הרמ"ק רבו של האר"י

[יוסף חיים אוהב ציון]

האמנם? כך כולם כותבים מנין זאת?

[גל של אגוזים]

אם כנים הדברים שלמד אצלו אז היתה זאת לתקופה קצרה מאד כיון שהאריז"ל עלה ארצה בשנת ש"ל והרמ"ק נפטר בכ"ג תמוז בו. מסופר שהאריז"ל הספידוהו.

[עתניאל בן קנז]

אם כנים הדברים שלמד אצלו אז היתה זאת לתקופה קצרה מאד כיון שהאריז"ל עלה ארצה בשנת ש"ל והרמ"ק נפטר בכ"ג תמוז בו. מסופר שהאריז"ל הספידוהו.

יצויין שהארי"זל עלה לאר"י גם בשנים קודמות, לפני שעבר לדור שם באחרית חייו.

[אבי'ב]

בשער מאמרי רשב"י בביאור לזוהר ח"ג רצ ע"ב מתייחס האר"י לרמ"ק כ'מורנו נר"ו'

[שבע]

מלבד כינויו של האר''י את הרמ''ק בשם 'מורנו ורבינו'
הרי שקבלתו גופא נעוצה ביסודותיה של תורת רמ''ק
(אם כי ראמה ורחבה ונסבה למעלה למעלה)

והאמת, שאי אפשר לתאר כלל את הופעתה של תורת האר''י בעולם
מבלי שתקדם אליה תורת הרמ''ק (בפרדסו ואור יקרו ועינות מימיו)

אכן, רבים נכנסים רצים עולים ומטפסים בהיכלי ארמון הקבלה המופלא
מבלי דעת והכר את יסודותיו ועמודיו עליהם הוא בנוי ומושתת לתלפיות!

ואגב, דברי מהרח''ו בהקדמה על עסק מורו ב'ספרים חדשים גם ישנים'
מתייחסים ללא ספק לכתבי הרמ''ק שהגיעו לידי האר''י, והדברים ארוכים

[תורה מפוארת]

אדרבא, יעלו נא הקוראים כתבתו המיוחד של טירנואר מהמודיע התורני של ער"ש פינחס וירווח לנו בעניין

[בריושמא]

מתוך ספר קבלת האר"י, סעיף רא, עמ' 1434 - 1437.

[רא] הנהגת האצילות: בין הרמ"ק ובין האר"י
בסעיף הקודם הבאנו את דברי ר' משה קורדובירו על הנהגת האצילות. האר"י ציטט את דברי הרמ"ק, חלק עליהם ופירש את דרכי המשכת השפע והתגלות האור בפנים אחרות. נפרש כאן את שיטתו של האר"י ובמה נחלק על שיטת קודמו.
המשכת השפע
בסעיף הקודם הבאנו את דברי הרמ"ק על שני השפעים באצילות - שפע קבוע ושפע משתנה. גם האר"י לימד כי יש שפע קבוע ויש שפע תלוי ומשתנה, אלא שהוא חלק על הרמ"ק מן הקצה אל הקצה. הרמ"ק תלה את המשכת השפע בייחוד הספירות והבחין בין שני ייחודים שלהן, ואילו האר"י תלה את המשכת השפע בזיווג הספירות והבחין בין שני זיווגים שלהן.
כבר תיארנו באריכות, לעיל סעיף קנב, את דברי האר"י על שני סוגי השפע הנמשכים בעולם האצילות - שפע קבוע ושפע לפרקים. על דברים אלו נוסיף כאן את מחלוקתו היסודית של האר"י עם הרמ"ק, שבלעדיה לא יובן ההפרש אשר בין שתי השיטות כלל.

האר"י עצמו הציג את המחלוקת בינו ובין הרמ"ק. באחד מן המאמרים שכתב בעצמו הוא ציטט מדברי ר' משה קורדובירו בפרדס רמונים, שהובאו בסעיף הקודם, ותמה וחלק עליהם.
שמא תאמר, להעמיד ההויות שהם הספירות על זרוזם וכדי שיתעטרו ת"ת ומלכות באותם עטרות המשובחות ויתייחדו, וכמו שכתב מורינו נר"ו שער
מהות והנהגה פרק י"ז, ליתא, שאם כן לא היה ראוי להיות זווגם אלא בשעת זווג ת"ת ומלכות כדי לעטרם באותם עטרות. כי כן נראה מדברי הזוהר
בפירוש שעטרות אלו לצורך זווג ת"ת ומלכות הם, שהרי אמר בפ' אחרי מות ותאנא בשעתא דמלכא כו', הרי בפירוש שעטרות אלו הם לצורך זווג ת"ת
במלכות, והיה אם כן מן הראוי שלא יהיה זווגם אלא בשעת זווג ת"ת ומלכות, לא שיהיה לעולם. וכבר הרגיש בקושיא זו מורינו נר"ו וכתב וז"ל, ובהיות
ייחודם תמידי יהיה העטרה אל הבנים בעת הצורך, ואין תירוץ זה כלום.

האר"י אינו מסכים לשיטת הרמ"ק בעניין זיווג חכמה ובינה. מדוע יהיה זיווגם קבוע אם השפע הנמשך ממנו מגיע לתפארת ומלכות רק לפרקים? על כן ביאר האר"י את מאמרי הזוהר בפנים אחרות לגמרי, כמובא בפרוטרוט לעיל סעיף קנב. הוא מחדש כי שני זיווגים באצילות, והפרש גדול ביניהם: האחד, זיווג קבוע של חכמה ובינה, מקיים ומחיה את העולמות והמלאכים, והשני, זיווג זמני של תפארת ומלכות, מוציא נשמות.

גם על תירוצו של הרמ"ק על הסתירה בין מאמר הזוהר ובין המאמר מתיקוני הזוהר חלק האר"י. הוא טען כי מדברי הזוהר עולה כי זיווג אבא ואימא אינו נפסק לעולם, והוא קיים גם בזמן החורבן. על כן מוסיף האר"י חידוש על חידוש וקובע כי שני זיווגים יש באבא ואימא - זיווג קבוע לחיות העולמות והמלאכים וזיווג זמני להוצאת הנשמות. בכך מתיישבת הסתירה בין שני המאמרים: דברי הזוהר כי זיווג אבא ואימא הוא זיווג מתמיד נתכוונו לזיווג שממנו נובעת חיות העולמות והמלאכים, ואילו דברי תיקוני הזוהר כי זיווג אבא ואימא יכול להיפסק בשעת החורבן נתכוונו לזיווג שממנו יוצאות הנשמות.
ובזה הרוחנו שאין פירוש דלא מתפרשן לעלמין בשעת שלום לבד, כמו שפירש מורנו נר"ו, כי זה דוחק, ועוד שבפירוש נראה מדברי הרשב"י ז"ל באדרת
האזינו כנ"ל שגם בעת הגלות לא מתפרשן, וז"ל בספרא דרב המנונא סבא אמר, דשלמה מלכא תיקונא קדמאה וכו', אבל האי אימא לא אפסיק רעותא
דתרויהו לעלמין וכו', אלא לעולם ועד אין זווג זה חסר אפילו רגע, כי הוא חיי המלאכים העליונים ואין להם חיות כי אם על ידי זווג זה.
ודע כי אין כונתינו באומרנו שזווג חכמה ובינה לצורך המלאכים העליונים לשלול שאין בו צורך לתחתונים, כי מבואר בזוהר בכמה מקומות כי מזווג
חכמה ובינה נעשים עטרות לבנים, ועל ידי כן מזדווגים ומתייחדים ת"ת ומלכות. אבל כונתינו לומר כי זווג חכמה ובינה הוא צריך לעליונים ולתחתונים,
מש"כ בת"ת ומלכות שאינו כי אם להוות נשמות לתחתונים.
ועם זה נעלה לנו תירוץ למה שנמצא בתקונין, שנשבע השי"ת שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה, ובכמה מקומות נזכר שם
דאתתרכת אימא עלאה, וכיוצא בדברים אלו. והענין הוא כי להנחיל עטרות לבנים לייחדם לשיתייחדו חסר בעו"ה בזמן הגלות. וזמ"ש אימא עלאה, כי
בערך שהיא אימא להנחיל לבניה אתתרכת, כי אינה מזדווגת להנחיל עטרות אל הבנים לייחדם... ונמצינו למדים שזווג חכמה ובינה לא יחסר תמיד,
אלא שבזמן הגלות אינו זווג שלם, כי אינו לצורך הבנים ואינו כל כך משובח כדי שיגיע ממנו עטרות אל הבנים כדי שיוכלו להזדווג ולהתייחד, אבל
יש זווג לצורך העליונים להחיותם, וזה לא יפסק.

הרמ"ק פירש כי זיווג תפארת ומלכות שנעשה לפרקים, כמאמר הזוהר, הוא זיווג שנעשה בזמנים מסוימים שקבע המאציל. זמנים אלו אינם תלויים באדם ובמעשיו, ועל כן זיווג תפארת ומלכות אינו קשור להנהגה ואינו מבטא את שינוייה. על שיטת הרמ"ק חלק האר"י, והוא מפרש כי זיווג תפארת ומלכות נעשה לפרקים כי הוא תלוי במעשי האדם ובהתנהגותו. רק כאשר יעשה האדם את רצון קונו ויעלה מיין נוקבין ייעשה זיווג זעיר אנפין ונוקביה. לפי האר"י הזיווג להוצאת הנשמות מבטא את שינויי ההנהגה האלוקית - הוא ממשיך את שפע הברכה והחירות אל האדם על פי מעשיו של האדם. על כן קושר האר"י את הזיווג להוצאת הנשמות עם הפעולות המתקנות את האצילות - בירור הדינים והסיגים, וחיבור הרחמים עם הדינים והחסדים עם הגבורות.

זאת המחלוקת היסודית בין הרמ"ק ובין האר"י, וממנה ייבדלו שיטותיהם השונות בביאור הנהגת האצילות. להבדלים בין הרמ"ק ובין האר"י בעניינה של המשכת השפע תוצאות בכל מהלכה של האצילות, כפי שנראה בהמשך סעיף זה.

זיווג הספירות
הרמ"ק לימד כי זיווג הספירות אינו קבוע אלא נעשה לפרקים, ותכליתו הוצאת הנשמות בלבד. על פי שיטתו אין זיווג הספירות קשור להנהגה אלא נעשה בזמנים מסוימים, קבועים מראש, ואין הוא תלוי באדם ובמעשיו. ההנהגה האלוקית הבוחנת את צורכי האדם מתבטאת בייחוד הספירות, והיא המוסיפה או ממעיטה את השפע המגיע אליו לפי מעשיו.
האר"י חלק על דברי הרמ"ק. הוא מסכים עם הרמ"ק שהזיווג מוציא נשמות, אלא שהוא מורה כי הזיווג מבטא את ההנהגה ואת שינוייה באשר לשפע המגיע אל האדם. הוצאת הנשמות, שהיא תוצאת זיווגי הספירות, תלויה במעשי האדם ובהנהגה האלוקית הבוחנת אותם. זיווגי הספירות תלויים בהעלאת מיין נוקבין ובהורדת מיין דכורין, והם אחוזים בהעלאת ניצוצות הקדושה מתוך הקליפות. התיקון, הבירור והביסום הם גורמי הזיווג והוצאת הנשמות. על כן קשורים הזיווג והוצאת הנשמות עם הבחירה בין טוב לרע ובין קדושה לטומאה.
על פי שיטת האר"י יש שני זיווגים של חכמה ובינה - זיווג קבוע וזיווג לפרקים. הזיווג הקבוע של חכמה ובינה ממשיך תמיד את השפע לקיום העולמות והמלאכים, שהם הנבראים שאין להם רצון ובחירה. לעומת זאת, זיווג חכמה ובינה שנעשה לפרקים ממשיך את שפע הנשמות לתפארת ומלכות. זהו הזיווג השלם, והוא נעשה רק בעת שהאדם עושה את רצון קונו.
מכאן המשיך האר"י לפרש מחדש גם את עניינו של זיווג תפארת ומלכות. גם האר"י הולך אחר דברי הזוהר כי זיווג זה נעשה לפרקים, אלא שהוא חולק על הרמ"ק בפירוש המלה 'לפרקים'. הרמ"ק פירש כי זיווג לפרקים משמעו כי הוא נעשה בזמנים ידועים וקבועים, ואילו האר"י מפרש כי זיווג לפרקים משמעו כי הוא נעשה רק בעת שהאדם עושה רצון קונו. על פי שיטת האר"י, הזיווג שנעשה להמשכת הנשמות תלוי ברצון האדם ובמעשיו. משמעות עשייתו לפרקים אינה נובעת מקביעה קדומה, 'זמנים ידועים' כדברי הרמ"ק, אלא מהתנהגות האדם ומהשגחת האלוק על מעשיו.

נמצא כי האר"י העביר את המשכת השפע מפעולת הייחוד, כפי שלימד הרמ"ק, אל פעולת הזיווג. האר"י כרך את שפע החיות עם שפע הנשמות, ושניהם גם יחד נמשכים מזיווגי הספירות ולא מייחודיהן.
ההבדל בין הרמ"ק ובין האר"י הוא אפוא עצום. לפי הרמ"ק, זיווג הספירות והוצאת הנשמות אינם קשורים להנהגת האצילות, ואילו לפי האר"י הם הם עיקריה של ההנהגה וקובעי תנודותיה.

ייחוד הספירות
השווינו את דברי הרמ"ק אל דברי האר"י באשר לזיווג הספירות והעלינו כי לפי האר"י שפע החיות והברכה מגיע אל הנבראים מזיווג הספירות ולא מייחודיהן. האר"י כרך את שפע החיות עם שפע הנשמות, ושניהם גם יחד נמשכים מפעולת הזיווג ולא מפעולת הייחוד. מעתה צריכים אנו לשאול: מה פועל ייחוד הספירות על פי דעת האר"י? האם נזכר ייחוד הספירות בדברי האר"י?
בסעיף הקודם הבאנו את דברי הרמ"ק על שלוש הדרכים שבהן הספירות מתייחדות זו עם זו. שלוש דרכים אלו נזכרות גם בדברי האר"י, כמבואר באריכות לעיל סעיפים קנד–קנה. שם ראינו כי בשלוש דרכים אלו האצילות נתקנת מקלקולה והספירות מתקשרות זו עם זו כדי לגלות את האור העליון. לפי האר"י דרכים אלו מבקשות למעט את אור העצמות ולגלות רק מעט ממנו כדי שהנבראים יוכלו להשיגו.

נמצא כי הסכים האר"י לדברי הרמ"ק כי יש ייחוד של ספירות באצילות וכי הוא קושר את הספירות זו עם זו, אך חלק על דבריו בביאור תכליתו ומשמעותו. לפי הרמ"ק ייחוד הספירות ממשיך את השפע אל הנבראים, כדי קיומם הקבוע וכדי צורכיהם המשתנים. האר"י חלק על כך ויצא ללמד כי הזיווג ממשיך את השפע, ואילו הייחוד מבקש למעט את אור העצמות כדי לגלותו אל האדם כפי יכולת השגתו.

------------------
ואידך, זיל גמור.

[שבע]

אמנם פקיע שמא דמר ברי טובא בכתבי האר"י החי
לא יגרע מצדיק עינו אם יציין ויבהיר הדר לכל חסידיו
כי את דבריו אודות הרמ"ק השכיל רק מטיול בפרדס

אך זה השער ופתח כניסה בלבד לתורה רחבה מני ים
באור יקרות ועינות מים רבים עד כי גאו ועמקו לאין קץ

כך שלהסיק מסקנות נחרצות אודות היחס שבין לבין
יש להכיר את שתי הקבלות באר הדק היטב
ולא די באחת מהן!

זכורני כי תחת אחד השיחים הודה לי מר
כי מקבלת הרמ"ק לא השיג כי אם מעט
ו'מודים דרבנן' היינו שבחייהו!

[בריושמא]

הרב שבע:
אני שמח שאתה מתייחס ברצינות גמורה לדברים שאמרתי בעל פה אי אז על אודות חסרון ידיעותי, מדקדק בהם ואף מוציא מהם מסקנות. אבל אין הכרח בדבר. חשוב נא לרגע, ובין תבין.
ולא עוד אלא שכלל גדול הוא כי אין למדים מסיפורים. מאומה.
על כן אבקש ממך: הנח לסיפורים.
הבא נא דברים שכתב הרמ"ק באחד מחיבוריו שסותרים את אשר כתבתי על ההבדל בין שיטת הרמ"ק ובין שיטת האר"י.
אם יימצאו - אודה על האמת.
עד אז - המסקנות שכתבתי על שיטת הרמ"ק ועל שיטת האר"י הן נכונות.
הן מיוסדות על דברי הרמ"ק עצמו ועל דברי האר"י עצמו, והן אמתיות. לגמרי.
המסקנות הללו הן אבן פינה להבנת ההבדל העמוק בין שיטת הרמ"ק ובין שיטת האר"י (להבדיל מהבדלים אחרים הרושמים ביטויים ומילים, כידוע).

[הגיונות]

נדמה לי שבספר הזיכרונות של הריי"צ מובא שהרמ"ק היה תלמידו של האר"י, והפיץ את תורת האר"י. ומקורו כנראה מאוצר ישראל בערך 'קורדובירו, משה'.

[שבע]

הרב שבע:
אני שמח שאתה מתייחס ברצינות גמורה לדברים שאמרתי בעל פה אי אז על אודות חסרון ידיעותי, מדקדק בהם ואף מוציא מהם מסקנות. אבל אין הכרח בדבר. חשוב נא לרגע, ובין תבין.
ולא עוד אלא שכלל גדול הוא כי אין למדים מסיפורים. מאומה.
על כן אבקש ממך: הנח לסיפורים.
הבא נא דברים שכתב הרמ"ק באחד מחיבוריו שסותרים את אשר כתבתי על ההבדל בין שיטת הרמ"ק ובין שיטת האר"י.
אם יימצאו - אודה על האמת.
עד אז - המסקנות שכתבתי על שיטת הרמ"ק ועל שיטת האר"י הן נכונות.
הן מיוסדות על דברי הרמ"ק עצמו ועל דברי האר"י עצמו, והן אמתיות. לגמרי.
המסקנות הללו הן אבן פינה להבנת ההבדל העמוק בין שיטת הרמ"ק ובין שיטת האר"י (להבדיל מהבדלים אחרים הרושמים ביטויים ומילים, כידוע).

הלא למדתנו רבינו:

כדי להקיף דעתו של הרמ"ק צריך ללמוד הכל!

ייחודך ורז סודך - הוא הקפת הדברים והחדירה לתוכם - מן המסד עד הטפחות
כמעשיך הכבירים בבנין אריאל, עובר לקבלת האר"י, ועד לחיבוריך האחרונים
למה ייגרע נחלת רבינו משה - גאון הקבלה - שבה מסתפק מר במועט?!

ספר הפרדס היה חיבור ראשון
שאותו סיים בסוף מנחם ש"ח

ומאז עד לשלהי תמוז ש"ל
כ"ב שנים מלאות וגדושות
לא חדל לחדש ולהתחדש

חידושי תורתו כלילא מאל"ף עד תי"ו
ערוכה לפנינו בספרים רבים מאירים

הסתפקות מביאה לידי הסתפקות:
מאן יימר?

הייטב בעיני מר כי יסיק אדם מסקנות
על סמך קריאה ב"בנין אריאל"
ללא שיעיין ב"קבלת האר"י"?

אזור נא כגבר חלציך
וכקדם תחדש ימיך
והראה נפלאותיך

חכם לב
קח נא את עצמו'ת משה
ומי כמוך יורה יורה?!

[בריושמא]

הרב שבע,

אתה עושה מעשה שאינו הגון.
שוב אתה כותב עלי. יש עוד שנים ארוכות עד לכתיבת הספדים עלי ועל בורותי.
שוב אתה מעלה ספקות, בלי שום ראיה ובלי שום הוכחה.
ביקשתי, ואני שב ומבקש:
אם יש בידך ערעור ברור על פי דברים שכתב הרמ"ק - כתוב. באופן ברור.
כתוב: משפט פלוני שאני כתבתי אינו נכון. כך מבקרים.
ואל תכתוב משפטים מעורפלים מפוסקים כאילו שירה הם. המשפטים הללו אינם מעלים ואינם מורידים.
לא חרוזים הם ולא פיוטים הם.

וראה נא: איננו משחקים בגולות. אנחנו עוסקים בתורה, בדברי תורה. לא בסיפורים, לא בשיחים, ולא בחרוזים מתיימרים.
איננו משחקים בווארט של רב שכתב בדף של פרשת שבוע.
אנחנו עוסקים בר' משה קורודובירו ובר' יצחק לוריא.
אנחנו עוסקים בשתי שיטות יסודיות בהבנת סדר האצילות.
ועל כן, בלי משחקי מילים:
כתוב נא כאן, לנגד כל בני עמנו, באופן בהיר וברור: האם מצאת פגם או סדק בדברים שכתבתי על אודות ההבדל
בין שיטת הרמ"ק ובין שיטת האר"י.

ואני מבטיחך: אם תמשיך לכתוב שיחים וסיפורים ואנקדוטות במשפטים שבורים - לא אענה. מאומה.
ואם תכתוב דברים ברורים ובהירים - כפי הנדרש לבירור סוגיה יסודית ושורשית בסדר האצילות - אענה גם אענה.

[שבע]

--

[יוסף חיים אוהב ציון]

נדמה לי שבספר הזיכרונות של הריי"צ מובא שהרמ"ק היה תלמידו של האר"י, והפיץ את תורת האר"י. ומקורו כנראה מאוצר ישראל בערך 'קורדובירו, משה'.

ידוע שאין לסמוך על ס' זה.

[הגיונות]

נדמה לי שבספר הזיכרונות של הריי"צ מובא שהרמ"ק היה תלמידו של האר"י, והפיץ את תורת האר"י. ומקורו כנראה מאוצר ישראל בערך 'קורדובירו, משה'.

ידוע שאין לסמוך על ס' זה.

[וכבר ציינתי מהיכן השתרבבה הטעות]

[שבע]

יכתוב אדם חיבור: בין הרמב''ם ובין בעלי התוספות
כשכל הכרותו את הרמב''ם מסתכם בפירוש המשנה
ובכל היד החזקה אשר עשה לעיני כל ישראל - לא שם עיונו
הייטב בעינינו?

והאם נהפוך בכך ל'מוציא מחבירו' ועלינו הראיה?

בסך הכל נבקש ממנו להוסיף הבהרה:
בין פירוש המשנה וכו'

האם היה מר מבסס את חיבורו על קבלת האר''י
רק על הפירוש לספרא דצניעותא?!

באין הבהרה
עלולה הכותרת להטעות

התבקשנו על ידי המורה הראשון:

והעמד דבר על בוריו
והשב יוצר על מכונו

[שבע]

ובאותו ענין,

בפרדס רמונים שתל הרמ''ק עשרות רבות של מאמרי זוהר ותיקונים וביארם כיד ה' הטובה עליו
הקורא הרגיל בטוח כי בבואו לביאור הזוהר ''אור יקר'' - ימצא את אותם ביאורים (עם תוספות כמתבקש)

אך לא כך הם פני הדברים, אותם מאמרים מבוארים בצורה ורמה אחרת לגמרי (ולפעמים אפילו בכמה אופנים שונים זמ''ז)
וכשיפליג אלימה ימצא לעתים תוספת מרובה על העיקר!

הלא כה נאה וכה יאה לגאון הקבלה, שכדבריו: 'אני עושה עצמי כמעלים עין' - ממה שכתב בעבר
ולא היה בית המדרש בלא חידוש - השכם והערב

עומדת תורה בקרן אורה
ורבים תקועים עדיין בשנת ש''ח
בעת עלות השחר בטרם הנץ החמה

ולא ידעו כי זה זמן רב יצאה מנרתקה
הלוך ואור עד בחצי היום עמדה בגבורתה

כדי להקיף דעתו של הרמ''ק צריך ללמוד הכל!

[שבע]

כתב הרמ"ע מפאנו - בהקדמה ל'פלח הרמון':

ואמנם כי גבהו דרכי הפרדס מן הקמחי, כן גבהו דרכי האר"י ז"ל מדרכי הספר הזה.

ואל תתמהו, כי גם בספר אלימה לחכם ע"ה, גם בלמודי האר"י ז"ל, יש לכל אחד מהם שיטות עמוקות זו מזו עד להפליא.
וכל ערכך יהיה בשקל הקודש, מעין האמור במסכת חגיגה בפרקיהן של חיות הקודש אשר במרכבה, שכל הגבוה מחבירו הוא כנגד כל מה שתחתיו.

ומי כמוהו נאמן ביתו, היודע ועד כי גם אצל רבינו משה גופא יש שיטות עמוקות זו מזו עד להפליא
וכל עומק רום הגבוה מחבירו הוא כנגד כל מה שתחתיו כפרקי חיות הקודש אשר במעשה מרכבה


עוד לו שם - לאחר שפירט את אשר הגדיל רבינו תורה הפליא תושיה בספריו הרבים:

וכבר הייתי מסתכל שאין הפרדס אלא פחות הרבה מאחד משלשים חלקים בחבורים הללו
ועל כל אלה: נוספות ומהדורות וקונדרסים, ספרים גדולים וקטנים, ספרים הרבה אין קץ!

בעת כתבו הדברים היו האורות ועינות המים גנוזים וחתומים באוצרותיו, והוצרכנו לעדותו נאמנה מאד
אך מאז מלאו פני תבל תנובה, הרי שולחן, הרי בשר, הרי סכין, ואיה הפה - לאכול לשבעה ולמכסה עתיק

9 יובלות עברו מעת פטירת רבינו
אולי בעשירי תהיה לתורתו עדנה
והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע

[מצר]

הרב שבע, תקן אותי אם הבנתי לא נכון,
עיקר טענתך היא שב'אור יקר' ו'אלימה' יש הרבה חלקים וביאורים ותוספות, שמי שאינו לומד אותם ומסתפק רק בפרדס מפספס הרבה משיטת הרמ"ק?

שואל בתום,
מה היחס בין הפרדס לאלימה? לפי הידוע, אלימה נכתב אחרון, האם יש לראות בו מעין 'משנה אחרונה' לרבינו הרמ"ק? (כמובן, עם השלמות וכו' כמבואר לעיל) האם יש מי שכתב על היחס בין שני הספרים הנ"ל?

[ספרים וועלט]

מתוך ספר קבלת האר"י, סעיף רא, עמ' 1434 - 1437.

[רא] הנהגת האצילות: בין הרמ"ק ובין האר"י
בסעיף הקודם הבאנו את דברי ר' משה קורדובירו על הנהגת האצילות. האר"י ציטט את דברי הרמ"ק, חלק עליהם ופירש את דרכי המשכת השפע והתגלות האור בפנים אחרות. נפרש כאן את שיטתו של האר"י ובמה נחלק על שיטת קודמו.
המשכת השפע
בסעיף הקודם הבאנו את דברי הרמ"ק על שני השפעים באצילות - שפע קבוע ושפע משתנה. גם האר"י לימד כי יש שפע קבוע ויש שפע תלוי ומשתנה, אלא שהוא חלק על הרמ"ק מן הקצה אל הקצה. הרמ"ק תלה את המשכת השפע בייחוד הספירות והבחין בין שני ייחודים שלהן, ואילו האר"י תלה את המשכת השפע בזיווג הספירות והבחין בין שני זיווגים שלהן.
כבר תיארנו באריכות, לעיל סעיף קנב, את דברי האר"י על שני סוגי השפע הנמשכים בעולם האצילות - שפע קבוע ושפע לפרקים. על דברים אלו נוסיף כאן את מחלוקתו היסודית של האר"י עם הרמ"ק, שבלעדיה לא יובן ההפרש אשר בין שתי השיטות כלל.

האר"י עצמו הציג את המחלוקת בינו ובין הרמ"ק. באחד מן המאמרים שכתב בעצמו הוא ציטט מדברי ר' משה קורדובירו בפרדס רמונים, שהובאו בסעיף הקודם, ותמה וחלק עליהם.
שמא תאמר, להעמיד ההויות שהם הספירות על זרוזם וכדי שיתעטרו ת"ת ומלכות באותם עטרות המשובחות ויתייחדו, וכמו שכתב מורינו נר"ו שער
מהות והנהגה פרק י"ז, ליתא, שאם כן לא היה ראוי להיות זווגם אלא בשעת זווג ת"ת ומלכות כדי לעטרם באותם עטרות. כי כן נראה מדברי הזוהר
בפירוש שעטרות אלו לצורך זווג ת"ת ומלכות הם, שהרי אמר בפ' אחרי מות ותאנא בשעתא דמלכא כו', הרי בפירוש שעטרות אלו הם לצורך זווג ת"ת
במלכות, והיה אם כן מן הראוי שלא יהיה זווגם אלא בשעת זווג ת"ת ומלכות, לא שיהיה לעולם. וכבר הרגיש בקושיא זו מורינו נר"ו וכתב וז"ל, ובהיות
ייחודם תמידי יהיה העטרה אל הבנים בעת הצורך, ואין תירוץ זה כלום.

האר"י אינו מסכים לשיטת הרמ"ק בעניין זיווג חכמה ובינה. מדוע יהיה זיווגם קבוע אם השפע הנמשך ממנו מגיע לתפארת ומלכות רק לפרקים? על כן ביאר האר"י את מאמרי הזוהר בפנים אחרות לגמרי, כמובא בפרוטרוט לעיל סעיף קנב. הוא מחדש כי שני זיווגים באצילות, והפרש גדול ביניהם: האחד, זיווג קבוע של חכמה ובינה, מקיים ומחיה את העולמות והמלאכים, והשני, זיווג זמני של תפארת ומלכות, מוציא נשמות.

גם על תירוצו של הרמ"ק על הסתירה בין מאמר הזוהר ובין המאמר מתיקוני הזוהר חלק האר"י. הוא טען כי מדברי הזוהר עולה כי זיווג אבא ואימא אינו נפסק לעולם, והוא קיים גם בזמן החורבן. על כן מוסיף האר"י חידוש על חידוש וקובע כי שני זיווגים יש באבא ואימא - זיווג קבוע לחיות העולמות והמלאכים וזיווג זמני להוצאת הנשמות. בכך מתיישבת הסתירה בין שני המאמרים: דברי הזוהר כי זיווג אבא ואימא הוא זיווג מתמיד נתכוונו לזיווג שממנו נובעת חיות העולמות והמלאכים, ואילו דברי תיקוני הזוהר כי זיווג אבא ואימא יכול להיפסק בשעת החורבן נתכוונו לזיווג שממנו יוצאות הנשמות.
ובזה הרוחנו שאין פירוש דלא מתפרשן לעלמין בשעת שלום לבד, כמו שפירש מורנו נר"ו, כי זה דוחק, ועוד שבפירוש נראה מדברי הרשב"י ז"ל באדרת
האזינו כנ"ל שגם בעת הגלות לא מתפרשן, וז"ל בספרא דרב המנונא סבא אמר, דשלמה מלכא תיקונא קדמאה וכו', אבל האי אימא לא אפסיק רעותא
דתרויהו לעלמין וכו', אלא לעולם ועד אין זווג זה חסר אפילו רגע, כי הוא חיי המלאכים העליונים ואין להם חיות כי אם על ידי זווג זה.
ודע כי אין כונתינו באומרנו שזווג חכמה ובינה לצורך המלאכים העליונים לשלול שאין בו צורך לתחתונים, כי מבואר בזוהר בכמה מקומות כי מזווג
חכמה ובינה נעשים עטרות לבנים, ועל ידי כן מזדווגים ומתייחדים ת"ת ומלכות. אבל כונתינו לומר כי זווג חכמה ובינה הוא צריך לעליונים ולתחתונים,
מש"כ בת"ת ומלכות שאינו כי אם להוות נשמות לתחתונים.
ועם זה נעלה לנו תירוץ למה שנמצא בתקונין, שנשבע השי"ת שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה, ובכמה מקומות נזכר שם
דאתתרכת אימא עלאה, וכיוצא בדברים אלו. והענין הוא כי להנחיל עטרות לבנים לייחדם לשיתייחדו חסר בעו"ה בזמן הגלות. וזמ"ש אימא עלאה, כי
בערך שהיא אימא להנחיל לבניה אתתרכת, כי אינה מזדווגת להנחיל עטרות אל הבנים לייחדם... ונמצינו למדים שזווג חכמה ובינה לא יחסר תמיד,
אלא שבזמן הגלות אינו זווג שלם, כי אינו לצורך הבנים ואינו כל כך משובח כדי שיגיע ממנו עטרות אל הבנים כדי שיוכלו להזדווג ולהתייחד, אבל
יש זווג לצורך העליונים להחיותם, וזה לא יפסק.

הרמ"ק פירש כי זיווג תפארת ומלכות שנעשה לפרקים, כמאמר הזוהר, הוא זיווג שנעשה בזמנים מסוימים שקבע המאציל. זמנים אלו אינם תלויים באדם ובמעשיו, ועל כן זיווג תפארת ומלכות אינו קשור להנהגה ואינו מבטא את שינוייה. על שיטת הרמ"ק חלק האר"י, והוא מפרש כי זיווג תפארת ומלכות נעשה לפרקים כי הוא תלוי במעשי האדם ובהתנהגותו. רק כאשר יעשה האדם את רצון קונו ויעלה מיין נוקבין ייעשה זיווג זעיר אנפין ונוקביה. לפי האר"י הזיווג להוצאת הנשמות מבטא את שינויי ההנהגה האלוקית - הוא ממשיך את שפע הברכה והחירות אל האדם על פי מעשיו של האדם. על כן קושר האר"י את הזיווג להוצאת הנשמות עם הפעולות המתקנות את האצילות - בירור הדינים והסיגים, וחיבור הרחמים עם הדינים והחסדים עם הגבורות.

זאת המחלוקת היסודית בין הרמ"ק ובין האר"י, וממנה ייבדלו שיטותיהם השונות בביאור הנהגת האצילות. להבדלים בין הרמ"ק ובין האר"י בעניינה של המשכת השפע תוצאות בכל מהלכה של האצילות, כפי שנראה בהמשך סעיף זה.

זיווג הספירות
הרמ"ק לימד כי זיווג הספירות אינו קבוע אלא נעשה לפרקים, ותכליתו הוצאת הנשמות בלבד. על פי שיטתו אין זיווג הספירות קשור להנהגה אלא נעשה בזמנים מסוימים, קבועים מראש, ואין הוא תלוי באדם ובמעשיו. ההנהגה האלוקית הבוחנת את צורכי האדם מתבטאת בייחוד הספירות, והיא המוסיפה או ממעיטה את השפע המגיע אליו לפי מעשיו.
האר"י חלק על דברי הרמ"ק. הוא מסכים עם הרמ"ק שהזיווג מוציא נשמות, אלא שהוא מורה כי הזיווג מבטא את ההנהגה ואת שינוייה באשר לשפע המגיע אל האדם. הוצאת הנשמות, שהיא תוצאת זיווגי הספירות, תלויה במעשי האדם ובהנהגה האלוקית הבוחנת אותם. זיווגי הספירות תלויים בהעלאת מיין נוקבין ובהורדת מיין דכורין, והם אחוזים בהעלאת ניצוצות הקדושה מתוך הקליפות. התיקון, הבירור והביסום הם גורמי הזיווג והוצאת הנשמות. על כן קשורים הזיווג והוצאת הנשמות עם הבחירה בין טוב לרע ובין קדושה לטומאה.
על פי שיטת האר"י יש שני זיווגים של חכמה ובינה - זיווג קבוע וזיווג לפרקים. הזיווג הקבוע של חכמה ובינה ממשיך תמיד את השפע לקיום העולמות והמלאכים, שהם הנבראים שאין להם רצון ובחירה. לעומת זאת, זיווג חכמה ובינה שנעשה לפרקים ממשיך את שפע הנשמות לתפארת ומלכות. זהו הזיווג השלם, והוא נעשה רק בעת שהאדם עושה את רצון קונו.
מכאן המשיך האר"י לפרש מחדש גם את עניינו של זיווג תפארת ומלכות. גם האר"י הולך אחר דברי הזוהר כי זיווג זה נעשה לפרקים, אלא שהוא חולק על הרמ"ק בפירוש המלה 'לפרקים'. הרמ"ק פירש כי זיווג לפרקים משמעו כי הוא נעשה בזמנים ידועים וקבועים, ואילו האר"י מפרש כי זיווג לפרקים משמעו כי הוא נעשה רק בעת שהאדם עושה רצון קונו. על פי שיטת האר"י, הזיווג שנעשה להמשכת הנשמות תלוי ברצון האדם ובמעשיו. משמעות עשייתו לפרקים אינה נובעת מקביעה קדומה, 'זמנים ידועים' כדברי הרמ"ק, אלא מהתנהגות האדם ומהשגחת האלוק על מעשיו.

נמצא כי האר"י העביר את המשכת השפע מפעולת הייחוד, כפי שלימד הרמ"ק, אל פעולת הזיווג. האר"י כרך את שפע החיות עם שפע הנשמות, ושניהם גם יחד נמשכים מזיווגי הספירות ולא מייחודיהן.
ההבדל בין הרמ"ק ובין האר"י הוא אפוא עצום. לפי הרמ"ק, זיווג הספירות והוצאת הנשמות אינם קשורים להנהגת האצילות, ואילו לפי האר"י הם הם עיקריה של ההנהגה וקובעי תנודותיה.

ייחוד הספירות
השווינו את דברי הרמ"ק אל דברי האר"י באשר לזיווג הספירות והעלינו כי לפי האר"י שפע החיות והברכה מגיע אל הנבראים מזיווג הספירות ולא מייחודיהן. האר"י כרך את שפע החיות עם שפע הנשמות, ושניהם גם יחד נמשכים מפעולת הזיווג ולא מפעולת הייחוד. מעתה צריכים אנו לשאול: מה פועל ייחוד הספירות על פי דעת האר"י? האם נזכר ייחוד הספירות בדברי האר"י?
בסעיף הקודם הבאנו את דברי הרמ"ק על שלוש הדרכים שבהן הספירות מתייחדות זו עם זו. שלוש דרכים אלו נזכרות גם בדברי האר"י, כמבואר באריכות לעיל סעיפים קנד–קנה. שם ראינו כי בשלוש דרכים אלו האצילות נתקנת מקלקולה והספירות מתקשרות זו עם זו כדי לגלות את האור העליון. לפי האר"י דרכים אלו מבקשות למעט את אור העצמות ולגלות רק מעט ממנו כדי שהנבראים יוכלו להשיגו.

נמצא כי הסכים האר"י לדברי הרמ"ק כי יש ייחוד של ספירות באצילות וכי הוא קושר את הספירות זו עם זו, אך חלק על דבריו בביאור תכליתו ומשמעותו. לפי הרמ"ק ייחוד הספירות ממשיך את השפע אל הנבראים, כדי קיומם הקבוע וכדי צורכיהם המשתנים. האר"י חלק על כך ויצא ללמד כי הזיווג ממשיך את השפע, ואילו הייחוד מבקש למעט את אור העצמות כדי לגלותו אל האדם כפי יכולת השגתו.

------------------
ואידך, זיל גמור.

מה נעשה לפי הרמ"ק על ידי מעשים טובים של תחתונים? שום שינוי בהנהגה העליונה?

[בריושמא]

לשאלת הרב ספרים וועלט:

ספר קבלת האר"י, סעיף ר, עמ' 1429 - 1434:

[ר] הנהגת האצילות: שיטת ר' משה קורדובירו
ר' משה קורדובירו תלה את הנהגת האצילות בייחודים ובזיווגים של הספירות. בייחודים ובזיווגים אלה מתחברות הספירות ומתקשרות זו עם זו כדי להמשיך את השפע אל הנבראים. זהו כללה של ההנהגה, והרמ"ק ממשיך לפרט אותה ולפרש את מצביה השונים. גם האר"י תלה את הנהגת האצילות בייחודים ובזיווגים של הספירות, אך שנה אותם בדרך שונה לגמרי מדרכו של הרמ"ק. ביאור המחלוקת שבין הרמ"ק ובין האר"י ארוך הוא, ועל כן נחלקו לשני סעיפים: בסעיף זה נפרש את שיטתו של הרמ"ק, ובסעיף הבא נפרש את שיטתו של האר"י ובמה נחלק על שיטת קודמו.

ייחודי הספירות
ר' משה קורדובירו הורה כי המשכת השפע נובעת מייחוד הספירות זו עם זו. פעולה זו מחברת וקושרת את הספירות בשני אופנים: חיבור קבוע, אשר ממנו נמשך השפע המקיים את המציאות כולה; וחיבור משתנה, אשר ממנו נמשכת תוספת השפע לנבראים כפי התנהגותם וכפי מעשיהם.
הייחוד הקבוע נעשה בעת האצלתן של הספירות, וממנו נמשך השפע שאין פחות הימנו. לעומת זאת, הייחוד המשתנה תלוי בהנהגת המאציל ובהשגחתו על נבראיו. ייחוד זה תלוי באדם ובצרכיו, והוא מוסיף לו שפע יותר על המידה הקצובה מראש.
יחוד הספירות הוא... הא', במה שהם מיוחדות מצד מה שהשגיח בהם הקב"ה בתחילת אצילותם וקבע להם שפעו והאיר בהם אורו, אשר במזון ושפע
הזה הם מתיחדות יחוד אמיתי וחזק ואמיץ, עד שאם ח"ו יעלה בדעת המנע השפע ההוא היה העולם כלה ואבד והרוחניות חוזר אל מקורם כקודם
אצילותם... היחוד השני, והוא להשפיע שפע רב דרך הצנורות ביותר על ענין הבריאה והוא כפי צורך הזמן, יש פעם שיהיה צורך הזמן אל המחילה וסליחה
וכפרה, ואז נמשיך השפע מהלובן העליון הכתר המלבן עוונותיהם של ישראל ע"י הבינה... ויש פעם שיצטרכו חכמה כדי להתחכם בתורה, ואז ישפיע שפע
החכמה דרך החסד... ויש פעם שיצטרך עושר, ואז ישפיע שפע הבינה אל הגבורה... ומשם אל המלכות... והאמת כל הענינים וההמשכות האלה יקראו
שפע ורב טוב מיותר על הקצבה שקצב בבריאת העולם לעמידת הבריאות.

עוד מוסיף הרמ"ק כי הייחוד הראשון, הוא הייחוד הקבוע, ממשיך את שפע החיות, שהוא העצמות המתפשטת בכל האצילות. שפע זה מקיים את ההוויה כולה, ואלמלא הוא אין לה קיום.
כי מיני השפע הם... והראשון הוא התמידי אשר לא יחסר ולא יעדיף, והוא עצמות המתפשט שהוא מחיה את המדה, כי אפילו תתלבש במדה ההיא בדין
חזק לעולם לא יחסר שפעה התמידי, שאל"כ אפי' בדין לא היתה פועלת אלא היתה ככלי אין חפץ בו... אלא מצד נשמתה השופע בה תמיד היא פועלת
הכל. ואתה מחיה את כולם... כי מאחר שהוא היווה אותם והמציאם מן האין יוכרח שיושפעו ממנו ושואבים כולם ממנו חיותם, ואחר שהוא מחיה אותם
נמצאו שהוא ממציאם ומהוום בכל עת ובכל רגע ובכל שעה. והנה מהוה ומחיה הכל ענין אחד להם, ובענין הזה יובן ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה
בראשית, שהוא שפע השופע להחיותם ולהעמידם ולהציבם בצביונם, ואם ח"ו יעלה על הדעת הסתלקות שפעו מהם כרגע יספו, ואינם אלא מחודשים בסוד
חדוש אורו, והוא שפע נהר שאינו פוסק אלא מתחדש כמימי הנהר שבכל רגע הם מחודשים.

לעומת זאת, הייחוד השני הוא ייחוד של הנהגה ושל השגחה. אין הוא קבוע, אלא משתנה לפי מעשי האדם וצרכיו.
כי היחוד הראשון הוא בשוה אל כל הספירות, ולא ידין האמונה ביניהם חילוק ופרוד ח"ו לענין היחוד ההוא, אלא לעולם ההשגחה שוה בהם מן הקצה אל
הקצה מהראשונה עד האחרונה, אבל לענין היחוד השני יחסר פעמים הרבה בז' ספירות הבנין, וימצא בזו פעמים מה שלא ימצא בזו מפני שהוא תוספת
שפע, והכל לפי הצורך. פעמים העולם צריך יותר דין מהרחמים כמו בעת מלחמה, ופעמים העולם צריך ביותר אל תגבורת החסד ממדה אחרת, ונמצא
השפע מתרבה בה יותר משאר הספירות וכן לכל הספירות לפי הצורך.

כיצד מתייחדות הספירות? כיצד הן מתקשרות זו עם זו? על כך ענה הרמ"ק כי ייחוד הספירות נעשה בשלוש דרכים - התפרטות הספירות והתכללותן זו עם זו, עמידתן זו בצד זו ופנייתן זו אל זו.

[א] כל ספירה מתפרטת לעשר ספירות בתוכה, כדי שתוכל להתייחד עם רעותה ולהתקשר עמה. ההתפרטות קושרת את הספירות יחד  ספירה נקשרת לספירה בהתייחדה עם החלק הדומה לה ברעותה.
כל הספירות כלולות מעשר... ועם הדבר הזה יתבאר ענין יחודם וקשורם. והענין כי הכתר מתייחד עם החכמה מצד הכתר שבחכמה, וכן הוא מתיחד עם
שאר הספירות מצד הכתר שבהם. ונמצא לפי"ז לכל ספירה וספירה כמה קשרים עם הספירות, המשל בזה הגבורה עם החסד מצד הגבורה שבחסד,
וחסד עם הגבורה מצד החסד שבגבורה.

[ב] הספירות עומדות זו בצד זו כדי להתחבר זו עם זו ולהמשיך את השפע אל הנבראים. אמנם בעת ההאצלה עמדו הספירות זו מעל זו, אבל בעת שהן משפיעות לנבראים הן עומדות זו בצד זו על פי סוג השפע שהן ממשיכות אליהם. שני מצבים אלו מתאימים לשני ייחודים של הספירות ולשתי המשכות של שפע: מצב ההאצלה, שבו הספירות עומדות זו למעלה מזו וממשיכות את שפע הקיום אל הנבראים; מצב ההנהגה, שבו הספירות עומדות זו בצד זו ומוסיפות שפע מיוחד כפי עניינה של כל ספירה וספירה.
והנה נמצאו להם ב' בחינות אל עלתם וסבתם. האחד, הסדר שפירשנו למעלה זו על זו עד העשר. השני, סדר שפעם ומקורם לפי חלוקם, יש שבחינתה
חסד, וצריך היותה נוטה אל קו החסד, ויש שבחינתה דין, וצריך נטייתה אל קו הדין... והנה ענין בחינתם אלה הוא קיומם ושפעם הנשפע עליהם. ונמצא
לפי זה להם ב' בחינות אל סבותם. בחי' ראשונה סבת הסדר כדפי', בחינה שנייה היא היניקה והשפע והקיום. ואעפ"י שמצד הבחינה אל סדר האצילות
הוכרח סדרם זו למעלה מזו, כשנביט אל צד יניקתם אשר הוא סבת קיומם נמצאם בענין אחר. כי אנו רואים כ"ע משפיע אל החכמה ואל הבינה א"כ יוכרח
מזה היותו סבת שתיהם, ומצד אחר יוכרח היות החכמה סבת הבינה והכתר סבת החכמה, א"כ יוכרח היות מסודרת כדמות סגולתא.

[ג] הספירות פונות זו אל זו, וכפי הארת פניהן כך יימשך השפע מספירה לספירה.
צנור הוא סילון העשוי דרך בו יבוא המים ממקום למקום, והמקובלים כינו ענין זה אל דרך השפע הנשפע ממדה למדה... לכן כאשר תרצה הספירה לקבל
מספירה של מעלה ממנה תצטרך המדה התחתונה להאיר כנגדה פנים מאירים, כדי שבאור פניה המביטים באור הספירה יעורר אותה ויושפע בה שפע
רב, ויאירו פניה מאור הספירה העליונה, ולא מכל הפנים יחד תתעורר לקבל אלא פנים מיוחדים כנגד פנים מיוחדים לפי רצון מאצילם... וכאשר יתרבו
הפנים נגד הפנים יתרבו הצנורות... והכלל כי האור המתעורר מזו לזו ומזו לזו שעל ידה יושפע השפע נקרא צנור.
כאשר תסובינה הפנים ויהיו פני הכתר מאירים בחכמה בפנים המאירים אשר בו מצד עצמו כתר, אז הוכרח היות החכמה מראה כנגדו פנים המתייחסים
אל פני הכתר, ואז יתייחדו ויתקשרו ייחוד וקשר אמיץ. וע"י הארת הפנים והמשכת האור כדמיון האור היוצא מן העין... וזהו יחוד משובח.

זיווג הספירות
ראינו כי לדעת הרמ"ק ייחודי הספירות ממשיכים את שני סוגי השפע - השפע הקבוע והשפע המשתנה. על שני מיני שפע אלו הנובעים מייחוד הספירות, הוסיף הרמ"ק את עניינן של הנשמות היוצאות מזיווג הספירות. תחילה הוא מבחין בין הייחוד, שנעשה בכל ספירותיה של האצילות, ובין הזיווג, שנעשה רק בארבע מהן - חכמה עם בינה ותפארת עם מלכות.
ואמרו דקשיר ומיחד, הוא לרמוז אל שני יחודים שיש בספירות. האחד הוא קשר שיש להם בערך יחודם וקשורם זה בזה. והשני הוא יחוד דהיינו זווג,
שזה אינו צודק אלא בד' ספירות חכמה ובינה ת"ת ומלכות.
הייחוד מקשר ומחבר את כל עשר הספירות זו עם זו. לעומת זאת, הזיווג נעשה רק בשני המקומות באצילות שבהם מתחברות הספירות כזכר וכנקבה: חכמה עם בינה, תפארת עם מלכות.

הפרש גדול יש בין שני הייחודים ובין הזיווג. את תוצאותיהם של שני הייחודים ראינו לעיל: שפע קבוע שמחיה את הכול ושפע משתנה לפי מעשי האדם וצרכיו. הזיווג שונה משני הייחודים, וממנו יוצאות הנשמות.
ויש עוד יחוד השלישי, שהוא פרטי בד' ספירות שהם חכמה ובינה ת"ת ומלכות, שהוא ענין הזווג, אשר לא ימצא אלא בספירות האלה, והענין הוא כעין
זווג איש ואשתו.
זרע אדם שהוא הנשמות... זהו ענין זווג התפארת והמלכות.

אימתי נעשה זיווג הספירות? האם הוא קבוע, כשפע שבא לקיים את ההוויה כולה, או משתנה, כשפע שנוסף לנבראים על פי הנצרך להם? על כך למד הרמ"ק ממאמר בספר הזוהר המורה כי יש שני זיווגים באצילות - זיווג חכמה ובינה הוא זיווג קבוע ומתמיד, ואילו זיווג תפארת ומלכות הוא זיווג זמני. מכאן הסיק הרמ"ק כי הזיווג להוצאת הנשמות אינו נעשה תמיד אלא רק לפרקים. זיווג תפארת ומלכות נועד להוציא נשמות לנבראים, וכיוון שאין האצילות מוציאה נשמות תדיר אלא רק בזמנים מסוימים, נעשה זיווג ספירות אלה לפרקים בלבד.
ענין הזווג הוא בחכמה עם הבינה ובת"ת עם המלכות. עם כל זה אין זווג החכמה עם הבינה כזווג הת"ת עם המלכות, ויש ביניהם חלוק גדול, כי זווג
התפארת והמלכות היא לפרקים, ר"ל שעות ידועות כענין שעת העמידה בשים שלום. והנה הזווג לא תעמד כל היום וכל הזמן אלא שעה ידועה בזמן קצוב,
ואחר הזמן ההוא ישוב כל אחד למקומו, והמלכות תבא אל מקומה לנהל התחתונים ולרעות עדרי צאנה כי רועה היא. ועם היות שתהיה ברוב שלום וברוב
שפע, לא יהיה השפע הטוב ההוא סבת הזווג, כי לא כל היום יחרש החורש לזרוע אלא ישפיע לה שפע ומזון לה ונערותיה ויתענגו בענג גדול. אבל זרע
אדם שהוא הנשמות לא יהיה כי אם בזמנים מחולפים וימים ידועים ושעות מזומנות, זהו ענין זווג התפארת והמלכות. אבל זווג החכמה והבינה הוא עומד
לעד לעולם לא ישתנה, אחים ולא יתפרדו.

ממאמר הזוהר כי זיווג תפארת ומלכות נעשה לפרקים הסיק הרמ"ק כי הוא נעשה בזמנים מסוימים - זמנים שהמאציל קבע ואין הם תלויים באדם ובצרכיו. על כן זיווג הספירות, שממנו יוצאות הנשמות, אינו קשור להנהגה ואין הוא מבטא את שינוייה.

למה נועד הזיווג התמידי של חכמה ובינה? על כך ענה הרמ"ק כי ממנו יימשכו עטרות לזיווג תפארת ומלכות, שהוא הזיווג שמוציא נשמות.
וכן הבינה והחכמה אין יחודם להיות הויה מחודשת אלא כדי להעמיד ההויות על זרוזם שיהיו עומדים בצביונן. והענין כי כדי שיתעטרו תפארת ומלכות כדי
שיתייחדו אי אפשר להם להתעטר באותן העטרות המשובחות המזרזים ומזיינים הספי' אם לא ביחוד חכמה ובינה... ובהיות ייחודם תמידי יהיה העטרה
אל הבנים בעת הצורך.

אלא שבתיקוני הזוהר נכתבו דברים סותרים. הרמ"ק מביא את דברי ספר תיקוני הזוהר שבהם נאמר כי בזמן שישראל אינם עושים רצונו של מקום אין זיווג של חכמה עם בינה, ומכאן עולה כי זיווג חכמה ובינה אינו נעשה תמיד. כדי ליישב את הסתירה בין שני המאמרים מסייג הרמ"ק את הנאמר בספר הזוהר, והוא מסיק כי אמנם ביחס לזיווג תפארת ומלכות, שנעשה רק בזמנים מסוימים, זיווג חכמה ובינה נעשה תמיד, אלא שגם הוא אינו מתמיד לגמרי - בזמן שבית המקדש חרב נחסרים המאורות ומסתלק השפע עד שגם זיווג חכמה ובינה מתבטל.
אבל זווג החכמה והבינה הוא עומד לעד לעולם לא ישתנה, אחים ולא יתפרדו. ומה שאנו אומרים שלעולם לא ישתנה ולא יתפרד זווגם, אין הכוונה שלא
יתפרד לעולם, אלא הכוונה שאין זווגם כמו זווג התפארת והמלכות, שאפילו בשעת שלום הם מתפרדים ומתיחדים מזמן לזמן ואחר התיחדם יתפרדו עד
בא זמן חליפתו, והחכמה והבינה לא כן, אלא לעולם הם אחים ולא יתפרדו כי אם בזמן החרבן, שאין שם יחוד בסבת הזמן שלא יבא בירושלים של מטה...
ונמצאו למדים, כי כאשר אין עוון גורם ושלום בארץ והמקדש יהיה על מכונו, אז הם מיוחדים חכמה ובינה ולא מתפרשין דא מן דא לעלמין, ולעולם יחודם
כמער איש עם לויה שלו, מאחר שהמלכות מתענגת על רוב שלום עם היות שאינה מזדווגת עם בעלה אלא בזמנים ידועים. אבל בעוונות, כאשר בזמן
החורבן, אין יחוד וזווג לא בירושלים העליונה ולא בירושלים התחתונה.

הארכנו בביאור דברי הרמ"ק על זיווגי הספירות כי בלעדיהם לא תובן המחלוקת העקרונית אשר בינו ובין האר"י בעניינה של הנהגת האצילות, כמתואר בסעיף הבא.

[שבע]

כתב מר:

זיווג הספירות
הרמ"ק לימד כי זיווג הספירות אינו קבוע אלא נעשה לפרקים, ותכליתו הוצאת הנשמות בלבד. על פי שיטתו אין זיווג הספירות קשור להנהגה אלא נעשה בזמנים מסוימים, קבועים מראש, ואין הוא תלוי באדם ובמעשיו.

האם זה תואם את הדברים דלהלן:

אין נשמות מלמעלה אלא מייחוד קב"ה ושכינתיה.. ואין ייחוד למעלה בין קב"ה ושכינתיה אם לא ע"י התעוררות העולה מן התחתונים דהיינו המעשים הכשרים העולים למעלה ע"י הנשמות הכשרות, ואז המלכות שבה שורש הנשמות מראה אותם הנשמות הכשרות למעלה והת"ת משפיעה אז כפי צורך העולם, אם נשמות - נשמות, ואם שפע - שפע. ואם לא יקדים ההתעוררות מלמטה - לא ישפיע הת"ת למלכות, ואם ישפיע - ימצא באותו השפע קטטה גדולה לחיצונים מפני שתובעים חלקם כיון שאין התחתונים ראויים לאותו השפע.

[לבי במערב]

.

[מה שנכון נכון]

היכן אמר הגר"א שקבלת הרמ"ק כולה מפי אליהו?

ספר השיחות לרייץ תרצח.PNG (43.29 KiB) נצפה 7486 פעמים

[לבי במערב]

לא אדון אני בדבר זה. ראוי להדגיש, כי השיחה נרשמה ע"י א' החסידים, לא בשעת מעשה (אלא רק בחוה"מ, ופעמים שהמתין עד אסרו־חג!) וע"פ זכרונו ושמיעתו בלבד - שלא תמיד היו מן הטובים ביותר (בלשון המעטה).

לכללות הענין (בלא התוספת ע"ד הגר"א נ"ע), יעוין ס' הזכרונות ח"ב פרקים קו־קז.

[חרסון]

מקובלני מרבותי שכל פרט המופיע ברשימות משנות רוסיה ופולין (תר"פ-תרצ"ט) שלא נרשם ע"י שומע מהימן (כמו מכתבי ורשימות ר' יחזקאל פייגין הי"ד) ושאין לו מקבילות במקומות אחרים צריך אחריו בדיקה גדולה. הנה עוד הוכחה.

לכללות היחס בין הרמ"ק לאר"י ז"ל ידועים דברי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בהגהתו לסידור אשר "בכלל מאתיים מנה" - ראה בספר 'שערי לימוד החסידות' הוספה ז'.

[מקדש מלך]

קראתי בעבר שבקבלת הרמ"ק משמע שהכלים אינם אלקות, שלא כפי שמבואר בקבלת האר"י שבאצילות גם האורות וגם הכלים הם אלקות.
מה יודעים על כך החכמים?

[שבע]

יבאר לן מר:

לשם מה אומרים המקובלים קודם כל תפילה ומצוה ''לשם יחוד קוב''ה ושכינתיה''?

האם אותה 'שעה ידועה בשים שלום' לא תלויה באדם ובמעשיו?

[שבע]

פרדס רימונים, שער ח, פרק יח:

כמו שנמצא ענין היחוד הזה אל החכמה והבינה יחד, כמו כן נמצא אל התפארת והמלכות.. אבל יחוד התפארת והמלכות הוא לעתים ולרגעים כמו בזמן שיגיעו ישראל בתפלה לשים שלום, וכן ביום שבועות, וכן כיוצא בענין הזה המתבאר בזוהר מקומות אין מספר. והזווג הזה צריך אל התעוררות מלמטה, ואם לא יקדים התעוררות תחתון שהוא מן העולם הזה - לא יתייחדו כראוי.

שם, פרק יט:

אחר שעלה בהסכמתינו בפרק הקודם כי ענין היחוד שבין תפארת ומלכות צריך התעוררות העולם הזה, ראוי שנחקור מה ענין ההתעוררות הזה.. מתעטר מתתא במה בנשמתהון דצדיקייא וכו', פירוש נשמתן של צדיקים שהם בחיים חיותם, כי במתים הם חפשים מן המצוות ואין תורתם וטובתם משפיע ולא מועיל, כי לא ניתן ענין זה אלא לתחתונים שהם בעלי הבחירה.. ובעת עלות מעשיהם הטובים הם עולים גם כן דרך הצינור והשלשלת הזה עד הגיעם שם, ומשם ממשיכים השפע למטה.. שהם מעלים ריח מעשיהם לפניו והוא מתעטר עמהם, כאשר יתבאר הענין הזה בארוכה בשער הנשמה פרק ז' בס"ד.

ובסוף הפרק:

הנה מכלל הפרקים הקודמים למדנו אל יחוד התפארת עם מלכות שאי אפשר להיות אם לא על ידי התעוררות תחתון, והתעוררות הזה הוא ריח המצוות של הצדיקים שבעולם הזה.

[בתוך הגולה]

אגב. היום יום פקודתו של הרמ"ק זי"ע ועכ"י

[לבי במערב]

יובל 450 שנה.

[שבע]

חוסר הבנת הנקרא
הביא למסקנה מופרכת

טיול ארעי בפרדס
גרם לקצץ בנטיעותיו

כך נראית קריאה מאולצת
שבאה רק להבין ''ציטוט''

כלמדן שמכיר גמרא
רק מתוך ה''קצות''

ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה

דיון על בקיאות
ולא על חוסר הבנה
מעשה שאינו הגון

[יוסף חיים אוהב ציון]

מה כונת חרוזים אלו.

[בריושמא]

מה כונת חרוזים אלו.

כוונת חרוזים אלו פשוטה בתכלית: אני, המכונה כאן בריושמא, אינני מבין מאומה בדברי הרמ"ק.

[צורב מתחיל]

מה כונת חרוזים אלו.

כוונת חרוזים אלו פשוטה בתכלית: אני, המכונה כאן בריושמא, אינני מבין מאומה בדברי הרמ"ק.

ואני הבנתי את כוונת החרוזים הללו, בתור בקשה שתגובתך תהיה עסיסית כ"כ עד שגם מי שאינו יודע מושגים בסיסיים בקבלה יתענג על קריאת התגובה...

[שבע]

הרב שבע:
הבא נא דברים שכתב הרמ"ק באחד מחיבוריו שסותרים את אשר כתבתי על ההבדל בין שיטת הרמ"ק ובין שיטת האר"י.
אם יימצאו - אודה על האמת.
עד אז - המסקנות שכתבתי על שיטת הרמ"ק ועל שיטת האר"י הן נכונות.
הן מיוסדות על דברי הרמ"ק עצמו ועל דברי האר"י עצמו, והן אמתיות. לגמרי.
המסקנות הללו הן אבן פינה להבנת ההבדל העמוק בין שיטת הרמ"ק ובין שיטת האר"י (להבדיל מהבדלים אחרים הרושמים ביטויים ומילים, כידוע).

הרב שבע,

אתה עושה מעשה שאינו הגון.
שוב אתה כותב עלי. יש עוד שנים ארוכות עד לכתיבת הספדים עלי ועל בורותי.
שוב אתה מעלה ספקות, בלי שום ראיה ובלי שום הוכחה.
ביקשתי, ואני שב ומבקש:
אם יש בידך ערעור ברור על פי דברים שכתב הרמ"ק - כתוב. באופן ברור.
כתוב: משפט פלוני שאני כתבתי אינו נכון. כך מבקרים.
ואל תכתוב משפטים מעורפלים מפוסקים כאילו שירה הם. המשפטים הללו אינם מעלים ואינם מורידים.
לא חרוזים הם ולא פיוטים הם.

וראה נא: איננו משחקים בגולות. אנחנו עוסקים בתורה, בדברי תורה. לא בסיפורים, לא בשיחים, ולא בחרוזים מתיימרים.
איננו משחקים בווארט של רב שכתב בדף של פרשת שבוע.
אנחנו עוסקים בר' משה קורודובירו ובר' יצחק לוריא.
אנחנו עוסקים בשתי שיטות יסודיות בהבנת סדר האצילות.
ועל כן, בלי משחקי מילים:
כתוב נא כאן, לנגד כל בני עמנו, באופן בהיר וברור: האם מצאת פגם או סדק בדברים שכתבתי על אודות ההבדל
בין שיטת הרמ"ק ובין שיטת האר"י.

ואני מבטיחך: אם תמשיך לכתוב שיחים וסיפורים ואנקדוטות במשפטים שבורים - לא אענה. מאומה.
ואם תכתוב דברים ברורים ובהירים - כפי הנדרש לבירור סוגיה יסודית ושורשית בסדר האצילות - אענה גם אענה.

ספר קבלת האר"י, סעיף ר, עמ' 1432 - 1434:

[ר] הנהגת האצילות: שיטת ר' משה קורדובירו

זיווג הספירות
ראינו כי לדעת הרמ"ק ייחודי הספירות ממשיכים את שני סוגי השפע - השפע הקבוע והשפע המשתנה. על שני מיני שפע אלו הנובעים מייחוד הספירות, הוסיף הרמ"ק את עניינן של הנשמות היוצאות מזיווג הספירות. תחילה הוא מבחין בין הייחוד, שנעשה בכל ספירותיה של האצילות, ובין הזיווג, שנעשה רק בארבע מהן - חכמה עם בינה ותפארת עם מלכות.
ואמרו דקשיר ומיחד, הוא לרמוז אל שני יחודים שיש בספירות. האחד הוא קשר שיש להם בערך יחודם וקשורם זה בזה. והשני הוא יחוד דהיינו זווג,
שזה אינו צודק אלא בד' ספירות חכמה ובינה ת"ת ומלכות.
הייחוד מקשר ומחבר את כל עשר הספירות זו עם זו. לעומת זאת, הזיווג נעשה רק בשני המקומות באצילות שבהם מתחברות הספירות כזכר וכנקבה: חכמה עם בינה, תפארת עם מלכות.

הפרש גדול יש בין שני הייחודים ובין הזיווג. את תוצאותיהם של שני הייחודים ראינו לעיל: שפע קבוע שמחיה את הכול ושפע משתנה לפי מעשי האדם וצרכיו. הזיווג שונה משני הייחודים, וממנו יוצאות הנשמות.
ויש עוד יחוד השלישי, שהוא פרטי בד' ספירות שהם חכמה ובינה ת"ת ומלכות, שהוא ענין הזווג, אשר לא ימצא אלא בספירות האלה, והענין הוא כעין
זווג איש ואשתו.
זרע אדם שהוא הנשמות... זהו ענין זווג התפארת והמלכות.

אימתי נעשה זיווג הספירות? האם הוא קבוע, כשפע שבא לקיים את ההוויה כולה, או משתנה, כשפע שנוסף לנבראים על פי הנצרך להם? על כך למד הרמ"ק ממאמר בספר הזוהר המורה כי יש שני זיווגים באצילות - זיווג חכמה ובינה הוא זיווג קבוע ומתמיד, ואילו זיווג תפארת ומלכות הוא זיווג זמני. מכאן הסיק הרמ"ק כי הזיווג להוצאת הנשמות אינו נעשה תמיד אלא רק לפרקים. זיווג תפארת ומלכות נועד להוציא נשמות לנבראים, וכיוון שאין האצילות מוציאה נשמות תדיר אלא רק בזמנים מסוימים, נעשה זיווג ספירות אלה לפרקים בלבד.
ענין הזווג הוא בחכמה עם הבינה ובת"ת עם המלכות. עם כל זה אין זווג החכמה עם הבינה כזווג הת"ת עם המלכות, ויש ביניהם חלוק גדול, כי זווג
התפארת והמלכות היא לפרקים, ר"ל שעות ידועות כענין שעת העמידה בשים שלום. והנה הזווג לא תעמד כל היום וכל הזמן אלא שעה ידועה בזמן קצוב,
ואחר הזמן ההוא ישוב כל אחד למקומו, והמלכות תבא אל מקומה לנהל התחתונים ולרעות עדרי צאנה כי רועה היא. ועם היות שתהיה ברוב שלום וברוב
שפע, לא יהיה השפע הטוב ההוא סבת הזווג, כי לא כל היום יחרש החורש לזרוע אלא ישפיע לה שפע ומזון לה ונערותיה ויתענגו בענג גדול. אבל זרע
אדם שהוא הנשמות לא יהיה כי אם בזמנים מחולפים וימים ידועים ושעות מזומנות, זהו ענין זווג התפארת והמלכות. אבל זווג החכמה והבינה הוא עומד
לעד לעולם לא ישתנה, אחים ולא יתפרדו.

ממאמר הזוהר כי זיווג תפארת ומלכות נעשה לפרקים הסיק הרמ"ק כי הוא נעשה בזמנים מסוימים - זמנים שהמאציל קבע ואין הם תלויים באדם ובצרכיו. על כן זיווג הספירות, שממנו יוצאות הנשמות, אינו קשור להנהגה ואין הוא מבטא את שינוייה.

הארכנו בביאור דברי הרמ"ק על זיווגי הספירות כי בלעדיהם לא תובן המחלוקת העקרונית אשר בינו ובין האר"י בעניינה של הנהגת האצילות, כמתואר בסעיף הבא.

ספר קבלת האר"י, סעיף רא, עמ' 1436 - 1437.

[רא] הנהגת האצילות: בין הרמ"ק ובין האר"י

הרמ"ק פירש כי זיווג תפארת ומלכות שנעשה לפרקים, כמאמר הזוהר, הוא זיווג שנעשה בזמנים מסוימים שקבע המאציל. זמנים אלו אינם תלויים באדם ובמעשיו, ועל כן זיווג תפארת ומלכות אינו קשור להנהגה ואינו מבטא את שינוייה. על שיטת הרמ"ק חלק האר"י, והוא מפרש כי זיווג תפארת ומלכות נעשה לפרקים כי הוא תלוי במעשי האדם ובהתנהגותו. רק כאשר יעשה האדם את רצון קונו ויעלה מיין נוקבין ייעשה זיווג זעיר אנפין ונוקביה. לפי האר"י הזיווג להוצאת הנשמות מבטא את שינויי ההנהגה האלוקית - הוא ממשיך את שפע הברכה והחירות אל האדם על פי מעשיו של האדם. על כן קושר האר"י את הזיווג להוצאת הנשמות עם הפעולות המתקנות את האצילות - בירור הדינים והסיגים, וחיבור הרחמים עם הדינים והחסדים עם הגבורות.

זאת המחלוקת היסודית בין הרמ"ק ובין האר"י, וממנה ייבדלו שיטותיהם השונות בביאור הנהגת האצילות. להבדלים בין הרמ"ק ובין האר"י בעניינה של המשכת השפע תוצאות בכל מהלכה של האצילות, כפי שנראה בהמשך סעיף זה.

זיווג הספירות
הרמ"ק לימד כי זיווג הספירות אינו קבוע אלא נעשה לפרקים, ותכליתו הוצאת הנשמות בלבד. על פי שיטתו אין זיווג הספירות קשור להנהגה אלא נעשה בזמנים מסוימים, קבועים מראש, ואין הוא תלוי באדם ובמעשיו. ההנהגה האלוקית הבוחנת את צורכי האדם מתבטאת בייחוד הספירות, והיא המוסיפה או ממעיטה את השפע המגיע אליו לפי מעשיו.
האר"י חלק על דברי הרמ"ק. הוא מסכים עם הרמ"ק שהזיווג מוציא נשמות, אלא שהוא מורה כי הזיווג מבטא את ההנהגה ואת שינוייה באשר לשפע המגיע אל האדם. הוצאת הנשמות, שהיא תוצאת זיווגי הספירות, תלויה במעשי האדם ובהנהגה האלוקית הבוחנת אותם. זיווגי הספירות תלויים בהעלאת מיין נוקבין ובהורדת מיין דכורין, והם אחוזים בהעלאת ניצוצות הקדושה מתוך הקליפות. התיקון, הבירור והביסום הם גורמי הזיווג והוצאת הנשמות. על כן קשורים הזיווג והוצאת הנשמות עם הבחירה בין טוב לרע ובין קדושה לטומאה.
על פי שיטת האר"י יש שני זיווגים של חכמה ובינה - זיווג קבוע וזיווג לפרקים. הזיווג הקבוע של חכמה ובינה ממשיך תמיד את השפע לקיום העולמות והמלאכים, שהם הנבראים שאין להם רצון ובחירה. לעומת זאת, זיווג חכמה ובינה שנעשה לפרקים ממשיך את שפע הנשמות לתפארת ומלכות. זהו הזיווג השלם, והוא נעשה רק בעת שהאדם עושה את רצון קונו.
מכאן המשיך האר"י לפרש מחדש גם את עניינו של זיווג תפארת ומלכות. גם האר"י הולך אחר דברי הזוהר כי זיווג זה נעשה לפרקים, אלא שהוא חולק על הרמ"ק בפירוש המלה 'לפרקים'. הרמ"ק פירש כי זיווג לפרקים משמעו כי הוא נעשה בזמנים ידועים וקבועים, ואילו האר"י מפרש כי זיווג לפרקים משמעו כי הוא נעשה רק בעת שהאדם עושה רצון קונו. על פי שיטת האר"י, הזיווג שנעשה להמשכת הנשמות תלוי ברצון האדם ובמעשיו. משמעות עשייתו לפרקים אינה נובעת מקביעה קדומה, 'זמנים ידועים' כדברי הרמ"ק, אלא מהתנהגות האדם ומהשגחת האלוק על מעשיו.

נמצא כי האר"י העביר את המשכת השפע מפעולת הייחוד, כפי שלימד הרמ"ק, אל פעולת הזיווג. האר"י כרך את שפע החיות עם שפע הנשמות, ושניהם גם יחד נמשכים מזיווגי הספירות ולא מייחודיהן.
ההבדל בין הרמ"ק ובין האר"י הוא אפוא עצום. לפי הרמ"ק, זיווג הספירות והוצאת הנשמות אינם קשורים להנהגת האצילות, ואילו לפי האר"י הם הם עיקריה של ההנהגה וקובעי תנודותיה.

כתב מר:

זיווג הספירות
הרמ"ק לימד כי זיווג הספירות אינו קבוע אלא נעשה לפרקים, ותכליתו הוצאת הנשמות בלבד. על פי שיטתו אין זיווג הספירות קשור להנהגה אלא נעשה בזמנים מסוימים, קבועים מראש, ואין הוא תלוי באדם ובמעשיו.

האם זה תואם את הדברים דלהלן:

אין נשמות מלמעלה אלא מייחוד קב"ה ושכינתיה.. ואין ייחוד למעלה בין קב"ה ושכינתיה אם לא ע"י התעוררות העולה מן התחתונים דהיינו המעשים הכשרים העולים למעלה ע"י הנשמות הכשרות, ואז המלכות שבה שורש הנשמות מראה אותם הנשמות הכשרות למעלה והת"ת משפיעה אז כפי צורך העולם, אם נשמות - נשמות, ואם שפע - שפע. ואם לא יקדים ההתעוררות מלמטה - לא ישפיע הת"ת למלכות, ואם ישפיע - ימצא באותו השפע קטטה גדולה לחיצונים מפני שתובעים חלקם כיון שאין התחתונים ראויים לאותו השפע.

יבאר לן מר:

לשם מה אומרים המקובלים קודם כל תפילה ומצוה ''לשם יחוד קוב''ה ושכינתיה''?

האם אותה 'שעה ידועה בשים שלום' לא תלויה באדם ובמעשיו?

פרדס רימונים, שער ח, פרק יח:

כמו שנמצא ענין היחוד הזה אל החכמה והבינה יחד, כמו כן נמצא אל התפארת והמלכות.. אבל יחוד התפארת והמלכות הוא לעתים ולרגעים כמו בזמן שיגיעו ישראל בתפלה לשים שלום, וכן ביום שבועות, וכן כיוצא בענין הזה המתבאר בזוהר מקומות אין מספר. והזווג הזה צריך אל התעוררות מלמטה, ואם לא יקדים התעוררות תחתון שהוא מן העולם הזה - לא יתייחדו כראוי.

שם, פרק יט:

אחר שעלה בהסכמתינו בפרק הקודם כי ענין היחוד שבין תפארת ומלכות צריך התעוררות העולם הזה, ראוי שנחקור מה ענין ההתעוררות הזה.. מתעטר מתתא במה בנשמתהון דצדיקייא וכו', פירוש נשמתן של צדיקים שהם בחיים חיותם, כי במתים הם חפשים מן המצוות ואין תורתם וטובתם משפיע ולא מועיל, כי לא ניתן ענין זה אלא לתחתונים שהם בעלי הבחירה.. ובעת עלות מעשיהם הטובים הם עולים גם כן דרך הצינור והשלשלת הזה עד הגיעם שם, ומשם ממשיכים השפע למטה.. שהם מעלים ריח מעשיהם לפניו והוא מתעטר עמהם, כאשר יתבאר הענין הזה בארוכה בשער הנשמה פרק ז' בס"ד.

ובסוף הפרק:

הנה מכלל הפרקים הקודמים למדנו אל יחוד התפארת עם מלכות שאי אפשר להיות אם לא על ידי התעוררות תחתון, והתעוררות הזה הוא ריח המצוות של הצדיקים שבעולם הזה.

על כל אלה לא הגיב "ברי ושמא" מאומה!

ובמלים פשוטות:

ציטט "ברי ושמא" בספרו (עמ' 1433), מתוך "פרדס רמונים" שער ח, פרק יד:

ענין הזווג הוא בחכמה עם הבינה ובת"ת עם המלכות. עם כל זה אין זווג החכמה עם הבינה כזווג הת"ת עם המלכות, ויש ביניהם חלוק גדול, כי זווג
התפארת והמלכות היא לפרקים, ר"ל שעות ידועות כענין שעת העמידה בשים שלום. והנה הזווג לא תעמד כל היום וכל הזמן אלא שעה ידועה בזמן קצוב,
ואחר הזמן ההוא ישוב כל אחד למקומו, והמלכות תבא אל מקומה לנהל התחתונים ולרעות עדרי צאנה כי רועה היא. ועם היות שתהיה ברוב שלום וברוב
שפע, לא יהיה השפע הטוב ההוא סבת הזווג, כי לא כל היום יחרש החורש לזרוע אלא ישפיע לה שפע ומזון לה ונערותיה ויתענגו בענג גדול. אבל זרע
אדם שהוא הנשמות לא יהיה כי אם בזמנים מחולפים וימים ידועים ושעות מזומנות, זהו ענין זווג התפארת והמלכות. אבל זווג החכמה והבינה הוא עומד
לעד לעולם לא ישתנה, אחים ולא יתפרדו.

ומסכם בלשונו הוא:

ממאמר הזוהר כי זיווג תפארת ומלכות נעשה לפרקים הסיק הרמ"ק כי הוא נעשה בזמנים מסוימים - זמנים שהמאציל קבע ואין הם תלויים באדם ובצרכיו. על כן זיווג הספירות, שממנו יוצאות הנשמות, אינו קשור להנהגה ואין הוא מבטא את שינוייה.

וכאן הבן שואל:

מהיכן הסיק הכותב את התובנה שלו כי מדובר בזמנים שהמאציל קבע ואין הם תלויים באדם ובצרכיו (כשהוא חוזר על כך בסגנונות שונים כמה וכמה פעמים לאורך כל התיזה שלו)

איך הוא יכול להתעלם מדברי הרמ"ק המפורשים בפרדס רמונים - שאותו זווג של תפארת ומלכות תלוי במצוותיהם ומעשיהם הטובים של ישראל!

האם איננו מבין מה פשר שעת העמידה בשים שלום, לא מכיר את גודל 'האי יומא' של חג השבועות, שאלה וכאלה - המתבארים בזוהר מקומות אין מספר - תלויים אך ורק במעשינו ועבודתינו!

אכן, לא משחקים בגולות
וגם לא עוסקים - להבדיל אלפי הבדלות - בניתוח שיטות עמוקות

לא דנים כאן על פרט מסוים וספציפי
אלא בלב ליבה של תורת הקבלה - והמשמעות האדירה שהיא נותנת למעשיו של כל יהודי!

כאן אפשר להתחבא מאחורי דמגוגיה, אך שם מה נאמר, מה נדבר, ומה נצטדק

[יהודי טבעי]

ראוי לציין את דברי ר' שלמה מלוצק תלמיד המגיד ממעזריטש בהקדמת לקוטי אמרים, שכתב שהטעות של לומדי כתבי האריז"ל שאינם מקדימים לכך את לימוד דברי הרמ"ק ועל כן אינם מבינים את מה שלומדים

קטע מתוך הקדמת הספר לקוטי אמרים של תורת המגיד ממעזריטש
שכתב הרה"ק רבי שלמה מלוצק זיע"א
אמנם יתרון אור מן החושך ואמת מארץ תצמח ובגודל חשכת גלותינו לא עזבונו אלהינו והאיר אל עבר פנינו אורה זו תורה הקדומה ועלומה וסתומה ומופלא ומכוסה שכיסן עתיק יומין עד עת בא דברו אמרת ה' צרופה על ידי בוצינא קדישא התנא האלהי רבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר וזוהר חדש ותיקוני זהר שמזהיר כברק לעיינין עיני העדה, הם החכמים החכמה תחיה לחיותינו כיום הזה על ידי האלקי הרב מהור"ר משה קורדיווירא אשר כל סתום לא עממוהו והגדיל עצה והפליא תושיה לגלות כל ר"ז דא או"ר הזוהר הנ"ל בביאורו בספר הפרדס ושאר ספריו הקדושים ולימד דעת את העם לידע ולהודיע ולהודע שהוא האל ית' מרוחק ונעלה מאוד ממדת הברואים ומזהיר ומשמר ומרחק מאוד מן ההנשמה ח"ו בחכמה זו כי הם רק שכליים ואורות עליונים וחיות אלהותו ית' כאשר רוח ה' דיבר בו כי חכמת אלהים בקרבו.
כאשר עלה אריה משבחו בשבח המניע לכתבים כתבי קודש האלהי רבי יצחק לוריא זלה"ה די נהירין ליה שבילין דרקיע ואזן וחקר ותיקןג בכתב יוש"ר דברי אמת תורת אמת היתה בפיהו לבאר הכל בפרטות את הכל עשה יפה בעתו עת לכל חפץ ה' בידו הצליח, אמנם כן הרב הקדוש האר"י זלה"ה בהיותו צריך להרחיב ביאור כל דבר דבור על אופניו בפרטי פרטיות כל עולם ועולם בפני עצמה ומדה נכונה המכונה בשם פרצופים אשר הם דרושים נחמדים וארוכים מאוד אשר יכלה הזמן וכו' כאשר מבואר בהקדמת ספר הקדוש עץ חיים שהוא רק ראשי פרקים כמציץ מן החרכים ומנלה טפח ומכסה אלפים אמה לא היה יכול עוד להרחיב הדיבור בהרחקת ובהפשטת הגשמיות ממנו ית' ומה גם שלא היה לו מן הצורך כי גילה זאת רק לתלמידיו הקדושים שהיו כבר ממולאים חכמה ובינה יתירה ולמדו דעת מספריו הקדושים של האלהי מוהרמ"ק זלה"ה.
והנה בעו"ה רבו כמו רבו הדורות מטה מטה ונתמעטו הלבבות, וכמעט נשכח חכמה זו רק אצל מעט מזעיר יחידי סגולה וגם מהם שתו בצמא דברי האר"י ז"ל רק דברים כפשטן ואחזו ותפסו בו מדה כמדתו טפח הנ"ל על מנת להטפיח מטפח ועולה על דעתו דעת עליון ואין אתו יודע עד מ"ה, כמאמרם ז"ל בספר יצירה (פרק א' משנה ב') עשר ספירות בלי מ"ה ר"ל שהם רק חיות אלהיות כי השליכו אחרי גיוום ספרים קדמונים הנ"ל (ספרי הרמ"ק - המעתיק) עד אשר מחמלת ה' עלינו האיר אור ישרא"ל הלא הוא הרב האלקי הקדוש מהור"ר ישראל בעש"ט ותלמידיו הקדושים אשר נתאבקו בעפר רגליו לשתות בצמא את דבריו דברי אלקים חיים כי הוא גילה מקור יקר תפארת חכמה זו על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הליכות עולם העליון והתאחדותו בעולם התחתון בכל תנועה והילוך ודיבור ועובדא כמאמרם ז"ל (עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ג סי' כב) על חנוך שהיה תופר מנעלים ועל כל תפירה היה אומר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כאשר יבא ביאורו בפנים בזה הספר (לקו"א סי' קמ) אי"ה כאשר הרבה מדבריו הקדושים הובאו ביתה יוסף בספרים אשר חוברו יחדיו הם דברי קדשו של כבוד הרב הנאון קדישא ופרישא מוהר"ר יעקב יוסף הכהן נ"י.
והן אמת כי יראתי לגשת אל הקודש פנימה להעלות על מזבח הדפוס דברי קדשו של אדומ"ו האלקי הקדוש מוהר"ר דוב בער בעל המחבר ספר ליקוטי אמרים זללה"ה כי הם דברים שעומדים ברומו של עולם ומילין לצד עילאה ימלל אשר לאו כל מוחא סביל דא ובדבריו הקדושים רמוזים הבנת כמה מאמרים מעץ חיים ומכוונות האר"י ז"ל ומזוהר כידוע לכל שומע אמרותיו הנעימים למאות ולאלפים מגדולי עולם ונכנסו דבריו בלבם כאש בוערת ונתלהבה נפשם לעבודת הבורא כי החיבור ליקוטי אמרים הוא רק כטיפה מן הים מגודל חכמתו אשר יום ליום יביע אומר כמבוע מים חיים בקדושה ובמהרה ובפרישות מן האשה כמה שנים

[דורשי יחודך]

יישר כוח עצום הרב יהודי טבעי על הציטוט, דברים כדרבונות.
(ועיקר היסוד רמז לזה הרב בריושמא לעיל וכן בכל ספריו)

[שבע]

טבעי להיות יהודי
דורש ומקיים יחד

[בריושמא]

ראוי לציין את דברי ר' שלמה מלוצק תלמיד המגיד ממעזריטש בהקדמת לקוטי אמרים, שכתב שהטעות של לומדי כתבי האריז"ל שאינם מקדימים לכך את לימוד דברי הרמ"ק ועל כן אינם מבינים את מה שלומדים

יישר כוח עצום הרב יהודי טבעי על הציטוט, דברים כדרבונות.

דברי ר' שלמה לוצקר חשובים מאוד, וכדאי לדייק בהם היטב.
הוא כותב כי הרמ"ק 'לימד דעת את העם לידע ולהודיע ולהודע שהוא האל ית' מרוחק ונעלה מאוד ממדת הברואים ומזהיר ומשמר ומרחק מאוד מן ההגשמה ח"ו בחכמה זו כי הם רק שכליים ואורות עליונים וחיות אלהותו ית' כאשר רוח ה' דיבר בו כי חכמת אלהים בקרבו'.
לאחר מכן הוא מתלונן כי אחרי הרמ"ק 'בעו"ה רבו כמו רבו הדורות מטה מטה ונתמעטו הלבבות, וכמעט נשכח חכמה זו רק אצל מעט מזעיר יחידי סגולה וגם מהם שתו בצמא דברי האר"י ז"ל רק דברים כפשטן', והם אינם יודעים את 'מאמרם ז"ל בספר יצירה (פרק א' משנה ב') עשר ספירות בלי מ"ה ר"ל שהם רק חיות אלהיות'.
ר' שלמה לוצקר אינו מדבר על סדר האצילות של הרמ"ק לעומת סדר האצילות של האר"י. הוא כותב על הבנת סדר האצילות באשר הוא, ועל הצורך להרחיק את ההגשמה ממנו. הכיצד? על ידי ההבנה כי הספירות הן 'שכליים ואורות עליונים וחיות אלהותו ית'... שהם רק חיות אלהיות'.

במילים ספורות אלו הביע ר' שלמה לוצקר את חידושו הגדול והמהותי של הבעש"ט. מילים אלו הן תמצית חידושו של הבעש"ט, והן ראויות לביאור ארוך ומקיף - מה כתב הרמ"ק, מה כתב האר"י, מה אמר הבעש"ט ומה כתבו תלמידיו היושבים לפניו.
לא אוכל להאריך כאן, ועוד חזון למועד.