שקעה חמה - שירו של רא"א קפלן ומשמעותו

[הבונה]

את השיר הנודע "שקעה חמה" חיבר כידוע רבי אברהם אליהו קפלן זצ"ל שכיהן כראש ישיבה בבית מדרש לרבנים בברלין מיסודו של הגר"ע היידלסהיימר זצ"ל.
מישהו שיגר לי את השיר מתוך ספר השירים שלו (מצ"ב).
ושתי שאלות לי:
א. הנוסח שונה מהמוכר, מי שינה אותו? (נראה לי שמגמת השינוי למתן את נימת היאוש הטוטאלי)
ב. בעקבות מה חיבר שיר שכל כולו טובל ביאוש?

שקעה חמה.pdf

(11.63 KiB) הורד 720 פעמים

[הבונה]

מצאתי התיחסות לענין שאלה ב (כוחו של האוצר!!!)

המעין לט.JPG (38.94 KiB) נצפה 13803 פעמים

[סוקר]

השיר "תְּפִלָּה" לרא"א קפלן / נוסח אחר
יהודה הרשקוביץ | ט"ו סיון ה'תש"ע

רבי אברהם אליהו קפלן זצ"ל היה אחד מענקי הרוח שקמו לכלל ישראל בשנים שלפני מלחמת העולם השניה. נולד בשנת תר"ן לאביו רבי אברהם אליהו הנודע בשם ''העילוי מראקאוו". אביו נפטר כאברך צעיר לפני שנולד בנו, והבן נקרא על שם אביו. רבי אברהם אליהו הבן למד בישיבות ליטא, טלז, קלם וסלבודקא. משך השנים למד בשקידה רבה וקנה ידיעה רחבה בש"ס ופוסקים. בשנת תר"פ נשא לאשה את מרת אסתר בת ר' צבי אבל מטלז. באותה שנה נענה להזמנת בית המדרש לרבנים בברלין (מיסודו של רבי עזריאל הילדסהיימר זצ"ל), לקבל עליו הוראת התלמוד במוסד זה. אחרי פטירת רד"צ הופמן היה גם לממלא מקומו. בברלין התחילה התקופה הפוריה ביותר בחייו. פרסם מאמרי מחשבה עמוקים לרוב, תשובות בהלכה ועוד. למרבה הצער הלך רבי אברהם אליהו בעקבות אביו, ונפטר בדמי ימיו בליל ט"ו אייר תרפ"ד, והוא בן שלושים וארבע שנים בלבד. ספריו: 'בעקבות היראה' (תולדותיו שנכתבו בראש הספר שם, הם המקור לדברים שנכתבו פה), ו'מחקרי תלמוד', שני חלקים.

רבי אברהם אליהו משך ידו גם במלאכת השיר, וחלקים מיצירתו פורסמו בספרו 'בעקבות היראה' (ירושלים תשמ"ח, עמ' קעא ואילך). שירו המפורסם ביותר הוא זה שכותרתו "תפלה" המתחיל 'שקעה חמה…', שכתבו רבי אברהם אליהו בשנת תרס"ז, והוא בן שבע-עשרה שנים בלבד.

בעברי בין כתבי סבי, רבי משה שוואב זצ"ל, מצאתי גירסא אחרת לשיר הזה. סבי למד בישיבות ליטא (ברנוביץ, מיר וקמניץ) בין השנים תרצ"ד לתרצ"ט. כפי מה ששמעתי, הבחורים נהגו לשיר 'שקעה חמה' בניגון מיוחד מרגש מאד הנודע עד לימינו. הנוסח שבכתבי סבי קצר יותר מהנוסח שבספר בעקבות היראה וחסר בו בית אחד, וגם הבתים הקיימים שונים קצת. השוואה בין שני הנוסחים מראה, לדעתי, שהנוסח שבכתב יד סבי הוא הנוסח הקדום, ואולי אפילו המקורי, בעוד שהנוסח שבדפוס הוא נוסח מאוחר שהמחבר שיכלל ופיתח. אני מציג פה את שתי הנוסחאות זו לצד זו, כשהעימוד נעשה על פי נוסח הדפוס ונוסח הכתב יד הועמד בהתאם.

בעקבות היראה

שָׁקְעָה חַמָּה… שָׁקְעָה נַפְשִׁי

בִּתְהוֹם יְגוֹנָהּ הָרַב כַּיָּם

כִּי עוֹמְדָה לִפֹּל הִיא בְּמִלְחַמְתָּהּ

אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַדָּם…



יָמַי עוֹבְרִים, יָמַי כָּלִים

מִבְּלִי קַחַת, מִבְּלִי תֵת…

אִם לָזֹאת קָרָאתָ "חַיִּים"

אֱמָר-נָא אֵ-לִי, מַה זֶּה "מֵת"?!



חוּסָה אֵ-לִי, כִּי לֹא אֵדַע

אֵיכָה אוּכַל כֹּה לִחְיוֹת?…

הַאִם לִשְׁכֹּחַ כֹּל וּשְׂמֹחַ

אוֹ לִזְכֹּר הַכֹּל וּבְכוֹת?…



הַחֲיֵינִי, אֵ-לִי, נָא לְמָחָר –

אוּלַי אֶפְתֹּר אֶת הַחֲלוֹם…

***

שָׁקְעָה חַמָּה… עָבִים בָּאִים…

לַיְלָה עוֹלֶה מִן הַתְּהוֹם…

נוסח כתב-היד

שקעה חמה, שקעה נפשי

מתהום רעיונות רב כים

כי נלאה נלחם במלחמתו

עם הבשר והדם.

ימים עוברים ימים כלים

מבלי קחת מבלי תת

אם לזאת קראת חיים

אמור לי קילי מה זה מות

החייני קילי אך למחר

אולי אפתר את החלום

שקעה חמה שקעה נפשי,

עבים באים פנה יום.







18 תגובות
10.06.2010 כ"ח סיון ה'תש"ע | יהודה זייבלד
אם הועלה שיר זה לדיון, אעיר במה שאני מתקשה בו מזמן, וכנראה מתוך חוסר ידע ורקע:

השיר נראה מלנכולי בצורה מזעזעת, על גבול הדיכאון המביא לידי התאבדות רח"ל. נכון, הבית הראשון מפרש את סיבתו של הדיכאון: חוסר היכולת לעמוד במלחמה, והיא כנראה מלחמת היצר. הבית השני מוסיף פן מלנכולי נוסף: מעברם של הימים מתוך ריקנות, מבלי להוסיף בהם (תורה ויראת שמים, כנראה). אך מכאן ועד ל"אִם לָזֹאת קָרָאתָ "חַיִּים" – אֱמָר-נָא אֵ-לִי, מַה זֶּה "מֵת"?!", הדרך אינה הכרחית. נוסף כאן דיכאון מר, קיומי, שאינו נותן מנוח ומקום מלבד המוות.

והנה, "הבחורים נהגו לשיר 'שקעה חמה' בניגון מיוחד מרגש מאד הנודע עד לימינו". האם מנהלי המוסר ראו זאת בעין יפה? האם יש מקום בבתי המוסר ובתי המדרש לדיכאון עמוק כזה?

בצעירותי, בישיבה-קטנה הליטאית-ירושלמית שבה למדתי, לא ראו בעין יפה את השיר הזה. אף הילכו אודותיו אגדות (שווא), שחיברו שכיב-מרע שמת למחרת חיבורו, עונש משמים על שהגיע לדיכאון זה. אגדה זו מתמודדת עם בעייתו של השיר בשתי דרכים: א. היא מסבירה איך יכול היה להיווצר, ב. היא מסתייגת ממנו לחלוטין.

יש עמי רעיונות ומקורות שונים על מקומה החיובי של המלנכוליה ביהדות שאולי יתפתחו לכדי מאמר. אך השיר הזה הוא חוד-חנית של ביטוי מלנכולי, ואם הוא התקבל בסבר פנים יפות בישיבות הליטאיות הרי שהדבר אומר דרשני.

10.06.2010 כ"ח סיון ה'תש"ע | מרחביה
האם יש מקום לראות בשיר נוגה שנכתב ע"י נער יתום בן שבע-עשרה, מחונן ככל שיהיה, ביטוי לאיזו השקפת עולם מלנכולית?!
ואם על תפוצת השיר פליאתך, הרי תעיד הסיפא של דבריך על כך שעד היום לא נס ליחו בקרב בני-ישיבות-קטנות. כנראה שבגיל צעיר יש נטייה לרגשות קיצוניים כאלו.

[כידוע, הניגון ה"מרגש מאוד הנודע עד לימינו" הוא לחנו של טוביה שלונסקי לשיר "אני מאמין" (-שחקי שחקי) של טשרניחובסקי.
האמנם בנמגינה זו נפוץ השיר כבר אז?]

10.06.2010 כ"ח סיון ה'תש"ע | יהודה זייבלד
אכן, שאלתי היתה אם אי מי יודע על יחסם של מנהלי המוסר לשיר זה. פשיטא שאין לחלץ תובנות מיוחדות מיחסם של צעירים, אך אם המנהלים, בשיטתם השקולה, ראו בכך תרומה לבנין אישיותו המוסרית של הצעיר, יש כאן כבר איזו אמירה.

11.06.2010 כ"ט סיון ה'תש"ע | מגיב ומניב
לא הייתי בוחר לפתןח דיון על השיר בנפרד ולהתמקד בו בלי לגעת באסכולה ממנה נולד ובא לעולם. אין ספק, יהודה, כי אוירת בתי היוצר בליטא-הישיבות הקדושות שצעדו לאורה של תנועת המוסר אינה תואמת את המשב הקליל שזרם בינות לישיבה קטנה בשערי חסד בו גדלת. ברור, כי לזר העומד מבחוץ, כל אורח חייהם של המוסראיים נראה סגפני ומדכא, מיובש וחסר חיות. רבי המוסר חיו ברמת תביעות גבוהה ובלתי מתפשרת, ההפוכה בתכלית ורחוקה ת"ק על ת"ק פרסה מהזרימה והעליצות הירושלמית, נשמו אויר פסגות מזכך ומטהר מחד, אך מלקה והמצליף מאידך, ולאו כל מוחא ונשמתא סביל דא.
ברם, ההכרה עמוקה בתכלית החיים ובחובת האדם בעולמו הביאו בכנפיהם דיון בנוסח 'נוח לו לאדם שלא נברא משנברא'-עירובין יג.,ועל דרך 'חיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין'-רמב"ם הל' רוצח ז,א, אבל ודאי שלא עלו על רוחם מחשבות אבדניות, חלילה. ככלל, בזמנים עברו ידעו היטב את חכמת המזיגה והאיזון המבורך בשימוש בכוחות השונים של האדם, מה שלדאבונינו היום נהפך כחזון בלתי נפרץ.

אם אסכם בקצרה, נראה לענ"ד כי לא אגזים באם אקבע כי תורה שלימה מקופלת בהשתפכות-קינתית זו, ולא רק הרהורים החולפים במוחו של צורה מתבגר.

◦11.06.2010 כ"ט סיון ה'תש"ע | יהודה זייבלד
חייתני בדבריך, הרב המגיב. אכן לכיוון זה של הבנת השיר אני חותר להגיע, ולו היו תימוכין נוספים בידי שהיו מפקיעים אותו מגדר תופעה-חד-פעמית של צורבים מתבגרים ומביאים אותה לידי תופעה כללית, הייתי שמח עוד יותר.

להצדקת התופעה אין צורך בדכוותי, אבל ישנם עוד מקורות רבים בשבח הרצינות הגובלת ב"מרה שחורה היולית", מלנכוליה, ותרומתה להשגת התורה.

(הישי"ק שבה למדתי מתאימה לתיאורים שלך, מלבד נקודת-ציון המקום שלה).

11.06.2010 כ"ט סיון ה'תש"ע | מגיב ומניב
יהודה, ראשית אתנצל בפניו, אישית, על הניחוש שלא צלח.
ברי לי, כי כשם שאין לראות בפרשת הקללות שבתורה מקור לדכאון מלנכולי, וכיוצא בזה בתיאורי הגיהנום וחיבוט הקבר המופיעים בספר ראשית חכמה, הרי אנו מאמינים בני מאמינים שזוהי המציאות, גם אם לא נרבה לעסוק ולמשמש בצדדיה אלו. תנועת המוסר ומחוללה הגרי"ס ראו ב'יראת העונש' אחד מהסולמות העיקריים, ואולי העיקרי ביותר להעפיל השמימה ולהתרומם משפלות החומר העכור וביצת המידות המושחתות. גם אם היום דרך זו אינה מקובלת כפרקטית ואינה מותאמת לרכי הלבב וחלושי המזג, נבוכי הרעיון וחדלי האונים, לא בהכרח שכפי שהיא מצטיירת אצלם בעליבותה ובמסכנותה כך הוא צביונה האמיתי. ולא היא, אם נקח למשל, את ר' ר' יחזקאל לוינשטיין, אשר סביביו נשערה מאוד, ולא דשנו מנחת במחיצתו, אך העד העידו בו כי היה האדם השמח ומאושר בתבל. הוא מישש את האמונה בכלל, ואת האמונה בשכר ועונש בפרט, והאמת האלוקית שבה וקרבת השם שהיא מעניקה מלאו את כל הויתו בתחושות 'לי טוב'.

קשה להעביר עוד כהנה וכהנה בשיח מקוון זה, ואקוה כי הפעם דברי יובנו כהלכה. די לחכימא, ובעבור הכסיל לא נשחית הזמן והדיו.

ואסיים בנימה אישית, יהודה, בזוך בקמצוץ לימודי הפילוסופיה שלך מעט מהגותם הכנה והנוקבת של רבי המוסר, והיה זה שכרך.


◦13.06.2010 א' תמוז ה'תש"ע | יהודה זייבלד
מתוך דבריך ניכר שמחשבה רבה עומדת מאחוריהם, ומשנת עולם סדורה מבצבצת מתוכם.

כובד הראש המתחייב מכך הביאני לראות בדבריך על יראת העונש, הרחבה רעיונית ועקרונית לגישה הרצינית לחיים ולמה שאחריהם, שהרי במבט ראשון נראה נושא יראת העונש כאינו קשור בהכרח לנושאו של השיר ואינו רמוז בו. והרי גם אתה מסכים להנחה שאין מדובר כאן על הפנמה של משמעות עונשו של החטא שהביאה לידי היראה, אלא להלך נפשי כללי התואם את אוירת בתי המדרש המוסריים (בניגוד לירושלמים, וכפי שכתבת למעלה).

ככל שאני ממשמש בדבריך אני מוצא בהם עוד טעם. נראה שנוסף לקשר הרעיוני עם "יראת העונש", שקלי עולם זלזלו בבעלי המוסר על דבקותם בה ואתה מראה יפה שלא תפסו אלא את הפן העלוב והמסכן של יראה זו, אתה מוסיף ותורם גם להבנת הקשר הפנימי בין הדריכות המתמדת, פריה של היראה, לבין האושר והשמחה העולים מההרגשה החושית של קרבת אלוקים.

הבנת טיבם של קשרים אלו; של הלכי רוחם של בעלי המוסר, נקנית בעיקר מתוך הכרות אישית עם שרידי אותו דור. מתוך שלא זכיתי, חצבתי בורות נשברים, וניסיתי ללמוד על הלכי הרוח מתוך ספריו של גראדה. שם מצאתי ניתוחים מבריקים להלכי נפשו של בעל המוסר, המטיל את מומה של ה"נגיעה" באופן מתמיד בו ובאחרים; ומתיירא מפני העונש וחוזר ומתיירא מפני החשש שמא אינו באמת מאמין בו. קל להניח שהתיאורים של גראדה אינם מתיימרים ללמד על העידית של בעלי המוסר, אלא כדרכם של מבקרים, שחפצם הוא להראות את רוממותה של שיטת המתנגדים למוסר בכלל ושל החזו"א בפרט, הוא מתמקד בתיאור דמות של אחד מזיבורי-זיבורית של בעלי המוסר, ואף כשהוא מתאר את שאר בני החבורה הוא רגיל להטיל בהם מומים של נגיעות.

אך הנושא שלנו, הגישה הרצינית לחיים העולה מתוך חיבוט נפש מלנכולי על הימים ההולכים ושבים ריקים; מתוך המלחמה הבלתי פוסקת עם הבשר והדם; ועד להעדר טעם בחיים היא באה, והנחה שהמוות לא יכול להיות גרוע מהם – כל אלו נעדרים מספרי גראדה. וגם, כמדומה, קשה למצוא אותם היום אצל דמות משכמה-ומעלה המשמשת כהמחשה חיה.

נותרה האפשרות האחרת שהצעת, מגיב ידידי. לעסוק בהגותם הכנה והנוקבת של בעלי המוסר. מי יתנני ירחי-קדם, בהם כנות היתה כוח כובש-נפש בפשטותו, ולא מצב נפשי, גם אם קיומי, שהפילוסופיה חותרת למצוא את מרכיביו, לשקול את יסודותיו ולבחון את פירותיו?

■13.06.2010 א' תמוז ה'תש"ע | יהודה זייבלד
בעקבות דבריך, הועלו כמה הרהורים כאן:
http://www.datshe.co.il/haetz/archives/43

13.06.2010 א' תמוז ה'תש"ע | מגיב ומניב
אני בוחר להגיב כאן, ולא בשולי מאמרך החדש, מחמת סערת הרוח ורגשי ההתנגדות שנעורו בי למקראו. ובכן, יהודה, אתנצל מראש אם דברי לא יבואו מסודרים ומהוקצעים כדבעי, אידרש לתוכן ולא לצורה.
ראשית, אכן קלעת להגדיר את כונתי במה שהסטתי את הדיון ל'יראת העונש',ההיקש המתבקש הוא שלחיות אמיתות בעמקותם ובכל שיעור קומתן לא בהכרח מתקשר לדכאון ועצבון רוח.
ועתה אתקדם ואשיב על דבריך: פיך ענה בך שהלכת לחצוב לך בארות נשברים אשר לא יכילו המים, תמיהני, הכרמך שלך נטרת? סמוך לפלטרין שלך כבשת?(ראה תוס' גיטין ח,א ד"ה כיבוש יחיד), מפני מה שפחה תירש גבירתה, וכי כעורה זו ששנה רבי?!
צרמה לי מאוד העמדת האבחנה בין המדע וחוקריו הזרים והמנוכרים לתורתינו הק' ומנחיליה רק באשר לכנות האבסולוטית ואימוץ האמת מבית ומחוץ גם בהשלכות לחיי המעשה בקדושה, והרי כל חכמת המדע היא כשמה 'חכמת חיצונית', נעדרת האור הגנוז שנגנז בתורה, והעמקות האין סופית של התורה בת השמים. (כמבואר בספרי החסידות ובנפש החיים). זאת בכל חלקי החכמה, וק"ו בחלקי החכמה השייכים להכרת הנפש ולתיקון המידות.מקובלים אנו ש'ללמוד על מנת לעשות' אינה רק מעלה וריוח צדדי בעלמא, אלא זוהי עצם צורת החכמה,שהלומד דבוק בחכמה ורק כך מתחבר ב'דעת' שבה, ואכמ"ל.
חושבני כי השורש ל'פזילה' זו נעוצה בעובדה כי בבתי המדרשות שלנו, אם נתפוס כדוגמא מובהקת את כולל פוניבז' שבו אתה מסתופף, לא עוסקים כלל בסוגיות של אמונה ודעת לעומק, ומתמקדים רק בהויות דאביי ורבא. איני קורא תגר חלילה, ודאי סיבות טובות לכך, ובמקצתן יודה כל מבקש אמת, אך פועל יוצא מכך הוא שאנשים רחבי אופקים כמוך ממהרים לרעות בשדות זרים, מציצים ונפגעים, ושוב אינם מהרהרים באוצר הנמצא במרחק נגיעה מהם, וכיון שאוהב משלים אתה, הרי שמגלמים הם את ר' אייזיק ינעקלס' מפראג.
וזאת למודעי, כי לא מוכיח בשער הנני, ובפרט כי עלי ליטול קורת בית הבד מבין עיני, וכתיבתי באכסניא זו תוכיח…ומ"מ הפופורציות כמו תמיד אלו הן שקובעות.

סבורני, ומבשרי אחזה, שאף כי ספסלי בית המדרש כרתו ברית רק עם ההגמרא והפוסקים, ארונות הספרים מלאות כל חמדה בכל נושא שהוא. לדוגמא בעלמא אנקוט כמה עיונים שעלו במחשבתי לאחרונה המצריכים בירור וליבון מעמיק תוך חיפוש מייגע בהגות המוסרית.
ישנם כמה ספרי מוסר שהפכו לנכסי צאן ברזל בישיבות הליטאיות-שערי תשובה, מסילת ישרים, ובגיל מבוגר יותר-נפש החיים ועוד. כמעט ברור שאין אחידות ביניהם ולא רק בפרטים. בדברי רבינו יונה -הן בשע"ת והן בפי' למשלי נראה כי כל העבודה בנויה על יראה, ויראת העונש בפרט, ולא בכדי קרא לספרו לימי התשובה הכולל בתוכו ענינים רבים, ספר היראה, גם בעיקרי התשובה זה בא לידי ביטוי, ראה בעיקר היגון ועוד. לעומתו, במסילת ישרים הנין כולו עומד על שאיפת האדם לשלימות והגשמת היעוד לו הוא נברא שהוא קרבת אלקים. בנפש החיים בתוך שלל היסודות בולטים שני עיקרים, לימוד התורה, כמובן, וביטול האדם לעשיית רצונו ית', ואכמ"ל. א"כ יבוא השואל וידרוש, מהי שיטת הישיבות?!

זאת ועוד, הקדמת המס"י בה מתאר את טעות אנשי השכל המהיר והפקחים החריפיםהנכנסים אל הקדש שעוסקים בפלפולי הלכות ופסקי דינים, ומעטים אשר יקבעו עיון ולימוד על שלימות העבודה, האם זה עולה בקנה אחד עם עיקר העיסוק בישיבות ובכוללים?

בנושא עבודת התפילה ישנן סתירות רבות, מהי תפקידה וענינה, ארוכה מארץ מדה, גם בזה אי אחידות בין הסבא מקלם ותלמידיו שזוהי עבודה של השבה אל הלב על כך שהאדם נצרך ומקבל הכל מבוראו, לדברי הנפש החיים שצורך גבוה היא, וקצר המצע.

כהנה וכהנה רבות הסוגיות הממלאות את האיש החושב, בריוח הנותר בין ליבון וחידוד הלכה לחברתה?

עוד ענין המטרידני, דקדוק הלכה, לאהבת ה' הוא שייך או ליראתו, ודאי שלשניהם, אך מהו הקו המרכזי. (לכאורה נחלקו בזה החסידים והמתנגדים, ודוק).

על כל אלו הרחבה גדולה בספרי המוסר השונים, ולא עליך המלאכה לגמור.

לסיום, חשבת פעם למה תורת הקבלה מכונה חכמת הנסתר, רק בגלל שמסתירים אותה או שהיא מצד עצמה גנוזה ונסתרת, אם כאידך גיסא, מה לך ולחוקרי קבלה רחקי דעת אלקים, וד"ל.

תקותי תאמצני, שדברי יהיו רק לתועלת, ולא בגדר 'שיחת בתי כנסיות של עמי הארץ'.


13.06.2010 א' תמוז ה'תש"ע | יהודה זייבלד
עליך אני דורש: נאמנים פצעי אוהב, טובה תוכחת שהוכיח אותי מגיב-ומניב יותר מברכות שבירכוני אחרים. מי יתן והיו דבריך נושאים פרי למעלה ושורש למטה. ויותר משאני קורא בשורותיך אני קורא בין שורותיך ומתמלא עונג אין-קץ.

(רק כדי להוציא מלבם של וכו', לא העמדתי את "האבחנה בין המדע וחוקריו הזרים והמנוכרים לתורתינו הק' ומנחיליה רק באשר לכנות האבסולוטית ואימוץ האמת מבית ומחוץ גם בהשלכות לחיי המעשה בקדושה". מה שכתבתי שם על "אטימת השאלה בשכחת ההיות" נוסף על האבחנה הנ"ל, לכשתמצי לומר הרי הוא כולל את דבריך ועומד על שרשם).

13.06.2010 א' תמוז ה'תש"ע | יהודה זייבלד
ועוד דבר שכחתי: חלילה להוציא לעז על בית שמגדלים בו תורה ויראה, ה"ה כולל פוניבז'. חלילה לחשוב שאין ספסליו ויושביהם כורתים ברית אלא עם הגמרא והפוסקים, ושאלו שהם רחבי אופקים ממהרים להציץ בחוץ. ביודעי ומכירי קאמינא: ישנם אברכים רבים המבקשים חכמה ויראה; ישנם השומעים לקח בקביעות מחכמי הדור וגדולי בעלי-מחשבה, ויש אף ועדים קבועים בהם מוסרים אברכים בתורנות שיחות מוסריות, וממה שחצי אוזני קולטת מדברים שם באמת רעיונות נעלים.

14.06.2010 ב' תמוז ה'תש"ע | מגיב ומניב
אכן חלילה וחלילה לי להוציא לעז על ידידי מנעורי אשר בבית אלוקים הלכנו ברגש והנעימו לי פנים בהלכה, ואף אם יהא עיסוקם רק בגמרא ומשנה, מי יתן ויהא חלקינו עמהם והיה לבבינו זה כל הימים, ולא נקטתים אלא כדוגמא לעיקר העיסוק בספסלי בית המדרש. אין ספק, כי היצירות המונוטליות 'שלמי יוסף' שבחידושם יוצא בית מדרשם הוא אור הגנוז שבתורה הק' הנגלה לעמליה בטהרה, ואם מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ק"ו שריבויו דוחק לגמרי את חשיכת המתיונים המתהדרים ביפיפיותו של יפת זקינם, ותורת 'בני נח' משנתם, ובאהלי שם לא דרכו מעולם.

14.06.2010 ג' תמוז ה'תש"ע | הפשטן
איני מתיימר להכניס ראשי בין הרים אלו, אך אנסה להשיח את אשר על ליבי.
אף אני כיהודה עברתי את את אותו מסלול, ואף אני לא סבלתי מעודי את השיר הדכאוני הזה.
ואבהיר את דברי:
אין חולק שיראת העונש היא אחת מדרכי העליה המוכרחות ומושג זה לא התחדש בשיר זה, ומאידך דרך הפילוסופיה שבה נוקט יהודה אינה הדרך האידיאלית לכל אחד ואחד.
אבל כמו בכל דבר יש את דרך המלך והממוצע:
אין לי כל ספק שתכלית הבריאב של האדם לא היתה שמיום הוולדו הוא רק ירצה למות,
אכן נווח לו לאדם שלא נברא, אבל עכשיו משנברא וזה היה רצון הבורא שיברא, הוא לא צריך לחפש סיבות איך לסיים את חייו, ואיך שמותו תהיה נוחה יותר בשבילו.
אם בשיר הזה היה יותר דגש על כך שהאדם רוצה למות, כדי שהוא יהיה יותר יותר רוחני, מילא (וגם זה לא נכון).
אבל התקוה למות בשביל למות, שורשה מתוך אמונה כפרנית שהחיים בעולם אין להם המשך, והברירה בעולם היא לחיות או למות, ואז אותו צורב שחטף איזה משבר, מרגיש שיותר טוב לו למות.
אבל אם האדם מבין שכל משבר וכל דכאון שחוטף כל אחד, הוא מנוף כדי להזדכך, כדי ךהגיע לתכלית של בחיר הבריאה, עצם ההרגשה הזאת אמורה להיות האלטרנטיבה לדכאון הזה.
צריך לשים את הדגש על ההבדל בין דכאון ליראה, הירא חושש מהעונש, ולכן הוא מתנהג בהתאם, המדוכא מחפש את הסיבות לדכאון ומשתרש בהם.
הירא, משתמש ביראה, לשמחה על עצם היותו בחיר הבריאה ועל האפשרות שלו להתעלות, לא כמו שאר הנבראים, ולא ח"ו להיפך לשאיפה לחלדלון.

15.06.2010 ג' תמוז ה'תש"ע | מגיב ומניב
אף שכבר אמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו, מסופקני אם גם שירת-נפש בכלל, ואת"ל שכן, כבר טבעו רבותינו כי 'פשוט' אינו פשט, וכאן אנו נדרשים איפוא לעמקות שבפשטות.
ולצורך הנבת הענין אקדים את אשר שמעתי מהמשגיח רבי דן סגל שליט"א, וכה אמר: מעולם לא נחלקו אם 'טוב' לו לאדם שנברא, שכן 'וירא אשר את כל אשר עשה והנה טוב מאוד', נחלקו אם הדבר הוא 'נוח'.כלומר, ישנו רובד העוסק בעצם היצירה, וישנו רובד העוסק בנוחות הנבראים, ולא קרב זה אל זה.
כאשר מתייסר המשורר 'למה לי חיים', אינו גוזר על עצמו דין מוות, והמעצים עיניו בשעת יציאת נשמה הרי זה שופך דמים, בכל יום תמיד בהשכימו עם שחר הוא ממלמל ברגש: מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי, ועל כל נשימה ונשימה הוא מהלל י-ה. עם זאת, הוא נפשו עליו תתשפך אם ממלא ומגשים הנהו את יעודו עלי חלד, ואם התואר 'חי' במובנו הרחב נאה ויאה לו.

ומכיוון אחר, שפרה עלי להעתיק כאן חויה בלתי נשכחת מזכרונותי, מימי עלומי טרם הגיעי לפרק התבגרותי, בהלכי הנה והנה במעגלי תום ילדותי, ולהוותי, אימה חשיכה נפלה עלי במסילה העולה בית קל. אז, באותו ליל שישי חשוך וסגרירי, לאחר חצות, נכנסתי שחוח למעונו של המשגיח ר"ד שליט"א, ומיד נסבה השיחה, כמובן, על 'ימי האהבה וימי השנאה' המוכרים (מספר הישר לר' זרחיה היוני, המיוחס לר"ת), שכל צורב מתוודע להם עלי שורו בפרקי ההדרכה. רתת אחז בי לפתע, כאשר תפס המשגיח את שני ידי בלהט אש קודש, ויאמר: אלץ איז אהבה, הבורא עולם אוהב אותך, אהבה ושנאה זה רק בספרים…

גם כאן שוב אנו מתוודעים לשני הרובדים ומפן נוסף, ההארה וההסתר ממרום הם בדרכי עבודת האדם בתחומי הבחירה והמעשה שלו, אבל הבסיס של האהבה תמיד בתקפו עומד, וקיי"ל כר"מ דבין כך ובין כך קרויים בנים.

נראה לענ"ד, כי השיר צועד רק במסלול העבודה המעשית ובמשעול הצר שעוברים בו ה'חסידים הסובלים' כדברי החוה"ל, ולא במבט הכללי על הטוב האלקי היורד מלמעלה, ודוק.

נקודה אחת בדבריך הביאתני לדיון, למעשה, תנועת המוסר חידשה עיסוק מתמיד באישיות האדם, בגדלותו לצד חולשותיו, ברום התעלותו לנגד נגיעותיו האנוכיות השפלות. בזהירות אומר, כי לכאורה יש בנבירה התמידית הזאת צמצום בתפיסה המקיפה של הבורא והבריאה, וכבר נוכחתי בשעת מעשה, כאשר צעיר מבולבל שטח את בעיותיו הרבות לפני אחד מגדולי דורינו שליט"א, השיב לו קצרות: בס"ה אתה בריה קטנה במערכת האין סופית של הבריאה והתורה וכו', מכל המעל"ע תתרכז שעה אחת בעצמך ובעתידך, ובשאר הזמן תעבוד את הקב"ה…
אין כאן ערעור חלילה אלא הרהור, וה' ינחינו בדרך אמת.

15.06.2010 ג' תמוז ה'תש"ע | הפשטן
דבריך מר' דן סגל רק חזקו את דברי,
הוא לא שאל אותך מה לדעתך המניע למשבר ואיך אפשר להתמודד איתו, למה אין לך (ולאו דוקא אתה) סיפוק וכו',
הוא תפס את ידך ואמר לך שהכל זה אהבה, המשברים הם סיבה לשמחה כי הם חלק בלתי נפרד משלימות האדם כיציר כפיו של הקב"ה,
לגוי אין משברים ע"ז שהוא מתעלה, לך יש, זה הסיבה הכי גדולה לשמחה.


18.06.2010 ו' תמוז ה'תש"ע | יוסף דוד
ראיתי כאן "בעד ובנגד" לעצם שירה מלנוכלית, לא אביע דעתי בזה, מאחר ומסתבר שרוב בני הישי"ק ששרים זאת בדבקות בעיקר בסעודה שלישית עם דמדומי החמה וכל ההילה מסביב, מתרכזים בעיקר בניגון שובה הלב עם הרגשה של אכן שקעה חמה, אך מחר מפציע שחר חדש.
לעצם הענין וזמן חיבור השיר צריך להכיר קצת את הלך הרוח באותם ימים כלפי המוסר ובעלי המוסר, רבים דשו בזה, אך חשבתי לצטט כאן מדברי ר"י מזא"ה שמספר בזכרונותיו (ח"ב עמ' מ ואילך) את היכרותו היחידה עם ר' יצחק בלאזר, שהגיע לדרוש בביכנ"ס במוסקבה,
מדבריו תובן ההרגשה הכללית בכל ליטא כלפי בעלי המוסר, קודם ובתחילת היכרותם עם המוסר, ולאחר מכן מסתבר ש"ירדו לעולם העשיה", וע"כ אין מכך שום מניעה לשלילה על שירה מלוכנית [שלדעתי הגדרה זו היא רחוקה קצת מהשיר המדובר, עיקר שירה כזו הוא רגשות אובדנות עקב אובדן רגשי גדול, והדבר בדרך כלל בא לידי ביטוי ברוב בתי השיר, אך לא כשירה התאבדותית בלא הסבר בשירה עצמה].

להלן קטעים מדבריו שם בתחילה מספר על סיבת פרסומו של ר"י בלזר ע"י יל"ג בצורה שלילית ולאחר מכן מספר כדלהלן:
"מושפע מן הזכרונות האלה הייתי בשעה שראיתי בפעם הראשונה בימי חיי את הרב בלאזר במוסקבה ובבית המדרש של גליבובסקי הנכנס בחוג בתי התפלה העומדים תחת השגחתי הסתכלתי בפניו הקשבתי הקשבה רבה לכל הגה היוצא מפיו וצר היה לי מאד כי יל"ג איננו עוד ע"מ שאוכל למסור לו את הרושם שעשה עלי אחד מגבורי יצירותיו "ר' יצחק נפחא".
—–
אחר כך עלה על הבימה הגבור של יל"ג ר' יצחק נפחא דנן עליתי גם אנכי על הבימה וישבתי מצד ימינו בקרן זוית של הבימה כדי שאהיה בכל הנוגע אליו כבור סוד שאיננו מאבד טפה והנה מצאתי כי יש לו כח הדבור וכי אופן נאומיו הוא ישועי הוא משפיל את עיניו למטה עוצם אותן ורק לפרקים הוא פוקח אותן ומגביה אותן למעלה כמו השמימה אבל בכל זאת דבריו ברורים ומובנים מאד לקהל השומעים אפילו צל של פלפול אין בהם אם כי מכל מילה ומילה ניכר כי הנואם בקי בש"ס ופוסקים יתר הרבה ממי שקדמו
ומצטט את דבריו שם שבסיומם אמר ר"י בלזר "כי החזקת ידי לומדי תורה וכו' ואם לא תעשו זאת שם תהא קבורתכם ותבל עוד את דרשתו במאמרי חז"ל ויסיים בברכת "ובא לציין גואל" כנהוג.
נשארתי תפוס ברעיונותי ואמרתי בלבי אלמלי חי גורדון, הייתי כותב לו בקורת על הבקורת שלו על ר' יצחק נפחא" הייתי מראה לו כי דרשתו היא הגיונית לפי דעותיו הוא כי הוא נואם היודע מה שלפניו והעם מבין מה שהוא חפץ ואין הוא מבלבל את מחו וגם יש אמת גמורה בקצת דבריו כי עיקר התורה הוא המוסר שבה והלא זוהי שיטה אמתית ובשום אופן איה מזקת ומה שהוא מבעית את העם בקללת התלמוד "שם תהא קבורתכם" הלא זוהי שיטת כל הנואמים הבאים להכריז על איזו דעה הקבועה בלבם להפחיד ולאיים על שומעיהם והצורה החיצונית של ההפרזה אינה שוה כלום ומה גם שמצא אותה מן המוכן בתלמוד
בהשפעת מחשבותי אלה עמדתי והושטתי את ידי לשנוא נפש יל"ג ואמרתי לו כי שמעתי בדבריו הד קולו של רבו הגדול ר' ישראל סלנטר הוא הביט בפני ויאמר
"ר' ישראל היה צדיק גדול ואינני כדאי והגון לכך להזכיר את שמי עליו אבל בכל זאת בעד "יישר כח" כזה הנני אומר לך תודה רבה אם כי רבנו ר' ישראל זכר צדיק לברכה למדנו שלא לקבל שום יישר כח" בעד שום דבר כי הכל מן השמים ובני אדם כקטן כגדול כולם עפר ואפר
לאחר מכן מספר על דרשתו שבה סתר את דברי ר"י בלזר שאדרבא יש לעשות המצוות בשמחה ורצון ובסיומה מתאר את תגובתו של ר"י בלזר על דבריו
"הרב הושיט לי את ידו ועיניו היו סגורות למחצה ובקול רועד אמר לי "נצחוני בני ! והפירוש: "שם תהא קבורתכם" ראוי לגדול אבל בכל זאת גורדון היה בלי ספק אפיקורוס [הערת אגב- רי"י מזא"ה לא תיאר שם קודם לכן שהודיע לר"י שהינו מ"תלמידי יל"ג, אך כנראה או שאמר לו או שהיה ניכר בתהלוכותיו כן, והמעיין בספר כולו יראה בו אכן דמות של "רב מטעם" אמיתית], וברעיונותיך אתה לא רק שלא מצאתי אפיקורסות כי אם דברים אמתיים וטהורים וכשרים. יישר כחך. זו היתה פגישתי הראשונה והאחרונה עם ר' יצחק בלאזר.


26.07.2010 ט"ז אב ה'תש"ע | יהודה זייבלד
מצאתי את שחיפשתי:

רגש הפחד, השפלות, המלנכוליה הטיפוסית שבחוויית איש הדת, שלילה עצמית, חשבון הנפש התמידי, תודעת החטא, חיטוט בפצעי רוח וכו', היו הקווים האופייניים והסימנים המובהקים של קלסתר פניה של תנועת המוסר בימי ילדותה. נוהגים היו בקובנה ובסלבודקה, מרכזי המוסר, להיכנס אף בין השמשות של מוצאי שבת, באווירה ספוגת עצב ותוגה, כשיישותו של האדם פורקת את נשקה הרוחני, עוזה וגבורתה, ונעשית רגשנית וערה ביותר – ולפתוח בשיחה על המוות, על אפסות העולם הזה, על ריקנותו ועל נוולותו (איש ההלכה, עמ' 68-67).


להגיב
30.07.2010 י"ט אב ה'תש"ע | מגיב ומניב
יהודה,

בעבר כתבת: "קל להניח שהתיאורים של גראדה אינם מתיימרים ללמד על העידית של בעלי המוסר, אלא כדרכם של מבקרים, שחפצם הוא להראות את רוממותה של שיטת המתנגדים למוסר בכלל ושל החזו"א בפרט, הוא מתמקד בתיאור דמות של אחד מזיבורי-זיבורית של בעלי המוסר, ואף כשהוא מתאר את שאר בני החבורה הוא רגיל להטיל בהם מומים של נגיעות".

לא אעמיד את הריד"ס בשורה אחת עם שנה ופירש עלוב זה, אך האם זה אשר קוית מצאת? ואני לתומי סברתי כי אתה תר אחר 'הודאת בעל דין' של חד מבני היכלא, אשר נכנס לפני ולפנים בנבכיה ונפתוליה של תנועת המוסר. בשום אופן, לא הייתי מכניס את הריד"ס בקטגוריה זו…

דומני, כי לא הכל יסכימו כי שעותיה הגדולות של המוסר הוא בעת ישותו של האדם פורקת את נשקה הרוחני עוזה וגבורתה ונעשית רגשנית וערה יותר. עיתות בין השמשות של מוצאי שבת ואוירתן ספוגת העצב והתוגה, מתאימות היו לשירי תפילה מהסוג של 'שקעה חמה', אך לא בהכרח שאלו הן הקוים האופיינים והסימנים המובהקים של קלסתר הפנים…ישנם שיגדירו את המוסר-בעת אשר ישותו של האדם לובשת עוז וחוגרת אומץ, טוענת את נשקה הרוחני-גדלות הנפש ורוממותה מול מבקשי רעתה.

והלא לתנועת המוסר יותר מדיוקן 'פנים' אחד…כך שאינני יודע, אם בציטוט הנ"ל הותרו ספיקותיך ונמצא מזור ומרפא להתחבטויותיך.

 

[דראל]

http://onegshabbat.blogspot.com/2011/02/blog-post.html

[חרט]

ראיתי שם במקור - באתר דאצ'ה התחייסות נוספת לגירסאות השיר, ראה: http://www.datshe.co.il/blog/2010/06/10/%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%97%D7%99-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A8-%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94/

[הבונה]

אולי תעתיק לטובת המנותבים, כפי שעשה "סוקר"?

[נוטר הכרמים]

בונה יקר, כמוני כמוך -מנותב, וחושבני כי ה'דאצ'ה פתוח בפניך - כמו בפני,
מאמרים ודיונים מענינים אלו שהתקיימו בו בשעותיו היפות מעוררים מחשבות רבות.

לגודל יקרתך, ולהשלים את היריעה--
הנה ההרחבה המדוברת.

************************************************

(בעקבות דברי ר"י הערשקאוויטש, גליון 96)

היינו יחד במקום בו שלטו המוסר והשירה יחד.

ובא זה ולימד לזה.

מה שהיה אחד חסר – מילא חברו.

רבי יחזקאל סרנא, 'דברי זכרון להגרא"א קפלן…',

דליות יחזקאל, עמ' שצג

השיר "תפילה" או בשמו הנפוץ יותר "שקעה חמה" נכתב ע"י ראא"ק בשנת תרס"ז. בחורף של אותה שנה הגיע ראא"ק ללמוד בישיבת סלבודקה לאחר שעשה את חודשי הקיץ הקודם בקלם. (לא כמו שכתב הרב יוסף גבריאל בקהופר, המעין, תמוז תשנ"ט, שנה לט גליון ד, עמ' 32-33, ש"השיר חובר על ידו לפני בואו לקלם או בעת שהותו שם"). השיר מבטא את חיבוטי הנפש של הנמצא בתחילת הדרך, ומגשש באפילה למצוא את דרכו.

על תפוצתו של השיר ראה מה שכתב ר"י הערשקאוויטש בגליון הקודם. ויש לציין כי גם על מצבת קברו של ראא"ק נחקק – לבטח בהשפעת שירו הנודע: "שקעה חמה בלב יומה". (ראה בעקבות היראה, ירושלים תשמ"ח, עמ' [ה]).

ר"י הערשקאוויטש הביא בגליון הקודם גירסה שונה מן הנדפס לשיר 'תפילה' של רבי אברהם אליהו קפלן, אשר מצאה בין כתבי סבו רבי משה שוואב זצ"ל.

הגירסה שמצא בין כתבי סבו (למעט הבית שנשמט ממנה) היא הגירסה היותר נפוצה "בפי-העם" במשך השנים. יש לציין כי הספר "בעקבות היראה" – וממילא נוסח השיר הנדפס בו, כמעט לא היה מצוי במשך השנים. הספר נדפס לראשונה בשנת תש"כ, ומאז – עד שנדפס מחדש בשנת תשמ"ח, לא היה מצוי.

בגירסאות הנפוצות בפי העם – כדרכן של דברים שבעל-פה – ישנן שינויים מינוריים בין "מסורות" הנוסח (ראה להלן), אולם הכל שווים בשני שינויים מהותיים בבית הראשון והאחרון – ועובדה זו נותנת מקום לשער שמפיץ השיר לראשונה הוא הוא זה ששינה אותם (ויתכן שהיה זה ראא"ק עצמו, כשמסר את השיר לחבריו?).

השינויים הם:

בבית הראשון, במקור: כי עומדה היא ליפול במלחמתה, ואילו בפי העם: כי נלאת היא במלחמתה; ובבית האחרון, במקור: לילה עולה מן התהום, ואילו בפי העם: עבים באים פנה יום.

ופשר השינויים מובן. הנימה השחורה והמייאשת הוחלפה בנימה מינורית יותר – הנפש לא "עומדת ליפול" במלחמתה, אלא רק "נלאת" בה.

לא "לילה עולה מן התהום", אלא רק "עבים באים פנה יום".

יש לציין גם, כי השינוי בבית הראשון מיטיב עם שילוב המנגינה הידועה לשיר.

*

להלן הגירסאות לשיר:

מקור:



הנוסח בפי העם, כפי שנדפס באחת מחוברות 'מחשבת' (גלגולו הראשון של הספר 'אל המקורות' – החוברת המקורית אינה תח"י ואיני יכול לציין לפרטיה):



נוסח נוסף מקובל:

שקעה חמה שקעה נפשי

בתהום רעיוני רב כים

כי נלאת היא במלחמתה

עם הבשר והדם



ימים באים ימים הולכים

מבלי קחת מבלי תת

האם לזאת קראת חיים

אמר נא קלי מה זה מת



ומי יוכל לחיות ככה

מבלי הבין את הכל

או לשכוח ולשמוח

או לזכור הכל ולבכות



החייני קלי עד למחר

אולי אפתור את החלום

שקעה חמה שקעה נפשי

עבים באים פנה יום



וכיון שבנוסחאות השיר עסקינן, מעניין להביא נוסח מורחב, שככל הנראה לא יצא מתחת ידי המחבר אף שהוא מיוחס לו (מתוך 'ילדותנו' לכיתה ז' או ח' במהדורתו הראשונה – גם כאן המקור אינו תחת ידי ואיני יכול לציין פרטים מדוייקים):



נחתום פרק זה שבשיר, בנימה אופטימית הנשזרת מקטע שירו של אביו של רבי אברהם אליהו – העלוי מראקוב רבי אברהם אליהו:

יְמֵי עֹצֶב וּמְהוּמָה

יִהְיוּ שֵׁנָה וּתְנוּמָה,

הַס! כִּי הַשַׁחַר עָלָה!

כַּעֲבֹר עוֹד אַרְגִיעָה

וְהַצְלָחָה הִגִיעָה,

סֹלוּ סֹלוּ הַמְסִלָה!

[תרמ"א]

(כתבי העילוי מראקוב, [ירושלים] תשכ"ג, עמ' קצה)

[הבונה]

תודה נוטר
אני רואה שכיונתי לדעת הכותב, שהשינויים באים למתן את נימת היאוש.

[ספרן]

בד"ה: ר' צבי ברא"א קפלן ז"ל

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp? ... rum_id=771

[ספרן]

http://musaf-shabbat.com/2013/08/16/%D7 ... more-13806

[תוכן]

http://www.matziv.com/videos/abishshakahchamah.wav

[אלי_ש]

http://www.matziv.com/videos/abishshakahchamah.wav

כדאי לציין שהביצוע הזה הוא מתוך הפרוייקט של עיתון 'משפחה' בחג הסוכות האחרון, ושם גם צורפה כתבה על השיר.

[היא שיחתי]

וכן שהבעל מנגן הוא אביש בראדט
דיסק מומלץ בחום, בפרט לחברונער'ס עם טעם של פעם

[היא שיחתי]

מי המלחין
http://onegshabbat.blogspot.co.il/2011/ ... -post.html

למעשה לא ידוע לאיזה שיר הותאמה המנגינה לראשונה, אם לשחקי או לשקעה

[היא שיחתי]

כתבתי מעין שיר כנגד שקעה חמה
מה דעתכם על זה? (אפשר לבקר..)


זכרתי בוראי בעוד בחורתי
טרם בא שמש והאור
ידעתי קלי גם ידעתי
סוף האדם וקצו

נלאיתי ממלחמתי
נשמתי פרחה, לא ידעה
בשוק סבב כבר מספידי
רוחי שבה לאשר נתנה

וכמין הברק ראיתי אור
כה זורח (מבהיק) ונאור
קול שמעתי נזדעזעתי
מה לך חולם חלום

קום עמוד, מהר חושה
הצל מה, אל תתמהמה
תהום לרגלך
שחת תחתיך

נתעוררה נפשי חייתה למחר
וחלומי כבר פתר
אין זה תהום
כי אם
חלום בתוך חלום

[אלי_ש]

יפה...
ניסיתי לשיר עם הלחן ולא כ"כ הלך לי :-)

[היא שיחתי]

יפה...
ניסיתי לשיר עם הלחן ולא כ"כ הלך לי :-)

דווקא ניסיתי להתאים
איפה זה נופל?

[נערי האוצר]

כתבתי מעין שיר כנגד שקעה חמה
מה דעתכם על זה? (אפשר לבקר..)

על זה אמרו: זה לא שיר, זו הצהרת הון, גברת קרקר.

[היא שיחתי]

כתבתי מעין שיר כנגד שקעה חמה
מה דעתכם על זה? (אפשר לבקר..)

על זה אמרו: זה לא שיר, זו הצהרת הון, גברת קרקר.

האם החברים מסכימים איתו?

[עתניאל בן קנז]

כתבתי מעין שיר כנגד שקעה חמה
מה דעתכם על זה? (אפשר לבקר..)

על זה אמרו: זה לא שיר, זו הצהרת הון, גברת קרקר.

האם החברים מסכימים איתו?

מי זאת גברת קרקר,
(חיפשתי ב'אוצר' וב'היברו בוקס' ולא מצאתי)...

[צופר הנעמתי]

חלילה וחלילה. הסיבה שאיש לא הגיב, היא שכולם בטוחים שהתגובה הזאת תמחק כל רגע ומיותר להתייחס אליה (כך אני לפחות).

[קמבץ העדה החרדית]

חלילה וחלילה. הסיבה שאיש לא הגיב, היא שכולם בטוחים שהתגובה הזאת תמחק כל רגע ומיותר להתייחס אליה (כך אני לפחות).

לא ידעתי על מה נסמך בטחונך זה, וכי כל מידי דלא רמיזא באוצר ועל אחת כמה וכמה בהיברו בוקס אין להתיחס אליו ועל אחת כמה וכמה למוחקו. ושמא כוונת המחבר לקרקרותא, אלא שלא ידעתי מה ענינה של הרבנית הגברת להכא.

עתה עלה ברעיוני אולי כוונתו לפרש הפסוק וקרקר כל בני שת אלא שגם בזה קשה כדלעיל.

[צופר הנעמתי]

ואפשר ע"ד מקרקר קיר ושוע אל ההר ודוק.

[אוצר החכמה]

כתבתי מעין שיר כנגד שקעה חמה
מה דעתכם על זה? (אפשר לבקר..)
וה

זכרתי בוראי בעוד בחורתי
טרם בא שמש והאור
ידעתי קלי גם ידעתי
סוף האדם וקצו

נלאיתי ממלחמתי
נשמתי פרחה, לא ידעה
בשוק סבב כבר מספידי
רוחי שבה לאשר נתנה

וכמין הברק ראיתי אור
כה זורח (מבהיק) ונאור
קול שמעתי נזדעזעתי
מה לך חולם חלום

קום עמוד, מהר חושה
הצל מה, אל תתמהמה
תהום לרגלך
שחת תחתיך

נתעוררה נפשי חייתה למחר
וחלומי כבר פתר
אין זה תהום
כי אם
חלום בתוך חלום

אף כי לא רא"א קפלן אבל יפה מאד, ולהבדיל משירים שהועלו כאן בעבר שהיו סתם טקסט ולכל היותר טקסט חרוז, אכן שיר ממש.

[אחדהעם]

לדעתי שהשיר מתאים גם לאיזה חסיד משוקע ברעיונות והרהורי חשבון הנפש, אמת, לברסלבי קשה לשיר את השיר הזה, או לכל הפחות הוא יבחר ב" לִשְׁכֹּחַ כֹּל וּשְׂמֹחַ", אבל איש סלונומי יבחר ב" לִזְכֹּר הַכֹּל וּבְכוֹת" וכו' וזה מה שנהפךלנחלת בני ישיבות כנראה הוא משום שמחברו היה מוסרניק