בשיאה של תקופת תחיית הלשון העברית, עלה לדיון הנושא של שמות אלה, והדרישה מצד אנשים שונים להחליף את השמות הקיימים בשמות אחרים. וכך כתב אדם בשם וואהלמן במכתב למערכת השבועון "כתובים"[2[ בשנת :1928
חסרון שמות מפורשים לימות השבוע ניכר מאד בדבור העברי החי בארץ. בשפה המדוברת בבית ובשוק, ובעיקר בפי תינוקות של בית רבן, ניכרת זרות מרובה בגבוב מלים זה לשם הגדרת היום.[3[ האם לא טוב היה עושה ועד הלשון בא"י אילו היה מעיין בשאלה זו והיה, אולי, קובע שמות מיוחדים וקצרים לכל ימות השבוע דוגמת השבת, השם הקצר?
ככל הנראה, התעוררה השאלה אצל אותו פונה, על רקע המצוי אצל עמים אחרים הקוראים לימות השבוע, לפי דעתו, בשמות נאורים, קצרים ובעלי תוכן, ואילו השמות בעברית: יום ראשון (או יום א'), יום שני (או יום ב'), יום שלישי (יום ג') וכו' הם שמות פרימיטיביים, בעלי שתי מילים בודדות שנתחברו לשם אחד, והמציינים בסה"כ מספרים. בעקבות הפנייה של וואהלמן, לא איחרו התגובות לבוא, ומהעיתונות של אותה התקופה[4[ ומכתבי עת שונים ניתן לעמוד על היקפו וחשיבותו של הדיון באותה עת, ועל ההצעות הרבות שהוצעו הן על ידי אנשים מלומדים והן על ידי הציבור הרחב. להלן נציג שש הצעות שונות, שכל אחת מהן ביקשה להחליף את השם ה"מסובך" וה"מורכב" של כל אחד מימי השבוע, בשם בן מילה אחת. (א) זאב יעבץ (1847-1924,) סופר, היסטוריון ואחד מן הפעילים בעבודת ועד הלשון העברית, הציע לקרוא לימות השבוע לפי העצמים שנבראו בששת ימי בראשית. ההצעה היא על-פי שבעת השמות שנתנה אסתר המלכה לשבע נערותיה, כדי שלא תשכח מתי חל יום השבת. על הפסוק במגילת אסתר ב, ט: "ותיטב הנערה בעיניו ותש?א חסד לפניו ויבהל את-תמרוקיה ואת-מנותה לתת לה ואת שבע הנערות הראיות לתת-לה מבית המלך וישנה ואת-נערותיה לטוב בית הנשים", כותב התרגום הארמי: "וית שבע עולמתא לשמשותא שבע יומא דשבתא, חולתא הוות משמשא קדמאה בחד בשבתא, רוקעיתא בתרין בשבתא, גנוניתא בתלת בשבתא, נהוריתא בארבע בשבתא, רוחשיתא בחמש בשבתא, חורפיתא בשתא בשבתא, רגועיתא ביומא דשבתא". בהשראת דברי התרגום הציע יעבץ לקרוא לשבעת ימי השבוע בשמות אלה: יום ראשון - חולתא, יום שני - רוקעיתא, יום שלישי - גנוניתא, יום רביעי - נהוריתא, יום חמישי - רוחשיתא, יום שישי - חורפיתא, יום שבת - רגועיתא. ובווריאציה אחרת: חולתית, רוקעית, גנונית, נהורית, רוחשית, חורפית ורגועית. (ב) יוסף קלוזנר (1874-1958( חוקר ספרות, היסטוריון וממחדשי הלשון העברית, הרחיק לכת והציע לקרוא לשבעת ימי השבוע בשמות המזכירים את שבעת כוכבי הלכת, כמצוי בלשון הרומית ובלשונות אירופיות אחדות אשר הושפעו ממנה.[5[ על-פי הצעתו, כך יש לקרוא לשבעת הימים בעברית, לאחר צירוף השמות העבריים של כוכבי הלכת למילת 'יום' (ובהשמטת היו"ד): יום ראשון - שמשום (יום השמש); יום שני - ירחום (יום הירח, הלבנה); יום שלישי מאדימום (יומו של מאדים, מארס); יום רביעי - כוכבום (יומו של כוכב - מרקוליס-מרקוריוס);[6[ יום חמישי - צדקום (יומו של צדק, יופיטר); יום שישי - נגהום (יומו של נוגה, ווינוס); והשם 'שבת' יישאר שבת, שכן הוא מזכיר את יומו של שבתאי-סאטורנוס. (ג) ק' סילמן הציע שמות על יסוד הנברא בהם לפי המסורת:[7[ יום ראשון - חוליום, שהוא יום החול אחר השבת; יום שני - שמיום או זיויום, על השמים או זיוום שנבראו ביום זה; יום שלישי - טוביום, על שם המילה 'טוב' שנכפלה בו; יום רביעי - אוריום, על שם המאורות שנבראו בו; יום חמישי - חיום, על שם החיים הראשונים שנבראו בו (או אולי עופיום על שם העוף שנברא ביום הזה); יום שישי - אישיום או כליליום, על שם האדם כליל הבריאה שנברא באותו יום, ובו כילה ה' את מלאכתו. את השם 'שבת', הוא סבר שצריך להשאיר, ואין להחליפו בשם אחר.[8[ (ד-ה) הבלשן צבי הר-זהב תקף בחריפות את מציעי ההצעות ואף כינה אותם ילדותיים.[9[ בנימוקים לטיעוניו הוא כתב: "שאין אנו זקוקים לשמות חדשים לימות השבת, ואין אנו רשאים כלל לבער אחר השמות המקובלים אצלנו מאות דורות ושמאוששים הם עוד בתורתנו, ולהחליפם פתאום בחדשים". עם זאת, הוא עצמו לא התאפק והוסיף, כי אם יש אנשים שבכל זאת אינם יכולים לשבת בשלווה לנוכח המצב, הרי הוא מציע שתי הצעות משלו כדי להניח את דעתם. לדבריו, הצעותיו הן לפי רוח ישראל ולפי טעם הלשון, ומשמרים גם את זכר השמות הישנים. הצעתו הראשונה היא על דרך הארמית שבה נתקצר השם 'שבת' ל'שב' (שבא),[10[ וימות השבוע קרויים 'חד בשבא', 'תרי בשבא', 'תלתא בשבא' וכו'. לפי זה מציע הר-זהב את השמות האלה: יום ראשון - חדשב, יום שני - שנישב, יום שלישי - שלשב, יום רביעי - רבעשב, יום חמישי - חמשב, יום שיש - ששב, ויום שבת יישאר 'שבת'. דרך נוספת שהוא מציע היא לצרף לתיבת 'שב' מספרים סידוריים (ולא יסודיים) ולקרוא לימות השבוע כך: ראשונשב, שנישב, שלישישב, רביעישב, חמישישב, ששישב, שבת. (ו) אדם בשם פ' שיפמן כתב מכתב למערכת השבועון "כתובים",[11[ והציע להלחים את שני המרכיבים המציינים את שם היום למילה אחת. לפי זה יום ראשון ייקרא ראשיום, יום שני שניום, יום שלישי שלשיום, יום רביעי רביעיום, יום חמישי חמישיום, יום שישי ששיום, והשם 'שבת' יישאר כפי שהוא.
כאשר אנו בוחנים היום את העיסוק המסיבי בשמות של ימות השבוע, איננו יכולים שלא להביע את פליאתנו ואת תמיהתנו לנוכח ריבוי ההצעות על רקע התקופה ההיא, שבה התנהל מאבק עיקש להחייאת הלשון העברית. הטיב לבטא את הדברים בחריפותם צבי הר-זהב, אשר כתב, בין היתר, בביקורתו: "ופתאום נמצאו סופרים יחידים, שהחוש האסתיטי שלהם סולד לשמות העתיקים האלו ורוצים דווקא בחדשים! הישנים ארוכים הם יותר מדי".[12[
מה שהתחיל בקול תרועה רמה, הסתיים, למזלנו, בקול דממה דקה. כל ההצעות נדחו על הסף, ובייחוד ההצעה מרחיקת הלכת אשר ביקשה להחליף גם את השם 'שבת' בשם אחר. למעשה הר-זהב עצמו העלה שורה ארוכה של שאלות ותהיות לגבי חלק מן ההצעות, וטען שהן אינן ראויות להתקבל בעיקר מבחינה רעיונית ומבחינה לשונית. וכך הוא כתב, בין היתר: "ורואים אנו, שהשמות המצעים, חוץ ממה שאינם לצרך כלל, אינם ראויים לנו גם מפני טעמם הזר והמשנה, שאינו לפי רוחנו כל עקר, וגם בפני האתימולוגיה העברית אינם עומדים".[16[בהצעה של קלוזנר, למשל: 'שמשום', 'ירחום' וכו' לא היה שום מקום מבחינה אטימולוגית להיבלעות היו"ד במילה 'יום'. כמו-כן, על-פי ההיגיון השם 'יום' היה צריך לשמש כנסמך ולא כסומך, ולכן היה צריך להיות 'יומשמש', 'יומירח' וכו'. ביקורת זו כוחה יפה גם לגבי הצעתו של שיפמן, אשר הציע: ראשיום, שניום, שלשיום וכו'. נוסף לכך יש בהצעה זו תערובת של מספרים יסודיים וסידוריים כאחד, כגון: שלשיום לעומת חמישיום.[17[ לדעתנו, מה שהביא בעיקר לדחייה על הסף של כל ההצעות, הם לא רק השיקולים הלשוניים ודומיהם, אלא ההכרה בעובדה שהעברית שונה בתפיסתה מלשונות אחרות. להבדיל מעמים אחרים, לנו יש יום אחד בשבוע שהוא עיקר - יום השבת, ושאר הימים הם ימי חול הנקבעים לפי קרבתם אל השבת.[18[ בכל יום לפני מזמור היום אנו אומרים "היום יום ראשון בשבת שבו הלויים היו אומרים בבית המקדש"; "היום שני בשבת" וכו'. הווה אומר: שבת ניצבת במרכז ומקרינה מקדושתה ומאורה לכל ימות השבוע. השבת מסמלת את אות הברית בין ישראל לקב"ה וחז"ל הפליגו בשבחה ואמרו, שהיא "מעין עולם הבא" (ברכות נז, ע"ב); שהיא "מתנה טובה" שיש לקב"ה בבית גנזיו ליתנה לישראל (שבת י, ע"ב). ומאחר שהיא אחד מעמודי התווך של היהדות, כל מהותו של אדם מישראל צריכה להיות שונה בשבת, ולכן נצטווינו: "שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול; שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול" וכו' (שבת קיג, ע"א).
[2[ גיליון ו (.25.10.1928( [3[ כוונתו ליום א', יום ב' וכו'. [4[ אני מבקש להודות לידידי הספרן, אבי הוד, מהספרייה המרכזית באוניברסיטת בר-אילן על עזרתו באיתורם של העיתונים המצולמים במיקרופילמים. [5[ יוסף קלוזנר, "השמות של ימות השבוע בעברית", לשוננו כרך א (תרפ"ט), עמ' .319-317 [6[ והשווה לנאמר במשנה (סנ' ז, ו): "הזורק אבן למרקוליס". [7[ רעיון זה הועלה קודם לכן ע"י י"ל וואהלמן (ראה לעיל הערה מס' 2,) אולם הוא הציע לקבוע את שמות הימים לפי תפקידם בתולדות הבריאה, מבלי לפרט את השמות. [8[ הצעתו של סילמן מובאת במאמר הנזכר לעיל בהערה 5, וכן אצל ש' בהט, "מלחמת שמשום בחוליום", לשוננו לעם, כרך מב (תשנ"א), עמ' 189-.190 [9[ צבי הר-זהב, "ימות השבת", בתוך: לשון דורנו, ת"א, י"ג להכרזת בלפור, עמ' .77 [10[ ראה: ירושלמי סוטה א, טז, ד; ע"ז ה, מד, ד. [11[ בגיליון י"ז משנת .1929 [12[ ראה לעיל הערה 8, עמ' .76 [14[ בהקדמה לספר זקנים עם נערים, וורשה תרמ"ו [=1886[. [15[ א' בן-יהודה, מלון הלשון העברית הישנה והחדשה, ירושלים 1959, המבוא הגדול, עמ' .13 [16[ ראה לעיל, הערה .8 [17[ אחד הנימוקים הנוספים להחלפת השמות הקיימים היה בשל אורכם. ולכן ההצעה לשמות כמו: ראשונשב, שנישב, שלישישב וכו' אינן מועילות לפתרון הבעיה, שכן הן זהות במספר הברותיהן לשמות הקיימים. [18[ דברים ביקורתיים ברוח זו מן האספקט הדתי הובעו למעשה ע"י חז"ל במכילתא (ומצוטטים בדברי הרמב"ן לשמ' כ, ח): "רבי יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה שהגוים מונין בימי השבוע לשם הימים עצמם, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים כנוצרים, או שמות אחרים
