מסורת הגננות

[שבע]

לכלל האשכול -

ראה תורת חיים (סנהדרין ר"פ חלק) - על אגדה דפרק הבונה (שבת קד, א):

מ"ט פשוטה כרעיה דגימל לגבי דלת שכן דרכן של גומלי חסדים וכו'. אמרו חז"ל בפ"ק דע"ז: ועליהו לא יבול שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריך תלמוד, לכך נראה דהיינו מה שהמלמדים כשלומדים עם הקטנים אותיות אלף בית אומרים להן שצורת הגימל שיש לה כמין כיס תלוי לה בצידה. ובאמת דמות צורתה כך הוא ולאו שיחת חולין הוא. אולי רמז הוא לדרשה זו, דגומל חסדים צריך להיות לו כיס מלא מעות תלוי בצידו, ולרוץ אחר דלים, שיהא מעותיו מזומנים בידו ולא יאמר לו לך ושוב ומחר אתן כדרכנו. ואת הדלת מכנין ברגל קצר, רמז דלימציה ליה נפשיה וילך לאט, ולא ירחיב פסיעותיו לברוח ממנו. ואת האלף ממשילין אותם המלמדים לאדם שיש לו כד אחד בידו ושואב מים וכד אחד על גבו, שמא רמז הוא נמי לדרשא זו דאלף בינה, לומר שצריך האדם להתמיד בתורה להעמיק בה וחוזר ומעמיק בה, ולא יאמר כבר עמדתי על בוריה של הלכה זו או מקרא זה, אלא יהיה דומה לאדם שכבר שאב כד מים מן הנהר והעמידו על גב שכמו ושוחה לשאוב כד שני, הכי נמי אף על גב שכבר עמוס הוא בתורה נוטה שכמו לסבול חוזר ושואב ומעמיק במקום ההוא, כמו שכתוב דדיה ירווך בכל עת, ונמשלה התורה לתאנה שכל זמן שהאדם ממשמש בו וכו'. וצורת הבית אומרים שפיה פתוחים ורחבה, רמז נמי שצריך האדם להרחיב פיו בבינה, וכמו שאמרו חז"ל פתח פיך וקרי פתח פיך ותני.

אלף בינה
לא לבוז ליקהת אם
(וכדברי הרשב"א בתשובה)

אך
לאו כל אפין שווין
לכל משכיל ומבין

[לייטנר]

לכלל האשכול -

ראה תורת חיים (סנהדרין ר"פ חלק) - על אגדה דפרק הבונה (שבת קד, א):

מ"ט פשוטה כרעיה דגימל לגבי דלת שכן דרכן של גומלי חסדים וכו'. אמרו חז"ל בפ"ק דע"ז: ועליהו לא יבול שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריך תלמוד, לכך נראה דהיינו מה שהמלמדים כשלומדים עם הקטנים אותיות אלף בית אומרים להן שצורת הגימל שיש לה כמין כיס תלוי לה בצידה... ואת האלף ממשילין אותם המלמדים לאדם שיש לו כד אחד בידו ושואב מים וכד אחד על גבו, שמא רמז הוא נמי לדרשא זו דאלף בינה, לומר שצריך האדם להתמיד בתורה להעמיק בה וחוזר ומעמיק בה, ולא יאמר כבר עמדתי על בוריה של הלכה זו או מקרא זה, אלא יהיה דומה לאדם שכבר שאב כד מים מן הנהר והעמידו על גב שכמו ושוחה לשאוב כד שני, הכי נמי אף על גב שכבר עמוס הוא בתורה נוטה שכמו לסבול חוזר ושואב ומעמיק במקום ההוא, כמו שכתוב דדיה ירווך בכל עת, ונמשלה התורה לתאנה שכל זמן שהאדם ממשמש בו וכו'.

הזכרתני את חנ"ב בספיח:

הראה לי הסגן צורת א ואמר:

“רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים? …”

“אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים …”

“הרי זו אל”ף", מעיד הסגן.

“הרי זו אל”ף", שונה אני אחריו.

“מה זאת?” שואל שוב הסגן.

“אסל וּשני דליים”, אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש-ברוך-הוא כאן כלים נאים אלו.

“לא, אמור: אל”ף!" חוזר הסגן ואומר, “זכור: אל”ף, אל“ף”.

“אל”ף, אל“ף …”

[.השוחט]

קשה לקרוא אשכול כזה ענק של 16 עמודים.
על כן איני יודע אם כבר הובא לעיל, מש"כ בחוה"ל שראוי לכל אדם לקרוא את החומש מחדש בבגרותו, ולהשתדל לקוראו כאילו לא קראו מימיו,
ועניינו כדי לאפוקי ממסורת הגננות.
יש הרבה מאד דברים יסודיים וחשובים ביותר שתפיסתנו בהם נשארת ילדותית.
והכוונה לא רק למקומות של טעות גמורה, אלא לכל הגישה הילדותית.

ידועים דברי הגר"י הוטנר, על הסיבה לקרוא שמע הרבה, כדי להשאירנו בזה בתפיסה ילדותית, לא חקירתית...
וסיפר שם על עצמו לגבי מס' ב"ק ששינן הרבה בילדותו שנשאר בה עם תפיסות ילדותיות.

בזכרוני שהגר"מ שפירא בא' משיעוריו נתן לזה דוגמה נאה.
אדם מבוגר שהיה פוגש לראשונה בחייו במאמר חז"ל שאברהם אבינו בצעירותו שיבר את גילולי אביו, היה מיד חושב שמן הסתם הכוונה שנלחם בדעות הכוזבות.
אבל בזכות הגננת ברור לנו שהכוונה שלקח מקל גדול כפשוטו ושיבר לרסיסים כפשוטו את הפסלים כפשוטם.

[אראל]

קשה לקרוא אשכול כזה ענק של 16 עמודים.
על כן איני יודע אם כבר הובא לעיל, מש"כ בחוה"ל שראוי לכל אדם לקרוא את החומש מחדש בבגרותו, ולהשתדל לקוראו כאילו לא קראו מימיו,.

נפלא ביותר!
אולי תציין בבקשה המקור המדוייק בחובות הלבבות
ייש"כ

[.השוחט]

לצערי אינני בקי בספר זה. זה מהזיכרון. אולי מזיכרון מי שמביאו.
מקוה שאינני טועה ומטעה.

[מה שנכון נכון]

ראה שער חשבון הנפש פ"ג החשבון הכ"ד.

[.השוחט]

יישר כח עצום.

אעתיק חלק מלשונו. ושם יש עוד הרבה על התפילות ועל דברי חז"ל ועוד. יעוי"ש.


ספר חובות הלבבות - השער השמיני - שער חשבון הנפש - פרק ג

והארבעה ועשרים - שתחשוב עם נפשך, ותתבענה על כל ענין שנתיישב אצלה מעניני ידיעת האלהים ותורתו, ודברי הראשונים, וחידות החכמים, ועניני התפילות, אשר ידעת מעת נערותך וברב ימי גידולך (ובראשית גידולך) ולימודך תחילה (והתחלת לימודך), כי צורת הענינים הדקים אצל מי שהכרתו חלושה אינה כצורתם אצל מי שהכרתו חזקה, וכל אשר תוסיף הכרת האדם, יוסיף בירור בענינים. על כן אל תנוח דעתך על מה שנצטייר בלבך בתחילת לימודך מן הענינים המסופקים והסברות העמוקות, אבל ראוי לך להתחיל בעת חוזק שכלך והכרתך לעיין בספר תורת האלהים וספרי נביאיו, כמי שלא למד מהם ספר (אות), ותרגיל עצמך לפרשם ולבארם ולהתבונן במלותם ובלשונם, ומה שסובלות מן הענינים, ומה שיש מהם כפשוטו ומה שאינו כפשוטו, ומה שיש מהם נראה ומה שהוא מהם נסתר, ומה שהסברא (שההקשה) נמצאת בו ומה שאין הסברא (ההקשה) נמצאת בו.

[אראל]

יישר כח על הידיעה הנפלאה!

[לבי במערב]

אשכול שהשאלה בו נובעת, לכאורה, מ'מסורת הגננות'...

[דוק וחלד]

לאחר שקראתי את כל האשכול הארוך הזה...
יש נקודה אחת שלא הצלחתי להבין. ברור לכל בר דעת שאין מטרת האשכול להכפיש את שמן של הגננות, או למכביר לדרוש שליחת תזכיר, לידי המחוז החרדי במשרד החינוך למען ימנע מן הגננות, להמשיך בעיוות ידיעות הילדים.
אז מדוע א"כ בכל עמוד חייב להיות לפחות אחד שימחה על כבודם של הגננות ויזעק בקול גדול מה רוצים מהם.
בסה"כ ביקשו כולם לאלף את עצמם בינה ולתקן תפיסות ילדותיות שנותרו בנו.
אז בבקשה להפסיק למחות על כבודן בכל עשרים / שלושים הודעות.

[דוק וחלד]

יש טעות שהיא לא בדיוק מהגננת, אבל היא מהחיידר.
היה לי רבה שהעמיד בפנינו פעם את החורבן שעשו הציונים ללשון הקודש.
בין הדוגמאות שנתן היה, המילה בקבוק.
את המילה, כך טען, המציאו הציונים. ובחרו לקרוא לו בקבוק מפני שכששופכים ממנו את המים עושה רעש של בק בק בק....
לאחר הגיחוך נראה להעיר על דבריו בכפל כפליים.
לא זו בלבד שהמילה בקבוק (או בקבק בקובוץ תחת הבית השני) מופיעה בנ"ך ויותר מפעם אחת. אף הביאור שהמילה נקראת בקבוק ע"ש הקול של שפיכת המים אן מקורו מהציונים אלא הוא מצודת ציון מפורש.
ירמיה יט א "הלוך וקנית בקבק יוצר חרש" ושם במצודת ציון "בקבק. כן שם הכלי שפיה צר על כי בעת ישופך ממנה נשמע כעין קול בקבק וכן ובקבק דבש (מ"א יד)"

[עקביה]

אף הביאור שהמילה נקראת בקבוק ע"ש הקול של שפיכת המים אן מקורו מהציונים אלא הוא מצודת ציון מפורש.
ירמיה יט א "הלוך וקנית בקבק יוצר חרש" ושם במצודת ציון "בקבק. כן שם הכלי שפיה צר על כי בעת ישופך ממנה נשמע כעין קול בקבק וכן ובקבק דבש (מ"א יד)"

ומקורו בספר השרשים לרד"ק, שרש 'בקבוק'.

[שמואל דוד]

כשהייתי ילד חשבתי (מסתמא למדתי כן) שיש להכות על הלב כשאומרים תיבות ״סלח נו״ ״מחל לנו״ ולא אצל ״חטאנו״ ״פשענו״.

האם יש שיטה שסובר כן?

[עזריאל ברגר]

כשהייתי ילד חשבתי (מסתמא למדתי כן) שיש להכות על הלב כשאומרים תיבות ״סלח נו״ ״מחל לנו״ ולא אצל ״חטאנו״ ״פשענו״.
האם יש שיטה שסובר כן?

גם אני נהגתי כן בילדותי, ואח"כ שיניתי את הנהגתי והעברתי את ההכאה ל"כי חטאנו ... כי פשענו", שזה יותר מסתבר.
ובתפילת יוה"כ יש שנוהגים להכות ב"סלח לנו מחל לנו כפר לנו" שבפזמון "ועל כולם אלו-ה סליחות" שבין ה"על חטא" (כך הוא עכ"פ מנהג חב"ד).

[אהרן תאומים]

כשהייתי ילד חשבתי (מסתמא למדתי כן) שיש להכות על הלב כשאומרים תיבות ״סלח נו״ ״מחל לנו״ ולא אצל ״חטאנו״ ״פשענו״.
האם יש שיטה שסובר כן?

גם אני נהגתי כן בילדותי, ואח"כ שיניתי את הנהגתי והעברתי את ההכאה ל"כי חטאנו ... כי פשענו", שזה יותר מסתבר.
ובתפילת יוה"כ יש שנוהגים להכות ב"סלח לנו מחל לנו כפר לנו" שבפזמון "ועל כולם אלו-ה סליחות" שבין ה"על חטא" (כך הוא עכ"פ מנהג חב"ד).

ויש לחלק כשכתוב סלח לנו ליד חטאנו פשענו ודאי שעדיף להכות בחטאנו, משא"כ בועל כולם שבין על חטא

[שמואל דוד]

כשהייתי ילד חשבתי (מסתמא למדתי כן) שיש להכות על הלב כשאומרים תיבות ״סלח נו״ ״מחל לנו״ ולא אצל ״חטאנו״ ״פשענו״.
האם יש שיטה שסובר כן?

גם אני נהגתי כן בילדותי, ואח"כ שיניתי את הנהגתי והעברתי את ההכאה ל"כי חטאנו ... כי פשענו", שזה יותר מסתבר.
ובתפילת יוה"כ יש שנוהגים להכות ב"סלח לנו מחל לנו כפר לנו" שבפזמון "ועל כולם אלו-ה סליחות" שבין ה"על חטא" (כך הוא עכ"פ מנהג חב"ד).

למדתי אצל חדר רבי בכתה ג׳ וכמדומני שהוא אמר לנו לעשות כן. (גם הוא חסיד חב״ד).

[עזריאל ברגר]

כשהייתי ילד חשבתי (מסתמא למדתי כן) שיש להכות על הלב כשאומרים תיבות ״סלח נו״ ״מחל לנו״ ולא אצל ״חטאנו״ ״פשענו״.
האם יש שיטה שסובר כן?

גם אני נהגתי כן בילדותי, ואח"כ שיניתי את הנהגתי והעברתי את ההכאה ל"כי חטאנו ... כי פשענו", שזה יותר מסתבר.
ובתפילת יוה"כ יש שנוהגים להכות ב"סלח לנו מחל לנו כפר לנו" שבפזמון "ועל כולם אלו-ה סליחות" שבין ה"על חטא" (כך הוא עכ"פ מנהג חב"ד).

ויש לחלק כשכתוב סלח לנו ליד חטאנו פשענו ודאי שעדיף להכות בחטאנו, משא"כ בועל כולם שבין על חטא

מסכים שיש לחלק, ולכן שיניתי את הנהגתי.

[.השוחט]

מנא הא מילתא דאמרי הגננות [או לפחות הרבעס בחיידר] דב' סיון הוא "יום המיוחס"?
וממילא כבר נתנו לו טעמים, ממלכת כהנים, או בין ימים קדושים.
לפו"ר לא מצאתיו במקורות שאמורים להיות כה מפורסמים. (כלומר זה לא בא מספרי אלכסנדר וכדומה).

[דורשי יחודך]

מנא הא מילתא דאמרי הגננות [או לפחות הרבעס בחיידר] דב' סיון הוא "יום המיוחס"?
וממילא כבר נתנו לו טעמים, ממלכת כהנים, או בין ימים קדושים.
לפו"ר לא מצאתיו במקורות שאמורים להיות כה מפורסמים. (כלומר זה לא בא מספרי אלכסנדר וכדומה).

הלוח מציין לערוך השלחן סוס"י תצ"ד. הוא כותב שם שרגילין לקרותו יום המיוחס. וכן לספר שער יישכר להמנח"א.
כמובן, הספרים הם לא המקור, אלא הספרים מביאים את מה שרגילים לקרותו יום המיוחס.
כמו שלא האריז"ל הוא המקור של שובבי"ם, אלא בא להסביר את המנהג שנהגו כבר שנים רבות (מאות אולי), כלומר שהמנהג קדם למקורות.

[תורה מפוארת]

מנא הא מילתא דאמרי הגננות [או לפחות הרבעס בחיידר] דב' סיון הוא "יום המיוחס"?
וממילא כבר נתנו לו טעמים, ממלכת כהנים, או בין ימים קדושים.
לפו"ר לא מצאתיו במקורות שאמורים להיות כה מפורסמים. (כלומר זה לא בא מספרי אלכסנדר וכדומה).

חייבים לציין שהיו לך גננות יודעי ספר:

ראה ערוך השולחן (סי' תצד ס"ז)
ליקוטי מהרי"ח ב' סיון.
שו"ת האלף לך שלמה (סי' שנא).
טעמי המנהגים אות תרי

[צביב]

כשהייתי ילד חשבתי (מסתמא למדתי כן) שיש להכות על הלב כשאומרים תיבות ״סלח נו״ ״מחל לנו״ ולא אצל ״חטאנו״ ״פשענו״.

האם יש שיטה שסובר כן?

ה''ענין'' השני בהכאה, ( כמדומה שמובא בבן איש חי)
שאחרי התשובה, הלב משפיע חסדים דרך ה' אצבעות,
ולזה שייך בזמן המחילה.

[יוסף חיים אוהב ציון]

מנא הא מילתא דאמרי הגננות [או לפחות הרבעס בחיידר] דב' סיון הוא "יום המיוחס"?
וממילא כבר נתנו לו טעמים, ממלכת כהנים, או בין ימים קדושים.
לפו"ר לא מצאתיו במקורות שאמורים להיות כה מפורסמים. (כלומר זה לא בא מספרי אלכסנדר וכדומה).

מרשימותי
יום המיוחס
כתב בשו"ת האלף לך שלמה, (לרבי שלמה קלוגר, סי' שלא'): במה שכתב השולחן ערוך בסי' תצד' סעי' ב' בהגה"ה, ואין אומרים תחנון מתחלת ראש חודש סיון, עי' במג"א הטעם מפני שמיד ביום ב' התחיל משה לדבר מן התורה (דמיד בשני בסיון אמר להם משה לקדשם לתורה, כדכתיב "אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי וגו', ואח"כ מתחיל שלשת ימי הגבלה. – מ"ב בס"ק ח' בשם המג"א) אבל העולם נוהגין לקראו יום מיוחס. וכוונתם מחמת שהוא בין שני ימים מקודשים בין ראש חודש ובין ימי הגבלה, ולזה הדעת נוטה. ויש סמך לזה ממסכת תענית (דף יח' ע"ב) דאמרינן, גבי וזה הואיל ומוטל בין שני ימים טובים עשאוהו כיום טוב עצמו א"כ כמו דהתם שלולי זה הי' מותר בהספד וע"י שהוא בין שני ימים קדושים אסרוהו ועשאוהו ג"כ כיו"ט עצמו כן הכא נמי ביום זה כיון שהוא בין שני ימים שאין מתענים ואין אומרים בו תחנון עשאוהו כאלו היה גם כן מהם לענין שאין אומרים בו תחנון ואין מתענין בו, עי"ש.

ובספר ליקוטי מהרי"ח: ב' בסיון, הנה יום זה נקרא בישראל יום המיוחחס, ומרגלא בפי העולם משום דביום הזה נאמר לישראל 'ואתם תהיו לי עם סגולה וממלכת כהנים וגוי קדוש ונעשו בו ביום מיוחסין.

ובספר ישמח ישראל (ליום מיוחד, מאמר א') כתב לבאר בטעם שקורין ליום השני בחודש סיון "יום המיוחס", כי ביום זה הגיע עם ישראל לתכלית ההתבטלות אחד בפני השני, שזו המעלה וסגוליות המיוחדת של עם ישראל, על כן נתייחסו ביום זה במעלתם המיוחדת, 'והייתם לי סגולה מכל העמים – ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' לפי שבראש חודש באו למדבר סיני שם נאמר: 'ויחן שם ישראל נגד ההר', ודרשו חז"ל במכילתא כאיש אחד בלב אחד, דהיינו אחדות שלימה בתכלית ההתבטלות של איש לרעהו, על כן ביום המחרת היו יכולים להגיע לרום חשיבותם וייחוסם להיות לעם הנבחר כעם סגולה (ס' הבן יקיר לי אפרים עמ' עט').

עוד טעם כתב בספר אזור אליהו (מובא בטעמי המנהגים), לפי שיחוס של ישראל הוא טעם לקבלת התורה הקדושה, על דרך דאיתא בילקוט, בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנו בהם אומות העולם ואמרו, מה ראויים אלו להתקרב יותר מכל האומות. אמר להם הקב"ה, הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר הבו לה' משפחות עמים, כשם שבני מביאים, שנאמר ויתילדו על משפחותם.

[גיזונטע קאפ]

ממליץ לכולם, לקרוא את מאמרו של הגר"ה זאקס זצ"ל, על מדרשי חז"ל ואגדותיהם, שנכתב ע"י בעילום שם, כפתיחה לספר ילקוט בני ירושלים,
ולאחר פטירתו נדפס בקובץ תבונות שיצא לזכרו,
וכבר היה מעשה שהגר"ה הלך לדבר עם הגר"נ פרצוביץ שצריכים לטפל במה שמלעיטים את צעירי הצאן, במערכת החינוך, ולא איסתייעא מילתא בגלל מחלתו של הגר"נ.

[יוצר אור]

כשהייתי ילד חשבתי (מסתמא למדתי כן) שיש להכות על הלב כשאומרים תיבות ״סלח נו״ ״מחל לנו״ ולא אצל ״חטאנו״ ״פשענו״.

האם יש שיטה שסובר כן?

ה''ענין'' השני בהכאה, ( כמדומה שמובא בבן איש חי)
שאחרי התשובה, הלב משפיע חסדים דרך ה' אצבעות,
ולזה שייך בזמן המחילה.

התשובה היא לאחר אמירת 'חטאנו' ולא ב'סלח לנו', ואי לא אמר 'חטאתי' אין מתכפר לו,
והיאך יירד השפע קודם וידויו?
[נ.ב. הבא"ח בפר' כי תשא [שנה א' הל' ג], לא פירש הטעם, ורק בפי' פיתוחי חותם [על אבן השוהם קל"א ב'] מצאתי כן]

[יוצר אור]

מנא הא מילתא דאמרי הגננות [או לפחות הרבעס בחיידר] דב' סיון הוא "יום המיוחס"?
וממילא כבר נתנו לו טעמים, ממלכת כהנים, או בין ימים קדושים.
לפו"ר לא מצאתיו במקורות שאמורים להיות כה מפורסמים. (כלומר זה לא בא מספרי אלכסנדר וכדומה).

מרשימותי
יום המיוחס
כתב בשו"ת האלף לך שלמה, (לרבי שלמה קלוגר, סי' שלא'): במה שכתב השולחן ערוך בסי' תצד' סעי' ב' בהגה"ה, ואין אומרים תחנון מתחלת ראש חודש סיון, עי' במג"א הטעם מפני שמיד ביום ב' התחיל משה לדבר מן התורה (דמיד בשני בסיון אמר להם משה לקדשם לתורה, כדכתיב "אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי וגו', ואח"כ מתחיל שלשת ימי הגבלה. – מ"ב בס"ק ח' בשם המג"א) אבל העולם נוהגין לקראו יום מיוחס. וכוונתם מחמת שהוא בין שני ימים מקודשים בין ראש חודש ובין ימי הגבלה, ולזה הדעת נוטה. ויש סמך לזה ממסכת תענית (דף יח' ע"ב) דאמרינן, גבי וזה הואיל ומוטל בין שני ימים טובים עשאוהו כיום טוב עצמו א"כ כמו דהתם שלולי זה הי' מותר בהספד וע"י שהוא בין שני ימים קדושים אסרוהו ועשאוהו ג"כ כיו"ט עצמו כן הכא נמי ביום זה כיון שהוא בין שני ימים שאין מתענים ואין אומרים בו תחנון עשאוהו כאלו היה גם כן מהם לענין שאין אומרים בו תחנון ואין מתענין בו, עי"ש.

ובספר ליקוטי מהרי"ח: ב' בסיון, הנה יום זה נקרא בישראל יום המיוחחס, ומרגלא בפי העולם משום דביום הזה נאמר לישראל 'ואתם תהיו לי עם סגולה וממלכת כהנים וגוי קדוש ונעשו בו ביום מיוחסין.

ובספר ישמח ישראל (ליום מיוחד, מאמר א') כתב לבאר בטעם שקורין ליום השני בחודש סיון "יום המיוחס", כי ביום זה הגיע עם ישראל לתכלית ההתבטלות אחד בפני השני, שזו המעלה וסגוליות המיוחדת של עם ישראל, על כן נתייחסו ביום זה במעלתם המיוחדת, 'והייתם לי סגולה מכל העמים – ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' לפי שבראש חודש באו למדבר סיני שם נאמר: 'ויחן שם ישראל נגד ההר', ודרשו חז"ל במכילתא כאיש אחד בלב אחד, דהיינו אחדות שלימה בתכלית ההתבטלות של איש לרעהו, על כן ביום המחרת היו יכולים להגיע לרום חשיבותם וייחוסם להיות לעם הנבחר כעם סגולה (ס' הבן יקיר לי אפרים עמ' עט').

עוד טעם כתב בספר אזור אליהו (מובא בטעמי המנהגים), לפי שיחוס של ישראל הוא טעם לקבלת התורה הקדושה, על דרך דאיתא בילקוט, בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנו בהם אומות העולם ואמרו, מה ראויים אלו להתקרב יותר מכל האומות. אמר להם הקב"ה, הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר הבו לה' משפחות עמים, כשם שבני מביאים, שנאמר ויתילדו על משפחותם.

עוד יעוי"ש -
https://tablet.otzar.org/book/book.php? ... pagenum=40

[.השוחט]

יישר כח על כל המקורות.
והיא בדיוק הנותנת.
דבר שכל המלמדים והגננות מתייחסים אליו 'כמעט' כמו לימי ההגבלה, והמקור הראשון שזה מובא בשם "העולם נוהג לכנותו" הוא רש"ק.
ובטח לא משם נפוץ בכל הארץ. [אדרבא, הוא כבר מעיד שבמקומו וזמנו זה היה נפוץ].
כשתמהתי על כך ראיתי כבר בחיפוש שזה במהרי"ח ובטעמי המנהגים. (רמזתי לישמח ישראל. כתבתי אלכסנדר כי יש גם בתפארת שמואל).
בדרך כלל סגולות וכינויים שהבית שלהם הם כגון אלו, היחס אליהם, וההיכירות עמם היא בהתאם.
לגבי יום המיוחס, כל אברך ממוצע בטוח שזה כבר במגן אברהם ולמעלה בקדש.
היתה לי הפתעה על דלות המקור לעומת התפוצה.

[לבי במערב]

ולהעיר מ'התוועדויות' תשמ"ז ח"ג ע' 356 ואילך.

. . לגבי יום המיוחס, כל אברך ממוצע בטוח שזה כבר במגן אברהם ולמעלה בקדש . .

יעויין מג"א סי' תצד סק"ד.

[לבי במערב]

למדתי אצל חדר רבי בכתה ג׳ וכמדומני שהוא אמר לנו לעשות כן. (גם הוא חסיד חב״ד).

ב'שיחת השבוע' גל' 1144:

גם בברכת 'סלח לנו', שבתפילת שמונה-עשרה, מכים על החזה כשמזכירים 'חטאנו... פשענו', כעין הווידוי.

[.השוחט]

ממש לא יאומן. שיחת השבוע הזו היא מהיום.
לכאורה הכותב נתעורר לכתוב על זה בעקבות הנאמר כאן...

[לבי במערב]

ממש לא יאומן. שיחת השבוע הזו היא מהיום . .

הגליון הנ"ל הופץ בערש"ק פ' ויצא, ח' כסלו ה'תשס"ט (וכנראה, שהכותרת בראש הדף הטעתה לכת"ר לפי שעה).

[חכם הרזים]

מנא הא מילתא דאמרי הגננות [או לפחות הרבעס בחיידר] דב' סיון הוא "יום המיוחס"?
וממילא כבר נתנו לו טעמים, ממלכת כהנים, או בין ימים קדושים.
לפו"ר לא מצאתיו במקורות שאמורים להיות כה מפורסמים. (כלומר זה לא בא מספרי אלכסנדר וכדומה).

ידוע מהגר"א שהלשון בברכת התורה
"אשר בחר בנו מכל העמים" "ונתן לנו את התורה"
מתחלקת דאשר בחר בנו הכונה ליום ב' סיון שנבחרו מכל העמים לממלכת כהנים וגוי קדוש
ואשר נתן קאי על מתן תורה גופא
ואף שלשון יום המיוחס אנו מיוחס להגר"א מיהו חשיבות יום זה ודאי נאמרה

[לבי במערב]

הלא הן הן דברי המג"א...

[.השוחט]

ממש לא יאומן. שיחת השבוע הזו היא מהיום . .

הגליון הנ"ל הופץ בערש"ק פ' ויצא, ח' כסלו ה'תשס"ט (וכנראה, שהכותרת בראש הדף הטעתה לכת"ר לפי שעה).

אכן כדברי מר. עמי תלון משוגתי.

[במסתרים]

בזכרוני שהגר"מ שפירא בא' משיעוריו נתן לזה דוגמה נאה.
אדם מבוגר שהיה פוגש לראשונה בחייו במאמר חז"ל שאברהם אבינו בצעירותו שיבר את גילולי אביו, היה מיד חושב שמן הסתם הכוונה שנלחם בדעות הכוזבות.
אבל בזכות הגננת ברור לנו שהכוונה שלקח מקל גדול כפשוטו ושיבר לרסיסים כפשוטו את הפסלים כפשוטם.

אם אמרו חז"ל ששיבר וכו' למה נוציאהו מפשטיה, ומאי שנא ממה שכתוב ונתצתם את מזבחותם וכו'?

[.השוחט]

מאי שנא?
זה פסוק בתורה שבכתב, מצוה מעשית.
וזה לשון אגדה של רבותינו במדרש.

[צורב מתחיל]

מאי שנא?
זה פסוק בתורה שבכתב, מצוה מעשית.
וזה לשון אגדה של רבותינו במדרש.

עניתם על "מאי שנא".
לא עניתם על "למה נוציאהו מפשטיה".
(מובן שאם שיבר את הפסלים ולא ניפץ דעות כוזבות, אי"ז ניפוץ ע"ז)

[חרסון]

האם יש דוגמא נוספת למדרש המתאר 'מעשה' (בצבעים חיים...) ואנו מוציאים אותו מפשטו ללא סיבה המכריחה אותנו?

(וגם שיטת המהר"ל, לכאורה היא לו 'קו' כללי בלימוד עומק האגדה, וכמדומה שבמקרים שבהם אין הכרח לא נתכוון לעקור בפירושו את פשטו של מעשה. וצל"ע).

[לכשיבקע]

אגב איך מונעים מהגננות לקרוא לאות 'צ' בכינוי 'צדיק' במקום 'צדי'?

זו טעות ידועה אך כמדומה ששום דבר לא נעשה בנידון

יש עוד ספר 'צדיק סופית'... וגם כמה ווארטים חסידיים ושאינם המבוססים על הטעות הנ''ל.

[לענין]

לראשונה שמעתי השבת שכל נשות ישראל שמעו בגן שמשלוח מנות דפורים צריך שיהיה משני ברכות הנהנין נפרדות דיקא, מישהו שמע על זה?

[בקרו טלה]

אגב איך מונעים מהגננות לקרוא לאות 'צ' בכינוי 'צדיק' במקום 'צדי'?
זו טעות ידועה אך כמדומה ששום דבר לא נעשה בנידון
וגם כמה ווארטים חסידיים ושאינם המבוססים על הטעות הנ''ל.

viewtopic.php?f=45&t=34861&p=488704#p379966