מכתב להג"ר משה שטרנבוך שליט"א ותשובתו
השי"ת ישלח לו רפו"ש בתוך שח"י
בס"ד
יום א' כ"ב סיון תשס"ב
לכבוד הגאון מוהר"ר משה שטרנבוך שליט"א
שלום וברכה
בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד עמ' שע"ח כתב לתמוה על דברי התשב"ץ המובאים בהגהות רע"א בסי' כ"ו שאם הוציא ממון בערכאות כשאין הדין כן בדיני ישראל הרי"ז גזל בידו, ותמה ע"ז ממש"ש בנתה"מ בשם התומים שאם הלך לערכאות הרי"ז כקיבל עליו הפסק שלהם, לכן אין נזקקין לו לתבוע בדיני ישראל, וא"כ כשלא רצה הנתבע לילך לדין תורה והסכים לערכאות הרי קיבל אותם על עצמו. ומסקנתו היא שמאחר שלא הסכים הנתבע לערכאות מרצונו אלא ע"י תביעתו של התובע, ולתובע אסור לתבוע יותר ממה שחייב עפ"י דין, אי"ז נחשב לקבלה של הנתבע לכל מה שיפסקו יותר מחיובו עפ"י דין. ואסור לתובע לקחת יותר ממה שחייב לו עפ"י דין. ומ"מ הבי"ד אינם מטפלים בזה כלל כיון שקיבל על עצמו את פסק דינם.
וצ"ע, שבדברי התשב"ץ ורע"א לא נזכר שמיירי באופן שהנתבע בא לערכאות להתדיין עם התובע באופן שקיבל אותם עליו, ובפשטות ניתן לומר שמיירי כשבא לאחר שכבר תבעו בלא רשות בי"ד ואז מותר לו להשיב על טענותיו בערכאות ואפילו בלא נטילת רשות מבי"ד כמוש"כ האחרונים עפי"ד הכנסת יחזקאל סי' צ"ז, עי' בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' פ"ט, ובכה"ג אין כאן כלל קבלת הערכאות, אבל במקום שהנתבע הסכים מרצונו לדון בערכאות, (ומכ"ש אם בפירוש לא רצה לדון בבי"ד והסכים רק ללכת לערכאות), אם נניח שיש בכך מצידו קבלת הערכאות, הרי מסברא הקבלה היא על כל מה שיחליטו, כמו בתובע שפנה לערכאות והם חייבו אותו, שמ"מ אמרינן שקיבל על עצמו אפשרות כזו כמבואר בנתיבות שם. וא"כ בנדו"ד שמיירי באופן שקיבל על עצמו את פיסקם, ראוי לחייבו בכל מה שיחליטו.
ועוד אם הנתבע לא קיבל הערכאות ליותר ממה שחייב עפ"י דין, מנל"ן שאין בי"ד מטפלים בתביעתו שיחזיר לו התובע מה שקיבל יותר מחיובו או שלא יגבה ממנו, והרי לפי הטעם הנ"ל של הנתיבות אין כאן את הטעם שלא לדון בתביעתו בבי"ד, כמושכ"ש שאם הערכאות קבעו עפ"י שוחד, שבאופן זה לא קיבל אותם, אזי מקבלים תביעתו בבי"ד.
ומה שהקשה לטעם השני שבתומים שאין דנים משום קנס על שהלך לערכאות, א"כ גם ישלם כפי שחייבוהו בערכאות, צ"ע, הרי מפורש שם בנתיבות גם לגבי מי שתבע בערכאות והפסיד, שהקנס רק לגבי שלא ידונו בתביעתו, אבל אם הנתבע יודע שחייב, צריך לשלם. וא"כ ברור שהו"ה כשהנתבע סירב לדון בבי"ד ואח"כ התחייב בערכאות יותר מהדין, שאין קונסין אותו לשלם, ואסור לתובע לגבות ממנו, ואין לתלות את האיסור לגבות במה שלא ניתן היתר לתובע רק למה שחייב מד"ת, אלא בכל אופן שהוא לא קנסו להפקיר ממון יותר מהחיוב עפ"י דין כנ"ל.
והנה הנתיבות מסיק שהעיקר הוא כטעם השני שקנסו את ההולך לערכאות, אבל מסתבר שגם הטעם הראשון לא נדחה. ונפק"מ שאם הנתבע סירב ללכת לד"ת ותבעו בערכאות צריך לשלם גם כשחייבוהו יותר מהדין מאחר שקיבלם עליו, כעיקר הנחת כת"ר.
תשובת הגר"מ שטרנבוך שליט"א
שלום רב!
תמה על דברי התשב"ץ ורע"א.
אמנם בעצם הדברים דלא מיירי שהנתבע רצה ודרש בערכאות, רק מיירי שתבעו אותו ולא מיחה לדרוש דין תורה, ולכן נחשב להסכמה אף שבעצם רצה דין תורה וכה"ג - - בית דין אין מטפלים בהלכו לערכאות, אבל אסור ליקח ממנו יותר מחובו, שהנתבע לא דרש ערכאות ומשלם כחובו לבד, אבל אם מעיקרא רצה בערכאות דוקא צריך לשלם מה שמחייבין, וסתמא התשב"ץ ורע"א מיירי בגוונא שבארנו .
ר"ל שהתשב"ץ ורע"א מיירי באופן שאמנם הנתבע לא דרש לדון בערכאות אלא שהתובע תבעו שם, ולכן נאלץ הנתבע לדון איתו שם, אבל מ"מ כיון שהנתבע לא דרש תחילה במפורש מהתובע לבטל תביעתו בערכאות ולתובעו בבי"ד, לכן בכה"ג אמרינן שיש אמנם הסכמה של הנתבע לדון בערכאות, אבל היא רק לגבי הסכום שהוא חייב על פי דין. ולכן גם אין לקנסו, כי עכ"פ לא הלך לערכאות מרצונו.