלים מן העולם, יש שהם כמו אילן הפורח והנושא פירות, ויש כאלה שהם פחות קבועים, כדוגמת סוכה. הצד השווה שבהם, שאין הקב"ה פוסח ח"ו על אף אחד מהם, בשעת ברכת כהנים בפרט, כולם שוים לפניו לטובה.

*

ואם זוכים לקיים מצוה זו בכל יום... בערכי תורתנו אין התדירות מאבדת את החשיבות, אדרבה יש לה חשיבות יתירה. חוק ברזל קבעו לנו חז"ל מתוך מקרא מפורש: "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם"! מצוה תדירה מעלה יתירה יש בה! ומה עוד שכל ישראל בכלל ובפרט, זקוקים כל כך בימים אלה לתוכן ברכת כהנים, הברכה והשמירה, הארת פנים ונשיאות פנים!

וכשמתעמקים בענין זה חשים התקשרות למקור הברכה תמיד. ברכות חדשות מתחדשות מלמעלה בכל יום ויום על עם ישראל, כמו בזמן המשכן והמקדש, כך הוא הדבר בעצם היום הזה. "יברכך ה’ וישמרך"... ר' ישראל! הברכה לא נפסקה מעולם ולא תיפסק עד עולם!

*

בשולחן ערוך נפסק פעמיים: "והעם יכוונו לברכה" [או"ח שם סכ"ג] "ישתקו ויכוונו לברכה"! [שם כ"ו] שלא לעסוק אז בשום דבר אחר. מורה הוראה ותיק גאון וחסיד, הראה לי מקום להתעורר בזה, שכמה וכמה הלכות נאמרו בכהנים, שלא יעלו לדוכן אם יש בגוף או בלבוש דבר מושך תשומת לב והכל משום שעל ידי זה יסיחו דעת מלכוון לשמוע את הברכה [ראה קכ"ח ס"ל- ל"ב ובמ"ב ס"ק ק"ט]. צא ולמד עד כמה חשובה כוונת הציבור בברכת כהנים.

מתוך הגמרא הקדושה זועקת אלינו שורה של אש: "כלום יש לך עבד שמברכין אותו ואינו מאזין?" כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מסביר פנים?". [סוטה מ.]. ופי' רש"י הקדוש: "להראות שברכת רבו חשובה לו ועריבה עליו". ח-ש-ו-ב-ה ל-ו ו-ע-ר-י-בה ע-ל-י-ו!

ואכן כתבו רבותינו הפוסקים שלא ללמוד או להתפלל בשעת ברכת כהנים. [ראה באר היטב קכ"ח סקמ"ו ובפסקי תשובות שם]. אדון העולם ברוך הוא עומד עלינו ומברך אותנו. ולא עוד אלא שהקב"ה מתאווה לברכת כהנים! [סוטה ל"ח:].

*
עלינו להקשיב בתשומת לב עמוקה לכל מלה ולספגה בתשוקה אל תוך ליבנו, לכוון ולקוות שיתקיימו אותן הברכות. אה! יברכך ה' וישמרך! יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. מי איננו זקוק לכל זה בכל רגע ורגע! מה שוה האדם בלי ברכה ושמירה? בלי אור ושלום? שוב ושוב נעורר במחשבתינו כמה צריך להוקיר רגעי הזדמנות אלה. מי שאמר והיה העולם, מי שבידו הכל, מי שחי לעד וקיים לנצח ולית אתר פנוי מיניה, משפיע עלינו ברכות!

*

רבותינו הראשונים לימדונו ששלמה המלך ע"ה התקין ברכת כהנים בתפילה [כל בו הל' תפילה פי"א]. מלבד פשוטם של דברים, שהתפילה במקום העבודה היא, ומעיקרא מצאנו ברכת כהנים בשעת העבודה [ויקרא ח'] יש להתמקד כאן על נקודה נפלאה בחכמת שלמה שחיבר ברכת כהנים לתפילה...

הן בתפילה מבקש כל אדם צרכיו ופותח רקיעים בתחנוניו ואז הוא הזמן הראוי שיושפע עליו ברכה וייענה מן השמים בכל הצריך... עומד אדם ומתפלל ומרצה להקב"ה על כל מה שצריך לו, והנה עולים הכהנים לדוכן ומשפיעים עליו את ברכת ה' תיכף. ואמנם אמר בעל התניא זי"ע, שברכת כהנים פועלת מיד! החסד נמשך במהירות ללא עיכוב... [לקוטי תורה פ' קרח נ"ה:].

*

אהוב נפשי! נעצור ונעמיק מבט נוסף על מצוה נפלאה זו. הוי! ולי מה יקרו רעיך קֵל מה עָצמוּ..! היהודים המעולים שבנו, בני השבט המובחר נצטוו למסור את שפע ברכתו של הקב"ה ליהודים אחרים. והם מצווים לעשות כן באהבה. זה חלק בלתי נפרד מן המצוה עד שקבעוה אנשי כנסת הגדולה בנוסח הברכה: וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה.

כמה חן ויופי נמצאים במצוה כזו! וכמה צריכים אנו להתייחס אליה בכל הרצינות והריכוז! ר' ישראל! נתנער נא מעפר ההרגל ונבחין ביקר ערכה של מצוה יקרה וחמודה. הנה מגיע שפע מן השמים ועליו נתמנו ממונים אצילי נפש לחלקו לנו! אדון העולם ציוה אותם להאציל את ברכתו לנו!

*

הכהנים השבט הנבחר שבעמנו, נצטוו במצוה נפלאה זו לקיימה בלב ונפש ולמסור את ברכת ה' בתכלית ההכנה, והכוונה, במתינות ובשמחה, בעין טובה, ברוח נדיבה ואהבת ישראל. ודבר זה יועיל לברכה שתתממש ותתקיים.

וכך פירש רש"י ע"פ חז"ל "אמור להם - מלא, לא תברכם בחפזון ובבהלות, אלא בכוונה ובלב שלם". זה נלמד מהכתיב המלא של מלת "אמור", הברכה צריכה להאמר בצורה "מלאה", צרופה ורצופה בכוונה ויישוב הדעת, בלב מלא ובאהבת ישראל מלאה. בזוה"ק [נשא קמ"ז:] נאמרו דברים נוראים על החובה לברך ברכת כהנים בחביבות ובאהבה.

"אמור להם" נכתב בתורה בכתיב מלא! אות מיוחדת בתורה הקדושה נתייחדה על "מילוי" הלב והכוונה; על חובת הכהנים לברך את עם ישראל, בלב מלא, בקביעות מוחלטת ובמלוא הריכוז. ולמעט ברכת ארעי וחפזון כמילוי תפקיד בעלמא, לא ב"אנגריא" אמרו חז"ל [תנחומא נשא]. כלומר שלקיים מצוה נלבבת זו כעין משימה "צבאית", מתוך הכרח ומשא. הברכה צריכה לנבוע מרצון מלא ותשוקה להיטיב ולהתחסד, כפי שדווקא הכהנים מסוגלים...

*

ידועה דעת בעל ה'חרדים', שאף ישראל נכללו בקיום מצווה זו של ברכת כהנים. כמה מאדירי הפוסקים נקטו כדבריו וביניהם בעל ההפלאה, רבי עקיבא איגר והחתם סופר. זי"ע. הדברים הובאו ב"ביאור הלכה" בפתיחת הלכות ברכת כהנים. וז"ל: "וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה' הם נמי בכלל הברכה". כמה, אם כן ראוי לכל אחד מישראל להתכונן למצוה חביבה זו בלב שלם ובנפש חפצה. אלה לברך ואלה לקבל את הברכה...

*

לפני זמן מה דיברתי עם ידיד יקר מירושלים עיה"ק, כהן שדעתו יפה מחסידי סקוירא, איש לוהט באמונתו בבטחונו וחסידותו. הוא הפתיע אותי כשאמר. "דע לך שאני חושב עליך בברכת כהנים כל יום". התרגשתי מדבריו. הוא נוהג כן בפועל. הוא חושב על ידידיו 'עם שבשדות' במרחקי תבל המתגעגעים לארץ הקודש והוא רוצה לשתפם בברכות שמים ממעל, ברכות ארץ ישראל...

ואז נזכרתי במה שאמרו קדמונינו ז"ל על קהילות ישראל בפרט בחו"ל, שמנהגן שלא לישא כפיים בכל יום. בשעתו ראיתי בנושא זה דברים מפעימים בספר "פסקי תשובות" [או"ח קכ"ח סי' נ"ז]. הוא מביא מפי סופרים וספרים שכל תפוצות ישראל הן בכלל הברכה שמברכים בארץ ישראל. הרי מצאנו בהלכה שאם יש מנין של עשרה כהנים, נושאים את כפיהם ומברכים ל"אחיהם שבשדות" שאינם יכולים לבוא ולהתברך. [סוטה ל"ח:] בדומה לזה יש התפשטות ברכת כהנים שבארץ ישראל לכל מקום בעולם.

השל"ה הקדוש כתב לבני משפחתו בחו"ל "הכהנים נושאים כפיהם בכל יום ואני זוכר בכם וממשיך ברכה על ראשיכם". בכלל מובא בספרי קודש שבני חו"ל הם בכלל הברכה של אחיהם הכהנים שבארץ ישראל. ולכך נכון לבן חו"ל לבקש מידידיו הכהנים בני א"י שיכוונו בשעת נשיאת כפיהם להשפיע מברכות ה'". [פסקי תשובות שם בשם ס' "חסד לאלפים"]. ובכן כל אפסי ארץ הם בכלל הברכה!

מסופר שהגר"ח מבריסק ביקש פעם במכתב מאת הגאון ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק שיזכור אותו בברכת כהנים בימים הנוראים. ובכן כל הזקוק לברכה, יכול לפנות אל הכהן שיזכרנו בשעת ברכת כהנים.

ואף בעצמו יוכל לכוון אז על ישועה. נאמנים עלינו דברי הגה"צ ר' שמשון פינקוס זצ"ל. "עת רצון הגדול ביותר שיש לנו בעולמנו הוא שעת ברכת כהנים, אז נפתחים שערי שמים ממש. פעם היה אחד מידידי במצב קשה מאוד, כיוונתי עליו רבות בזמן ברכת כהנים והשי"ת נענה לתפילתי. לאותו חולה נעשה ממש נס...". [נפש שמשון תהלים ע' קל"ה; ספר יברכך ה' על ברכת כהנים ח"א פ"ט].


*

ר' ישראל! הבה נעקוב אחר ברכת הכהנים הראשונה ונשווה לפני עיני רוחנו את "בעל השמועה" אהרן הכהן הגדול, קדש הקדשים, אבי כל הכהנים, מופת ודוגמא לכל בניו... הרי כך נאמר בדברי הימים [א' כ"ג] "ויִבָּדֵל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם להקטיר לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד עולם...

תן יד ונלמד פשוטו של מקרא מתוך ייחוד הלב. ביום הקמת המשכן היה זה, ראש חודש ניסן בשנה השנית במדבר. יום שנטל עשר עטרות, [ברייתא דסדר עולם; שבת פ"ז:] וברכת כהנים היתה אחת מהן, עטרת תפארת לדורות עולם... על יום זה של שמיני למילואים, נאמר "וביום שמחת לבו". [שמו"ר נ"ב ורש"י שה"ש ג'] אהרן הכהן נתכהן ביום זה לכהן גדול ועבד את עבודת שמיני למילואים בדחילו ורחימו, בסילודין, עבודת גבוה מעל גבוה. ברכת כהנים הראשונה בשעת הקמת משכן ה': "כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם (תהי' קל"ג)" מקום השראת השכינה הוא מקור הברכה! [רמב"ן במדבר ו' כ"ד].

*

רחמנא אידכר לן קְיָמֵיה דאהרן כהנא... הנה עומד הוא הכהן הגדול מאחיו, במלוא קומת תפארתו; הוא קדש הקדשים, הדמות האהובה והנערצת כל כך על כל שדרות העם מקטון ועד גדול. הוא קירב איש אל אחיו וקירבם לתורה, הוא שיכלל בתים בישראל ולימדם את דרכי ה'.

על אהרן הכהן נאמר: "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון... כי מלאך ה' צבא-ות הוא" [מלאכי ב']. מורה דרכם של ישראל היה אהרן הכהן במדת "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

והנה יורד אהרן הכהן מן המזבח, כולו אש להבה, אש המזבח תוקד בו. כולו אומר חסד ורחמים וחנינה... "וירד מעשות החטאת העולה והשלמים" הוא הניח את היסוד לעבודת המשכן והמקדש עד עולם! ואז בא הרגע הגדול, ההתקשרות אל אחיו באהבת ישראל עזה ולוהטת כאש המזבח... אה! "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם...". זו היתה ה"עטרה" הראשונה, תחילת ברכת כהנים על ידי הכהן הגדול מאחיו...

*

מה נפלאו דברי ה'תפארת שלמה' על מדת אהרן הכהן: "ולכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. כי מדת הכהונה - - בבחינה זו שכל אחד ואחד מבני ישראל יהיה לו כאחיו ממש באהבת ישראל ולמסור נפשו עליהם. וזה שאמרו [יומא ח"י.] והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו. זהו גדולתו מה שיהיה כל אחד כאחיו". [פ' שופטים].

*

ואמנם מתוך סגולה זו המיוחדת לשבט הכהונה, מדת החסד ותשוקת הנתינה, פירשתי לי פעם את דברי רבינו בחיי המופלאים, שבאמת ניתנו לכהנים עשרים וחמש מתנות כהונה, וזה לשון קדשו "מסר להם הקב"ה הברכות לכהנים במתנה, שיהא כח בידם לברך את ישראל. ולפי שעתיד למסור להם ארבעה ועשרים מתנות כהונה ועם זו הם עשרים וחמשה, לכך הזכיר הלשון הזה כ"ה תברכו, כלומר עם ברכת כהנים הם עשרים וחמשה". [במדבר ו'].

למבט השטחי יפלא, איך באמת משתייכת ברכת כהנים שמהותה חנינה ונתינה, למתנות כהונה שמקבל הכהן? אולם אם נחשוב על מהותו האמיתית של הכהן שמדתו מדת החסד האמיתי, נבין שלכהנים בני אהרן, חשוב כח זה לברך את ישראל כמתנה שמקבל... אושר הוא לו שבכוחו להשפיע לאחרים, לא רק תרומה וחלה, פדיון הבן וראשית הגז, אלא מתנה אדירה מקבל כשבידו לברך את ישראל באהבה, שיחונן הקב"ה על ידו לאחיו מישראל, את הכל, את הכל ממש... יברכך ה' וישמרך...יאר ה'... ישא ה'...!!!
*

ויבּדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם להקטיר לפני ה’ לשרתו ולברך בשמו עד עולם... עד עצם היום הזה ממש, יש להם לכהנים בחינת קדש קדשים מתוך מצוות "ולברך בשמו".

ויבדל אהרן להקדישו - הוא ובניו- לברך בשמו... כמה מתאים מקרא זה עם הברכה שלפני ברכת כהנים "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה...

נפלאו דברי ה'אמרי אמת' זי"ע שדייק שבציווי ברכת כהנים לישראל, נאמר בלשון רבים: "אמור להם" ואילו הברכה עצמה נאמרה בלשון יחיד: "יברכך ה' וישמרך". וכך ביאר: אהרן הכהן במידותיו איחד את הכלל כולו כאחד וכך הכינם להיות כלי מחזיק ברכה, וכבר שייך להתייחס אל כולם בלשון יחיד...

*

ב'ספר החינוך' נמסר לנו תפקידם של בני אהרן להיות שלוחי דרחמנא בברכת ה' זו. "שחפץ השם בטובו הגדול לברך עמו על יד המשרתים החונים תמיד בית ה' וכל מחשבתם דבקה בעבודתו ונפשם קשורה ביראתו כל היום, ובזכותם תחול הברכה עליהם ויתברכו כל מעשיהם ויהי נועם ה' עליהם [מצוה שע"ח].

*

ומי אם לא השבט הכהונה הנבחר, המוכתר בכתר חסד ואהבת ישראל, יכול לפנות את הקב"ה לאחר ברכת הכהנים ולהעתיר בתפילה נרגשת. "רבונו של עולם עשינו מה שגזרת עלינו עשה עלינו מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים". הם לא מסתפקים בברכה אלא ממשיכים לבקש על קיום ברכת ה' לעם ה'...! הוי! השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל...!


*
הגה"צ רבי צבי הירש הכהן קופשיץ זצ"ל מבחירי ישיבת סלובודקה שבליטא, הגיע לארץ הקודש בשנות התר"פ. עוד בלילה הראשון התרגש הכהן ואמר, כי עכשיו בבואו לארץ ישראל, מלבד המצוות שמתקיימות כאן, הרי זוכה כעת להתחזק במצוה חשובה כל כך לקיימה בכל יום כראוי, והיא מצות ואהבת לרעך כמוך... בארץ ישראל נושאים הכהנים כפיהם בכל יום, על כן יתחדש במצווה נפלאה זו שבה תלויה כל התורה כולה. הרי צריך לברך את עמו ישראל ב-א-ה-ב-ה... [ס' יברכך ה' שם].

*
ה"ישמח ישראל" זי"ע הוסיף פירוש מפעים בנוסח הברכה "לברך את עמו ישראל באהבה". והיינו שיברכו הכהנים את ישראל שתשלוט אהבה ואחוה ביניהם. ואמנם לכך החמיר כל כך בזוהר הקדוש שהכהן המברך מוכרח שתהיה לו אהבת ישראל, שכן הוא צריך להשפיע אהבה על אחרים בברכתו, לברך את עמו ישראל שתחול עליהם ברכת האהבה... [פ' נשא].

*
ואף אהבת אבות ובנים נשפעת מתוך מצוה זו. באמתחתי מצאתי את מה שכתב לי אבי ז"ל פעם בימי בחרותי, כשלמדתי בירושלים עיר הקודש. ביום ח' תשרי, י"ג מדות תשל"ח נכתב המכתב ונשאתיו על לוח לבי כל הימים. לא אמנע ממך את הדברים. אבא פתח את מכתבו בשיר קטן והמשיך מזכרונות ברכת כהנים תחת טליתו של אביו, סבי החסיד רבי משה יעקב הלוי הי"ד. והרי דבריו. אולי יש גם תועלת ברשימת הדברים, כולל ה"רצוף אהבה" שבהם, בכדי לטפח קשרי אב ובנים ולעורר את התפילות על הדורות הבאים...

בדם פנימיותי ארשום תווים
במעמקי לבי עוברים ושבים
תפילות רותחות בוקעות שחקים
בני בני יחנך אלקים,

אצלי עדיין נשארת הילד... בטח ובעז"ה לא יארכו הימים וגם אתה תהיה מטופל בבית ומשפחה משלך, וכל כמה שזה משאת נפש ההורים, הרי כמה אני מתגעגע לאותם הימים בהם הכנפתיך תחת טליתי. וכשאני מביט אחורנית עד לאותם הימים בהם אני התחממתי תחת טליתו של אבא ז"ל בשעת נשיאת כפים ובמיוחד ביום הכיפורים שאז ממש הורטבתי מדמעותיו. הוי כמה הייתי רוצה להיות צינור לאותם מעייני הקדושה והטהרה - - - ובכן... הייתי רוצה שתרגיש שכנפי פרושות עליך כל איפה שאתה נמצא ומה שאני מתפלל ומעתיר אין בכוחי לבטא...
אביך, ישראל


*

והלוי יוצק מים על ידיהם... כך כתב המחבר [קכ"ח ס"ו] ומקורו בזוה"ק שהכהן מוסיף קדושה על ידי נטילת הלוי. החתם סופר זי"ע היה מתאר בהתפעלות מה שראה בילדותו, איך שרבו הגה"ק רבי נתן אדלר זי"ע שהיה כהן ניגש לפני ברכת כהנים אל מקום רבו השני בעל ההפלאה זי"ע המרא דאתרא בפראנקפורט, שהיה לוי ונטל ידיו ממנו. הוא הדגיש את האהבה ואת הענווה שבמראה נשגב זה [לקוטי חבר בן חיים ח"א עמ' ל"ו].

התיאור הנרגש הובא בתולדותיו של הגה"ק רבי נתן אדלר. "בשנת תקב"ל עת בא שמה לפראנקפורט הגאון בעל ההפלאה לכהן כאב"ד, נתבקש הגאון רבי נתן אדלר על ידי ראשי הקהלה שיבוא על כל פנים בשלש רגלים לבית הכנסת להתפלל ולעלות לדוכן, למען יזכו בברכת כהן גדול וקדוש כמוהו"

"ומאשר שרבינו ההפלאה היה לוי, לגרמייהו עבדו ראשי וטובי הקהילה נטלא וגם ספל שניהם של זהב נקי ונאה. וראש הקהל מביא קודם ברכת רצה את הכיור עם המים והספל למושב הראשון, מקומו של ההפלאה מרא דאתרא. ומרנא רבי נתן אדלר שהיה גם כן מאיר פני המזרח; קודם עלותו לדוכן היה הולך ומתקרב אליו שיהיה יוצק מים על ידיו הקדושות".

"ובאמת מה נהדר בקודש לראות כהן ולוי הללו בבית הכנסת מתקדשים ומיטהרים והקהל מכוונים כנגד המברכים ברכה לישראל, בקדושה ובטהרה עבודת הלויה ותפארת כהונה". [דרך נשר].

בהלכה אין אנו מוצאים חילוק בנטילה זו על ידי לויים, בין מקום למקום. שמעתי כמה פעמים על פוסק דורנו הגאון רבי שמואל הלוי וואזנער זצ"ל, שהיה מקפיד על כך לצאת וליטול ידי הכהנים בכל יום ויום.

שוב ראיתי מספרים על הגרי"ז הלוי מבריסק זצוק"ל, שיצא ליטול את ידי הכהנים. כהן אחד נרתע לאחוריו ואמר: "חלילה! אני מפחד"... אחרי התפילה נענה הגרי"ז ואמר לו: "אתה פחדת, אמנם ממני לקחת מצוה...".

*

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
ינוחו לך ברכות אלה על ראשך
ברכות הכוללות את הכל!

יברכך ה' וישמרך.
יאר ה' פניו אליך ויחונך.
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' מאי 28, 2021 4:37 pm


וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם...


לקחים מ'פרשה קטנה' בתורה
השתלשלות מופלאה לדורות


(וקצת על "צוואת יונדב בן רכב". נוה"כ)


לר' ישראל יקירי שליט"א

ביום טו"ב סיון, עש"ק בהעלותך, חל יומא דהילולא של ה"בית אהרן" זי"ע מקארלין. צדיק גדול בענקים זה שהאיר את העולם בקדושתו, היה שופע ומרנין שמחה וחיות דקדושה להפליא. מסופר שפעם שלח אותו אביו הרה"ק ר' אשר [הראשון] מסטולין אל ה"אוהב ישראל" לאפטא. ביאתו של ה"בית אהרן" לאפטא עוררה שם שמחה עצומה. נדמה היה שכל הכתלים התחילו לרקוד ב"עוז וחדוה במקומו".

הרה"ק מאפטא שלח אז אל האב, הרבי ר' אשר, מכתב תודה על ששלח לו את בנו הדגול, שכן מאז שהופיע אצלו ה"בית אהרן" שרתה השמחה בכל הפינות...

הוי! צדיק נשגב! הרבה פינות בעולמנו זקוקים כעת כל כך לטיפּה של שמחה, עידוד ונחמה. אנא פעול ממרומיך ישועות ונחמות. שתתקיים הנבואה "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם".

*

ליבֵּנו כעת עִם עדת קארלין-סטולין הנאצלה; הכאובה מיגון יקיריהם-יקירינו. כמה אורה ושמחה וחיות הוסיפה עדה קדושה זו בעולמנו מאז ועד עתה! והרי כבר הורה זקן ה"אוהב ישראל" זי"ע, שראוי לכתוב על זה מכתב תודה...

כמה אמת ואמונה, חיות דקדושה, עוז תורה, תפילה ושירה באש קודש, זורמים בזכותם בעולם. כמה פרסמו חסידים נלהבים אלה את כיסופי השבת ואת נועם השבת, דבקות במורשת, אהבת ריעים לבבית, הטבה לזולת וקירוב דעת; קבלת עול ודגש על "למעשה" בקיום התורה והמצוה, תוך כדי דיוק וניצול הזמן. כמה גדולי תורה ואנשי מעלה נמצאים בעדתם. אשרי העם שככה לו!

*

וכמה ראוי להשתתף כעת בצערם ובסבלם, לעודדם, לשמחם, להחזיק את ידם ולרוממם כערכם. כדי שיוכלו להמשיך ולהשפיע שמחה דקדושה כדרכם, מתוך ישועה ורווחה! געוואלד רבונו של עולם! ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קדשך. שיתרפאו ויתנחמו כל שבורי לב ושבורי גֵו! הוי! שתשרה השמחה בכל הפינות... לב כל ישראל עמכם, חסידי סטולין הנאהבים והנעימים! סומך ה' לכל הנופלים! תתנחמו בכפליים ותרום קרנכם שבעתיים!
ומתוך הפינות החשוכות, ממסדרונות ביה"ח ששם נמצאים הפצועים והסובלים, ירפאם ויושיעם ה' במהרה, גם משם יצאו ויוצאים הֵֵדים של קידוש שם שמים, של הנהגות אצילות. חסידי אמשינוב שבאו ל"שערי צדק" מבית וגן, עוד בליל חג השבועות נדהמו עד כמה התורה והתפילה, הדת וההלכה שררו שם בכל עוז. למרות מצבם הנורא, הם ביקשו סידורי תפילה, תיקון ליל שבועות וגמרות, ומאידך, לא רצו להכביד על אחרים. הם התנהגו בעדינות יתירה, בתודה ובהערכה לכל מי שהגיע אליהם.

תחושת החג על כל הלכותיו והליכותיו לא נטשה אותם אף לרגע. הם התארגנו להתפלל ולקיים את מצוות החג בכל מה שהיה בידם. בזמן מתן תורתנו בקעו משם קולות וברקים לא מתוך היסורים אלא מתוך התפילות. גם שם לא הניחו ולא שינו ממנהגם וממסורתם כמלא נימא. לא יאומן כי יסופר...

*

בעל ההילולא ה"בית אהרן" פירש פעם: "ישבעו ויתענגו מטובך", כשהנפש שובעת ומלאה מתענוגי העולם, היא סולדת מהם. הרי כך נאמר [משלי כ"ז] "נפש שבעה תבוס [תרמוס] נופת", ולעומת זאת, להבדיל, התענוגים הרוחניים, התורה והמצוות. אדרבה, אחרי השביעה, התענוג מתעצם ומתרבה עוד ועוד. כולם ישבעו ויתענגו מטובך. תענוג מתוך שביעה!

הבה נשבע ונתענג איפוא מפרשה בתורה בת ארבע פסוקים, בו נמצאת הפסוק "כי ה' דיבר טוב על ישראל". בחצרות קודש שונים ובפרט בחצר לכוביץ' שרתה שמחה מופלאה בשבת זו, מפני שקוראים אז בתורה כי ה' דיבר טוב על ישראל... אונקלוס תירגם: "לאיתאה טבא על ישראל". הקב"ה גזר אומר להביא טובה על ישראל!

נעמיק נא בפרשה ההיא ונראה איך שמעיָין של מידות טובות נובע מתוך פסוקים אלה, מתוך הנהגתו של משה רבינו. כמו כן נראה בעזהי"ת איך שפרשה זו מתקשרת עם פרק בנביא, אירוע מופלא שקרה אחרי דורות רבים.

*

ר' ישראל! לאמיר לערנען א פרשה חומש! וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ... ביום עשרים לחודש אייר היה זה, בשנה השנית במדבר סיני. כמעט שנה שלימה עמדו ישראל לפני הר סיני. באותה שעה עמדו הכן לנסוע לארץ ישראל. לאור התכנית המקורית היו צריכים להגיע לשם בעוד שלשה ימים. אלא שלדאבון הלב גרמו חטאים את העיכוב בעתיד. וכפי שלימד אותנו רש"י הקדוש: "נוסעים אנחנו אל המקום מיד, עד שלשה ימים אנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת להיכנס לארץ ישראל".
*

הכל כבר היה מוכן לדרך. הענן נעלה מעל משכן העדות. הכל פוּרק ונטען בעגלות כפי שנצטוו. אמנם יהודי אחד החליט אז שלא להצטרף עם בני ישראל במסעם לארץ הקודש. זה היה יתרו חותן משה. "חובב" נקרא יתרו בפרשה כאן מפני שחיבב את התורה [רש"י בשם ספרי]. "חובב" היה שמו היהודי המיוחד שקיבל אחר גירותו. [רמב"ן] הוא נטש את הכל בכדי לבוא למדבר ולקבל את התורה יחד עם בני ישראל.

ברם כעת בדרך לארץ ישראל, שוב לא ראה יתרו את עצמו ראוי להצטרף. הוא ידע שנחלת ארץ ישראל מיוחדת לבני ישראל ולא לגרים. ואם יקבל חלק בארץ בתורת מתנה, בזה התבייש. יתרו לא חשב שמגיע לו זאת. לכן החליט שחוזר הוא לארצו ולמולדתו... זמן רב שהה בהר סיני וספג את קדושת התורה והיהדות. כעת ימשיך הוא לפרסם את דת ישראל במקומו.

משה רבינו מנהיג האומה, ברגעים המרוממים האלה לפני הנסיעה לארץ הקודש, נעצר וייחד את דעתו לאדם אחד בלבד. וכאן לימד את עם ישראל לדורותיו פרק נרחב בהחשבת הזולת, הוקרתו והכרת טובתו. הוא הראה מתוך דבריו איך לפנות, לבקש ולשכנע מתוך הערכה וברגישות דקה. וכל זה נהיה חלק בלתי נפרד מתורתינו הקדושה. כל זה למדנו עוד בהר סיני, ביום האחרון לפני הנסיעה...!

ענין "כבוד חמיו" תופס כאן מקום נכבד. אגב, כמה ראוי לזכור שזוהי הלכה מפורשת בספר חיינו ה'שולחן ערוך'. [יו"ד סי' ר"מ סכ"ד] "חייב אדם בכבוד חמיו". לדעת ביאור הגר"א [שם סקל"ב] ע"פ דברי חז"ל, המקור הוא מהנהגתו של משה רבינו כלפי יתרו חותנו! [בספר חרדים סי' י"ב משמע שזה חיוב מדאורייתא יעו"ש].

*

משה רבינו ניגש אל יתרו והתחנן לו מאד [ל' הרמב"ן שמות י"ח א'] , שילך אתם ולא יעזוב אותם. "לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנו לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל". יתרו סירב אז. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ, כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ". משה רבינו המשיך להפציר בו ולהניח את דעתו עד שנתרצה יתרו. [רמב"ן במדבר כ"ט].

למעשה, כפי שכתב רש"י [שמות י"ח י"ג] חזר יתרו לזמן מה למדין לגייר את בני משפחתו. וזוהי כוונת המקרא שם [י"ח כ"ז] "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו". אין מוקדם ומאוחר בתורה [רש"י שם] פסוק זה של "וישלח משה" שנזכר שם, מוסב על האירוע בפרשה שלפנינו כאן, כשביקש יתרו לחזור למִדין!

*

כדי לשַׂבר את האוזן במעלתו של יתרו ובשידוליו של משה רבינו, הבה ואספר לך סיפור אצילות. מתוך שיתרחב בו הלב, נצלול שוב אל המשא והמתן של משה רבינו עם יתרו בענין דומה במקצת.
תלמיד חכם וחסיד יקר היה רבי העניך לנדא ז"ל מעיר קראקא, עסקן נמרץ בצינעא ומעוטר בכתר השלוה והאצילות. כשהיה האמרי אמת זי"ע בקראקא התאכסן אצל ר' העניך, שהיה חביב אצלו ביותר.

כך מתוארת דמותו של רבי העניך בספר "ואמונתך בלילות", אוסף זכרונות שמסר נכדו הנעלה, החסיד הבלתי נשכח, מו"ה ר' משה זאב הלוי שינפלד ז"ל. "אדם צנוע ועניו שכל ימיו היה נחבא אל הכלים מתוך עמל... כולם ידעו כי פשטות זו אינה אלא כסות עינים לפנימיותו הנאצלת... יהודי וחסיד אמת שמעולם לא חשב על עצמו. לא סבר אף פעם שמגיע לו דבר. בכל צעד בחייו בלטה עדינותו. בענוותנותו הבין כי הכל קודמים לו ולא סבר מעולם שהוא ראוי להתכבד. כל מעשיו נעשו בפשטות ובטבעיות וסדר יומו הגדוש התבצע בשקט ובצידי דרכים...".

*

בהיות ה'אמרי אמת' פעם בקראקא והתאכסן בבית ר' העניך לנדא, פנה אליו יהודי חשוב מביליץ, מחותנו של הרבי, ר' ישראל יוסל הכהן רפפורט ז"ל, להזמין את הרבי לסעודת שבע ברכות בעירו הסמוכה לקראקא.

ה'אמרי אמת' שכל רגע היה מחושב אצלו עד לאחת, אמר לו שאם תיערך הסעודה בבית ר' העניך בקראקא, אז יהיה בידו ליטול חלק בשמחה. ר' העניך בעל האכסניא נענה בחפץ לב. הוא ערך את השמחה כיאות ודאג לכל האורחים.

בשעת הסעודה סקר ה'אמרי אמת את המסובים ושאל: "וואו איז העניך?". איפה העניך? לפליאת הנוכחים הבחינו שבעל הבית נמצא אי שם בירכתי החדר. התברר שלא נטל ידיו כלל לסעודה... ה'אמרי אמת' שאל אותו לפשר הדבר. ור' העניך השיב בפשטות: לא הייתי בין המוזמנים. הוא לא חשב שהוא ראוי להצטרף עם האורחים...

כמובן שאף אחד לא העלה בדעתו שצריך להזמין את מי שטרח כל כך בסעודה זו. ואילו רבי העניך בענוותנותו לא חשב שדבר זה מובן מאליו. הרי הוא איננו מבני המשפחה... ה'אמרי אמת' עצר לרגע את עריכת שולחנו ועל אתר ביקשהו במאור פנים ליטול את ידיו ולהצטרף לסעודה...

נחשוב כעת על יתרו חותן משה, מעלתו, וויתוריו והישגיו. ומאידך, על סירובו לעלות לארץ ישראל. הוא איננו רואה את עצמו זכאי לכך. עד שריצהו משה רבינו בדברים...

*

לכה אתנו והיטבנו לך... אל נא תעזוב אותנו... רבותינו מפרשי התורה מראים לנו עולם מלא של רגישות לזולת בפניית משה רבינו אל יתרו. במלים מרוממות, שקולות ומדודות...

ראשית כל למדנו כאן על חובת הכרת הטובה וההערכה לאיש שעזב את חמודות העולם אלינו מן החוץ לקבל את התורה וללמדה. [צרור המור]. ובנוסף לזה כבר בתחילת הופעתו בישראל במדבר סיני, הוסיף לנו יתרו פרשת "ואתה תחזה". בתבונה יתירה הורה איך לחלק את התפקידים בין השרים, שופטי ישראל. ומשה רבינו הרי קיבל את כל דבריו. "וַיִּשְׁמַע משֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר".

זה היה המניע הראשון לכבד את יתרו בהצטרפות לעם בנסיעתו ולהבטיח לו הטבה בעתיד. לכה אתנו והֵטבנו לך. כעת כשמגיעים לתכלית הטובה כעם בארץ חמדה טובה ורחבה, אסור לשכוח למי שהיטיב לנו. מי שהיה מסור לנו בעבר. עלינו לקרבו, לצרף אותו אתנו בכל ולהיטיב עמו בכל... יתרו! אתה מצטרף אלינו. חלקך לא יקופח. לכה אתנו והיטבנו לך!

*

מתוך דברי המפרשים ופירוש האלשיך הקדוש בפרט, שומעים אנחנו שיחה כה לבבית בין משה רבינו לחמיו. אז ברגעים הנרגשים שלפני הנסיעה לארץ ישראל, חָדר משה רבינו אל תוך מחשבותיו של יתרו והתבונן בכל אפשרות, איך שייך לרצונו ולהניח את דעתו. "למה באמת רוצה חמי לעזוב אותנו ולחזור למדין? מה מעכב בעדו לנסוע אתנו? מה מעיק עליו כעת? אולי חושש הוא מפני המלחמה הכבדה נגד ל"א מלכים אדירים? אולי מרגיש הוא נחות דרגה לעומת עם ישראל וחושב שאינו ראוי לעלות עמהם? אולי מכבידה עליו העובדה שלא יהיה לו חלק ונחלה בארץ? אולי אינו רוצה במתנת חנם?".

ואת כל החששות האלה הפיג משה רבינו לדעת האלשיך הקד', במלים הבאות, הממצות את הכל בקיצור נמרץ, מכבד מעודד ומרגיע...

נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה'... חמי רם המעלה! "חובב" חביבם של ישראל, היקר מכל יקר! אתה מחבב התורה המובהק שנדד למענה אל המדבר השומם! אם דואג לבך הגדול מן המערכות הכבדות בכיבוש ארץ ישראל, אל נא תדאג, דע לך שהקב"ה נותן לנו את הארץ הזאת במתנה והדרך פתוחה וסלולה לפנינו. ולבד מזה הלא "כֵּן יָדַעְתָּ חֲנותֵנוּ בַּמִּדְבָּר". הרי עם ישראל חי בנסים ונפלאות!!! [ראה רש"י שם].

"חובב" האהוב והנעלה! אל נא תחשוש מן המלחמות. הקב"ה שעשה לנו נסים ונפלאות בעבר ימשיך זאת בעתיד ללא כל ספק. הענין מסודר כבר בידי שמים. אויבינו מסורים בידינו. "אל המקום אשר אמר ה' - אתן לכם" אם הקב"ה מעניק לנו את הארץ ומדריך אותנו כעת לנסוע, הרי הארץ כאילו כבושה כבר לפנינו. נוסעים אנחנו! תסתכל נא על הדבר כאילו היא נסיעה בעלמא ממקום למקום! נוסעים אנחנו!

לכה אתנו... חמי החכם והנבון, המופלא באדם! אולי אתה מרגיש שביחס לעם ישראל אינך ראוי להצטרף לעם סגולה כזה? ההיפך הוא הנכון! אנחנו זקוקים לך גם בעתיד, לעזרתך ולתועלתך, לעצתך ותבונתך. "והיית לנו לעינים" בעבר וכן תהיה גם בעתיד!

לכה אתנו! אנחנו צריכים אותך! כמה הועלת לנו בעבר וכמה תוכל להמשיך בהדרכתך ועצותיך. מגיע לך מאתנו הרבה מאד. את כל מה שאנחנו מוכנים להעניק לך בארץ חמדה, מגיע לך מצד הדין! אתה אפילו יכול לתבוע "ולהוציא זאת בדיינים"!!! [אור החיים הקדוש במד' י"א כ"ט].

לכה אתנו והיטבנו לך... חותני הנעלה! האם אתה חושש שלא תקבל אתנו חֵלק ונחלה בארץ? אל נא תדאג. והיטבנו לך. חלקך מוכן לך מטוב הארץ ואתה ראוי למתנה זו מכל הבחינות...

*

יתרו עדיין מסרב. הוא עומד על דעתו: "אל ארצי ואל מולדתי אלך". את התורה שקבלתי כמובן שאשמור בכל לב ולא אתרפה ממנה חלילה. אולי אינני רוצה שייראה הדבר, כאילו הנני מצטרף אתכם על מנת לקבל פרס, למען חלק בארץ כמתנה...

ומשה רבינו מצידו אינו מרפה ואינו מפסיק מלרצות אותו שישנה את עמדתו. עם ישראל כבר כולו מוכן לדרך ומחכה על הצו לנסוע. והוא באחת. הוא חייב לעודד אותו. הוא חייב לשכנע אותו שהוא חשוב באמת וראוי להצטרף לנסיעה זו בכבודו של עולם וגם לזכות בחלק בארץ "כאחד מחשובי הנשיאים" [אברבנאל]!

*

אל נא תעזוב אותנו...!!! אנא חמי הנעלה! תחזור מהחלטתך! אנא תשנה את הכיוון! משלנו אתה. אין לך מושג כמה אתה חשוב לנו! הפסד הוא לכל העם אם תעזוב כעת. אנחנו נעזבים ממך! דוגמה אתה לכולנו! "הלא ידעת את חנותינו במדבר". איזה קידוש שם שמים עוררת בשעתו כשבאת ממדין, כשעזבת את הכל, בכדי לקבל את התורה!

מה מתקו דברי האלשיך הקדוש שֶׁשָֹם אותם בפי משה עבד ה'! "השלכת אחרי גֵוך - טובות העולם הזה, לבוא המדברה אחרי ה' ותורתו, ובזה: "והיית לנו לעינים", כי עינים לראות היית לישראל. כי בך פקחו עיניהם לעבוד את ה'. באומרם, הלא זה אשר לא מבני ישראל עזב ארצו ומולדתו וארמנותיו, שדותיו וכרמיו וכל מקנהו, לבקש את ה' אל מדבר שמם. ולא שת לבו אל כל טובות העולם הזה..."

והרי ממך למד כל העם קל וחומר אדיר וחזק. אם אתה, יתרו, נהגת כן כשבאת אלינו מן הנכר, על אחת כמה וכמה שחייב כל אחד מאתנו ללכת אחרי ה' כאריה ישאג...

*

נקודה נפלאה הראה פוסק הדורות מרן ה'בית יוסף' בספר דרשותיו. יתרו בעצמו חשש מפני חילול ה'. אם אכן יקיימו ישראל "והיטבנו לך" ויתנו לו חלק בארץ, ייראה הדבר שהתגייר על מנת לקבל פרס... ואז רמז לו משה רבינו שבענין זה צריך לשקול היטב מה באמת גרוע יותר. "אם אתה חושש מפני חילול השם, חשוב נא חמי, כמה חילול השם תגרום כשתעזוב אותנו. גויי הארצות מכירים אותך כחוקר כל הדתות להבדיל. הרי בחנת את כולן ופסלת את כולן כראוי. מה יעלה על דעתם חלילה, כשיראו שעזבת את העם היהודי אשר ה' אלקיו עמו? [דרשות מרן על התורה פ' בהעלותך ויעויין עוד רש"י כאן פסוק ל'].

*

מה נפלא הדבר! ענין נוסף של חילול השם, נימק כעת את חזרת יתרו למדין לפי שעה ולזה דווקא הסכים משה רבינו! דבר מפעים גילו לנו חז"ל [משנת רבי אליעזר פרשה ט"ז]. בשעתו כשהיה עוד במדין נחשב יתרו במעמדו, כנאמן העיר, ואנשים הפקידו אצלו פקדונות שונים. וכך טען יתרו כעת: מה יאמרו הבריות אם לא יחזור? "ברח לו יתרו ולקח לו כל הפקדונות ונתן לחתנו [משה]. נמצאתי מוציא שם רע עלי ועליך! אלא הריני הולך ומחזיר את כולן!" כמובן שעל טענה זו ללכת למדין לפרק זמן ולחזור, שוב לא התנגד שוב משה רבינו. אלא אדרבה: "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו"!

*

"והיה" כי תלך עמנו... והיה הוא לשון שמחה! וכאן ממשיך האלשיך הקד' ומסביר: כל עם ישראל ישמח בהצטרפותך, על שהיית ועוד תהיה לנו לעינים. והיית לנו לעינים... אנחנו זקוקים לך ולחכמתך! חשוב וחביב תהיה אצלנו עד לאחת! "כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו" "שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו". [רש"י] לדעת הרמב"ן ורבינו בחיי, היתה תועלת ביתרו גם בכיוון הדרך באופן מעשי. הוא היה מומחה לכך. הוא הכיר את הסביבה ואת דרכי המדבר.

*

והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך... המתנה המיוחדת שנתייחדה ליתרו ולזרעו אחריו היתה "דושנה של יריחו" וכפי שלימדנו רש"י [י' ל"ב] בשם חז"ל. "כשהיו ישראל מחלקין את הארץ, היה דושנה של יריחו ת"ק אמה על ת"ק אמה והניחוהו מלחלוק. אמרו מי שיבנה בהמ"ק בחלקו הוא יטלנו, ובין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רכב".

יתכן ורמז לו משה רבינו ב"והיה הטוב ההוא", גם על תורת ארץ ישראל שעליה אמרו חז"ל [בר"ר ט"ז ד'] "וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל". יתרו! הרי חובב תורה אתה להפליא, לשם כך באת להר סיני. דע לך שעיקר קיום התורה ולימודה היא בארץ ישראל. אנא הצטרף אלינו! והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך!

*

והיית לנו לעינים... לדעת כמה מפרשים [צרור המור, כלי יקר על פי דברי חז"ל] התחזה כאן מבט מופלא לעתיד... הרי סנהדרין נקראים "עיני העדה" ומבני בניו של יתרו ישבו בלשכת הגזית. זאת ועוד, משה רבינו חזה ברוח קדשו עד כמה יועילו פעם צאצאי יתרו בהנהגתם לסייע לעורר את העם כולו לתשובה... חובב... "כשם שחיבב יתרו את התורה כך חיבבו בניו את התורה, שנאמר הלוך אל בית הרכבים..." [ספרי בעהלותך כ'].

ר' ישראל, כעת נפליג נא כמה וכמה דורות הלאה. נפתח נא את ספר ירמיהו [פרק ל"ה] ונלמוד בצוותא פרק מאלף מאד מאד. כבר הזכרנו את יונדב בן רכב שהיה מצאצאי יתרו. הבה נעקוב אחריו ואחרי בני משפחתו ואת אורח חייהם הנפלא...

"הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה’, בימי יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה לאמר". זה היה בימי המצור הראשון שהציב נבוכדנצר הרשע על ירושלים. באותם ימים הגיעו לירושלים הנצורה, בני משפחת "בית הרכבים" העניפה, שנמנו על צאצאיו של יונדב בן רכב, אדם חשוב מבני בניו של יתרו חותן משה [ספרי בהעלותך].

ירמיהו הנביא נצטווה אז מפי הגבורה, להזמין משפחה זאת אל תוך בית המקדש ולהגיש לפני כל אחד מהם, כוס יין.... "הָלוֹךְ אֶל בֵּית הָרֵכָבִים וְדִבַּרְתָּ אוֹתָם וַהֲבִיאוֹתָם בֵּית ד' אֶל אַחַת הַלְּשָׁכוֹת וְהִשְׁקִיתָ אוֹתָם יָיִן"...

יונדב בן רכב גדול המשפחה הזאת, חי קרוב לשלש מאות לפני התרחשות המאורע עם צאצאיו, בזמנם של אחאב ויהוא מלכי ישראל [רד"ק וע' מלכים-ב' י']. בימים כתיקונם היו משפחת "בני הרכבים" בהמוניהם מתגוררים באהלים בסביבת "דושנה של יריחו", וזאת על פי צוואת אבי זקינם יונדב בן רכב כדלהלן. אלא שכעת, מאימת חיילותיו של נבוכדנצר שפשטו על פני הארץ, נאלצו בני הרכבים על כרחם, לחפש מפלט בירושלים ולהתגורר בבתים אשר בתוכה.

*

באותם הימים היה דבר ה’ אל ירמיהו הנביא, להזמין את בני משפחת הרכבים אל בית ה'. "בני הרכבים" נענו מיד להזמנתו של ירמיהו, והגיעו לבית הגדול והקדוש. בבואם מזג ירמיהו לפניהם בכבודו ובעצמו גביעים מלאים יין. וכך מעיד הנביא: "וָאֹמַר אֲלֵיהֶם שְׁתוּ יָיִן" .

*

בטרם נבחון את תגובתם הנחושה של משפחה זו בעוז רוח, הבה נתאר לעצמנו את גודל המעמד: מקום האירוע היה באחת הלשכות בבית ה’ שבירושלים. בתוכו נמצאים כעת משפחת "בני הרכבים", משפחה של תלמידי חכמים, [ראה תנחומא, יתרו, ד', ועוד] לפניהם עומד נביא ה’, מגדולי הנביאים שהיו לעם ישראל. ולא עוד אלא שהוזמנו אל תוך לשכה אחת מיוחדת מאד: "לשכת בני חנן בן יגדליהו איש האלקים". אם הנביא מדגיש שהיה חנָן: "איש האלקים", משמע שהיה לדבר משמעות מיוחדת בנוגע ללשכה זו. הקדושה והנבואה חפפה על המקום...

בחצרות בית ה'... הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו! הכל אפוף 'מורא מקדש', הכל שרוי באימת "ושכנתי בתוכם" התמידי, השראת השכינה במלוא הודה ועוזה. העבודה הנשגבה של כהני ה' נעשית כאן בסילודין, כאן ניצב אחד מעמודי העולם, עמוד העבודה...

בני הרכבים נכנסים את הקודש פנימה אל המקום שקרא להם נביא ה'. שם היו הרבה עוברים ושבים שחזו במראה [מלבי"ם] והנה מוזג להם ירמיהו הנביא גביעי יין ומצווה עליהם לשתות. ר' ישראל! תאר לעצמך את תחושת המעמד. הנביא עומד בתוך בית המקדש, מוזג כוסות יין ומצווה על יהודים לשתות...

*

לתדהמת כל הנוכחים הרבים באי מקדש ה’, אין "בני הרכבים" נשמעים... בנחישות ובאומץ ענו ואמרו לו: "לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן...!" את סירובם הם מנמקים בזאת: מזה שנים רבות נושאים אנו עמנו את צוואתו של אבי משפחתנו יונדב בן רכב מנכדי יתרו, אשר "צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם!", כפי שהוא גם ציוה עלינו: "וּבַיִת לֹא תִבְנוּ, וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ, וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ, וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם, כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם...!"

יונדב השאיר לצאצאיו אחריו שבכל הדורות הוראות ברורות, שהתוו להם אורח חיים מעודן של הסתפקות במועט, של צניעות וענוה, בכדי שלא ימשכו אחרי תענוגי העולם הזה... עוד אמרו חז"ל [ספרי בהעלותך פ"כ], שצפה יונדב שעתיד בית המקדש ליחרב, ולכן "רואים אותו כאלו הוא חרב עכשיו" ולזאת צוה עליהם יונדב לחיות חיי צער, אולי בכל זאת יחוס על עם עני ואביון, אולי ירחם...

*

"בני הרכבים" המשיכו את דבריהם לפני הנביא ירמיהו: "וַנִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן כָּל יָמֵינוּ". לא נסטה אף לא כחוט השערה מצוואת אבינו "אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ".

ואל יקשה בעיניך אדוננו הנביא, מדוע אנו מתגוררים בימים אלה בבתי אבן שבירושלים, הלא אבינו צוה עלינו גם את זאת: "לְבִלְתִּי בְּנוֹת בָּתִּים לְשִׁבְתֵּנוּ"? דע לך נביא בחיר ה', שמאז ומתמיד קיימנו את דבריו במלואם: "וַנֵּשֶׁב בָּאֳהָלִים וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינוּ", אלא שהמצב הבטחוני המסוכן שהתהווה "בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל הָאָרֶץ", אילץ אותנו לברוח מאהלינו אשר בשדות ובמדבריות, ולהתגורר בבתים על כרחנו. "וַנֹּאמֶר בּוֹאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם וַנֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלָיִם" אבל לשתות יין, לא נשתה! כי כך ציוה אותנו אבינו! במה שבידינו לעשות עוד איננו זזים ממסורת המשפחה!

*
כל סיפור הדברים האלה, היה בתוך בית המקדש ולעיני כל העם שעמדו שם, נדהמים ומשתוממים על עוז רוחם של "בני הרכבים" לשמור על צוואת אביהם, מבלי סור מדבריו ימין ושמאל... אנשים גדולים מאד היו אלה והבינו שיש דברים בגו. יין במקדש? כל כך חָזְקו עליהם דברי הצוואה הקדושה, עד שבעומק לבבם השיגו שאין צו זה של שתיית יין כעת אלא נסיון. רצון ה' היה שיעמדו ויתחזקו במסורתם כדי שילמדו מהם מופת ודוגמא... בסתר פנימיותם חשו שכוונה עמוקה נמצאת בהזמנה זו לשתות יין. וכפי שביאר זאת רבינו המאירי. "כוונת ה' היתה להודיע ולפרסם לעם שהם יקיימו מצוות אביהם ולא ישתו יין". [חיבור התשובה פ' משיב נפש מאמר ב' פ"ב].

ביתר שְׂאֵת התחזקו עכשיו בדבר. אם בכל הדורות האלה שמרו על זאת בתוקף, בגלל חורבן בית המקדש. עכשיו כשהשונא כבר עומד בשער, יעברו על הצוואה וישתו יין? ובכן: "ויאמר לא נשתה יין כי יונדב בן רכב אבינו צוה עלינו...

הפלא ופלא! הם קראו ליונדב בכינוי: "אבינו"! הרי יונדב חי מאות שנים לפני אירוע זה. וצאצאי צאצאיו אחרי דורות רבים, עדיין קוראים לו: אבא, כאילו היה עומד לפניהם אב ומזהיר את בנו, ממש ברגע הזה... דברי יונדב חיים וקיימים ומהדהדים באזניהם בעוז: "לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם!!!".

*

כך אנו מגיעים לחלקו השני של סיפור מפעים זה. הנבואה חוזרת ופוקדת את ירמיהו. "ויהי דבר ה’ אל ירמיהו לאמר: "הֲלוֹא תִקְחוּ מוּסָר לִשְׁמֹעַ אֶל דְּבָרַי נְאֻם ה'"

מיד לאחר קיומו של אותו מאורע היה זה. לאחר שראו כל הנוכחים בבית ה’ את עמידתם הנחושה של "בני הרכבים", ציווה הקב"ה את הנביא, שעליו להחדיר בלב כל העם לקח ומוסר השֹכל של אותו מעמד: "הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָיִם הֲלוֹא תִקְחוּ מוּסָר לִשְׁמֹעַ אֶל דְּבָרַי נְאֻם ה'" התבוננו נא וראו מה ביניכם לבין משפחת "בני הרכבים" - אומרת הנבואה. משפחה צנועה המתגוררת מזה דורות רבים במדבר, ובמשך כל אותם מאות בשנים לא נטו ימין ושמאל מצוואה ישנה נושנה, עליה ציוה אותם אבי זקינם, שהם בכלל לא הכירוהו. מזה דורות רבים הוא כבר אינו בין החיים... והיכן אתם???

מדוע לא תשֹכילו ללמוד מוסר השכל מבני אותה משפחת "בני הרכבים", הקשורים בקשר איתן ואמיץ למסורת ולצוואת אבי אביהם? הלא ראיתם ושמעתם שאין דבר בעולם שיכול להזיז אותם כחוט השערה מאותה צוואה עתיקה...!

*

מבני בניו של יתרו- חובב היו הרכבים... דרך חיים זו, קשורה באבי אבות המשפחה: יתרו חותן משה. שעזב את חמודות העולם ונדד למדבר שממה לקבל את התורה. כנראה שאף זה השפיע לדורות. הרכבים היו יושבי אהלים במדבר. נפשם איותה לתורה שאין עמה עידונים וכבודו של עולם...

יתרו הגיע למדבר וזרעו אחריו חיו בצורה זו לדורות עולם... משה רבינו התחנן לפני יתרו: אל נא תעזוב אותנו. הוא חזה את כח דורותיו של יתרו במבט מרחיק לכת. "ב"והיית לנו לעינים" היתה גם נבואה, מבט למרחקים. אל נא תעזוב אותנו יתרו! יבוא יום וגם הדורות העתידים יהיו לנו למוסר, למופת ולדוגמא על אחיזה איתנה במסורת אבות!!!
*

בני יונדב בן רכב ריתקו את שלשלת הזהב במשך מאות שנים. הם התמקדו על העיקר ונטשו את הטפל ואת הארעי. לא נטה לבם אחר יין תענוגות, בניני פאר, גנות ופרדסים. הם ידעו שעולם הזה ארעי הוא ולכן לא ייחסו חשיבות כי אם לדברים נצחיים. ואמנם לדווקא אלה שחיו חיי ארעי הוענקה שרשרת הנצח. ש"לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים" עמידת קבע לעולמי עד!

בספר "חובות הלבבות" נהיו בני יונדב בן רכב לדוגמא של אלה הנמנעים מלעסוק בדבר "המטריד מהשלמת העבודה" [שער הפרישות פ"ו]. הרב חיד"א מזכיר פרשה זו שבירמיהו כמה פעמים בספריו וכל פעם מעורר הוא על לקחי בני יונדב, שהם: ההכנעה וההתבוננות. הרכבים חיים בפשטות ובצניעות יתירה ומתקדשים במותר להם, הם מתבוננים בעולם חולף ועובר ומשתכנעים כמה אין ראוי להשקיע בחומר ולבנים...
*

נבואת ירמיהו בדבר ה' גם מלמדת אותנו על השכר המובטח לאותה משפחה חשובה: "יַעַן אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עַל מִצְוַת יוֹנָדָב אֲבִיכֶם, וַתִּשְׁמְרוּ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וַתַּעֲשׂוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָא-וֹת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל: לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עוֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים...!"

וכבר פירשו חז"ל ב"ספרי" [בהעלותך, פ"כ], ששכרם של "בני הרכבים" היה: "שהיו יושבים בסנהדרין ומורים דברי תורה. ויש אומרים שבנותיהם נשואות לכהנים והיו מבני בניהם מקריבים לגבי מזבח...".
*

נֵצר למשפחה רוממה זו שהובטחה לה נצחיות, היה התנא רבי יוסי בן חלפתא, הוא רבי יוסי סתם שבמשנה [רשב"ם ב"ב נ"ו:] שהיה מקומץ תלמידי רבי עקיבא שהעמידו תורה בעולם, לאחר חורבן הבית השני. על רבי יוסי בן חלפתא, החכם והחריף בדורו [רש"י סוכה כ"ו.] נאמר ביטוי מופלא ונדיר: "הגוף הקדוש" [ירו' פ"ג דברכות ה"ד]. משלשלת זו של בני יונדב, שומרי משמרת הקודש, יצאו ענקי עולם שהיו בבחינת היכל ה’ המה, אוהל שיכן באדם!


*
אגב, ראיתי פעם שמשפחה ידועה מן המשפחות המפוארות בין אחינו היקרים בני המזרח, משפחת דורות על דורות של רבנים, מלאה הוד קדומים; מתייחסת על בני יונדב בן רכב! עדים חיים הם עד עצם היום הזה, לנבואה "לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים".

גם לעתיד לבא, בגאולתנו הקרובה בב"א, יבואו בני בניהם של אותה משפחה ששימשה כ"ספר מוסר חי" ויבשרו לישראל על גאולתם. וכפי שמפרשים חז"ל ב"פסיקתא דרב כהנא" [בסוף הספר] את הפסוק "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר" [ישעיה נ"ב] ומי יהיו אותם המבשרים הראשונים, שבטרם ביאת המשיח יעלו על ההרים לבשר לעם ישראל על גאולתו השלימה? "אמר רבי יהושע, אלו בני יונדב בן רכב, שהם באים ומבשרים לישראל תחלה, שנאמר "לא יכרת איש ליונדב בן רכב", והם עולים ומקריבים קרבן תחלה, "כל הימים", אלו ימי המשיח". אותם רגלים שהלכו בעקבות אביהם הזקן, ולא סרו מדבריו, הם יהיו "רגלי" המבשר...

וכך אמרו חז"ל: גדולה הברית שנכרתה עם יונדב בן רכב מהברית שנכרתה עם דוד שהברית שנכרתה עם דוד לא נכרתה אלא על תנאי שנאמר [תהלים קל"ב] אם ישמרו בניך בריתי, אבל הברית שנכרתה עם יונדב בן רכב לא נכרתה עמו על תנאי שנאמר לכן כה אמר ה’ צב-אות לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים... [מכילתא יתרו פ"ב].

*

אחד מן הראשונים, רבי יהודה אבן תיבון ז"ל, המתרגם הידוע של ספרי "הכוזרי" ו"חובת הלבבות" ללשון הקודש, כתב בצוואתו לבניו, שעליהם ללמוד את הפרק הזה בספר ירמיהו מדי שבת בשבתו... ואף בדורות האחרונים מצאנו לכ"ק בעל ה"שפתי צדיק" מפילץ זי"ע בדברים שכתב לצאצאיו: "צוואת יונדב בן רכב ידוע לכם עד כמה מצא חן בעיניו יתברך שמו" [שפתי צדיק בסוף הספר, צוואה ד'] . מתוך דברי אותו צדיק: "ידוע לכם" משמע, שפרק זה שבירמיה, היה חדור בבית הרבי מפילץ ועסקו בו תכופות. "עס איז געליגן אין די ביינער". צוואה זו היתה חקוקה על עצמותם!!!

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
כי ה' דיבר טוב על ישראל!

עס וועט נאך יידן גוט זיין!
עוד יבואו ימים טובים לישראל!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' מאי 28, 2021 5:18 pm

כתוספת לדברים אודות בני יונדב בן רכב,
הנני מצרף המובא להלן.



דושנה של יריחו


י, כט-לב ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חתן משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל: ויאמר אליו לא אלך... ויאמר אל נא תעזב אתנו כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים: והיה אם תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך.


טובה גשמית וטובה רוחנית


[א] ב'כלי יקר' בסוף דבריו פירש לפי פשוטו ענין המשא ומתן עם יתרו, שמתחילה הבטיחו משה בטובה גופנית, ואמר 'והטבנו לך', ולא הזכיר השם, ולא רצה לקבל, כי אמר אלך אל ארצי ושם יהיה לי טובה הרבה, ואח"כ הבטיחו בטובה רוחנית שיהיה מכלל הסנהדרין שנקראו עיני העדה כמו שנאמר והיית לנו לעינים, ואמר והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו, הזכיר השם בטובה רוחנית כי יתן ה' את רוחו עליו ונעתר לו, וכן היה לדעת רז"ל (סנהדרין קו,א) שמבני יתרו זכו וישבו בלשכת הגזית וכו', ובודאי היה זה מהבטחת והיית לנו לעינים.

ואאמו"ר שליט"א הוסיף לפי דבריו, דהנה מתחילה אמר לו משה: לכה אתנו והיטבנו לך, ושוב אמר לו: והיה כי תלך עמנו, וצ"ב.

ויתבאר לפי הנודע בחילוק בין הלשונות, ד'אתנו' משמעו שילכו יחדיו לאותו מקום אבל לא בתכלית וכונה אחת, ואילו 'עמנו' היינו בעצה אחת ממש[1], והנה ודאי מטרת משה ובנו ישראל בלכתם אחר ה' בארץ לא זרועה היה להגיע אל הארץ המובטחת לשם היעודים הרוחניים, וכמו שאמרו חז"ל (סוטה יד, א) על משה רבינו: וכי לאכול מפריה הוא צריך, ולכן רק כאשר מדברים על הטוב הרוחני, אזי ההליכה היא עמהם בעצה אחת ולא רק אתם.

והנה רש"י בפס' לב כתב, וז"ל: והיה הטוב ההוא - מה טובה היטיבו לו, אמרו: כשהיו ישראל מחלקין את הארץ, היה דושנה של יריחו ת"ק אמה על ת"ק אמה[2], והניחוהו מלחלוק, אמרו מי שיבנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, בין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו, ליונדב בן רכב שנאמר ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים.


דושנה של יריחו – טובה גשמית או טובה רוחנית


[ב] ולכאורה דברי רש"י אלו שפירש ענין הטוב שבאמירה השנית על דושנה של יריחו אינם עולים בקנה אחד עם הביאור הנ"ל מהכלי יקר, שהרי לפי"ז כאן בטוב גשמי עסקינן[3].

אמנם, חכ"א שליט"א הראה בזה לפירוש הראב"ד במס' תמיד פרק אמר להם הממונה רבה, וז"ל: ומורי הרב החסיד ז"ל אמר, דכל הנך דקתני שהיו נשמעין מיריחו מעשה נסים היו, ודוקא היה ביריחו נשמע ולא בשאר צדדים, משום שיריחו היתה כמו ירושלים מפני שהיא היתה תחילת כיבוש ארץ ישראל, וכמו דתרומת דגן צריך לתרום כן נתרמה א"י עצמה, ובשביל כך התרימה יהושע להיות קודש[4], לפיכך היא כמו ירושלים[5] והיו נשמעין בה כל הנך דקתני כדי שירגישו בני אדם שביריחו יש כמו כן קצת קדושה כמו בירושלים, ולפיכך באלה יותר משאר דברים, מפני שכל אלו הדברים - קול שער הגדול וצלצל וגביני כרוז הם תחילת עבודות המעמידים את הכהנים לעבודתם ולוים לדוכנם, וגם קטורת הוא תחילת עבודת פנים וכו', יעו"ש.

ולפי דברים אלו נראה דאמנם דושנה של יריחו אין ענינה רק כפי משמעו טוב גשמי, אלא טוב רוחני של קדושה מעין ירושלים, וראה בדברי ספרי זוטא כאן שדרשו: והיה הטוב ההוא, הטוב זה בית המקדש וכו', ד"א הטוב זו תורה וכו'. וזה ענין ההבטחה השנית המוסבת על מעלות של טובה רוחנית. ומה"ט הוא דהעמידו חבל ארץ זה כתמורה למי שיבנה בית המקדש בחלקו, ונמצא דאדרבה הדברים תואמין יחדיו.

ודבר נפלא מצינו בדברי הרמ"ע מפאנו בספר מאה קשיטה פרק יב שכתב לפרש המקרא בפר' מסעי (לג, מח): בערבות מואב על ירדן ירחו, דכאן כתיב ירחו חסר יו"ד, אבל בספר יהושע כתיב מלא, משום דעד שבאו ישראל לשם נקרא ירחו מלשון ירח, ומכאן והלאה כשבאו לארץ ישראל התחיל דושנה של יריחו לתת ריח טוב כריח שדה אשר בירכו ה', ונקראה ע"ש הריח.

"נטלו למדברא מעינוגא דיריחו"


ושוב חזר אאמו"ר שליט"א והראה דברים נפלאים בזוה"ק פרשת ויקרא (ט, א): עובדא בההוא עתירא דקריב קמי כהנא תרין יונין כד חמא ליה כהנא אמר ליה לאו דידך הוא האי קרבנא, אתא לביתיה והוה עציב, אמרו ליה אחוי אמאי את עציב אמר להו דלא קריב לי כהנא קרבנא דילי, אמרו ליה ומאי איהו אמר להו תרין יונין, אמרו ליה והא מן מסכנא איהו ולאו דידך דהא כתיב ואם דל הוא ואין ידו משגת וגו' אלא קריב קרבנך אמר להו מאי איהו, אמרו ליה חד תורא אמר להו ומה כל כך חמירא מחשבה דחטאה, נדרנא דלא אסלק על לבאי מחשבה דחטאה, מתמן ולהלאה מה עבד כל יומא אשתדל בסחורתא ובליליא הוה נאים כד אתער הוה קרי לאחוי ואוליפו ליה מלי דאורייתא והוה לעי עד דסליק יממא ואשתכח דאוליף אורייתא והוו קארו ליה יהודה אחרא, יומא חד איערע ביה ר' ייסא סבא והוה פריש נכסוי פלגו למסכני ופלגו לסחורתא על ימא באינון גברין פרישי ימין והוה יתיב ולעי באורייתא.

פתח ואמר (שמואל א טו) ויאמר שאול אל הקני מאן הוא קני אלין בני יתרו חמוי דמשה דעבדו קנא במדברא כהאי דרור כמה דאת אמר (תהלים פד) ודרור קן לה בגין למלעי באורייתא דאורייתא לא בעיא תפנוקין ולא סחורתא אלא לאעמלא בה יממא ולילי, בגין כך נטלו למדברא מעינוגא דיריחו הדא הוא דכתיב (שופטים א) ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו'.

הרי לנו שכנגד כל הסגולות הוחניות והמדרגות הנשגבות בגשמיות וברוחניות שיש בדושנה של יריחו, אין זה משתווה עם עמלה של תוה באמת ובתמים, במדבר, בלי תפנוקים ועידונים.

והנה בספרי בפרשתן (פיסקא עח) איתא: שלא מצינו בכל הגרים שחיבבו את התורה כיתרו וכשם שחיבב יתרו את התורה כך חיבבו בניו את התורה שנאמר הלוך אל בית הרכבים ודבר אליהם דברי ה'.

והכוונה לצוואת יונדב בן רכב הכתובה בירמיהו (לה, ו-ז): וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֣א נִשְׁתֶּה־יָּ֑יִן כִּי֩ יוֹנָדָ֨ב בֶּן־רֵכָ֜ב אָבִ֗ינוּ צִוָּ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֧א תִשְׁתּוּ־יַ֛יִן אַתֶּ֥ם וּבְנֵיכֶ֖ם עַד־עוֹלָֽם: וּבַ֣יִת לֹֽא־תִבְנ֗וּ וְזֶ֤רַע לֹֽא־תִזְרָ֙עוּ֙ וְכֶ֣רֶם לֹֽא־תִטָּ֔עוּ וְלֹ֥א יִֽהְיֶ֖ה לָכֶ֑ם כִּ֠י בָּאֳהָלִ֤ים תֵּֽשְׁבוּ֙ כָּל־יְמֵיכֶ֔ם לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּ יָמִ֤ים רַבִּים֙ עַל־פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם גָּרִ֥ים שָֽׁם.

ובספרי משמע דהיה זה מחמת כבוד בית המקדש "הואיל ובית זה עתיד ליחרב רואים אותו כאלו הוא חרב עכשיו", אולם לפי האמור יש לומר שהיה זה בשביל העמל והיגיעה בתורה, לפרוש מכל התענוגים "בגין למלעי באורייתא".

וקצת בדומה לזה מצינו בספר חובת הלבבות (שער הפרישות פרק ו): הזהיר כל העוסק במעשה העבודה, שלא יעסוק בכל מה שיטרידהו מהשלמת העבודה לאלהים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: שתה רביעית יין אל יורה שתה חמשית אל יתפלל. ומהם ענין בני יונדב בן רכב, אשר צום אביהם, שלא ישתו יין ולא יזרעו ולא יטעו כרם ולא יבנו בית וישבו באהלים חוץ לישוב, וזה מנהג הפורשים מן העולם, ושבח להם הבורא זה, כמ"ש: לא יכרת איש ליונדב בן רכב.



[1] ראה בספר 'קול אליהו' מהגר"א פר' בלק, וראה מש"כ בענין זה בפר' לך לך.

[2] ומצאתי הארה נפלאה בשיעור זה של דושנה של יריחו שהיה ת"ק אמה על ת"ק אמה בשו"ת זכרון יוסף (לר' יוסף [משה] שטיינהרט, חו"מ סי' ב), וז"ל: אגב אכתוב טעם לשבח וקרוב לאמת למה אמר שם דושנה של יריחו הי' ת"ק אמה על ת"ק אמה ומאי נ"מ בזה. אמנם נ"ל משום דתנן במ' מדות פ"ב [מ"א] הר הבית הי' ת"ק אמה על ת"ק אמה כו' יע"ש וא"כ נחסר להשבט אשר יבנה בה"מ בחלקו ת"ק אמה על ת"ק אמה מנחלתו וע"כ הוצרכו ליתן לו תמורתם דושנה של יריחו שהי' ג"כ ת"ק אמה על ת"ק אמה כמו הר הבית וזהו כפתור ופרח, ועי' עוד בשו"ת ציץ אליעזר חלק י סי' א. וכיוונו לזה עוד ספרים, בשארית נתן לר"נ לוברט ועוד.

[3] ועי' מדרש תנחומא פרשת יתרו סימן ד 'וישמע יתרו, שבעה שמות יש לו... חובב שחבב את התורה, כשבא לארץ נתנו לו דושנה של יריחו, ואמר כל עצמי לא באתי והנחתי כל מה שהיה לי אלא ללמוד תורה ועכשיו אני זורע וקוצר אימתי אני לומד תורה, אמרו לו יש אדם לומד תורה בעיר וזה המקום ציה הוא מדבר הוא ואין שם חטים, כיון ששמעו כך הלכו להן שנאמר ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם, יעו"ש. הרי מבואר שמקום זה היינו הטבה גשמית ובהיפוך מטובה רוחנית.

[4] מקור לדברי הראב"ד הללו יש למצוא במדרש תנחומא (בובר) פרשת נשא סימן לא, וז"ל: אמר ר' יהודה הלוי בר שלום, לימד לישראל, מה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, ראשית עריסותיכם, אמר יהושע הואיל וכבשנו אותה תחלה נעשה אותה חלה להקב"ה, נקדיש את כל שללה לגבוה, אמר הקדוש ברוך הוא הואיל וכך עשית הרי קרבנך מסייע את שבטך ודוחה את השבת, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים.

[5] בספר ברכת כהן עה"ת להגרב"ש הכהן דויטש שליט"א הביא בשם הגרב"ש שניאורסון זצ"ל לפרש לפי דברי הראב"ד הללו את האמור בדברי רש"י שאמרו מי שיבנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, שהרי מבואר שהיא בבחינת ירושלים.

ועי' ירושלמי סוכה פ"ד ה"ג: אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים. א"ר אחא זכר ליריחו. ובספר ערוך לנר בסוכה (מה, א) ביאר השייכות, וז"ל: ומה שעשו זכר לנס זה ובחג הסוכות דוקא י"ל דעיקר שמחת החג היא להודות ולהלל להקב"ה חסדיו ונפלאותיו דלכך גומרין הלל כל ימי החג ולא כל ימי פסח ועיקר שבח הקדוש ברוך הוא היא על הנסים שבא"י דלכך אמרינן במגילה (יד, א) אין אומרים הלל על הנסים שבח"ל ולכן מזכירין נס זה של יריחו שהי' נס ראשון שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל אחר שעברו הירדן ונכנסו לא"י. אולם לפי האמור מבואר היטב דיריחו מכוון כנגד בית המקדש.

ועוד שמעתי להעיר בזה, דהנה בנוסח תפילת מוסף ר"ח אנו אומרים: ובעבודת בית המקדש נשמח כולנו ובשירי דוד עבדך הנשמעים בעירך הנאמרים לפני מזבחך וגו'. וכתב באור שמח הלכות כלי המקדש פ"ג ה"ב: וע"ז נאמר בתפלה הנשמעים בעירך, זה בכלי שיר, האמורים לפני מזבחך, זה בפה על הדוכן.

וצ"ב שהרי איתא במשנה מסכת תמיד פ"ג מ"ח: מיריחו היו שומעין קול השיר, וא"כ מאי קאמר 'בעירך', שמשמע רק בירושלים עיר ד' ולא במקומות אחרים.

אכן לפי האמור דיריחו היא כמו ירושלים את"ש.

ובעיקר סברת הערל"נ, יעויין בספר הרוקח (הלכות סוכות סימן רכא), וז"ל, ואיתא במזמור ששה עשר בשוחר טוב שמעה ה' צדק למה מקיפין שבעה פעמים זכר ליריחו לפי שיריחו תחילת המלחמות של ארץ ישראל וכל ראשית להקב"ה לכך כלי כסף וכלי זהב לאוצר ה' יבא. וליריחו שבעה החומות שכתוב בסוף יהושע ותבאו אל יריחו וילחמו בכם בעל יריחו האמורי פכ"ח גח"י לכך אמר הקדוש ברוך הוא ליהושע וסבותם את העיר כל אנשי המלחמה הקף את העיר פעם אחת כה תעשה ששת ימים ושבעה הכהנים ישאו שבעה שופרות לפני הארון. וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בחצוצרות. ואמרינן אין פוחתין משבעה תקיעות במקדש ושבעה קולות בהבו ליי בני אלים קול ה' על המים. ואנו מחננים על המים יום שביעי של סוכות ומקיפין שבעה פעמים.

ומבואר בדברי הרוקח גם ענין ה'ראשית' שעשו ביריחו. וראה עוד בדברי הרוקח שם 'ד"א ז' זכר ליריחו כמו שהושיעם אז לפי שהקדישו מה שבתוכה כך עתה יום הנדרים מקיפין שובע שמחות את פניך שבעה'.

יוסף חיים אוהב ציון
הודעות: 3175
הצטרף: א' אוגוסט 18, 2019 2:34 pm
מיקום: ירושלים תובב"א
שם מלא: יוסף חיים

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי יוסף חיים אוהב ציון » א' מאי 30, 2021 2:28 pm

יש"כ הרב הנוטר. שמעתי מר' רפאל ברלין מי"ם שהביא דברי הראב"ד בשם ר' לייב שחור.
אגב מיהו מו"ר החסיד של הראב"ד?

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' יוני 04, 2021 2:35 pm

בס"ד

עֵת לִבְנוֹת!

'חמרי בנין' מתוך פרשת המרגלים...

לר' ישראל יקירי שליט"א

אחת היא יונתי... ידוע שעַם-ישראל נמשל ליונה [ברכות נ"ג:]. אחד הדברים הנפלאים שאמרו חז"ל על תכונת היונה הוא, שהיא ממשיכה לעוּף, אם כי שהיא עייפה, שלא כדרך העופות. "לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים, הן נחין על גבי סלע או על גבי אילן, אבל היונה הזו בשעה שהיא יגֵעה, פורחת באחת ונינוחת באחת..." [בר"ר ל"ט ותוס. שבת מ"ט.] בכח זה עולה היא בגבורתה על פני כל עופות, היא אינה עוצרת במעופה...

עם הנצח אנחנו ושום חומה שבעולם לא תעמוד בדרך מלמלא את חובותינו. על דגלנו נרשם תמיד באותיות של זהב: "קדימה!" חייבים להמשיך! לבנות ולנטוע הלאה! לצעוד לכיוון הגאולה העתידה אף דרך ענן וערפל. את קולה הנצחי של כנסת ישראל מביע הנביא מיכה: אם נפלתי - קמתי. כי אשב בחושך ה' אור לי!

"פורחת באחת ונחה באחת". דבר זה נוגע לכל נפש מישראל. הרבה פירושים ורמזים להם ל"כנפים" אלה במהלך חיי אֱנוש: כוחות הנפש וכוחות הגוף, אמצעים וכישורים, מרץ, אומץ והשראה. בכל תקופה ומצב בחיים, אף לאחר זמן צער ונפילה ח"ו, צריך לחפש את ה'כנף' שעדיין מסוגלת לעוף ולהמשיך עמה. כי חלק אנו מעם הנבחר שאינו יודע תנוחה, כי אם המשך והמשך. כל תקופה והכנף שלה. כל גיל והמעוף שלו ובו יש 'לפרוח' ולהתקדם הלאה.

הרצון היהודי בוקע חומות ועוקר הרים. בכנף אחת המשכנו לעוף על פני ימים וארצות, לאורך כל הדורות. עַם עתיק היומין שלנו גלה ונדד על פני ימים וארצות, נרדף כיונה. ועם זאת שרד 'עם בזוז ושסוי' זה והאריך ימים יותר מכל אומה ולשון. האדירים שבהם כבר אבד זכרם. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד!... עם נצח אנו! תמיד, תמיד פרשֹנו כנף והמשכנו הלאה ובעזרתו יתברך נמשיך להתקדם ולהתרומם...

*

מכל אות בתורתנו הקדושה שייך לבנות ולהיבנות בכל תקופה שהיא, אף אם מרגישים בה רפיון וחולשה. מיוחדת היא דווקא פרשת המרגלים, בה נחשפת נקודה במעלת ישראל, המורה לנו בעוז שתמיד יש דרך והמשך.

הדים עגומים נשמעים אמנם סביב פרשת המרגלים. עונש דור המדבר ובכייה לדורות. יחד עם זאת שייך למצוא בפרשה זו מעיינות חיזוק כה נפלאים, שאולי אין למצוא אותם במקום אחר...

הבה נלמד את פרשת המרגלים באור חדש, מרענן מרתק ומחזק. תלמידי חכמים נקראים 'בונים' משום שיודעים לבנות בנינו של עולם, בכח התורה. הבה ניקח לנו כעת לרב ומורה, את אחד מבוני הדורות, רבינו בעל ה'משנה ברורה' זי"ע שביאר לנו פרשה זו בצורה מקורית ומחודשת. כעין 'ביאור הלכה' יצר ה'חפץ חיים' כאן שיש בזה לימוד לדורות. מפני שהענין נחוץ מאד לכולנו, אנסה לשרטט את משנתו בזה.

כבר שנים שהנני מתפעם מדברי החפץ חיים בנושא זה. אוצר בלום יש בהם, אוצר של מתיקות וחכמה נפלאה וגם הוראה איך להבין פרשה בתורת ה' ומה שיש להפיק ממנה לכל נסיונות החיים. איש המעשה היה ה'חפץ חיים' ובזה ראה את תפקידו עלי אדמות, לעורר ולחזק את דת ישראל בכל ענין, זמן ומצב. ענק רוח זה לא היה אומר דרוש נאה בעלמא, אלא אם כן רצה להשריש בו מסר עמוק, בכדי לארוז אותו כצידה לדרך החיים.

*

בספרו "שמירת הלשון" הפיק החפץ חיים מפרשיות שונות שבתורה, לקחים בעניני הדיבור האסור. בחלק ב' של הספר ערך זאת לפי סדר הפרשיות. כשעמדתי פעם לעיין מה שכותב הח"ח על פרשת שלח, הייתי בטוח שזה ישמש לו רקע עיקרי בעניני חטאי הדיבור, הרי מפורשים הדברים בתורה על מוציאי דבת הארץ ועונשם הכבד.

לפלא היה בעיני ש'החפץ חיים' הקדיש שם לנושא ספרו בענין הלשון, שורות ספורות בלבד. בפרשת המרגלים ראה לנכון להרחיב על ענין מיוחד, על אף שאין לזה קשר עם נושא ספרו 'שמירת הלשון'. כנראה שראה צורך רב להודיע השקפת עולם זו, המקיפה את כל שטחי החיים יום יום... שממנה ניקח לעבוד את ה' בלי רפיון ח"ו.

*

ה'חפץ חיים' חדר אל תוך הפרשה הזאת בבהירותו האופיינית. והנה עומד הוא ושואל ל'גופו של ענין', שאלות נוקבות: מה קרה אז בישראל? איך נכשלו אנשים חשובים כאלו בעוון חמור כזה? איך נמשך לב העם לכך? וביותר, איך נסחפו אף מורי העם הסנהדרין לקבל את דעתם הקלוקלת של המרגלים? הרי על "ותשא כל העדה ויתנו את קולם" פירש רש"י: "סנהדראות". ועוד, מה היה שורש חטא זה וממה נבע?

[ומן הענין להוסיף כאן את דברי הרמב"ן שהמרגלים נמנו בתחילת הפרשה לפי מעלתם וחשיבותם, בשעה שעדיין היו כשרים. "והקדים הנכבד הקודם במעלה". גילוי מדהים הוא זה שלפיו יוצא שכלב בן יפונה היה בשעתו במקום השלישי במעלה בלבד, ויהושע בן נון מנהיג ישראל בעתיד היה במקום החמישי ובכל זה תגדל התמיהה שבעתיים. איך הגיעו גדולי עולם כאלה לחטא זה?]

ה'חפץ חיים' הוכיח מכל זה, שהרוח הזרה שהכניסו המרגלים בעם, נבעה מרגש נחיתות, מענוה פסולה ומסוכנת. עצת יצר של שפלות שלא במקומה... הנימוק העיקרי ברקע דבריהם היה אז: לאחר שנכשלנו בחטאים שוב אין אנו זכאים לרשת את ארץ ישראל. נפלנו ממדרגותינו לאחר חטא העגל וקברות התאוה. עַם חוטאים אנחנו ואיך ניחלץ למלחמה זו? איך נזכה לסיוע ממרום על כך?. בכדי לנצח את בני הענק וגבורי הארץ, זקוקים אנו לזכויות גדולות שכבר הפסדנו בעוונינו...

וכך נסתבכו המרגלים והגיעו למסקנה מוטעת ביסודה, שאין בעם ישראל די צדיקים וקדושים בכדי שנוכל לעקור בזכותם את שלטון המלכים הגדולים והאדירים. אמנם משה רבינו עדיין נמצא עמנו, אבל הרי כבר התנבאו אלדד ומידד שאינו נכנס לארץ ישראל. ואם כן איך נוכל להתמודד עם גבורי עם גדול ורם ממנו? איך נכבוש ערים גדולות ובצורות בשמים...? מערכה כזאת זה כבר איננה בשבילנו. עם כושל ונכשל אנחנו. אין סיכוי ואין תוחלת! עומדים כעת לפני קרב אבוד וכשלון חרוץ. המרגלים הביאו הוכחות על עוצמת חוזק העם ופירותיו המשונים בגדלם והחדירו רפיון רוח בישראל. "לא נוכל לעלות את העם כי חזק הוא ממנו".

*

לדעת ה'חפץ חיים' רמזו המרגלים בגינוני 'צדקות' את הדברים הבאים: "כאשר תבואו לארץ, שהיא מקודשת מאד, מדת הדין שורה בה, כי אינו דומה מי שאינו עושה רצון המלך חוץ לפלטין או בפלטין שלו, ועל כן אינם יכולים להתקיים בה, כי אם צדיקים גמורים, ואין אנו במדרגה זו, על כן אינה כדאית לנו".

ועד כדי כך הגיעה תחושת הנחיתות, עד שטענו שהקב"ה אינו מגרש אומה ממקומה עד שמוצא אומה טובה ממנה. רק אז נותן לה כח להתגבר על הקודמת. "אבל כגון אנו, שאנו חוטאים גדולים בעגל ובבשר תאוה, לא יכלה עבורנו אומות גדולות כאלו, ומה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לתת לנו את הארץ, הוא דוקא אם היינו זכאים בגדר צדיקים, היה מגרש מפנינו האויב, והיה נותן לנו רשות להשמידם".

*

ר' ישראל! אתה מבחין עד היכן הדברים מגיעים כשנופלים בפח השפלות הפסולה? מתוך רגשי אשמה על העבר, על אף שכבר חזרו ישראל בתשובה שלימה, למרות שכבר בכו והתענו על מעשה העגל, הצהירו המרגלים שאין ישראל עם קדוש, טובים מעמי כנען רשעי עולם. געוואלד!!! הרי הכנענים היו הגרועים שבאומות ומושחתים עד התהום. על 'דגלם' נחרתו כל ג' העבירות החמורות ביותר. וכאן מגיע עם קדוש ודור דעה, שדיבר עמהם אלקים פנים בפנים, עם שהשרה הקב"ה שכינתו עליהם במשכן שבתוך מחניהם; ואם כי חטאו הרי היו בעלי תשובה בדרגה גבוהה. הם התחרטו בכל לב ונפש והתנדבו למשכן בכל מאודם; והקב"ה נתפייס עמהם ונתרצה לשכון בתוכם ממש! וכאן באו המרגלים והלעיזו עליהם בטענות 'צדקניות', שאין ראוי הדבר שהכנענים המושרשים בפשע ורשע, יפנו את מקומם מפני עם ה', גוי אחד בארץ!

*

וראשי העדה עם כל חכמתם וגדולתם, הושפעו מזה עוד יותר... וכך כתב ה'חפץ חיים': "כי באמת כל מה שהאדם חשוב יותר, הוא מכיר את ערכו הדל יותר, וכמו שאנו אומרים בכל יום, הלא כל הגבורים כאין לפניך, ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל וכו'. ועל כן הוא שפל בעיניו ביותר, - - ולכן, כאשר הציעו לפניהם המרגלים, שדורם אינו חשוב בעיני ה' מצד רע מעשיהם וקשה ערפם, ואינם ראויים שיעשה להם נס להתגבר על ענקים כאלו, נתקבל הדבר מאד בעיניהם - - -". השתלשלות עגומה משפל אל שפל...

*

וכאן בא כלב בן יפונה לבטל תחושה זו של שפלות הרסנית, שאיננה אלא עצת היצר. בדבריו מוצא ה'חפץ חיים' מעיין של חכמה ותבונה ויסודות עזים ונאמנים. כדאי מאד להתבונן ולהעמיק בהם. ר' ישראל! על דברים כגון אלה אמר שלמה המלך: "צוף דבש אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם!" [משלי ט"ז].

ויהס כלב את העם... על זה פירש רש"י בשם חז"ל, וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? -- והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו". ה'חפץ חיים' מבאר לנו את דבריו להפליא. כלב בא לסתור בחכמה את דברי ה"צדקות" המוטעת של המרגלים. כלומר, מה שאתם טוענים ששוב אין אנו זכאים לביאת הארץ ולהתגבר במלחמה. הגידו נא לי, וכי לקריעת ים סוף כן היינו זכאים? הרי כתוב [תהילים ק"ו] וימרו על ים בים סוף, הרי גם שם היה חטא; גם לפני שקבלנו את המן שרר מצב של נרגנות ותלונות, ובכל זאת לא מנע הקב"ה נתינת המן מאתנו. אב רחום לנו בשמים, אל יעזבנו ואל יטשנו!

והרי ממש לזה התכוון משה רבינו בתפילתו: "סלח נא לעם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים עד הנה!". כן, ממצרים ועד הנה היו זמני מכשול ונפילה והקב"ה החזיק אותנו למרות הכל...

יהושע וכלב באו לנפץ את טענות הסרק ההן. וכאן מגיע ה'חפץ חיים' לפיסגת החיזוק שבמעשה המרגלים. הוא למד זאת בגאונות שבפשטות מתוך ארבעת המלים: "אך בה' אל תמרודו"... הם טענו כנגד המרגלים, שטעות מעיקרה היא לומר שהבטחת הקב"ה להיטיב לעמו תלויה בהיותם צדיקים בלבד. ואעתיק בזה את לשון קדשו: "הקדוש ברוך הוא אינו מדקדק על האדם לומר, אושיעך רק באופן שתהיה צדיק, רק אומר לו, לא אושיעך אם תהיה מורד, חס ושלום, ולזה סיימו יהושע וכלב ואמרו (שם ט'), "אך בה' אל תמרודו". וכל זמן שאין אדם מורד בהקדוש ברוך הוא לעקור מצותיו בכוונה, יוכל לקוות לכל טוב!". ה'חפץ חיים' למד ממקרא זה שמרידה זו סימן של גבול הוא, ועד שלא יגיע אדם ח"ו לשם, יכול לצפות לטל השמים ומשמני הארץ...

אהובי! הדברים האלו נכתבו על ידי קדוש עליון, שבית ישראל בכל אתר ואתר כיום, חי ונושם על פי פסקיו והוראותיו. עד שהאדם אינו מורד ח"ו יכול לקוות לכל טובתו של הקב"ה. ברור שעל כל חטא צריך לחזור בתשובה, אמנם הקשר ושפע ההטבה מאבינו שבשמים אל בנו יחידו, אינו מתנתק לרגע. אך בה' אל תמרודו! ברם אם לא הגיעו הדברים לידי כך, הבטחת הקב"ה קבועה וקיימת ואין לירא משום דבר. יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם! בפני דבר ה' הרי כל הערים הבצורות וכל הענקים וגיבורי המלחמה בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין. טובה הארץ מאד מאד! שערי ארץ ישראל פתוחים הם לפני עם ה'!

*

מה נחמד פירושו של ה'חפץ חיים' על "אל תיראו את העם כי לחמנו הם" [ופי' רש"י "נאכלם כלחם"]. יהושע וכלב עודדו את העם במשל עליז ומשובב נפש. כי לחמנו הם... תארו לעצמכם אם היה אחד אופה חלה ענקית בת מאה קומות, האם מקום לפחד ממנה ומממדיה הענקיים? הלא רק לחם הוא ולא יותר, הרי אין בו רוח חיים ורק נוצר בכדי לאכלו וליהנות ממנו! מי מפחד ממאפה תנור, ממיני מאפה 'חלות' גבוהות אפילו אם יגיעו עד לשמים? הדבר רק היה מעורר חדווה והתפעלות על הסעודה הגדולה...

זה נאמר כמשל לאומות החזקות ששכנו אז בארץ ישראל לרבות בני הענק שהטילו חתיתם על הסביבה. סר צילם מעליהם! הקב"ה מפיל עליהם אימה ופחד והם מוכנים בשבילנו ל"אכלם" כמו שנאמר 'ואכלת את כל העמים'... נפילים אלה, אינם אלא 'בילקעס' ענקיות...

[ומן הענין להוסיף לזה פירוש קדמונינו ז""כי לחמנו הם" הכנענים אשר בארץ דומים ללחם שאנו אוכלים כעת הוא הַמן שנאמר עליו "וחם השמש ונמס". על הקב"ה נאמר כי שמש ומגן ה' אלקים וברצונו יהיו כולם נמסים כלא היו. ובזה מתפרש להפליא "סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום". הצל סר ומכח ה"שמש" ימוגו כולם כאין וכאפס. ['אברבנאל' ו'תולדות יצחק' [לרבי יצחק קארו דודו של מרן ה'בית יוסף ועוד]

ואכן כך היה בסופו של דבר, בזמן כיבוש יהושע, שהענקים בכל תקפם וגבורתם נכנע לבם מאימת ישראל יותר משאר העם ונחבאו בהרים ובערים הבצורות... ועל זה נאמר: "ויבוא יהושע בעת ההיא, ויכרת את הענקים מן ההר, מן חברון, מן דביר מן ענב ומכל הר יהודה..." [יהושע י"א].

*

כך למד והבין ה'חפץ חיים' את עומק פרשת המרגלים וכך לימדנו לקח להתחזק בזה. יש להישמר ולהזהר מעצת היצר המשפיל את האדם וחומס ממנו את העוז ואת האומץ, בתואנה שכבר נפל ונכשל בחטא ואין לו תקוה ח"ו. המרגלים נפלו בפח זה ומתוך הפרשה הזאת יוצאת אזהרה והתראה לכל איש ישראל שלא יוסיפו להכשל במחשבות תוהו כאלה. אנא אחי! נתחזק בדבריו תמיד. ומקרא מלא דיבר הכתוב: ויגבה לבו בדרכי ה'!!!

הבה נחזור שוב ושוב על דברי ה'חפץ חיים' שחקק את הדברים הבאים, בבהירות ובחכמה יתירה: "דרך היצר להתהפך בתחבולותיו, - - כשהוא מתבונן באדם, שרוצה להתחזק באיזה ענין לכבוד ה' יתברך, כדרך האוהב הנאמן, הוא מפיל עצבות בלב האדם, וחושב שזו המצוה או הענין אין נאות לו, ורק לקדושים אשר בארץ הוא, אבל לא לקטנים ומוליד ברעיוניו פעולות מגונות אשר עשה בימי קדם, ואף שכמה פעמים התחרט והתמרמר על זה, דבר זה משכיחו, והוא אינו מזכירו רק בדבר שנאות לו לענינו לשיטתו, כדי להקטינו ולהשפילו בדעתו, שלא תהיה לו שום תשוקה למצוה ההיא".

וכאן אוחז פוסק הדורות בידינו ומוסר לנו ברחמים כאב אל בנו: "הנה בכל טענות אלה בא היצר הרע על האדם כדי ליאשו ולהקטינו, שיהיה מתרשל מעבודת ה' יתברך. והנה, אף שבאמת כל אלו הטענות הן צודקות, אבל היצר הרע משכיח לאדם שהקדוש ברוך הוא, שהוא אוהב חסד ורוצה לזכות בריותיו, ברא בשביל זה התשובה, שהיא קודם לעולם. ועל כן, אם מצא את עצמו שעשה המצוה או למוד התורה שלא כהוגן כל כך, צריך תיכף להתחרט על זה ולקבל על להבא להתנהג כהוגן".

"ורק העיקר צריך להזהר שלא להיות, חס ושלום, מורד במלכו של עולם, דהיינו שלא לבטל, חס ושלום, בידים, מצות עשה של תורה שלא לקיימן או לעבור בידים על הלאוין שבתורה. אבל אם איננו מורד, בודאי יזכה למעלה באופן היותר נעלה". עד כאן לשון הכהן הגדול מאחיו.

ובמלים אחדות תימצת את הדבר החידושי הרי"מ בכתב יד קדשו ב'ספר הזכות' שלו "והיו בעיני עצמם כחגבים – ועיקר החסרון היה שהיו חסירין חיזוק אצל עצמן שגם שיושבין בחושך, ה' אור להם - והיה צריך כאן עזות דקדושה" [פ' שלח].

*

דת ישראל פוקדת בעוז: עבדים אנחנו לאדוני האדונים ולעומת רצונו וציוויו, הרי כל התחושות האישיות בטלות ומבוטלות. משל למה הדבר דומה? למלך שנתן פקודה לבכירי צבאו. והם מהססים ונמנעים מלקיים רצון המלך, בטענה שאינם ראויים למשימה זו. איך מפירים פקודת מלכות מפורשת מפני נימוקים אישיים, יהיו אשר יהיו?

משה רבינו מסר לישראל מפי הגבורה, עוד לפני מעשה המרגלים, צו מפורש וחד משמעי, ברור כשמש: "ראה נתן ה' אלקיך לפניך את הארץ עֲלֵה רֵשׁ כאשר דבר ה' אלקיך לך, אל תירא ואל תחת". עֲלֵה רֵשׁ! עֲלֵה רֵשׁ! [דברים א']

עֲלֵה אל הארץ הנבחרת לרשתה והתעלה גם מתוך רגשי שפלותך ועמק נפילותיך. קדימה! געגאנגען! כל הארץ לפניך! התאזר בגבורה אל תירא ואל תחת. מה שנעשה בעבר אינו נוגע כלל למה שמצווים למלאות רצונו יתברך. דמיונות שוא של עבד המניעים אותו מלבצע את תפקידו, סממני מרידה הם! אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'! איזה זכות יש לו לאדם להעלות על הדעת מחשבות כאלה, במקום שהבורא יתברך מצווה לכבוש ומזהיר "אל תירא ואל תחת"!

*

וממנו נלמד לדרכי יום יום! ישנן נפילות בחיי האדם וכל אחד עובר מצבי אור וחושך, ירידה ועלייה, כשלון תקומה ותשובה. תקופות קשות מאד ר"ל עבר על עם ישראל לאחרונה והפצעים עדיין לא נגלדו. גם במישור הרוחני היו השלכות מזה ה' ירחם. אמנם אין בכל זה שום נימוק שהעתיד יסבול מזה. הצו מגבוה הוא "והתחזקתם" בכל מחיר.

חלילה שדברים אלה יעצרו בעד האדם מלצעוד הלאה. אם יעלה על לב האדם שנפל ממדרגתו מאיזה טעם שיהיה, ששוב אינו ראוי והגון להיות מתקדם בדרכי ה', בתורה, יראה ומעשים; עצת יצר נמהרה היא. איננו בעלים על עצמנו אפילו לחשוב כזאת. עבדי ה' אנחנו ופקודה זו פקודה...! ואדרבה החושך יביא אור והנפילה - תקומה. כך הוא דרכו של עולם. "מגו חשוכא נפיק נהורא". [זוה"ק] האור יוצא מתוך החושך. בזכרון יש לחקוק את דברי ה"שפת אמת" על המקרא [משלי כ"ד]: שבע יפול צדיק וקם - על ידי הנפילות דווקא...!!! [וישלח תרל"ג].

בכל יום ויום כשקם אדם בבוקר צריך לשמוע את הצו העליון עֲלֵה רֵשׁ! עֲלֵה רֵשׁ! טפס על מדרגות יום זה! קום וכבוש לך את הדרך, מלא את תפקידך בעוז ואל תזניח את המוטל עליך, בשום פנים ואופן! אם קרה משהו בעבר, הרי יש תיקון ותשובה לכך ואב רחום בשמים מצפה לחזרתך אליו. אמנם בנוגע לעתיד, אנא לא נשוב לטעותם המרה של המרגלים... "שדורם אינו חשוב בעיני ה' מצד רע מעשיהם וקשה ערפם, ואינם ראויים שיעשה להם נס להתגבר...".

*

שוב ושוב יש להעמיק באותו סיפור בחסיד קאצק ישיש, שביום מן הימים מצאו פסול בתפיליו, שלא הבחינו בזה אף פעם. מציאות עגומה זו הראתה שיהודי זה לא יצא מימיו מצוות תפילין, פשוטו כמשמעו... הסובבים אותו חשבו שאותו זקן יתעלף במקום... תגובתו הראשונה אמנם, היתה: "וועל איך דאך יעצט קענען לייגן תפילין!" "הרי אוּכַל על כל פנים, מהיום והלאה, להניח תפילין!!!...".

וכך נשמע מתוך דבריו: "מאי דהוה הוה. עדיין עתידי לפני והעצבות רק תקלקל אותו מה לי אנחה, מה לי גניחה ומי ירויח מה"חלשות" שלי; מצוות, צריך לקיימן בשמחה... אעשה תשובה על העבר ואף זאת אקיים בשמחה. הָביאו לי מיד תפילין חדשות לפני שתשקע עלי החמה. אף פעם לא זכיתי לכך. והנני להתחיל עכשיו הכל מחדש, בלהט של בחור שנכנס זה עתה בעול המצוות!!! את הגיל אני לא יכול להחזיר אבל את עוז הנעורים, אדרבה. קדימה! געגאנגען! חבל על כל רגע. הנני מכוון בהנחת תפילין לקיים מצוות בוראי, לא להתעלף, לא להתעצב, אלא להתחזק ולהניח לתפילין מיד...! לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה... כל יום יהיו בעיניך כחדשים. יום חדש! התקשרות חדשה!!!

והלימוד מזה שלא יעיב העבר המדכדך על אור העתיד. אף מצוות התשובה יש לקיימה בשמחה כמו כל מצוה. עלה רש! קום לשיעורך, להתקשר בתפילין ולהתרומם בתפילה, המשך בסדר יומך וכל מעשיך יהיו לשם שמים. לכל אחד מאתנו מתבקש תפקיד. ובמרום מתחשבים בכל, מגדול ועד קטן, בלי יוצא מן הכלל. אין להשתמט ואין לערוק... צו השעה והיום קורא אלינו: קדימה! געגאנגען!

וכָּלב בן יפונה הורה לנו בדבריו הנמרצים. "עלה נעלה! "אם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע לא נשמע לו?" [סוטה ל"ה.] עלה נעלה! במובן הרוחני הדבר מציאותי ביותר! לצו העליון יש לציית, לעלות ולהתקדם על שלבי הסולם, עד לרקיע. כן הי עגל והיו חטאים אחרים ובכל זאת עלה נעלה...

*

לימוד נפלא מאד ממעשה כָּלב הפיק עמוד ההוראה, הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל. כלב הובטח בשכר עצום בעד מעשהו. "וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָה". ברם כמה זמן זה באמת השפיע לטובה על העם? שעה קצרה מאד עברה עד ששוב הסיתו המרגלים את העם בדיבתם. ועם כל זאת נגמל לו בצורה כזאת... להודיעך את חשיבותו של מעשה טוב אף שמועיל לזמן קצר מאד!

*

מיד אחרי פרשת המרגלים והמעפילים נאמרה לנו פרשת הנסכים. וכבר לימדונו חז"ל שהסמיכות הזאת כולה באה לחזק את לב העם השבור. "באותה שעה אמר הקב"ה למשה לך ורַצה את אותן העניים שכבר יצא לבם מעליהם! אמר משה לפניו: רבונו של עולם! במה ארצה אותם? אמר ליה הקב"ה למשה לך ורצה אותם בדברי תורה שנאמר (שם טו) ואמרת אליהם כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו' ועשיתם אשה לה' עולה או זבח וגו' [תנא דבי אליהו רבה - פרק כ"ט].

רבינו הרמב"ן פירש כוונת הנחמה בפרשה הזאת, "לנחמם ולהבטיחם, כי היו נואשים לאמר, מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים, ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה".

וב"אור החיים" הקד' כיוון את הדברים לדור המדבר בעצמו. "אשר אני נותן לכם" נאמר בפרשה. "הבטיחם שיקומו בתחיית המתים ויירשו את אדמתם"!!! מה שגבו גדוליך ישראל, שלא פסקו מלחזק ומלנחם!

*

החסיד הנודע רבי בנציון אוסטרובר זצ"ל סיפר שפעם בעת צרה ר"ל, ביקש ה'שפת אמת' להביא יי"ש ושתה לחיים עם מקורביו. ואז אמר בשם הרבי ר' בונם מפשיסחא שפירש את דברי חז"ל אלה לקשר את פרשת המרגלים והנסכים. במשל, למי שלבו מר עליו ושותה יי"ש לחזק את לבו.

ובאותו ענין ביאר ה'אמרי אמת' להפליא את הפסוק במשלי "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש". והשאלה היא מה יועיל בזה אם ישכח צערו לשעה? אלא שזה גופא נלמד כאן, שכל תקופה של צער היא דבר חולף ועובר. והדברים עמוקים ביותר... היין בעצמו שהשפעתו חולפת מהרה, סימן הוא, לכל מצב שלא יהיה, שאף הוא חולף ועובר...

*

ר' ישראל! תן יד ונמשיך הלאה בהתחזקות נפלאה מתוך דברי תורה. הבה נלמוד א שטיקל מדרש בשיר השירים [ד' י"ג] . לכשתתעמק בדברים ירחב לבבך מגילויי אהבה חרישית ונסתרה, קירבה עזה בין ישראל לאביהם שבשמים שנתגלתה דווקא בימים הכאובים ההם של מעשה המרגלים...

וכך שואלים רבותינו בעלי המדרש: מאין היו ישראל מנסכים נסכים כל ארבעים שנה במדבר? רבי לוי אמר: מן האשכול... ויכרתו משם אשכול ענבים אחד... פירות גסין היו באותה שעה...". פירות הענק הספיקו לנסכי ארבעים שנה. וזה אמנם מבאר להפליא את סמיכות פרשיות המרגליים ומצוות נסכי מזבח.

והדברים מדהימים ביותר!!! הרי אשכול זה נכרת ממקומו מתוך כוונה נפשעת בכדי להפחיד ולהרתיע, בכדי להראות גנותה של ארץ ישראל, שכאילו היא מאויימת בטבעה. "להוציא דיבה נתכוונו, כשם שפריה משונה כך עמה משונה" [רש"י י"ג כ"ג]. וכאן מקריבים ממנו נסכים על מזבח ה' ?! מאשכול פלאים זה הוציאו יין ונסכו נסכים יום יום במשך ארבעים שנה... מורגש שיש כאן נקודה עמוקה בקשר עליון, למרות הכל...

מבין השורות כאילו בקע קול דממה דקה: בנים אהובים! עכשיו שכבר נעשה מעשה, עכשיו שחזרתם בתשובה, בואו ונסכו נסכים לפני, דווקא עם האשכול הזה...

*

פעם בשעה כסופה של שבת קודש כשחשבתי על דברי ה'חפץ חיים' בענין מוסר המרגלים, עלו במחשבה דברי המדרש האלה בשיר השירים. מאין היו ישראל מנסכין נסכים כל ארבעים שנה שעשו במדבר? רבי לוי אמר מן האשכול... דווקא מתוך דברי החפץ חיים מתגלה נדבך נוסף בדברי חז"ל נאדרים אלה...

נאזין נא שוב לקול פנימי היוצא מבין השיטין של דברי המדרש הנפלאים כל כך.... חטאתם! פשעתם!... והכל מתוך הרגשת שפלות של "אין אנו ראויים ואין אנו זכאים" כאילו כבר נתערער הקשר ונתרועע הבנין חלילה מתוך החטא. אשכול ענבים הבאתם להוכיח דעה קלוקלת ולהמאיס ארץ חמדה... דעו לכם, ש'מיניה וביה', מתוך מעשיכם הרעים, תראו ותיווכחו שהקשר בין יהודי לקונו יתברך קבוע וקיים, חי ופועם בהווה ובעתיד - - -

למרות כל החטא והפשע שבמעשיכם, עדיין בנים אתם לה' אלקיכם... מן האשכול שהבאתם יקריבו ישראל נסכים ריח ניחוח לה'! ודבר זה גופו יפריך ויפורר את כל השקפת עולמכם הבדויה, על ניתוק ודחייה מתוך חטא... שקר ודמיון כזב הוא! הקשר לא נפסק! בשום אופן לא! - - -

שוב שומעים אנו צלילי קירבה מהדהדים אל ישראל קדושים... בנים אהובים! מאי דהוה הוה! והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ - והפעם לנסך נסכים... חזרתם בתשובה ועכשיו שכבר נעשה מעשה, בואו ונסכו לפני על גבי המזבח. והנסכים ההם יעלו ויראו ויירצו, לרחמים ולרצון כל ארבעים שנה במדבר בפועל; ובזכרון, לדורות עולם. להודיע ש'על כל פשעים תכסה אהבה'... ואמנם אמרו חז"ל [במד'"ר י"ז] שבאותו זמן נאמר להם: "לך אכול בשמחה לחמך" זו פרשת חלה "ושתה בלב טוב יינך" זו פרשת נסכים" והמקרא מסיים כי כבר רצה אלקים את מעשיך...
*

הזכרנו את ספר 'שמירת הלשון'. בנו של ה'חפץ חיים' כותב בזכרונותיו, שלפי השערתו היה הנימוק לחיבור ספרים אלה, שערוריה בעיירתו של החפץ חיים מתוך תערומת על רב העיר. החפץ חיים היה אז כבן כ"ד וראה את ההרס של כח הדיבור האסור ולכן החליט ללמד את העם עניני שמירת הלשון.

מה שידוע פחות הוא דבר שאמר ה'חפץ חיים' לאחר שנים רבות. הוא הדגיש שלפעמים קשה להשיג את דרכי ההשגחה העליונה. לפעמים אדם מתרעם על תלאות שסובבים אותו ושוב רואה אחר זמן רב שהכל היה לטובה. הוא נקט לדוגמא את האירוע שחווה בימי נעוריו. ומעשה שהיה כך היה. אחת הטענות כנגד הרב היתה שבניו נטו אחר ההשכלה. הרב סבל ונתבזה מאד עד שנאלץ לעבור לעיירה אחרת. הקהילה הקטנה שנתקבל בה היתה ברובה מעדת חסידים. סופו של דבר היה שבני הרב התחתנו עם בנות אנשי הקהילה ונהיו חסידים גם הם. הם גדלו בתורה מאד, כיהנו ברבנות בעיירות חסידיות והוציאו ספרים בהלכה ושאלות ותשובות. וכך סיים ה'חפץ חיים' סיפור זה: "האם לא היתה לו לאותו רב לטובה, היציאה מן העיר...? [קיצור תולדות הח"ח ע' 14]. מ'אשכול הדיבה' ניסכו סוף סוף נסכים על מזבח ה' וגם נתרבה כבוד שמים - - -

*

ר' ישראל! עת לבנות! כלל גדול כתב הרדב"ז בהל' סנהדרין [פי"ח ה"ו] לענין האיסור לאדם לחבל ולהרע לעצמו: "שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה, שנא' [יחזקאל ח"י] "הנפשות לי הנה". וכן קבע להלכה, בשולחן ערוך הרב [חו"מ הלכות נזקי הגוף סעיף ד'] " אין רשות לאדם על גופו כלל!".

והרי דברים קל וחומר, אם גופו אינו ברשותו, הרי נשמתו, חלק אלוק ממעל, על אחת כמה וכמה! מתוך שפיכת לב, אומרים ישראל: "הנשמה לך והגוף שלך" בהקדמת הנשמה. ואם כן הדבר, אסור להזיק לנשמה, ואין הכוונה כאן על העבירות שהן מפורשות בתורה ובדברי הפוסקים. אלא אסור אף 'לחבול' במרץ ובמעוף, בכח הרצון בתקוה ובשאיפות, כל זה בכלל. כשעדיין היכולת בידו, אין לאדם רשות לקבוע לעצמו: "כבר אין הדבר בשבילי". וכי הנשמה שייכת לו, שרשאי לייאש אותה ולהחליט שעוצרים חלילה? הנשמה לך והגוף שלך!

עם ישראל עדיין מזועזע מן המאורעות האחרונים. הדמעות על מה שקרה במירון ובגבעת זאב לא נתייבשו עוד. ועם זאת כמה קידשו משפחותיהם את השם והתחזקו באמונה לוהטת ובגבורת רוח שכמעט אין בדומה לה. הבה נזכיר אחד מהם וללמד על הכלל כולו יצא.

הזכרתי בשעתו את הגה"ח ר' מנדל אנגלרד שליט"א מירושלים. בימים איומים מאד, פירש לעצמו ביאור בברכת אהבה רבה, המתאים למפרשים קדמונים גדולי האומה. "בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים, לעשות רצונך בלבב שלם". "חוק" משמעותו דבר שאין מבינים טעמו. גם לחיים ישנם חוקים שאין בכוח אנוש להבין אותם. והקב"ה לימד לאבותינו חוקי חיים, "לעשות רצונך בלבב שלם". איך לעשות את רצונו למרות שאין משיגים את החוקים האלה... יהודים אלה הם נאים דורשים ונאים מקיימים! ינחמם ה' וישפיע עליהם טובה וברכה עד בלי די!


וכל זה הוכיח בגלוי שנצח ישראל לא ישקר. ה'דופק' היהודי פועם בחזקה, באמונה, בחסד, בהשתתפות והתקשרות.


*

ר' ישראל! בימים אלה בפרט, נתחזק ונתמקד נא על צד הטוב והחסד. אני מוציא את האיגרות שכתבתי אליך אשתקד, כשכל העולם כולו היה נתון במיצר ואני רואה על מה היו נתונות המחשבות אז. הכל היה סגור סתום וחתום. לפעמים היה נראה מתוך חרדה שהכל נופל מתרועע ומתמוטט ח"ו. תנסה נא להיזכר מן העבר הקרוב, איך התפללנו, איך הסתגרנו, איך ערכנו את השמחות. האם אתה זוכר את חג הפסח תש"פ, את ליל הסדר?

וכעת ר' ישראל! צא נא לרחובה של עיר. לבתי כנסיות ובתי מדרשות ולאולמות השמחה. ומתוך הכרת ההבדל העצום מאז ועד עתה, נצא בריקוד של שמחה! נודה ונשבח לקֵל ההודאות, אדון הנפלאות בורא כל הנשמות ריבון כל המעשים. הכל השתנה לטובה באלף מונים. ואם כן היפלא מה' דבר להמשיך ולהעניק טובה וברכה עד אין קץ. שרק נישאר נאמנים לו יתברך, לרצונו לתורתו לאהבתו ויראתו. ונצפה לישועתו הקרובה בכל המישורים. החפץ חיים הסיק ופסק: ". וְכָל זְמַן שֶׁאֵין אָדָם מוֹרֵד בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲקֹר מִצְוֹתָיו בְּכַוָּנָה יוּכַל לְקַוּוֹת לְכָל טוּב".

אהובי! קרא עמי כעת את פסוקי הנחמה שיצאו דווקא מפי נביא החורבן!
מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד.
עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים
קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אל ה' אֱלֹקֵינוּ!

גוט שבת לך אהובי, גוט שבת!
ונבנתה עיר על תלה
תוך אמוני עם סגולה

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי

נוטר הכרמים
הודעות: 8168
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm
מיקום: בני ברק

Re: מאמרי הרב משה יעקב קנר (מח"ס שפתי מלך על רמב"ם)

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' יוני 13, 2021 8:10 am


שֶׁהַשִּמְחָה בִּמְעוֹנוֹ...


על פנימיותה של שמחה יהודית.

לר' ישראל יקירי שליט"א

אפתח בסיפור קצר שהלֶקח ממנו מתפרס על פני מרחבים שונים ומגוונים. סיפר לי זאת יהודי יקר מניו יורק בשם ר' יוסף פרידנזון ז"ל, אדם חשוב ואציל נפש מעמודי התווך של אגות ישראל בארה"ב. דודו ר' משה ז"ל אחי אביו, היה יהודי גלמוד ל"ע משארית הפליטה בפולין. פעם ביקר אותו הדוד ומחמת מזג האויר הסוער הוכרח ללון בביתו של אחיינו ר' יוסל. בבוקר שאל הדוד את ר' יוסל אם יש לו זוג תפילין של רש"י מיותרות בשבילו. משנענה שיש לו רק זוג אחד ויצטרכו להתפלל במנינים שונים, תמה הדוד הישיש ר' משה ואמר: " מה? כמה חליפות בגדים יש לך? פעם בדורות הקודמים היו אפילו ליהודים פשוטים, שני זוגות תפילין, במקרה ויאבד אחד מהם. אפילו לאלה שהיו להם רק חליפה אחת היו להם זוג מיותר של תפילין...

כשהזכיר ר' יוסל זאת באותה תקופה, להגאון הנודע רבי יצחק הוטנר זצ"ל, התלהב הרב עד לאחת. הוא דפק על השולחן בחָזקה שוב ושוב וקרא בהתפעלות: "אלה היו יהודים של הדורות הקודמים! חליפה אחת ושני זוגות תפילין!!!" איין מַלבוש און צוויי פּאָר תפילין!

הגאון התפעם מפני שהביעו יהודים בהנהגתם זאת השקפת עולם שלמה. זה היה סימן מובהק למבט יהודי שורשי. הרב הוטנר היה אדיר מחשבה והוא ראה בזה גילוי יהודי אמיתי לְמה שחשוב באמת. מלבוש הוא הידור חיצוני בלבד ואילו תפילין הם פנימיות שבפנימיות, הקשר היומי שלנו עם קודשא בריך הוא. תפילין הן ה"אות" הנצחית בינינו ולבין קוננו יתברך. על התפילין הביע המשורר האלקי במגילת שיר השירים, קריאת אהבה מאת אדון העולמים לכנסת ישראל: "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך" [שהש"ר ח'].

ויהודים אלה הבינו היטב במה להשקיע. חליפה של חול מילא. איך שהוא יסתדרו באחת. ברם תפילין? באיכות, בפנימיות צריך להכפיל ולהוסיף, על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת... הנהגתו התמימה של אותם יהודים נבעה ממורשת הדורות הקודמים...

*

סיפור זה עלה בזכרון כשחשבתי על עריכת שמחה יהודית ובפרט שמחות נישואין המתרבות והולכות בחסדי שמים בימים אלה. כשטורחים בסעודה ובשאר הידורים, ראוי לזכור כמו כן, כמה יותר צריך להשקיע בפנימיות של השמחה, ההכנה הנפשית לקראת אירוע כה מיוחד של בנין בית בישראל. צריך להתמקד על ה"דת משה וישראל" שבחתונה, על הכרה בהקב"ה מזווג הזיווגים בהשגחה פרטית גלויה ומופלאה, בהודאה, בשמחת הנפש, ברוממות ההנהגה, בקירבת הנפש ובאהבת ישראל! אם משקיעים זמן ומחשבה בכל הסידורים כיאות, ברור שחייבים להקצות זמן ליישוב הדעת, להתבונן במהותה של שמחה יהודית ואיך לגשת אליה. נברך לאלקינו שהשמחה במעונו! השמחה שייכת בראש וראשונה להקב"ה ואין לשכוח זאת! איך אמר ישעיהו הנביא? מִי פָעַל וְעָשָׂה? קֹרֵא הַדּורוֹת מֵרֹאש אֲנִי ה'... [מ"ד' א].

כשהשיא ה'שפת אמת' את בנו בכורו ה'אמרי אמת', [בי"ז אדר א' שנת תרמ"א] דיבר בקדשו: שהשמחה במעונו, הקב"ה הוא בעל השמחה! השמחה היא שלו! לכן צריך לכוון את השמחה אליו כמאמר הכתוב ישמח ישראל בעושיו. ועל ידי יש קיום לשמחה! שהשמחה במעונו! [שפ"א ליקוטים].

וכבר אמר בעל "שפתי כהן" עה"ת, [תלמיד לתלמידי האר"י ז"ל] שפירוש "שהשמחה במעונו" הוא, שהשמחה עולה עד למעון קדשו של הקב"ה. [דברים כ"ו י"ב].

*

ישמח ישראל בעושיו... הַכוָונַת והמשכת השמחה למעון קדשו של רבון העולמים, התחילה, בזמן חז"ל, כבר מתחילת שריית השעורים לכבוד החתונה, ממש בהתחלה הקדומה. "מכי רמי שערי באסינתא" [כתובות ח.] אז התחילו לומר "שהשמחה במעונו" בברכת המזון. אז בתחילת ההכנה כבר ביקשו לקבוע ולהודיע בוודאות למי שייכת השמחה באמת. שהשמחה במעונו!

ר' ישראל! מה מתוקה תורתנו הקדושה! כמה יאירו לנו כעת דברי המשנה [כריתות ט"ו.] "אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת ר' יהושע באיטליז של עימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל...".

במשנה זו ובמשניות שלאחריה נשאו ונתנו התנאים הקדושים בשאלות חמורות בהלכה, באטליז זה בשעה שהלכו לקנות בהמה לחתונת בן הנשיא. במסכת חולין [צ"א:] למדנו שבנוסף לזה עסקו אף בדברי אגדה. התוספות [כריתות שם] מבארים את הצורך להזכיר היכן שנאמרו דברי תורה אלה. "להודיע שבחן שאע"פ שהיו טרודין, היו עוסקין בדברי תורה".

לפי האמור, מבהיק כאן אור חדש בהכנת שמחה יהודית. תנאים קדושים אלה רצו עוד בתחילת ראשית השמחה, לקשר את הכנת שמחת הנישואין בדבר רוחני, בתורת ה'. אף את קנין הבהמה לצורך הסעודה, רצו שיהיה רווי בקדושת התורה! דפים שלמים במסכת כריתות סובבים את ה'משא ומתן' בהלכה שנשמע באותו איטליז. הם לא התמקדו על 'משא ומתן' של הבשר, אלא על עומקה של הלכה ממש! הם לא שכחו אף לרגע שהשמחה במעונו. ושמחת על ראשם. שמחת התורה! פיקודי ה' ישרים משמחי לב!

ר' ישראל! נחדד נא את המבט לעבר קדושי עליון אלה ונראה את בעלי השמועה כאילו עומדים לפנינו. גדולי התנאים שהעניקו חמה בקומתם, רבן גמליאל, רבי יהושע ורבי עקיבא, נכנסים לאיטליז של עימאום לבחור בהמה לשמחת נישואין. וכל המקום מתרומם ומתנשא בקדושת התורה. איטליז זה שבדרך כלל מסמל את החומר המגושם, את סיר הבשר, משנה את גווניו מן הקצה אל הקצה. המוכרים, הקצבים והטבחים נעמדים ונעצרים ביראת הכבוד וראשי העם קדושי העדה מראים כעת במעשיהם, מהו העיקר ומהו הטפל... שם באיטליז של עימאום עמד התנא האלקי רבי עקיבא, יסוד התורה שבעל פה ושאל מה ששאל....

*

ידועים דברי חז"ל שרבי חייא עשה מעשים נפלאים שלא תשתכח התורה ח"ו. הוא היה זורע גרעיני פשתן, מן הפשתן הי מתקן רשתות, צד צביים ועל עורם היה כותב מגילות לכתוב עליהן חמשה חומשי תורה". המהרש"א פירש על זה, שעשה כן רבי חייא, מפני שרצה שאף התחלת ההתחלה, השורש הקדום של מפעלו הנצחי, והיינו אף מגידול הפשתן והלאה יהיה בקדושה ולשם שמים. הרבה מאד תלוי בשורש, איך שנקלט הדבר מתחילתו...
אותו רעיון ממש מתגלה באיטליז של עימאום. כבר מתחילת הההכנה לשמחת הנישואין, עוד בשעת קנין הבהמה, החדירו התנאים את קדושת התורה, את האיכות העילאית שתיספג אל תוך ההכנה ההיא. להודיע שהשמחה במעונו וכך הוא רצונו יתברך...
*
זאת ועוד, כמה יש לדייק בכל מלה ומלה בדברי חז"ל! הרי כתוב שם\שהלכו לקנות "בהמה" למשתה בנו של רבן גמליאל. בהמה אחת ותו לא. נשיא ישראל היה רבן גמליאל ובכל זאת הסתפק בבהמה אחת ואילו דברי התורה שנאמרו אז היו בכמה וכמה סוגיות בהלכה וגם באגדה. הוא לא שֹם את הדגש על כמות הבשר, אלא על איכות ההכנה בתורה שיצאו מפיהם אז, תורה שהונצחה במסכת זו, משנה אחר משנה. מסורת קדושה היא זו מזמן התנאים וכענין שהכריז זאת אותו יהודי ישיש מפולין: "מלבוש אחד ושני זוגות תפילין" איין מלבוש און צוויי פּאָר תפילין...
*

בחסדי שמים כבר חוגגים כעת בהרבה קהילות מישראל, שמחות באין מפריע. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! ראשית כל נזכור להודות ולהלל למי שהשמחה במעונו ושאכלנו משלו בצוותא וברב עם. שוב זכאים יהודים לשמוח יחד איש בשמחת רעהו. ברם יחד עם זאת, הבה נזכור את העיקר ולא נפריז בטפל, בארעי, בדברים חיצוניים שאינם בני קיימא.

כמה ראוי לזכור על מה להתמקד בעיקר בשעת שמחה יהודית... לא על דברים ש"בִּין לילה היה ובִּין לילה אבד" אלא על תוכו רצוף אהבה, אהבת ה' ואהבת הבריות... ברור שצריך לכבד את האורחים ולהיטיב את לבם בצורה נאה ומכובדת, אלא שצריך לשמור על הגבול בכך, כל אחד לפי ההוראות שבעדתו.

ואנכי אשמח בה'! השמחה האמיתית צריכה לעלות על כל גדותיה באיכות ובהרגשה יהודית. קול אומרים הודו לה' כי טוב! תוכה של אירוע כזה צריך להיות רצוף אהבה והודאה למי שהשמחה במעונו מזווג זיווגים אדון הנפלאות ברוך הוא, מסבב כל הסיבות. ועמה אהבת ישראל גועשת איש אחד בלב אחד. הזדמנות מיוחדת היא להראות איש לאחיו, אהבה ואחוה אמיתית.

אומרים בשם ה"נודע ביהודה" זצוק"ל שביאר את מאמר חז"ל [עירובין נ"ד.] "ההוא עלמא כבי הילולא דמיא" עולם הזה דומה לחתונה שמתמקדים, עוסקים ומדברים בה על הטפל, על המאכל והמשקה וכדומה. אף אחד לא מדבר על הקידושין. והן הן הדברים בעסקי עולם הזה שבו הטפל תופס מקום כל כך...

*

פעם הגיע יהודי מחותן אל גדול אחד בדור הקודם. הוא שאל אותו איך להתכונן ביום החופה של אחד מצאצאיו. רבו ענה לו שיראה לנוח קצת באותו היום בכדי שיהיה לבו טוב עליו לקבל את אורחיו בסבר פנים יפות...

אף זה מסממני האיכות של שמחה יהודית, להראות חביבות וחשיבות לכל מי שטרח לבוא ולהביע לו הכרה ותשומת לב ברורה ומפורשת. ואם האורח זקוק לעידוד בכלל, אין לך זמן יפה מזה להראות לו חשיבות.

מספרים על ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ זי"ע שבימי שבע ברכות של אחד מנכדיו, בשעת עריכת השולחן, נדחף יהודי אחד אליו לברכת לחיים. מפאת הדוחק לא היה יכול להתקרב. ואז קם האהבת ישראל מכסאו, התכופף במאמץ רב והושיט ידו לאותו יהודי עד שהגיע אליו ובירכו לחיים.

נכדו החתן הבין שבוודאי חסיד נכבד הוא יהודי זה שהרבי טרח כל כך לכבודו בכדי לברכו. כששאל את זקנו הקדוש לשמו של האיש, ענהו כי אינו מכירו כלל. הוא יהודי שבא לכבוד השמחה. וכי אין זה ייחוס מספיק חשוב??? הוא בא לכבוד השמחה!

לפעמים בא יהודי ממרחק להשתתף בשמחה, מי יודע כמה טירחה היתה כרוכה בדבר. הוא זכאי יותר מחצי מבט ו"ברוך תהיה" חטוף. יש לייחד את המחשבה להעניק מאור פנים, לברכו במלוא הפה ולהודות לו מקרב לב!

*

ואהבת לרעך כמוך... החידושי הרי"מ זי"ע כתב במכתב הזמנה לנישואי אחד מצאצאיו: "ואקרא לאוהבי ורעי לשמוח בשמחתנו כמנהג ישראל אשר מסתמא הוקבע כדי להרגיל עצמו להיות שמח בשמחת וטובת חבירו לקיים מצות עשה של ואהבת לרעך וכו'...
כדאי להזכיר תשובה מופלאה בשו"ת "כתב סופר", חלק אבן העזר בסוף סימן כ"ב. אותו גאון וצדיק, דן שם בענין כתיבת דברי חול ב'כתב אשורית' והביא את דברי הפוסקים בזה לאיסור. אמנם לדעתו, הזמנה לסעודת מצוה וקל וחומר לסעודת חתונה, אינו דבר של חול כי אם לדבר מצוה יחשב, ואפילו הזמנה לרחוקים שבוודאי לא יוכלו להשתתף "והוא רק לכבוד ולחיבה נודעת – זה בעצמו כבוד המצוה!"... ואם כי סוף סוף מפקפק ה'כתב סופר' להלכה, אם מותר לכתבו בכתב אשורית מנימוקים אחרים, בכל זאת, לעניננו, כמה הערכה רואים אנו כאן לדף זה, הזמנה לשמחה של מצוה... הוא אינו דבר חול, רגשות קודש אצורים שם, שמחה של מצוה, ואהבת לרעך כמוך...
נזכר אני כעת במה ששמעתי על הגה"צ רבי יונתן שטייף זצוק"ל, מגדולי רבני הונגריה. איש מורם מעם היה האיש להפליא, גאון במידות, ענוותן ושפל ברך. נכדו שהוא קרוב משפחה לנו, סיפר שבערב אחד נכנס אל סבו הגדול ומצאו יושב ולומד גמרא בשקיקה כשלפניו זקופה ועומדת הזמנה לחתונה... הוא הסביר לנכדו את התנהגותו זאת. "יהודים אלה הזמינו אותי לחתונת צאצאיהם" אמר בחום ובלבביות "מחמת חולשתי אין בכוחי לנסוע לשם. חשבתי לעצמי: מה אני יכול לעשות כעת בשבילם? לכן החלטתי ללמוד כעת ביום החופה לזכוּת בני הזוג, למזלם הטוב ולעתידם המזהיר, שיושפע להם שפע רב, דורות ישרים וברכות שמים ממעל...".
ר' ישראל! איזה אוצר של אהבת ישראל נגלל כאן! אם לא היה הנכד שואל לפשר הדבר, לא היה אף אחד יודע מכך. גדול מישראל יושב בפינתו ולומד לזכות אלה שאין בכוחו לשמחם בפועל... ההזמנה עומדת והוא שקוע בסוגיא, ומתכוון להוריד בזה את השפע למקימי בית בישראל, על אף שאין להם מושג על זה...
אגב, כבר כתב החפץ חיים זי"ע בסוף ספר "אהבת חסד" שלו [ח"ג פ"ח] שמדרכי החסד הוא להתפלל על חבירו, אף אם אין חבירו יודע על כך מאומה. בפשטות שבגאונות למד זאת ה'חפץ חיים' מתפילת אברהם אבינו על אנשי סדום. וכי בכלל ידעו אלה על תחנוניו? ואם כן, יש ללמוד מזה קל וחומר לחבירו –

ואגב, ר' ישראל, כשאתה מגיע לחתונה, עובר ליד המנגן בכלי זמר ומנופף בידך בתנועה של התפעלות על נגינתו, אתה מחזק את ידו לא רק במלאכתו, אלא שמתוך כך הוא מתאמץ במצוה יותר, לשמח חתן וכלה שהיא מצוה גדולה עד מאד...

*

הבה ואוסיף לך יקירי, דבר צחות שאמרתי פעם בעידן חדוותא לשמח את החתן והנלוים אליו. למדנו גמרא [סנהדרין ק"ט:] שאליעזר עבד אברהם השתתף פעם בתחנונה בהיותו בסדום... ה"חוק" בסדום היה שמי מבני המקום שמזמין אורח מבחוץ לחתונה צפוי לעונש ובזיון. אליעזר התיישב במקום הסעודה וכמובן שלא הגישו לו כלום. כששאל אותו שכנו מי הזמין אותו לכאן, ענה אליעזר בנחישות ובקול "אתה הזמנת אותי!". השכן השואל שמע וברח מפני שפחד מן העונש. כך קרה גם עם השני וגם עם השלישי, עד שנשאר אליעזר לבד באותה חתונה וכל המזון נשאר בשבילו. כמה שכבר נתנו בסדום...

אלא שעל אותה העובדא עצמה יש לשאול. מה ראה אליעזר עבד אברהם להשתתף בשמחת נישואין בסדום? מה לו ולרשעים אלה בכלל? "מאויבי תחכמני". יתכן לומר שדווקא אברהם אבינו שלח אותו לשם שילמד היטב איך שלא לנהוג.... דווקא בגלל שאברהם היה מכניס אורח במדה שאין למעלה הימנה, רצה שעבדו בן משק ביתו ינהג כן אף הוא, שכל מי שיבוא לביתו יקבלו בסבר פנים יפות. כמובן ששמחת נישואיו של יצחק אבינו נערך אף הוא בבית אביו ואליעזר ניצח על הענינים כמו תמיד...

יתכן ואברהם אבינו רצה שילמד אליעזר מתוך ההיפך הקיצוני, שידע וירגיש איך שחש אורח בלתי רצוי... לכן ביקשו להשתתף פעם בסעודת נישואין בסדום... הוא סמך עליו ועל חכמתו שלא יישאר רעב ועם זאת ילמד איך לנהוג בהיפך הגמור עם כל אורח שירגיש הכי מכובד, ברצון, בשמחה ובמאור פנים....

*

בשמחה יהודית ראוי שיישמע בה דברי תורה, על כל פנים בין המסובין. ולדוגמה, יודע ומכיר אני יהודי 'בעל הבית' חשוב, בעל עסקים גדולים, שתמיד לפני צאתו לחתונה מכין את עצמו בדברי תורה, לפעמים מביא עמו גם העתקים מעַניינים מתוך ספרים שונים, כדי שיהיה לו מה למסור לחבריו לשולחן. זכה אותו יהודי לבן גדול בתורה אמיתי, מרביץ תורה מיוחד במינו.

נפלאים הם דברי מהר"י מינץ [מגדולי דורו של הבית יוסף והרמ"א] שאמירת דברי תורה בזמן שמחה, היא בעצם הבעה של הכרת טובה להקב"ה, על שהעניק לנו את השמחה. דברי תורה הם במקום קרבן תודה "שאין דבר רצוי ומקובל לפניו כדברי תורה שהם שעשועיו של הקב"ה".

*

עוד ישמע בערי יהודה... כל ילד מכיר את המלים האלה שבברכת הנישואין המושרות תמיד במשך שמחה זו. הדברים מיוסדים על נבואת ירמיהו [ל"ג] שהתנבא בזה על זמן הגאולה ובנין המקדש. "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה". אלא ששאלה פשוטה מזדקרת כאן. "עוד ישמע"?! האם לא ידע הנביא ועִמו אנשי כנסת הגדולה מתקני הברכה; שעוד לפני זמן הגאולה העתידה תתקיימנה שמחות נישואין למכביר? הרי גלוי וידוע לפני אדון כל המעשים ברוך הוא, שיבוא יום ובחוצות ירושלים יהיו כל האולמות תפוסים ב"ה, בעוד שעם ישראל עדיין שרוי בגלות! וגם אז ישמחו ולא עוד אלא שגם ישירו בעת שמחתם וריקודם: "עוד ישמע"?

אלא שיש כאן משמעות חזקה שבבוא הגאולה בב"א יהיה פעם מושג גבוה בהרבה, בקול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. 'צלילים' אחרים ישמעו, איכות אחרת, רוממות אחרת. קולות ששון ושמחה אלה אלה יתחברו הרבה יותר אל "השמחה במעונו". אז יתמזגו קולות אלה להפליא עם "קול אומרים הודו את ה' צב-אות כי טוב כי לעולם חסדו" המוזכר בנבואה ההיא. "מביאים תודה בית ה'"!

זה כבר יהיה משהו אחר לגמרי. הקולות האלה יתאמו עם קולות של מתן תורה בהר סיני. הרי כך לימדונו חז"ל הקדושים. במדבר כתיב –וכל העם רואים את הקולות, ובצִיוֹן כתיב – קול ששון וקול שמחה [תנחומא דברים א']. ומכיון שמתקרבים אנו לחוף הגאולה יום יום ראוי להתכונן למושגים אלה.

ה"חוזה" הקדוש, הרבי מלובלין זי"ע היה אומר שדפיקות השעון גורמות לו תמיד שמחה יתירה, מפני הן מזכירות לו שמתקרבים כל רגע יותר אל הגאולה. ואי לכך צריך להתכונן לזה תמיד מכל הבחינות. ובעניננו, צריך להתאים יותר ויותר את קול השמחה שלנו וכל הנלוה לזה, עם קול השמחה האמיתית, האיכותית שלעתיד לבוא, העתיד הקרוב... עוד ישמע!

*

למה באמת תופסת שמחת הנישואין מקום כה נרחב בעולמנו היהודי? שמחה עצומה כזו הרי עולה על כל השמחות בהיקפה, בזמן, בהכנותיה, בהוצאות ועוד ועוד. יתכן להסביר זאת מפני שמחה זו היא ראשית כל, שמחה של נצחיות ישראל. עומדים להקים דור חדש. דור נאמן להקב"ה ולתורתו. חוליה חדשה בשרשרת העם היהודי.
ומאידך, אם חוגגים את הנצחיות, צריך לאחוז אז בעיקר בנצחיות בתחושת "אנכי אשמח בה'". וודאי ראוי שתהיה השמחה ערוכה בטוב טעם, בצורה מכובדת לכבוד שמחה של מצוה, כבוד הנאספים, כבוד הבית החדש והחתן הדומה למלך. אלא שתמיד צריך לזכור, מה העיקר ומה הטפל, מהו הארעי ומהו הקבע.

כדאי מאד להרחיב את היריעה, להגדיל את התמונה בהרבה יותר ממה שהיא נראית לעין. בנוהג שבעולם הוא לחשוב, שיום החתונה הוא יעד כשלעצמו, פיסגה שכל המבט מופנה רק אליה. מתייחסים אל עצם היום הזה כאילו יש כאן 'סוף פסוק'. ולכן גם מתמסרים כל כך על כל פריט של הכנה חיצונית ושוכחים לפעמים שיש עתיד גם למחרת, כשכל האורחים כבר יהיו בביתם, והמפות המהודרות כבר יהיו בחדר הכביסה...

עד כמה שגדול ומרומם הוא יום זה, בכל זאת איננו אלא שער לעולם חדש, שער לבנין דורות, לנצחיות ישראל. אין זה 'סוף פסוק' כלל אלא תחילה וראש לתורה שלימה... לא מדובר כאן על יום אחד בלבד, אלא פתח לשערי עולם עד אין סוף, מלאים עוז ואורה בסייעתא דשמיא, לבנין מלכות נאדרה של דורות ישראל קדושים ונאמנים.


*
כאמור, תופסת שמחת הנישואין מקום כה גדול בין שמחותינו. בנוסף לנצחיותה של שמחה זו, יש לצרף נקודה חשובה מאד. במדרש [תהילים נ"ט] נאמר ייחד הקב"ה שמו על הזיווג –שנאמר ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר... ביסוד השמחה הזאת, בעצם השידוך, מתגלה ההשגחה הפרטית באופן נשגב. וכבר אמרו גדולי ישראל, ומרגלא בפומיה של החזון איש זצוק"ל, שאף בימינו, בזמני הסתר, רואים בדרכי זיווגים השגחה פרטית גלויה וברורה... מד' יצא הדבר... אין דרך אחרת להסביר זאת!!! כל אחד יודע זאת! ואכן על זה גופא ראוי לערוך שמחה עצומה!
הרי כך כתב רבי עובדיה ספורנו [שמות כ"ד י"א] , על הזקנים במעמד הר סיני שנאמר עליהם "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" וז"ל עשו משתה - -לשמחה על מה השיגו". לדעת ספורנו חגגו אצילי בני ישראל וקבעו סעודה על שמחת ההשגה, על מה שראו וחשו במעמד הר סיני, התגלות אלקות.

*

ואמנם השגה מופלאה וברורה כזו באלקות בפרט בימי גלות והסתר, ראויה באמת למשתה גדול כזה, וכפי שביאר הספורנו, כאמור: "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. לשמחה על מה שהשיגו...".
ייחד הקב"ה שמו על הזיווג... ולמה כאן ביותר? מדוע מתמקדת דווקא בסדר השידוכים, ההשגחה הפרטית הגלויה? אולי ניתן לומר, מפני שמדובר כאן, כאמור, בעתיד הדורות ונצחיות עמנו. והקב"ה מכונה "נצח ישראל" [ש"א ט"ו ובמפרשים שם]. קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא...
והדברים עמוקים ביותר בתורת החסידות. המשך הדורות הוא בבחינת אין סוף, "בנין עדי עד". ומתגלה ביותר הכח האלקי, כח האין סוף... ובזה מתבאר מה שאמרו חז"ל [בר"ר ס"ח] שמאז בריאת העולם, הקב"ה מזווג זיווגים. בחינה של המשך בריאת העולם היא, יש מאין... ואמנם כך הוא ההמשך בסדר הברכות. שהכל ברא לכבודו... יוצר האדם...
*

והנני לשתף אותך ברעיון מ'יומי דניסן', בשעה שהאילנות מלבלבים... היינו אז בדרך לחתונה עם ידידים. תוך כדי כך עלתה השאלה על ברכת "יוצר האדם" שנאמרת דווקא בשעת ברכות הנישואין ולא אחר שנולד. ואז הבזיק רעיון זה, רעיון של שמחה... הרי מצאנו בהלכה שאם מברכים על דבר להודות וליהנות, ראוי שיימצא אותו הדבר בשיא נויו ושבחו. את ברכת האילנות אנו אומרים, בשעה שהאילן מרהיב עין בפרחיו. יש דין קדימה על פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, על פרי שלם וחביב, ברכת המוציא על פת נקיה וכדומה.

והן הן הדברים, כשבאים יהודים להשתתף בשמחת הזולת, בלב שמח, בעין טובה, בהידור לבוּשם ובסבר פנים יפות. כשיהודים מושיטים יד ליד זה לזה ויוצאים במעגל, בריקוד לשמח אחרים. כשיהודים עומדים להקים בית נאמן, מתוך תשובה ויראה, מתוך שבח והודאה, מתוך אמונה בבורא כל העולמים, מתוך התקשרות עם הדורות הקודמים, אז נמצא האדם בשיא הודו והדרו ואז הוא הזמן הנכון והראוי לברך עליו ברכת יוצר האדם... כי האדם עץ השדה ובלבלובו הנהדר הוא עומד...

ואגב, ראיתי אצל יהודי בר דעת ובר לבב, בשעת שמחות צאצאיו שיחיו, לא עמד על דעתו בכל עניני סדרי הנישואין, כי אם על דבר אחד בלבד. כשנוצרו שני מעגלים בריקוד החתונה, כל משפחה לחוד, פרץ בכח ובעליצות את המעגלים וצירף את כולם. "התאחדנו!" טען "עכשיו נהיינו כולנו למשפחה אחת. הקב"ה אחד יחיד ומיוחד היה הווה ויהיה, הפליא לאַחֵד אותנו! חתן אחד יש כאן ומעגל אחד יהיה כאן... בחתונה נוהגים כמה מנהגי הר סיני, ובתוכם "ויחן שם ישראל" בחֵן! ביחד! ".

*

הזכרתי את ר' יוסל פרידנזון ז"ל. אזכיר נא שוב מעשה מרגש מאד. אחד מן העסקנים המופלאים בפולין שלפני המלחמה בכל שטחי הדת, היה אביו של ר' יוסל, הרה"ח ר' אליעזר גרשון הי"ד, מחסידי גור ופרנס בעיר לודז'. איש המעלה היה, בעל מרץ ויזמה ועם זאת בעל חסד במלוא המובן. ר' אליעזר גרשון היה מעמודי התווך של אגודת ישראל וממייסדי 'בית יעקב'. הוא גם הוציא בטאון מיוחד בשם 'בית יעקב'.

המשפחה עברה באמצע המלחמה לווארשא. שם עסק האב בצדקה וחסד באופן נשגב וממש פרס מלחמו לדל, מתוך אמונה ובטחון בד'. ר' יוסל בנו התחתן בשעתו בגיטו ווארשא. ובחתונה הזאת נעמד ר' אליעזר גרשון ונאם לכבוד השמחה...

ר' ישראל! אינני יודע אם מאז היות ישראל לגוי נאמרה פעם דרשה מעין זו, בשעת שמחת נישואין... משפט אחד אמר אז ר' אלעזר גרשון: "איך וויל דאנקען דעם רבונו של עולם, וואס האט מיר געגעבן די געלעגענהייט, צו געבן יידן צו עסן"... אני רוצה להודות להקב"ה על שנתן לי אז את ההזדמנות להאכיל יהודים... עד כאן ותו לא מידי. כך אמר ובזה חתם.

זו היתה דרשתו של ר' אליעזר גרשון פרידנזון ביום נישואי בנו.... געוואלד! געוואלד! מה עובר בלבו של אב ברגעים כאלה. חתונה של ילד בתהום הדוי, בגיטו ווארשא. החיים תלויים על בלימה. מחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה. וכאן מתנוצץ זיק של שמחה, של עתיד יהודי, של תקוה לדורות נשרדים. וודאי ציפו כולם לתפילת אב סוערת, לרגשות עוברים על גדותיהם, לברכות מתהום הלב.

וכאן עומד לו איש חסיד ומודה להקב"ה, על... שזכה לאסוף כמה ככרות לחם וכמה פריטי מזון, להאכיל יהודים... משפט זה, הוא עדות לישראל שלא פרשה מהם מדת החסד והרחמים במצבים האיומים ביותר. וודאי זוהר ולוהט משפט זה באותיות של אש, אי שם בין שערי הצדק שעליהם התכוון נעים זמירות ישראל. ובזכות דברים כאלה שנאמרו בעמק הבכא, נזכה במהרה לקץ הימין...

*

ואם טוב בעיניך אכניסך יקירי, לתחום רשות היחיד, בכדי לקיים בזה גם מצוות כיבוד אב ואם. היה זה בתקופה שלפני נישואי הורי ע"ה. משפחת אמי ע"ה הקציבו עבורה סכום מסוים לנדוניה והשקיעו אותו. ויהי היום והכסף אבד כולו בהשקעה שירדה לטמיון עוד לפני החתונה. הדבר הגיע אל אזני אבי ז"ל שכולם שרויים בצער על זה. תיכף ומיד שלח להודיע לבית סבתא, אם אמי ע"ה ובדרכו האופיינית אמר: "אזעלכע זאכן האט מען אינזינען פאר א חתונה?". על דברים כאלה חושבים לפני חתונה - - -?
והנני לפרש את שיחתו הנ"ל שנמזגה בה חריפות ואצילות, גם מתוך מה שהסביר לי פעם. הכרתי את אבי מורי ז"ל במשך יותר מארבעים שנה והקשר היה אמיץ ועמוק. תלמיד חכם ואיש מחשבה היה אבא ועם זאת אדם מעשי המכיר בהוויות העולם. ברם אמונתו, יושרו וטוב לבו קדמו לכל. הוא 'נשא ונתן באמונה' בכל המובנים...
הנה במשפט זה בנוגע לנדוניה שעלתה בתוהו, ביטא את רחשי לבבו כך: "עומדים להקים בית בישראל. ימי רוממות לפנינו. יום כיפורים פרטי. עומדים יתום ויתומה לשקם הריסות החורבן. הגיע הזמן להעביר מסורת אבות שנטמנה תחת גלי עפר ואפר ולהמשיך שרשרת קדושה. אמנם זקוקים לאמצעים לכך, אלא שהקב"ה שהחיינו וקיימנו עד הנה, הוא ברחמיו ימשיך לעזור לנו. אין הזמן ראוי כעת לבכות על ממון שאבד, אם בכלל. אי לכך מבקש אני החתן, הרי מצטערים אתם בגללי ועל מה שהתחייבתם ודבר זה אכן מראה על יקרת נפשכם. ברם דעו לכם, שמצדי אני עומד ותובע משהו אחר לגמרי: אנא אל תצטערו על כך! מאי דהוה הוה! דברים נעלים יותר עומדים כעת על הפרק. ומעומק הלב בוקעת השאלה: "אזעלכע זאכן האט מען אינזינען פאר א חתונה?" על דברים כאלה מתמקדים?
*
מורגל בפי הבריות לומר: "היתה חתונה נהדרת!". א שיינע חתונה! איך מתפרש מושג היופי בכלל בראי חכמינו ז"ל? דבר זה מתבאר מתוך דברי הירושלמי ש"פרי עץ הדר" שנאמר על האתרוג, מובנו שפריו הדר וגם: עצו הדר" [פ"ג דסוכה ה"ה (י"ד:]] לא הפרי גם עץ האתרוג מהודר ביפיו.

השאלה היא מה מיוחד כל כך ביופי עץ האתרוג שנראה נמוך ופשוט. למראה עינים הרי ישנם אילנות גבוהים ורמים ויפים ממנו בהרבה? התשובה לכך מבוארת בדברי ה"קרבן העדה" בשם אביו. בשעת בריאת העולם נצטוו האילנות שיהיה טעם העץ וטעם הפרי שוים והם לא צייתו [ראה רש"י בראשית א י"א]

רק אילן אחד קיים את מצוות בוראו והוא עץ האתרוג שבמציאות טעם עצו ופריו שוים [סוכה ל"ה.] וזהו הידורו של עץ האתרוג לא במראה ולא בקומה כי אם בקיום רצון ה'!!! וכלשון ה'קרבן העדה': "וודאי הדר הוא". היופי היהודי האמיתי הוא קיום רצון הבורא!

ועל פי דרכו מובן כמו כן, מהי באמת "חתונה נהדרת"? לא במראה ולא בקומה ולא בדמים, כי אם לשמוע את דבר ה' שהשמחה במעונו! שמחה עצומה עולה לגבהים מתוך אהבת ה' ואהבת ישראל, גדרי מוסר וגדרי צניעות והסתפקות, הודאה והכרה למי שעשה לנו את הנפלאות האלה!


גוט שבת לך אהובי גוט שבת!
ברכת מזל טוב לכל בעלי שמחה בישראל!
ותפילה על כל בעלי השמחה שבעתיד

השבת בעצמה "חתונה נהדרת" היא
בין כנסת ישראל והשבת על פי רצון ה'!

ידידך אוהבך בלב ונפש,
משה יעקב הלוי


חזור אל “עזר אחים”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 14 אורחים