ברמ"א סי' מו כתב וטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל וגו', בשכמל"ו, כי לפעמים שוהין עם קריאת שמע לקרותה שלא בזמנה ויוצא בזה, ועי' מ"ב סי' מו ס"ק לא. משמע מדבריו דאין חיוב לקרוא כלל אלא פסוק אחד בלבד ולא יותר ואפילו מדרבנן, דאם לאו כן, היאך שרי לקרות בשעה רביעית, אטו קר"ש מדרבנן שרי בשעה רביעית [ועי' ב"י בשם רא"ה ודבריו טעונים הסבר].
ומקורו מדברי ריה"ח שהובא בטור שכב ז"ל ורבינו יהודה החסיד היה רגיל לומר אחריו בשכמל"ו, והיה מכון לצאת בו ידי חובת קריאת שמע, משום שפעמים שעושין קרובץ מתעכבים מקריאת שמע עד אחר זמנה, ואמר שהיה יוצא בזה כדאיתא בברכות, שמע ישראל וכו' זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא.
ועל כרחך דכך פירש רבינו יהודה החסיד מנהג רבי שקרא רק פסוק ראשון (ולא פירשו כדעת שאר ראשונים יעוין רא"ש ותר"י) ופסק כוותיהו.
ולפי"ז לדידיה לא שייך מה דנתבאר סי' ס"ג בשו"ע ס"ה, אם היה ישן מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון, והוא ער ממש. מכאן ואילך אין מצערים אותו שיקרא והוא ער ממש, שאע"פ שהוא קרא מתנמנם יצא. ובמ"ב שם ס"ק טז: אבל אם נשתקע בשינה ולא קרא לא יצא דהו"ל עכ"פ לקרותה כולה. ומאי פסיקא ליה דלא יצא, הא הרמ"א פסק כאן דיצא [ועי' סי' ס"ד ס"ב וס"ג וכל זה לא שייך לדעת ריה"ח ורמ"א] ואמאי לא הגיה רמ"א, וכן המ"ב הו"ל לומר דלדעת רמ"א יצא.
ולא יתכן לומר דמצות קריאת שמע מדרבנן יוצא אחר ג' שעות, דכל דתקון וכו' וכנ"ל וצ"ע.
מה דעתכם?