ביאור הלכה (סי' לב) ד"ה יכתבם: "ואם היה המראה דומה למראה הכחול [שקורין בל"א בלאה] נלענ"ד שיש להחמיר בזה". ושם (סי' לג) ד"ה הרצועות שחורות: "אבל מדינא כל שחל עליו שם שחור סגי ליה ולפ"ז אפילו אם היה מראיתו דומה למראה הכחול [שקורין בלא"ה] ג"כ כשר".
בפשטות משתעי אודות כך שיש שני גוונים במראה השחור. אך בתוך הסוגריים הוסיף את שם הכְּחוֹל באידיש: "בלאה" שנקרא באידיש המדוברת "בלוי", ומתורגם בעברית "כָּחוֹל". איני יודע גם האם הבה"ל עצמו תרגם זאת או המדפיס, אך לכאורה התרגום אינו מדויק, שהרי פתח בשחור וסיים בכחול.
גם בדברי הרמב"ם משמע שאין הכחול גון מסויים אלא שם אבר פנימי בגופה של בהמה הוא, שכן כתב: ב'יד החזקה' (הלכות שחיטה ז יט): "ארבע מראות מותרות יש בה, ואלו הן: שחורה ככחול או ירוקה כחציר או אדומה או כמראה הכבד". גם בבה"ל עצמו משמע כן בהמשך דבריו: "דאם שחרותה דומה לכחול".
לאור הנ"ל תמוה בעיני תרגום התיבה כפי שתורגמה.
אגב: גון בשם כָּחוֹל אינו מוזכר בתנ"ך כלל, גם בתלמוד - אם הוזכר הרי רק פעם בודדת נזכר, (חולין מז ע"ב): "אמר רבא ככוחלא כשרה", וברש"י ד"ה ככוחלא - צבע כחול שהוא כמראה לזו"ר לא ירוק ולא שחור. וראיתי ל'המתרגם' שביאר את דברי רש"י "הימעל-בלויא", כלומר כחול-שמים, ובלשונינו "תכלת". נמצינו למדים על מחלוקת חדשה בין רש"י לרמב"ם ולא מסתברא מילתא.
גם אם נסכים לדברי 'המתרגם', לא מצינו גון המכונה בשם כָּחוֹל במקורותינו וחידוש הוא ליקרא כן ע"י ממציאי העברית המודרנית ומעניין לדעת כיצד חדרה אל תוך ה'ביאור הלכה'.
אף שנמצא במדרש (ב"ר צח י): "חכלילי עינים מיין", אלו בני דרום שעיניהם כחולות וכחם יפה לתלמוד תורה", כבר ביארו המפרשים על אתר בכוונת תיבה זו - שכחלו עיניהם.