ז"ל הרמב"ם ביסוה"ת ריש פ' ח'
משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו צרכנו למזון הוריד לנו את המן צמאו בקע להן את האבן כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ וכן שאר כל האותות ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.
קצת פלא שלא שלל רק קריעת ים סוף ולא עצם המכות ויציאה ממצרים אף שאפשר שכללו בכתבו וכן שאר כל האותות
ולולא דמיסתפינא אומר באימה מהלך חדש דעצם המכות לא שמעו ישראל ההתראה מפי משה ולא עשה אותן לעיני העם רק לעיני פרעה, ולכן כתיב בכל המכות רק וידעו מצרים, ורק אחר מתן תורה אז מקיום נבואת משה בשלימות אנו יודעין בהתראת משה לפרעה, והיינו דמתן תורה היא גילוי למפרע על המכות ויציאת מצרים
ואפשר זה הכוונה למען תספר באזני בנך וגו' וידעתם היינו שידיעת המכות לגבי בנ"י הוא רק אחר הסיפור
וזה אנכי וגו' אשר הוצאתיך וגו'
----
בכלל יש לציין שהרמב"ם בדברו מסיפור יציאת מצרים הדגיש ענין הודות לד' והכרת הטוב, ואילו הרמב"ן הדגיש האמונה בד'